פעימה וקו

בראשית הייתה חברוּת. בני שבע־עשרה מצאנו עצמנו חיים יחד בקומונה במגדל העמק, חולקים חדר, שחלונו השקיף אל נופי עמק יזרעאל. על גבי ארגז התריס כתבנו את מילותיו של אלתרמן אודות ים הדגן, והוא אכן התנועע, ים הדגן, מבעד לחלוננו בשנת 1981.

כמעט ארבעים שנה חלפו, והנה הבתים שאותם בנינו נמצאים באותו רחוב ביישוב הזעיר ברכס הר מירון. הפעם החלונות פונים אל חורש ים־תיכוני.

נדמה לי שבגיל שבע־עשרה לא שיערנו לאן יישאו אותנו החיים. שנינו לא היינו ממוקדי יעדים בגיל הזה. עם זאת חשנו, כל אחד בדרכו, שיש בנו כוחות. נדמה לי שכיוונו גבוה, גם אם עוד לא ידענו לאן ואיך.

אנחנו שונים, זה ניכר בקורות חיינו, בבחירות שעשינו, בתחומי העניין. עם זאת אנחנו גם דומים וחולקים הרבה מהמשותף: ערכים והשקפת עולם, היכרות מעמיקה וקִרבה של הלב ושל המשפחות.

לגבי ספר צנוע זה, איני זוכר מתי ואיך נולד הרעיון לכתוב במשותף, ב-2013 או ב-2014. אף שתחומי העשייה המרכזיים שלנו אינם קשורים בכתיבה, ובוודאי שאיננו תופסים עצמנו כסופרים, כל אחד מאתנו מצא עצמו כותב לאורך השנים, בהקשרים שונים. קריאה היא חלק חשוב מעולמנו. על כן, כמעט באופן טבעי, רצינו לנסות לכתוב משהו במשותף.

חשבנו על מבנה רעיוני, שבו נבחר עבודת אמנות הקשורה לעולם הרפואה, והיא תהיה נקודת המוצא לדיאלוג. רפואה היא עולמו המקצועי של פיטר והאמנות היא עולמי. הדיאלוג, כך חשבנו, יתפתח לאן שיתפתח, וכשנסיים לשוחח על עבודת אמנות אחת, נעבור לבאה אחריה וכך הלאה. מבנה זה הוא אכן המזח, שממנו הפלגנו להרפתקה הזו. יצאנו לדרך מבלי לדעת לאן תיקח אותנו הספינה.

אלא שהכתיבה לא קלחה.

החיים עמוסים, והשנים הללו היו סוערות אצל שנינו, כך שהכתיבה, שדורשת ריכוז, שקט והתמדה על מנת להתפתח ולהעמיק, לא זכתה למקום הראוי לה. ובכל זאת, בין הזמנים, התחלנו מתכתבים, לאט, עם הבלחות של אינטנסיביות ורציפות.

כשסיימנו פרק אחד, חשבנו שכדאי לבדוק האם הוא מעניין אנשים אחרים מלבדנו. פנינו למספר מכרים שקראו, וקיבלנו מהם חוות דעת טובות. פיטר שלח את הפרק לעורך עיתון "הארץ". בנוסף הוא צמצם אותו לכדי מאמר קצר ומרוכז יותר, תרגם אותו לאנגלית והעבירו לכתב עת רפואי, שעוסק ביחסי מטפלים ומטופלים. כתב העת פרסם את המאמר, וזמן מה לאחר מכן הובא לידיעתנו שהוא אף נלמד בכמה בתי ספר לרפואה בעולם.

עורך "הארץ", אלוף בן, חזר אלינו במפתיע כשנתיים לאחר שהפרק נשלח אליו. הוא היה נלהב, דבר שהוביל לפרסום הפרק ככתבת שער במוסף שישי של העיתון ביוני 2018. הפרסום הביא לתגובות רבות ומרגשות. אנשים הזדהו, קולגות פרגנו וסיפרו כמה משמעותית עבורם השיחה שלנו. כמה אנשי ספר המליצו שנמשיך ונכתוב. בלטה פנייתה של יהודית קציר, שכתבה על האוניברסלי והאנושי שבמפגש ובכתיבה שלנו, והציעה בנדיבות לעזור לקדם את הפרק לכלל ספר. מאז מלווה יהודית את הספר, ואף הייתה לעורכת שלו.

כל אלה נטעו בנו ביטחון מה, והמריצו אותנו להמשיך בדיאלוג. כחמש שנים מאז שיצאנו לדרך סיימנו את הכתיבה.

על כן כולל הספר גם את קורות הזמן שבו נכתב, בעיקר את סיפור ימיה האחרונים של אשתי, אהובתי, כרמיאל זיכרונה לברכה. כתבתי על כך ממצוקה גדולה, וחשבנו שיש טעם והיגיון להוסיף פרק זה לספר. בנוסף, באותה התקופה עשה פיטר שינוי גדול בחייו, סיים לנהל את היחידה בבית החולים ופנה לדרך חדשה. גם מחשבות אודות השינויים הללו מצאו עצמן בין דפים אלה.

שיחה בין צייר לרופא מחייבת שפה הנהירה לשנינו. על כן השפות ה'מקצועיות' של רופאים ושל אמנים הונחו בצד. רעיונות בסיס של תחומי הדעת שבהם אנו עוסקים, שהם כאבני דרך המובנות מאליהן, דרשו הבהרות והסברים, לטובת הקורא שאינו מצוי בהם. השתדלנו לכתוב באופן נהיר המאפשר, כך אנו מקווים, גם לקורא שאינו בקיא בעולמות הריפוי והאמנות, להיות שותף למסע. מחשבות, אירועים, חוויות וניסיונות חיינו היו לפרקי ספר, שיש בהם מהאישי יותר משיכולנו לדמיין. באופן מוזר וכפי שקורה לעתים, דווקא כשהאישי והפרטי ביותר מופיעים, מתאפשרת הזדהות.

נדמה שיהיה נכון לקבוע, שלרפואה ולאמנות שורשים משותפים בעברה הרחוק של האנושות. בחברות שבטיות היו אלה אנשי הרוח, השמאנים, שלמדו ופיתחו ידע רפואי. הם עסקו גם ביצירה אמנותית, שנועדה ככל הנראה להִשרדות השבט, באמצעות הנכחת הדמיוני והפיכתו לקונקרטי. עם התפתחות הידע, התקדמות האנושות והשינויים החברתיים, שיצרו קהילות גדולות, נדרשה התעמקות ספציפית ועשייה ממוקדת בתחומי דעת ופעולה אלה. היום יכול רופא מומחה לחיות חיים מקצועיים משמעותיים ומלאים בתחום צר של הרפואה. אמן עשוי למצוא עצמו בחוויה ממוקדת ומצומצמת של עשייה ועניין. אפשר שמבלי משים כתבנו ספר זה, בשל הצורך במפגש אשר מרחיב את הדעת באופן יותר 'רנסנסי' ומלא, ומקרב בין תחומי דעת רחוקים, או רחוקים לכאורה. אנחנו מקווים שקורא דפים אלה ימצא עניין בעולמות הנפתחים דרכם, בלבטים, ואפילו באי אלו תובנות שאספנו לאורך השנים, גם אם ההבנה הגדולה ביותר, שתחתיה חוסים שנינו, היא: אינני יודע.