שלשום היום

אחרי מים מתים
 

1
 

לפני כמה חודשים ביקשו ממני לכתוב מאמר במלאת מאה שנים למלחמת העולם הראשונה. כבר תוך כדי הכתיבה הבנתי שהטקסט פונה אל זמננו־אנו ואל עצמיותו המורכבת והפגומה, ואין דרך להימלט מזה. גם אם תירתע מאנלוגיות ומהשוואות היסטוריות, בזמן האחרון אי־אפשר להיפטר מהן, ונדמה שכל השוואה חדשה מדרבנת את המדינה להגיע למדרגת אסון אמיתי התפור על פי מידות המאה ה־20. כל הרטוריקה של החודשים האחרונים, כל בועות המילים המתנפחות סביב מצבנו העגום, חוננו בפרגמטיקה משונה: נדמה שאין תכליתן להסביר את המתרחש בעזרת הדגם הקרוב אלינו בַּזמן, שעוד לא הספיק להצטנן, אלא להגדיל את ממדיו, להוסיף לו קנה מידה. כשמשווים את פוטין לסטאלין או להיטלר, כשקוראים למַאידָן שבקייב פשיסטית או בַּנדֵרוֹבית, אין מדובר בניסיון לקבל נוסחה מדויקת, אלא בעיקר ברצון להפחיד: כאילו אם נעורר לחיים את צללי האסון מימים עברו, נוכל לעכב או למנוע את בן דמותו החיוור.

כל יומיום, אפילו הלא מתחכם ביותר, אשם תמיד בפני מישהו או בפני משהו: ולוּ מעצם העובדה שהוא מתקיים לצד אסונו של אחר. לעולם אינך יודעת מלוא המידה מה מאפיל על רווחתך, מהי כמות הסבל שרווי בו האוויר סביבה. במקרים מסוימים - כשהמתרחש נעשה נראה עד כדי כך שכבר אי־אפשר לחמוק ממנו - מתברר שהיומיום כבר איננו סומא אלא נפשע. ואינו יודע כיצד לנהוג בעצמו: לבטל, לשנות, לעצום את העיניים עוד יותר חזק?

היום קשה שלא לחשוב שליומיום שלנו (ומוסקבה של השנים האחרונות כבר חופפת לגמרי את הדימוי המוכלל של בירה אירופית שלווה, על שבילי האופניים ובתי הקפה הקטנים שבה, ואי־המוכנות הגמורה לסכנה, יהיה מקורה אשר יהיה) יש צד הפוך, ושמה שמבטיח את שוויון הנפש המשונה במקצת הנלווה כיום לכל התבטאות הממוקמת במרחב הציבורי שהתכווץ, הוא שלא הרחק מבתי הקפה ומהשבילים, מתנהלת זה חצי שנה מלחמה הדומה לכל מה שהזדמן לנו לקרוא בילדותנו. ושישנם בני אדם, כולל אלה היושבים ליד השולחן הסמוך, הסבורים שהמבנה הדו־קומתי הזה טבעי ויש לו הסבר.

קראתי לא כל כך מזמן מאמר שכתב פסיכותרפיסט שלקוחותיו מורכבים מבני גילי, תושבי מוסקבה בני 45-35, שעל כתפיהם רובץ עוּלהּ של הילדות הסובייטית אשר רוככה בשנים של רווחה יחסית. אי־שם במהלך הטקסט מובא חלום: אספר אותו כפי שהוא נחרת אז בזיכרוני. נחקק חוק חדש, מספרת בעלת החלום: מעכשיו דנים את אלה שמאבדים מסמכים להוצאה להורג על ידי כיתת יורים. בדיוק איבדתי את הדרכון, ומיד באים לקחת אותי. כל בני הבית נסערים מאוד, אבל אין מה לעשות. אני אורזת את הדברים, ואימא אומרת: לא, לא יוציאו אותך להורג כמובן, יסתפקו בהגליה. ובאמת, לא הוציאו אותי להורג, והנה אני יושבת בקרון קפוא והרכבת נוסעת לאן שהוא. ואני חושבת: איזה מין דבר זה, הרי ידעתי תמיד שזה מה שיקרה. שחיי המשפחה, כל הילדות, כל ההווי היומיומי שלנו על דאגותיו הקטנות - כל זה לא לזמן רב, וייגמר בכך שיהיה רק הקרון הזה ותו לא. שבשבילו נולדתי.

הפסיכולוג נאלץ לבאר שזהו חלום טיפוסי, וכמעט כל אחד ברוסיה כיום חולם אותו בחילופי גרסאות. אין זה משנה מה חולמים, החלום הוא אחד: על אי־האמון העמוק בפני השטח הרכים של העולם הזה - די לטלטל אותו כדי לשוב אל הבסיס הקפוא, אל ה"זר־משלנו" אטום הלב ואל הידיעה הפשוטה: יכול לקרות כל דבר העולה על הדעת.

2
 

דווקא אירועי השנתיים האחרונות, שעדיין נדמים בלתי אפשריים, קומיים, מקבּריים, ממחישים את התיזה הזאת. נדמה שאין חוק אבסורדי שאין לו סיכוי להיחקק - והתמיהה, התרעומת והפרסום רק מדרבנים את המחוקקים. אין גם מצב שאפשר לראותו כבלתי מתקבל על הדעת. מלחמה עם אוקראינה, שחרורו של חוֹדוֹרקוֹבסקי, איסור על ייבוא גבינת פרמזן - כל אלה כבר אינם מעוררים תמיהה: בלילה כל הברבורים שחורים. גבולות המתקבל על הדעת התרחבו עד קצה האופק, הטיעונים ההגיוניים אינם תקפים, גישה מעשית בחיי היומיום איננה מושיעה: כאילו היקלעות לעין הסערה מתיקה ממקומן פרופורציות, מְשנָה הדגשים - ומבטלת מכול וכול את עצם האפשרות של מסדרון, של פרספקטיבה בהירה, של תוכניות לעתיד. ייתכן שזוהי המשמעות הנסתרת של המתרחש, משימתו הממשית.

בריאיון שנתן לא מזמן בוריס גרוֹיס, הוא מדבר על הפחד מפני העתיד כעל אחד המאפיינים העיקריים של זמננו, ועל רעיון ההיוושעות מפני העתיד - כעל בעיה חיונית. "ישנה תחושה שהעתיד, תהיה דמותו אשר תהיה, יביא בעקבותיו כל מיני בעיות והרעה של מה שיש. הנטייה הכללית גלומה בשאיפה להחזיק מעמד איכשהו ולשמר את הקיים. במילים אחרות, מה שאקטואלי היום הוא היוושעות מפני העתיד, שמירה על הסטאטוס קוו."

אין מן הסתם מקום שבו הפחד הזה חזק כמו ברוסיה. מקובל להזדעזע ממספר המצדדים בפוטין, מן העובדה שתומכים בו (אם להאמין לסוציולוגים) 84 או 86 אחוז מתושבי המדינה. אך ליכוד השורות הלכה למעשה מגיע כמעט למאה אחוזים, ומסתכם בפחד מיום המחרת המאחד את כולם: את פוטין, את נהגי המוניות במוסקבה, את המורים בפרובינציה, את המשתמשים ברשתות החברתיות ואת פעילי תנועת המחאה. עצם המחשבה שהיום הזה, הלא נעים והצורם את העין, איננו הנקודה הסופית, שמחר יהיה גרוע יותר, נעשית מקור לחרדה קשה, נסתרת ומשותפת לכול. יום המחר נושא בחובו צרות רבות ולא נודעות: מלחמה, משבר, מהפכה, דיכוי המוני, והגיון הנוירוזה אינו מביא בחשבון שקרוב לוודאי, כל זה לא יתרחש בעת ובעונה אחת.

שלטונו של פוטין בשנים האחרונות (על תוכניות השימור שלו בסגנון "הֶרֶף עַיִן: נָא הִשְׁתַּהֵה! הֵן כֹּה נִפלֵאתָ!") היה הסממן הראשון למפנה בהשקפת העולם. אמת חבוטה שקשה לפסוח עליה בשיחה על פוטין היא שמה שמדאיג אותו בראש ובראשונה בשדה הפוליטי הוא שימורו של ה-status quo, חיזוק מקומו ליד שולחן הקלפנים. לאמיתו של דבר, בזה מסתכם במובן הרחב העימות בין פוטין לכיכר בּוֹלוֹטנָיָה: הוא הזכיר את האמנה החברתית משנות האלפיים (החלפת ההשתתפות בחיים הפוליטיים בשמחות הפרטיות של חופש התנועה, חופש הצרכנות, בונוסים לא מחוכמים ממכירת נפט), ואילו האופוזיציה דרשה את העתיד, את השיבה אל התהליך ההיסטורי, תבעה דינמיקה במקום מצב סטאטי. אך כשהאירועים נכנסו לתנועה, התברר שהדינמיקה שבא תורה גרועה מכל סטאטיות - וכבר בחורף 2013 הרבו לדבר ולחשוב כמה טוב היה לחזור, ולו כמה מהלכים, אחורה. לקיץ שעבר, לאביב המחאות של 2012, לסתיו השלֵו של 2011 - כשעוד לא היו "תיק בולוטניה", חוקים קניבליים, איסורים על מקצוע ודברים רבים אחרים. אחורה אל הסטאטיות החמימה, למצב שבו היו החיים, כך יוצא, נסבלים פי כמה.

עם זאת, יש אנשים שללא ספק רווים נחת מגלגל התנופה הדינאמי שהחל להסתובב - מתחושת ההיקלעות להיסטוריה. זו התלהבות המפעפעת בראיונות שנותנים מפקדי השדה של הרפובליקה העממית של דוֹנְיֵיצק ושל הרפובליקה העממית של לוּגַנְסְק, החשים סוף כל סוף שנמצא להם מקום ועיסוק. הם יוצאים למתקפה, תופסים עמדות, קמים מברכיהם במובן חדש כלשהו, שעוד לפני שנה היה עלינו לפנות אל שנות העשרים, אל חיל הפרשים של בּאבּל על רוצחיו המפוארים, כדי למצוא אותו. עד לא מכבר נראה שאי־אפשר לתרגם לשפת היום הזה את חוויית ההיסטוריה כגז צחוק, כסחרחֵרה פראית של אפשרויות שבה יינתנו לכל הרוצה בכך רובה אוטומטי ביד ומטרה חיה בתוספת.

אך מעניין לציין שהתוכנית לעיצובו מחדש של ההווה עיוורת לגמרי ביחס לעתיד, כל הפאתוס שלה הוא פאתוס רטרוספקטיבי. לא לחינם אחת הדמויות החשובות של קיץ 2014 היא גירקין־סְטְרֶלקוֹב, אינטליגנט המקים את העבר לתחייה ועובר ללא קושי מדמיונות היסטוריים למיתות ממשיות. כל הנקלע לעין הסערה משחזר דבר מה משלו, מכייר מכל הבא ליד: מי את גוּלְיאַי־פּוֹלְיֵה של מאכנוֹ, את מדי ההסוואה, את התצלומים שראשי המצולמים בהם נגזרו ("פעם לקוזאקים התגייסנו/ היום - לבנדיטים"); מי את ברית המועצות ובה תערוכת הישגי המשק העממי והמזרקה המוזהבת "אחוות העמים"; מי את רוסיה הצארית בגבולות 1913 - וכל אלה אינם אלא שחזור, העתק, משחק תפקידים שתכליתו הישרדות. גרסאות העתיד המוצעות כאן הן כעין רדי־מייד לשם תגמול, שום גרסה אינה כוללת מרכיבים חדשים, והמרחק העצום הנפער בין גרסה לגרסה מאפשר לנו לדמיין את קני המידה של המכתש שהיום הזה שלנו מאיים לקרוס לתוכו.

תופעה אופטית מוזרה של זמננו המוזר היא כעין קוצר ראייה שפקד אותנו לפתע פתאום: שנת 2034 לא סתם אינה נראית לעין, נדמה שאינה מעניינת איש - הרבה פחות משנת 1914. ביומיום שלנו אין כמדומה מקום לעתידנות, לא לעתידנות הוורודה (שאין לה מניין לבוא) ולא לעתידנות הקודרת (המבהילה כמו תחזית מציאותית), ואין דבר מעיק ומעורר חרדות יותר מדמיונות על העתיד לבוא. העתיד הוא כעין גרסה נוספת של אייפון, שמצפים לה באי־אמון ובאי־רצון לא מסותרים: "בימי ג'ובס היה יותר טוב". וזו אולי הבעיה העיקרית - מה שאינו נותן לפרספקטיבות להתמתח לכדי מסדרון, ולאנלוגיות - לתפוס אחיזה. המאה ה־20, שאנו משווים ובודקים את עצמנו ביחס אליה, נבנתה בשם המחר, על פי דפוסי האוטופיה המודרניסטית - ועל אף נבואות הלב הקודרות והשקיעות המדממות, הציפייה לחדש וללא נודע, לשינוי גמור מן היסוד, הייתה המנוע שדחף את המאה קדימה. החדש - אוטופיה מרובת פאות ומרובת עיניים, פרוגרסיסטית, טכנוקרטית ועוד כהנה וכהנה, "אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה", "ארצנו תעלה לגדולה", "אל תעלעל בספר - הַחְיֵה" - היה כעין מדרון שהזמן התגלגל בו קדימה, בעודו מדרבן ומשנה את עצמו. היעדר הגעגועים לחדש, היעדר הרצון לחדָש, מפחידים אותי לא פחות מכל הקולאז'ים, משפמים ומסיסמאות עתיקים שהיום הזה מעסיק את עצמו בהם.

3
 

אומרים שאם ינסרו את קצה מקורו של עורב, הוא יתרסק: הכוונון העדין של מנגנוני ההתמצאות, איבר הקשר ארוך הטווח עם העתיד חדלים לפעול, המרחק לכל הנקודות זהה, הפרופורציות עוותו, אין מוצא. נדמה לי שזוהי גם דרך הפעולה של ההתמצאות בזמן: אם תנסר לעצמך את חוש יום המחר, סופך שתיחבט תמיד בפינות העבר ובכרכוביו - הלוא מהם בלבד הוא מורכב. מעניין לחשוב כאן על העיוותים המתרחשים בתודעה שהעתיד אינו מובא בה בחשבון (הוא חוּטא, הורדם - ומתאמץ להסתוות כהווה או מוּצא מחוץ לסוגריים, כחוסר הרגישות של הזולת). בעולם שאין בו אלא העבר והווה, הבחירה האישית מאבדת כביכול ממשקלה: המאורעות מתרחשים מכוח הדברים עצמם, כמעט מאליהם, ללא כל רצון מצד המשתתפים (שאף אינם משתתפים, כמדומה, אלא פשוט מנצלים את הנסיבות שנוצרו). לכל המתרחש יש נומנקלטורה שלמה של אבות טיפוס, המאפשרים בנקל להסיר אחריות ולמרוח אותה לכדי תריסר הכללות נוחות. אחדות מהן שומעים היום לעתים קרובות: "בזמנים קשים תמיד נאלצים להתפשר", "אנשי האמנות תמיד שיתפו פעולה עם השלטון", "צנזורה הייתה תמיד". "תמיד" היא מילת המפתח המאפשרת שלא להיות יוצא דופן. העתיד כהחלפת הפרדיגמה והאפשרות לנהוג לא־כמו־תמיד מעוררים חרדה ברורה. אך גם אין לאן להימלט, ההיסטוריה השיגה אותנו ולא יהיה פשוט להיחלץ מתחתיה. נוכל כמובן לגלגל את הסרט חזרה עד כמה שאפשר, למחוק את המאפיינים האקראיים, את הפריחה הקדחתנית של הסרטים והספרים, התערוכות וההצגות, דוכני הפלאפל ומזללות המיטבּוֹל, להתכונן למצור ממושך. וזה אמנם כבר מתרחש מעט מעט: הטלוויזיה הממלכתית מידמה לשנות השמונים והשבעים הסובייטיות, והעיתונות מזדרזת להשיגה; מה שנראה עד לא מכבר כאוסף ארטיפקטים, כמזכרות מהזמן האבוד, זכה באחת לרציפות לוגית פתאומית ומפחידה. כאילו כל מה שהיה קבור עשרות שנים בעליות הגג, במקומות מסתור, בפינות הרחוקות והנידחות של התודעה, יוצא פתאום לצעדת הדברים המתים. זה מזכיר מעשייה ישנה: חיברו את המת מפיסות מרקיבות, הזליפו עליו מים שחורים מצנצנת, הוא נרעד - ויפתח עוד רגע קט את עיניו הסומות.

אך גם מים אלו עצמם אינם מים חיים. הם מקבצים את האקלקטיקה של השנים המאוחרות לשלטונו של פוטין לכעין שיטה; הם מהדקים את רובדי השפה שנרקבו, מאפשרים להם להגיח פעם נוספת אל פני השטח. בטרם ייעלמו הדברים המתים, עליהם להיעשות מקשה אחת: שלמה ונראית - ואי־אפשר להפנות להם עורף, אי־אפשר להסתתר מפניהם. כך כותב על זה פּרוֹפּ: "תחילה מזליפים על הגיבור מים מתים ואחר כך מים חיים. המים המתים קוטלים אותו כביכול, הופכים אותו סופית למת. זהו כעין טקס קבורה התואם את כיסוי הגופה בעפר. רק כעת זהו מת אמיתי, ולא יצור המרחף בין שני העולמות, שעלול לחזור בתור ערפד. רק כעת, אחרי הזלפת המים המתים, למים החיים תהיה השפעה".

מים מתים כבר נשפכו; מי ייתן ונזכה למים חיים.