לאונרדו וגל

ספר השיאים

עשר ורבע, שיעור שלישי. המחשבות בראש שלי רצות כל כך מהר שאני אפילו לא בטוח שהספקתי לחשוב אותן. לפני חמש דקות נגמרה ההפסקה. הגוף שלי עדיין משחק כדורגל והרגליים מתחילות להתנדנד לי מתחת לשולחן. זה בסדר, זה לא מפריע כי כבר הרבה זמן לא מושיבים לידי אף אחד. אני זז יותר מדי.

פעם אחת בכל שיעור מותר לי לצאת לסיבוב ריצה. אני שומר את זה כמו ממתק לאחר כך.

בשעה הראשונה זה בסדר. בשנייה נסבל. הסיוט מתחיל בשעה השלישית. ויש לי שש שעות היום! אני מגדל מסטיק לעוס מתחת לשולחן וזה עוזר. אני עושה ממנו כל מיני צורות וזה מעסיק אותי. המסטיק המושיע.

עכשיו שיעור טבע. אנחנו מדברים על שלג. מדהים אותי שכל פתית שלג הוא אחר. בעין שלנו לא רואים את זה, אבל בעין של מיקרוסקופ - כן. ראיתי גם בתוכנית טבע. אני לא מבין איך זה יכול להיות. מישהו בדק כל פתית ופתית? כמה אפשרויות כבר יש?

אני משקיע בהכנת איש שלג מהמסטיק. הוא עומד הפוך, ראש למטה. אני אוהב דברים הפוכים.

"גל סוער היום?" אני שומע מעלי את האִמרה האהובה על המורה שלי. מוציא את הראש מתחת לשולחן וחוטף מכה קטנה מהפינה. כולם צוחקים. אני לא צוחק. זה אפילו מעצבן אותי. אם היו קוראים לי שליו, אז הייתי רגוע? את שליו מהכיתה מעלי אני פוגש תמיד אצל המנהלת, ולא בנסיבות נעימות. בפעם האחרונה שחיכינו יחד מחוץ לחדר שלה ספרתי אצלו שמונה צורות ישיבה שונות בחמש דקות. רגל על הכיסא, השנייה מצטרפת, כולו על הברכיים...

"איזה מטומטם!" אני שומע את נועם. הוא מחייך לעברי חיוך לעגני.

המורה מסתכלת עלי אז אני לא יכול לעשות שום דבר אבל מרגיש כמו צריבה בחזה. "רוצה לצאת לסיבוב?" היא שואלת אותי בנימה של כעס.

אני יוצא לסיבוב שלי - מהכיתה אל פינת החי, שלום לארנבות, ובחזרה מסביב למגרש. בדרך אני מבין למה נועם אמר את זה. אתמול המורה לקחה לנועם את הטלפון. לי אין טלפון בכיתה, הוא נשאר בבית, כי בשנייה שיהיה לי טלפון ייקחו לי אותו, ולגמרי ברור למה. המורה רצתה להחזיר לנועם את הטלפון שלו, אחרי האזהרה, ונתנה לי להעביר לו, כי אני יושב מקדימה. כנראה עשיתי תנועה מהירה, הטלפון נפל ונשבר לו המסך. רציתי לתת לנועם את דמי הכיס שלי, אבל הוא מיד אמר, "יש לך איי־קיו של תרנגולת, מפגר."

זה קורה לי די הרבה. "על בסיס יומיומי", כמו שאימא אומרת. בגלל זה נועם וליאור ועוד כמה ילדים בכיתה חושבים שיש לי בעיה במוח. וזה בטח לא עוזר שאני מקבל ציונים גרועים. אני מנסה ללמוד עם מי שמוכן לעזור לי. אימא כבר לא מוכנה. היא אומרת שאם היא תמשיך לעזור לי, היא תצטרך כדורי הרגעה. ואבא, הוא מגיע די מאוחר. הוא מדען שממציא כל מיני דברים אבל הוא מאוד עסוק. מזל שיש לי אח גדול, יובל. הוא תלמיד טוב, אז לפחות הוא עוזר לי לפעמים, אבל כשאני לא מצליח במבחן או משהו, גם הוא מאוכזב ממני. "לימדנו אותך את החומר! מה יש לך?"

מה לעשות שהשאלות מבלבלות? מה לעשות שבאמצע המבחן אני שומע את הרעש של העפרונות כאילו כולם חורטים על אבן כמו במצרים העתיקה? ומה לעשות שפתאום רצים לי רעיונות אדירים בראש בזמן המבחן. למשל, ניסיונות בטבע. אני אוהב טבע, ואז אני חושב על זה והזמן של המבחן נגמר.

והכי גרוע זה שאני גם נכשל וגם שוכח את הרעיונות. ואם אני נזכר ומנסה לעשות איתם משהו, הכול מתבלבל לי. אבא כבר התייאש. פעם הוא היה מתלהב כשהייתי בא עם רעיון חדש. הוא אוהב רעיונות כי כמו שאמרתי הוא מדען שממציא דברים. אבל מהר הוא היה מתעצבן כי באמצע בא לי להתחיל משהו חדש. "למה אתה לא יכול להתמיד בדבר אחד?" אבא היה מתרגז. "אני מכיר את הקוצים האלה. גם לי זה היה כשהייתי ילד, אבל עבדתי על עצמי. תראה איך אני מצליח בעבודה שלי. אתה פשוט לא מנסה..." לפעמים אני חושב שגם הוא קצת התייאש ממני.

השעה הרביעית מתחילה. גיאוגרפיה. מפות. אני אוהב מפות. יש את כל הסימנים האלה כמו כתב חידה. אני מרגיש איך כל הגוף שלי מתחדד ומתגייס. מתלבט אם להרים את היד ולענות על שאלה או שזה ייגמר רע כמו תמיד. אני מרים. המורה בכלל לא מסתכלת לכיוון שלי. מישהו אחר עונה. אני מנסה שוב. אני יודע גם את התשובה לשאלה השנייה. את הסימנים האלה במפה אני מבין, אבל היא שוב נותנת למישהו אחר לענות.

אני מתעצבן. "למה את לא נותנת לי לענות?"

"תירגע, גל, ואל תצעק ככה."

זה מחרפן אותי. אני כועס על המפה שעל השולחן שלי וזורק אותה לרצפה. ואז הכעס הולך ומתגלגל עד שאני מעיף כיסא. אחר כך אני אצל המנהלת. זה כבר מעביר את השעה החמישית. היא מתקשרת לאבא. אבל אבא כבר חמישה ימים לא בבית. כל בוקר אני שואל מה עם אבא, ואימא חוזרת ואומרת שהוא נסע לסינגפור בקשר להמצאה שלו. זה קצת מוזר כי בדרך כלל, כשהוא נוסע, הוא נפרד ממני ועושה רשימת מתנות. אבל הפעם... היא אמרה שזה היה פתאומי ודחוף. טוב, לפחות יש לי מזל שהוא לא בארץ והוא לא יכול לענות למנהלת. אימא כבר מזהה את המספר של בית הספר ופשוט לא עונה. אני מבין אותה. אין לה כוח. למנהלת אני אומר שכנראה היא בישיבה והיא אומרת לי שבפעם הבאה זו תהיה השעיה בבית ליום אחד. להרבה ילדים יום השעיה זה כיף. אצלי זה יום בלי מסכים, אז הלך עלי. אני נושם נשימה עמוקה וחוזר לכיתה. כשאני חוזר כולם מסתכלים עלי ויש שקט לא נעים.

שיעור שישי. יש למה לקוות. אחרי זה הביתה. הו, צלצול. נגמר... להיום.

אני רואה שהחברים משחקים במגרש. אבל הפעם נועם וליאור איתם. אני אפילו לא מנסה להצטרף, וחוזר הביתה. למחשב שלי. למשחקים שלי. שם אני יכול לנצח את כולם. את המורה, את נועם, את מי שהמציא שיעורי בית. ואני אפילו מקבל על זה נקודות.

אחרי שאני נרגע קצת אני פותח את הקובץ עם ההפתעה המיוחדת שאני מכין לכבוד יום הולדת עגול של אימא. היא בת ארבעים. אני מכין מצגת למסיבה שנערוך לה. אח שלי ממש לא טוב בזה, ואני אלוף. זו לא תהיה סתם מצגת, אלא סרט שאני מכין בעצמי ובתוכו קטעים מצולמים של המשפחה שלנו. נשארו רק עשרה ימים עד יום ההולדת ומסיבת ההפתעה. הסרט כמעט מוכן. נשארו לי רק עוד כמה תיקונים.