הפעם החלטתי לא לרכוש חבילת גלישה מחו״ל, ופשוט לא לענות אם יתקשרו. בברלין, ביומיים הראשונים לפני היריד בלייפציג, אכן איש לא התקשר, אבל ביום השלישי, דווקא בתוך ארמון שַׁרְלוֹטֶנְבּוּרְג, המכשיר לא הפסיק לרטוט לי בכיס. לא היו שם הרבה אנשים אבל בין המעטים שכּן היו שם, לא היה אחד שלא ירה בי מבטים נזפניים רק בגלל הזמזום של הרטט. שוב ושוב דחיתי את השיחה, עד שהגעתי למסקנה שאם מישהו מתעקש כל־כך, אולי קרה משהו.
התרחקתי אל חלונות הזכוכית, שגן הארמון נפרשׂ לפניהם בירוק עד האופק, ורק שם השבתי לקריאה.
"אדון אברמל'ה?" עלה קול אישה תובעני מן הטלפון.
"כן," מצאתי עצמי משיב אינסטינקטיבית, בלי לתמוה כלל שהיא פונה אליי בתואר אדון ומצמידה לו כינוי מימי ילדותי, שרק אימא עוד לא נטשה אותו.
"מי אתה אדוני?" שאלה המתקשרת בעיקשות.
"את מתקשרת אליי, קוראת לי אברמל'ה, ואז שואלת מי אני?" תמהתי.
"אדוני מכיר את הגברת פַנְיָה?" התעלמה השואלת מהטרוניה שלי.
שמה של אִמי בפי האישה הזרה הזאת הצית מייד את כל נוריות האזהרה בראשי.
"מה קרה?" מיהרתי לשאול.
"אני מדברת מהמיון ברמב"ם. היא נפלה על המדרגות של תחנת המשטרה ויש לה סדק בגולגולת מעל ארובת העין."
אלוהים, מה אני עושה עכשיו מכאן, מברלין?
אפילו רק שמו של בית החולים רמב"ם העיר בי תמיד תחושות של חירום, ובוודאי מראהו. זה נתקע בי עוד מהסיפורים של אימא על המסע הרגלי שלה אל בית החולים הזה, דרך השדות, כשצירי הלידה שלה תוקפים אותה שוב ושוב, מהימים שפתחו בו לאחי את הבטן ו"הוציאו לו את האפנדיציט," מהימים שאבא שכב שם כשיישרו לו את הרגל שהחלימה עקום מפציעתו במלחמה בנאצים, ובייחוד מהימים ששכבתי בו מרוסק וכואב כולי בעת המלחמה בגולן. - עכשיו אימא.
אף שכּל התמונות הללו חלפו בראשי בשנייה ששמעתי את שֵם בית החולים, בלי שהיוֹת הודעתי לאחות שהתקשרה אליי, שאדאג שמישהו מבני המשפחה יגיע אליה, כי אני עצמי בחו"ל.
מה לאימא ולתחנת המשטרה? למה צלצלו דווקא אליי? מה זאת אומרת סדק בגולגולת מעל ארובת העין? השאלות התרוצצו במוחי בעוד עיניי משוטטות על מראות הגנים היפהפיים של שַׁרְלוֹטֶנְבּוּרְג שעה שהמתנתי ששלמה אחי יענה סוף־סוף. מסרתי לו מה שאמרה האחות ומיהרנו לנתק כדי שיוכל להזעיק אליה מי מבני המשפחה שיוכל להגיע במהרה.
אף־על־פי שהיה ברור לי כי זוהי בוודאי איזו תאונה או משהו כזה, ושלא אימא יזמה את האירוע, לא יכולתי להשתחרר מן התחושה שאין זו אלא מניפולציה חדשה. כל דרך להחזיר אותי הביתה הייתה כשרה בעיניה. התחושה שהיא מנסה זאת שוב ליוותה אותי מיום שהיא התנגדה בתוקף לתביעה שלי לצאת מהבית למוסד החינוכי בקיבוץ. אצלי רק הלכה וגברה מאותו יום ההרגשה שגבולות העולם שלי מתרחבים עוד ועוד, ואילו היא, כנגד כל הסיכויים, ובלי שום תוחלת, המשיכה לעשות הכול כדי למשוך אותי בחזרה פנימה, הביתה, לכרוך סביבי את חבל הטבור.
אימא שָבָה ואמרה תמיד כי באה לארץ משום שזוהי הארץ של היהודים, ושאין לה מה לחפש בשום מקום אחר בעולם. כל ימיה החזיקה בתפישה הזאת וסירבה לצאת מהארץ אפילו לביקור קצר אִתנו בעיר הולדתה. אני, לעומת זאת, לא זו בלבד שלא עמדתי באותה הבטחה לא לצאת מן הארץ, שבנעוריי הייתי מאוד גאה בה, אלא שראיתי ביציאה אל העולם פריצה של ממש ממגבלות העולם הנצור שלנו.
ועכשיו, פה, בדרך ליריד בינלאומי, מחוץ לארץ, מגיעה הקריאה הזאת, שאולי תחייב אותי לוותר על הכול ולטוס בחזרה ארצה, ועוד דווקא בכינוי הזה: "אברמל'ה"? ברור שזה לא נעשה בכוונה, אבל איך יכולתי שלא להרגיש כך?
רק שעה שלמה לאחר מכן התקשר שלמה להרגיע, "לא, אין צורך שתשוב ארצה. היא בסדר גמור."
הוא סיפר שבתור בבית המרקחת ניגש אל אימא אדם וביקש שתפרוט לו שטר של חמש מאות שקלים. בתום לב נענתה לו והגישה לו חמישה שטרות של מאה שקלים, תמורת השטר שמסר לה, שטר של מאתיים שקלים. כשניסתה לשלם בו לרוקח, הסתבר לה, לא רק שבכלל לא קיים שטר של חמש מאות שקלים, אלא שגם השטר שקיבלה תמורת חמשת השטרות שלה היה מזויף. הרוקח אמר לה שהיא מוכרחה להתלונן במשטרה, ובעיניה אם הרוקח אמר שהיא מוכרחה, אין מנוס מלגשת למשטרה. את התלונה הספיקה להגיש, אבל בצאתה מתחנת המשטרה מעדה במדרגות ונחבטה בראשה. השוטרים הזעיקו אמבולנס. אימא הייתה די מבולבלת, והאחות שטיפלה בה נאלצה לחפש בתיקה מסמכים לזיהוי, ומצאה בו את תעודת הזהות שלה ופתק עם מספר הטלפון שלי ובו השם "אברמל'ה".
עוד שעה ארוכה עמדתי בתוך ארמון שַׁרְלוֹטֶנְבּוּרְג, לפני השערים שמבעד לריבועי הזכוכית שלהם נשקפה אליי רצועת הדשא הירוקה. משני צִדיה נמתחו שבילי חצץ רחבים עד החורשה הירוקה הנושקת לשמים הכחולים, הרחק בעומק הגן. בצִדי רצועת הדשא הזדקרו במרחקים קבועים עצים גמדיים גזוזים כחרוטים ירוקים, כאילו סימנו מסלול המראה אל העולם הגדול.
***
ביום שנולדתי בו, אבא לא היה בבית. יאשה, חבר שגר ברחוב יפו, שהיה אז מהרחובות הראשיים של העיר התחתית בחיפה, סיפר לאבא שהוא ראה מתחת למרפסת ביתם איש עם תלת־אופן מכוסה בברזנט, מתמקח על משהו עם עובר אורח. יאשה הבין שהוא מציע למכירה משהו אסור, האיש שילם לבעל התלת־אופן, וזה הביט ימינה ושמאלה לוודא שאיש אינו רואה, אך לא הבחין כלל כי יאשה מתבונן בהם מן המרפסת שמעליהם. אחר־כך הסיר מעט הסוחר את הברזנט ושלף מתחתיו חבילה עטופה בנייר אריזה חום, מסר אותה לקונֶה וזה הסתלק אִתהּ בחופזה. לפי גודל החבילה ניחש יאשה שהיה זה מגש של ביצים, שלא היה אפשר להשיג אז אפילו בתלושים. במכולת היה אפשר לקבל רק אבקת ביצים תמורת התלושים של הצנע, ובזה אבא לא יכול להשתמש לעוגות הכלה שמהן הוציא את פרנסתנו באותם ימים. יאשה מיהר לרדת לטלפון במסעדה שבבית השכן, ומשם התקשר לגברת שווימר בקומה שמתחתינו, וביקש ממנה למסור לאבא שיבוא מייד כי הוא מצא סחורה. ברגע ששמע אבא את ההודעה של יאשה, הבין היטב במה מדובר, ומיהר לצאת העירה לחפש את הסוחר ההוא. כל עוד לא הצליח למצוא עבודה קבועה, לא הייתה לו ברֵרה אלא לקושש מצרכים מפֹּה ומשם כדי להכין עוגות חתונה. פרנסה אחרת לא מצא. החברים עזרו לו באינפורמציה על השוק השחור. יאשה הלווה לאבא עשר וחצי לירות למטרה הזאת ואבא מיהר לחפש את התלת־אופן ברחוב יפו.
סבתא דורה ירדה עם שלמה לטיול בעגלה ברחוב אלנבי. אמנם לא היו עוד מדרכות, אבל לא היה מסוכן לטייל על האספלט של הכביש, שהרי העגלות לא היו מהירות, ואת קול פרסות הסוסים היה אפשר לשמוע מרחוק, רוכבי החמורים בכלל התנהלו בשולי הכביש, ואוטומובילים, שממילא עברו רק מפעם לפעם, היו צופרים בעוד מועד מרחוק. סבתא תמיד הספיקה להוריד את העגלה לשולי הכביש.
קיצורו של דבר, אימא הייתה לבדה בבית כשתקפו אותה פתאום הצירים. תחילה חשבה שאפשר לחכות עד שהצירים ייעשו תכופים יותר, אבל כיוון שלא ידעה מתי אבא ישוב, וגם כשיבוא, ידעה שאין להם כסף לטקסי ספיישל, החליטה להתחיל ללכת לבית החולים ברגל כל עוד הדבר בכוחה. היא השאירה פתק על שולחן האוכל ויצאה לדרך.
באותם ימים עוד היה אפשר לראות מן הבית שלנו את בית החולים הממשלתי, שלימים נקרא רמב״ם, ובקו ישר דרך השדות זה לא נראה כל־כך רחוק.
זה היה בסוף הסתיו, ולמרבה המזל כבר יותר משבועיים לא ירד גשם, כך שלא היה בוץ בשדות.
הבית שלנו היה על דרך האבנים הישנה שנקראה סִמטת מר אליאס ואשר הוליכה מרחוב אלנבי אל מנזר הכרמליתים בסטלה מאריס.
לאחר חודשים רבים של טלטולים ממחנה עקורים אחד למשנהו בכל רחבי אירופה, ירדו אימא ואבא עם סבתא ושלמה מן האנייה שהביאה אותם ארצה. שעות אחדות אחרי כן הובילו אותם לשער העלייה. כשעברה המשאית ברחובות העיר התחתית הדהדו פה ושם יריות, אבל המלווה אמר שאלו הן רק יריות אזהרה, ושכיבוש חיפה הושלם כבר בשבוע שעבר. כשהמתינו בתור לקבלת אוהל מגורים, הופיע אדון בורמן שהכירו על האנייה. הוא סיפר להם שמסתובבת שמועה כי ערבים שברחו השאירו בתים ריקים, ושכנע אותם לבוא אִתו לתפוס בית. הם יצאו ברגל לרחוב אלנבי ושם הצביע לפניהם מישהו על הבית הזה, שהתנשא מעט גבוה מעל לרחוב. הם מיהרו לעלות במדרגות הרחבות שטיפסו מהכביש אל בית האבן היפה. האנשים שכבר תפסו את הקומה הראשונה אמרו להם שהקומה השנייה עוד פנויה ושכדאי להם למהר לתפוס אותה. הם נחפזו להקיף את הבית ולטפס במדרגות הצרות אל החצר העליונה, שממנה הוליך גשר אל הדירה שבקומה השנייה.
את כל העלייה הזאת נאלצה אימא, עתה קצת יותר משנתיים אחרי שתפסו את הבית, לעשות בכיוון ההפוך עם הבטן הענקית שמשכה אותה למטה. בזהירות רבה נצמדה אל הקיר, כדי לשמור על שיווי המשקל. במדרגות הצרות מן החצר העליונה אל החצר התחתונה זה לא היה קל. היא הורידה בזהירות רגל אחרי רגל, שהרי לגרם המדרגות הישן הזה לא היה מעקה. כשהגיעה למדרגות הרחבות שהוליכו מן הבית אל הרחוב כבר לא התקשתה ללכת וגם יכלה להישען על מעקה הבטון של קיר התמך. היא חצתה את רחוב אלנבי ופנתה אל דרך אספלט ישנה שחצתה את רחבת המחסנים שהותירו האנגלים, וגם כאן עדיין לא הרגישה כל קושי. אמנם בכל פעם שחשה בציר, נעצרה והמתינה עד שיעבור, אבל כאמור, הצירים עדיין לא היו תכופים. היא חששה שתתקשה לחצות את השדה שבין מחסני העירייה לכביש הראשי לתל אביב, משום שזכרה שהשדה מלא אבטיחים גדולים, לכן שמחה לגלות שהאבטיחים כבר נעלמו, ושהשדה היה יבש לגמרי. לא נותרו בו אלא שאריות של עלים יבשים ופה ושם קליפות יבשות של אבטיח רקוב למחצה.
בסופו של דבר הגיעה לכביש הראשי, ועוד לפני שהספיקה לנשום לרווחה נעצר לידה אוטומוביל, והנהג פער את דלת הקבינה, ושאל לאן היא צריכה להגיע.
״לבית חולים,״ אמרה אימא, ״אני צריכה ללדת.״
הבחור הצעיר שמאחורי ההגה נראה מבוהל. בלי שהיות קפץ מן הקבינה ומיהר להקיף את הטנדר, ועזר לה לעלות.
״אלוהים, גברת, למה את הולכת ככה ברגל? מאיפה את באה?״
״מהבית,״ אמרה אימא.
הנהג הצעיר לא הוסיף לשאול דבר ורק מיהר להביאהּ אל בית החולים הממשלתי.
מאליו מובן שלא מזיכרוני אני דולה את הפרטים הללו, אלא מסיפוריהם של אימא ואבא. כיוון שלא סיפרו לי על הלידה עצמה ועל השִיבה מבית החולים הביתה אינני יודע לספּר עליהם, אבל את הבית עצמו אני מכיר היטב, שהרי אימא גרה בו עד היום. כאמור זהו בית־אבן בנוי על ההר הרחק מן הכביש. כפי הנראה לפנינו שימש הבית, על שתי קומותיו, חמולה אחת גדולה. שהרי כשהגיעו אבא ואימא עם האדון בורמן לחפש לעצמם בית וטיפסו אל החצר העליונה, גילו להפתעתם כי לפחות חלק מדייריו המקוריים של הבית לא הספיקו להסתלק, וכשהגיע אבא אל החצר העליונה, ראה אותם מתארגנים על דרך האבנים שמעל הבית. הוא מיהר לבקש סליחה וסימֵן כבר לאימא ולאדון בורמן לשוב ולרדת במדרגות, אבל איש חביב אחד מבעלי הבית ירד מעל חמורו, ניגש אל השער וקרא אליהם.
״סְתָנָא יָא זָלַמֶּה, תַּעָל, תַּעָל לַהוֹן.״
אבא לא הבין את דבריו אבל מתנועות ידיו המזמינות הבין כי הוא קורא לו לִקרב אליו. כיוון שהזהירו אותם מפני מגע עם הערבים שעדיין מילאו את העיר, אבא לא מיהר להתקרב, אבל האיש ניסה לקרוא לו באנגלית, ומשאבא לא הגיב גם לקריאותיו אלו, ניסה כוחו בגרמנית. ברגע שנוכח אבא כי האיש דובר גרמנית, לא היסס עוד והושיט לו את ידו. אמנם המבטא שלו היה מוזר, אבל הוא היה חביב מאוד, ואף־על־פי שבני משפחתו ישבו על חבילותיהם לאורך דרך האבנים, והביטו בהם מרוחקים ומסויגים, חיוך גדול היה פרושׂ על פניו.
״אתם מחפשים מקום לגור בו?״ שאל, ולא חיכה לתשובה, ״אתם יכולים לגור כאן. תשמרו לנו על הבית עד שנחזור.״
״מתי אתם חוזרים?״ שאל אבא.
האיש לא השיב, רק הושיט ידיו לשמים.
״יאללה, תְּפַדַלוּ,״ אמר, הצביע על הכניסה לבית, ושב אל החמור שהמתין לו.
אבא תמיד אמר שכשהם יחזרו באחד הימים יהיה עלינו לפַנות להם את ביתם. במעלה שביל האבנים בדרך לסטלה מאריס התגוררה משפחה ערבייה שלא ברחה, ולא פעם עבר על פני ביתנו בן משפחה שלהם על גבי חמור, ובכל פעם שראיתי ערבי על חמור קרֵב אל ביתנו על שביל האבנים, עוד שנים רבות התעורר בלִבי החשש שמא אין זה אלא אותו איש חביב שיהיה עלינו לפַנות לו את ביתו.
מה היה מצב הבית כשנכנסו אליו הוריי, אינני יודע, אבל את קירות האבן העבים שלו ואת תקרותיו הגבוהות אני הרי יכול לראות עד היום. היום אפשר לנסוע על מה שהייתה דרך האבנים ולהגיע עד הבית, אבל אז היה עלינו לעלות במדרגות הבטון הרחבות והארוכות מן הרחוב עד החצר שסביב הקומה הראשונה של הבית שבּה גרו משפחות בלוך ושווימר. דרך החצר הרחבה הקפנו את הבית אל המדרגות הצרות, נטולות המעקה, שטיפסו לאורך קיר התמך הגבוה אל מה שקראנו אז החצר העליונה, אבל בעצם איננה ממש חצר, אלא רק שתי רצועות אדמה שביניהן נמתח שביל בטון צר. את הקומה השנייה חָלַקנו עם משפחת בורמן. מן ״החצר העליונה״ הוליך גשר מרוצף רחב מעל לחצר האחורית של משפחת בלוך אל דלת הכניסה לביתנו, מנגד טיפסו מדרגות אל שער עץ שנפתח אל דרך אבנים במעלה ההר. בתוך הבית השתרע מסדרון ארוך שהיה משותף לנו ולמשפחת בורמן לכל אורך הבית. מן המסדרון יכולנו להיכנס אל שני חדרי המגורים שלנו או להמשיך אל המטבח, השירותים והמקלחת שלנו בעברו המרוחק של הבית, מאחורי המטבח והסלון של משפחת בורמן. אל חדר השינה של ההורים היה אפשר להגיע רק דרך החדר של שלמה ושלי. בעצם זה לא היה ממש החדר שלנו, אבל בו היו המיטות שלנו, או אולי נכון יותר לומר המיטה שלנו, משום שאת המיטה שלי דחקו ההורים כל בוקר עמוק אל מתחת למיטה של שלמה, אחי, ורק לקראת השינה היו שולפים אותה כדי שבמשך היום יהיה קצת יותר מרחב בחדר.
במעורפל מאוד אני זוכר עוד ימים שגם את הפוטל האדום היו הופכים בלילה למיטה שעליה ישנה סבתא דורה, ובבוקר מיהרו לדחוק את המיטה לתוך עצמה כך שהייתה לכורסה אדומה, או יותר נכון - פוטל. אני לא לגמרי בטוח שזהו ממש זיכרון שלי, או שהוא עולה מהסיפורים שספגתי. אמנם אני זוכר היטב שביליתי לא מעט זמן עם סבתא, ואין ספק שהיא גרה אִתנו באותם ימים, אבל ייתכן מאוד שמראה סבתא הישֵנה על הפוטל, שחקוק בזיכרוני, מקורו אינו אלא בסיפורים של אימא, אבא וסבתא על אותם ימים. באשר לזיכרון אחד שחקוק עמוק בלִבִּי אין לי שום ספק, משום שזכור לי גם ריח הקרם שבּו הייתה אימא משמנת את עור רגליה שנענעו את דוושת הברזל המסורגת של מכונת התפירה, ואת זה לא ייתכן שמישהו היה מסוגל לתאר בפניי.
מה שכּן סיפרו לי הוא מאיפה צצה מכונת התפירה הזאת. כשירדו מן האנייה בנמל חיפה עם תינוק אחד וסבתא אחת, היו אבא ואימא בני עשרים וארבע. מייד אחרי שמצאו מקום להניח בו את הראש בלילה, החלו לחפש לעצמם עבודה. עד מהרה גילו שהסיכוי למצוא עבודה אפסי. על כל תפקיד שהתפנה קפצו חמישה־שישה צעירים, וזה כמובן אִפשר לבעל הבית להציע שכר זעום.
״אם לא נותנים לנו עבודה, אנחנו צריכים לייצר עבודה בעצמנו,״ אמר אבא, וכבר למחרת החל לחפש רעיונות. הדבר הראשון שלכד את תשומת לִבּו הייתה מתפרה גדולה שתפרו בה מדים וכובעים לצבא ההגנה לישראל שזה מקרוב הוקם. בעל הבית אמר לו, שתהיה אשתו תופרת מדופלמת ככל שתהיה, אין לו עמדת תפירה פנויה.
״אז מה שחסר זו מכונת תפירה?״ שאל אבא.
״כן,״ אמר בעל הבית, ״אבל אני לא מתכוון לקנות עוד מכונות.״
״ואם יש לי מכונה בבית, תוכל לתת לנו עבודות תפירה הביתה?״
כששמע אבא את תשובת בעל הבית ניצת אור בעיניו. הוא עמס על גבו ארגז כבד של בדים גזורים, לקח עמו שני כובעים גמורים כדוגמה ובשמחה הביא אותם לאימא וסבתא.
״אבל מה אני אעשה בזה?״ נזעקה אימא, ״מאיפה ניקח מכונה לתפור את כל זה?״
״לא יודע, אבל אנחנו נסתדר,״ אמר אבא ושב ויצא העירה.
לפנות ערב הזעיקה שריקתו של אבא את אימא אל המרפסת הקדמית, ולתדהמתה ראתה סוס עם עגלה חונה למטה בשולי הכביש, ואבא עוזר לעגלון להוריד מעל הפלטפורמה משהו גדול העטוף כולו בבד יוטה. איך הצליחו אבא והעגלון להעלות את המכונה עד המרפסת הקדמית של משפחת שווימר איני יודע, אבל כיוון שמאז שאני זוכר את עצמי המכונה הייתה אצלנו בבית, אין לי אלא להאמין לסיפור של אימא ואבא על העגלון שעמס אותה על גבו במדרגות והביא אותה לחצר של משפחת שווימר, ומשם מָשַך אותה בחבלים למרפסת שלנו.
כשאני כבר התרוצצתי בבית בחיפוש אחר תעסוקה, אימא הייתה עדיין עסוקה כל היום בתפירת הכובעים, ואבא עדיין יצא מדי בוקר לחפש עבודה. קודם הביא את שלמה דרך השדה הפתוח אל ״גן זיתון״ בבית האבן המבודד בקצה השדה שליד ״הכביש הראשי״, לכיוון תל אביב. בכל בוקר מחדש הבטתי בקנאה בגבם של אבא ושלמה המתרחקים במורד המדרגות בדרך אל גן הילדים, וגרוני חנוק מדמעות. עליי נגזר לבלות את יומי בדל״ת אמות של ביתנו או לכל היותר, אם סבתא הסכימה להשגיח עליי, יכולתי לצאת לחצר העליונה. השער למדרגות אל החצר התחתונה היה נעול, כך שלא יכולתי לרדת לשם, ולטפס לדרך האבנים שמעל לחצר העליונה העזתי רק אחר הצהריים כשמיקי וגדליה, ילדי השכנים, חזרו מן הגן שלהם: אִתם לא פחדתי לשחק על ההר, אבל לבדי לא העזתי, כי על דרך האבנים עברו לפעמים נזירים עטויי גלימה חומה, שבפי אימא נקראו גַּלָּחים, והטילו עליי אימה. מלבד זאת לא שכחתי את היללות הנוראיות של השָקָלים שעלו מן ההר בלילה, וידעתי שהם מסתתרים שם היכנשהו.
״כשתגדל גם אתה תלך לגן,״ היה אבא משיב לתחינות שלי, ״עכשיו אין לנו מספיק כסף לזה.״
אם כן, לא נותר לי אלא לבלות עם סבתא. הבית והחצר העליונה היו גבולות העולם שלי, ורק אם נמאס לסבתא להשגיח עליי בחצר העליונה, זכיתי לרדת אִתה לרחוב. דווקא את הטיולים הארוכים אל מחוץ לגבולות אלה, לאורך הרחוב בעגלת טיולים, אהבתי מאוד. אלוהים יודע איך הורידה והעלתה סבתא את עגלת הטיולים במדרגות מן ואל הבית, אבל הטיולים הללו היו בלתי נשכחים. במיוחד זכור לי הטיול שנגמר בשמשה מנופצת. סבתא הובילה אותי בשולי הכביש, ובשבתי בעגלה לעסתי סנדביץ' מרוח בממרח שוקולד, שמעולם לא חסר בביתנו. אבא היה מביא גושי שוקולד מבית המלאכה לממתקים של סבא סולומון, ואימא הייתה מכינה מהם ממרח טעים מאוד. לעסתי להנאתי וליקקתי סביב־סביב, וכבר הגעתי לרגע שבּו היה עליי להיפטר מן הקשה של הלחם. חיכיתי לשעת כושר וברגע שסבתא הפנתה את מבטה ממני, העפתי אותו אל הכביש. בו־ברגע החרידה אותי חריקה איומה, ומן האוטומוביל השחור שנעצר לידנו קפץ החוצה איש גדול מאוד, צעק בקולי קולות ונופף בידיו כשהוא מצביע שוב ושוב על השמשה הקדמית של האוטומוביל. לא הבנתי מה הוא צעק וגם מה שסבתא השיבה לו כשהיא מנידה את ראשה שוב ושוב לשלילה. אבל האיש ההוא הטיל עליי אימה גדולה. הוא היה גבוה מאוד וידיו התנופפו כל הזמן מעל ראשה של סבתא בְּדַבּרו. כל הגוף שלי רעד, ולא חדלתי ליילל. לבסוף לקחה אותי סבתא בידיה, השאירה את העגלה לרגלי המדרגות, ויחד עם הנהג הגדול והזועם עלינו במדרגות המובילות אל ביתנו. מרגע שחזרנו אל גבולות העולם שלי נפסקו הרעידות ואִתן הבכי. עוד לפני שהאיש הזועם הזה פצה את פיו אימא קמה אליו מעל מכונת התפירה. וכשאך נגלה לי האור שעלה מעיניה, היה ברור לי לחלוטין שהיא תציל אותנו מהאיש הגדול הזה.
היא לא שאלה כלל מה קרה, כאילו כבר ידעה הכול. ״מה אתה רוצה?״ שאלה ביידיש, השפה של סבתא.
״אַת האימא של הילד הזה?״ שאל והצביע עליי.
״כן!״ אמרה אימא וכמו תבעה ממנו משהו, שָבָה ושאלה, ״מה אתה רוצה?״
״הוא זרק אבן ושבר לי את השמשה!״ רטן האיש בכעס.
פתאום הבנתי מה האיש הזה טופל עליי, וחרדה אפפה אותי. למה הוא משקר? אני לא זרקתי שום אבן. זה היה רק הקשה של הלחם. ומה אם אימא תאמין לו, איך אני אוכל להוכיח?
״הוא לא זרק שום אבן...״ פתחה סבתא בדברים, אך אימא היסתה אותה בבת אחת בתנועת יד.
״תשמע, בן אדם,״ אמרה בתוקף, ״הילד שלי הוא שובב גדול, ואתה יכול להגיד עליו מה שאתה רוצה, אבל דבר אחד לא תוכל להגיד עליו. הוא לא שקרן! אתה מבין?״ אמרה כשהיא מתרה בו באצבע המורה שלה, ״ועכשיו נשאל אותו מה הוא עשה,״ אמרה ופנתה אליי.
״אתה זרקת אבן על האוטומוביל של האיש הזה?״ שאלה אימא.
לא העזתי להוציא הגה מפי, רק טלטלתי ראשי לשלילה באימה גדולה.
אימא אחזה בכתפיי בשתי ידיה, נעצה בי את העיניים הקודחות שלה, ונענעה אותי בכעס.
״אתה זרקת עליו משהו?״ הוסיפה ושאלה.
הנהנתי חרש, אבל לא העזתי לגלות לה שהשלכתי את הקשה של הלחם.
״אז תגיד לי מה זרקת!״ המשיכה לתבוע ממני.
שתקתי. ידעתי שאם אימא תדע מה עשיתי, היא תטיח בי שוב שאבא מתרוצץ יום־יום שעות רבות ״כדי להביא כמה גרושים הביתה,״ וששולחים את סבתא לטייל אִתי רק כדי לחסוך את התשלום על גן הילדים, ושאימא יושבת כל היום ומנענעת בדוושה של מכונת התפירה עד שנדמה לה כבר שכּל המוח שלה תפור, וכל זה רק ״כדי שיוכלו לקנות לנו לחם,״ אז איך אני מעז לזרוק את זה?
מה הפלא שלא העזתי לספּר את זה לאימא? שתקתי, אבל אימא לא ויתרה. ״אתה תגיד לי עכשיו מה זרקת על האוטומוביל!״ שָבָה ותבעה ממני, ולא הסירה מעליי את עיניה הבוערות.
הבטתי בסבתא, והיא הנהנה אליי בניסיון לעודד אותי. ידעתי כי ברגע שאימא תדע מה עשיתי בלחם, היא תסטור לי בכל הכוח על הלחי. ואז פתאום היה ברור לי שאין מנוס, ויהיה אשר יהיה, עליי להתוודות.
״אֶת הקשה של הלחם,״ צעקתי בקול, ״אני זרקתי את הקשה של הלחם, כי הוא קשה מדַי... אי־אפשר לאכול את זה!!!״ צרחתי, ומייד התכווצתי והגנתי בשתי ידיי על לחיי.
להפתעתי הרַבה שום מכה לא באה, אף־על־פי־כן לא יכולתי עוד להתאפק ופרצתי בבכי מר. ידה של אימא החליקה על פדחתי בליטוף. ״אנחנו נדבר על זה אחר־כך,״ אמרה, ומייד שָבָה ופנתה אל הנהג.
״אדוני הנהג, אני יודעת שהילד שלי הוא שובב גדול, אבל שקרן הוא לא! אז אל תספר פה סיפורים. שאריות של פרוסת לחם לא שוברות שמשה של אוטומוביל.״
מה האיש הזה אמר כבר לא שמעתי, אבל מבעד לדמעות ראיתי איך אימא התרגזה עליו והוא הסתלק בבושת פנים.
אימא הרגיעה אותי בליטופים והשביעה אותי לא לזרוק עוד לעולם את הקשה של הלחם, כי אם אני לא רוצה לאכול אותו אפשר לתת אותו ליונים של אבא, הן תשמחנה מאוד לאכול אותו.
אחר הדברים האלה סבתא ירדה לרחוב להביא את העגלה, ואימא חזרה לנענע את הדוושה של מכונת התפירה. ישבתי על הרצפה ליד מכונת התפירה והבטתי בתנועת הרגליים של אימא, כשפתאום לכדה את עיניי קופסת הבלורות של שלמה. אימא תמיד אסרה על שלמה לתת לי לשחק בבלורות שלו כי זה מסוכן. אני כמובן לא הבנתי מה מסוכן בזה, והנה עכשיו נקרתה לי ההזדמנות לפתוח את הקופסה המסתורית הזאת בלי שאיש ישגיח עליי. עד מהרה הייתה קופסת הפח העגולה בין רגליי, הבלורות רשרשו בפח אבל ככל שהתאמצתי לחלץ את המכסה מעל הקופסה, לא עלה הדבר בידי. הקופסה החליקה כולה מכף היד האוחזת בה וסירבה להיפרד מן המכסה. בלית ברֵרה לפַתִּי את הקופסא ברגליי ומשכתי במכסה בשתי ידיי. רגע ארוך אימצתי את כל כוחותיי, ומשנחלץ המכסה בבת אחת, לא הצלחתי לעצור את התנופה שצברתי והתהפכתי על מקומי כשהמכסה בידיי. גם הקופסה לא נותרה על מקומה והתהפכה. נקישות הבלורות הקופצות על הרצפה לכל עבר גברו על רעש מכונת התפירה, או שמא הייתה זו התדהמה שעצרה את תנועת רגליה של אימא על דוושת המכונה. על כל פנים אני זינקתי בעקבות הבלורות בניסיון נואש ללכוד אותן ולהשיבן לקופסה. גם אימא קפצה ממקומה והצטרפה למרדף אחר כדורי הזכוכית המקפצים בכל החדר. למרבה הפלא, באותו רגע היא אפילו לא כעסה עליי, או אולי הייתי כל־כך מבוהל ממחול הבלורות שלא הבחנתי בזה. על כל פנים, רק אחרי שאספנו כמעט את כל הבלורות, היא שָבָה אל מכונת התפירה וציוותה עליי לאסוף גם את הבלורות שהתגלגלו אל מתחת למיטה. ואז זה הגיע. אינני זוכר מה בדיוק אמרה לי, אבל את הכעס בקולה אני זוכר היטב, וגם את הסיומת המאיימת שחזרה עליה בכל פעם שרצתה להוכיח אותי: ״חכה, חכה תראה מה יהיה לך כשאבא יחזור הביתה...״
אימא טענה תמיד שלא ייתכן שאני זוכר את האירוע ההוא, ושכנראה משום שהיא סיפרה אותו כל־כך הרבה פעמים זה נחרת בזיכרוני, שהרי עוד לא מלאו לי שלוש שנים אז. לי אין כל ספק שלפחות חלק מהדברים עולים מזיכרוני שלי, משום שאחרי שיצאתי בזחילה מתחת למיטה עם שתי הבלורות שהתגלגלו לשם, גיליתי כי בלורה פרפרית צהובה אחת התגלגלה אל מתחת למכונת התפירה.
״עכשיו אתה מתחיל להסתובב לי בין הרגליים?״ צרחה עליי אימא, ״תמצא לך מה לעשות!״
״אני רוצה ללכת לגן, כמו כל הילדים, למה אתם לא שולחים אותי כמו את שלמה?״ ייללתי.
״תפסיק לבכות ותמצא לך במה לשחק!״ אמרה אימא, ״כשאבא ימצא לו עבודה יהיה לנו כסף לשלוח גם אותך לגן.״
״אז מה את רוצה, שאני אשחק עם סבתא?״ בכיתי בכעס.
באותו רגע נטרקה דלת המסדרון, וידענו שסבתא חזרה הביתה. אמנם סבתא דיברה תמיד ביידיש, אבל היא הבינה היטב גם את הגרמנית שלנו. משנטרקה הדלת השתתקתי, וגם רגליה של אימא נעצרו. רגע ארוך הביטה בי אימא בדממה, וגם אני הבטתי בה, ולא בכיתי עוד.
אחר־כך קמה אימא ואספה אותי אל בין זרועותיה.
מה היא אמרה לי אז, כבר אינני זוכר, אבל אני זוכר שעיניה היו אדומות ונוצצות, ולא עלה בדעתי כלל שהרגע ההוא היה הצעד החשוב הראשון שלי אל מחוץ לעולם הקטן של ביתנו. אינני יודע מה סיפרה אימא לאבא כששב הביתה, אבל כבר למחרת בבוקר הוא אחז בידי בשמאלו ובידו של שלמה בימינו והוביל אותנו יחד במורד המדרגות אל הרחוב ודרך שדה הקוצים היבשים אל מבנה האבן הישן של גן זיתון ליד ״הכביש הראשי״. כל הדרך אחזתי בחזקה בידו של אבא כדי שלא אלך לאיבוד בעולם הזר הזה בסבך הקוצים, שמי יודע מה מסתתר ביניהם. לא הכרתי את החלק הזה של הרחוב ובוודאי שלא את שדה הקוצים בדרך לגן זיתון. לא ידעתי מה אבא מתכנן לעשות אִתי אחרי שיביא את שלמה לגן שלו, אבל גם לא רציתי לשאול, כדי ששלמה לא יקנא ויגיד שגם הוא רוצה לבוא עם אבא. הלכנו בַּשביל שכבשו בין הקוצים היבשים רגליהם של אבא ושלמה מדי בוקר בדרכם לגן, שותקים. אף שכמעט כל הזמן היה עליי לרוץ כדי להדביק את צעדיו הרחבים של אבא, לא התלוננתי. שלמה הרפה מידו של אבא ברגע שנכנסנו לגן ותוך כדי ריצה אל פינת הקוביות נפרד מאבא בנפנוף ידו. הסתכלתי בקנאה איך שלמה מצטרף מייד לשני בנים גדולים שהיו עסוקים בבניית מגדל בקוביות העץ הגדולות. בכל מאודי רציתי גם אני להצטרף בטבעיות כזאת לבנייה, אבל אבא הוציא אותי מן הגן של שלמה, ודרך שער בגדר הוליך אותי אל הגן הצעיר. הגננת שמחה לקראתנו, אני הבטתי סביב על הילדים ששיחקו בכל מיני פינות. לא הכרתי אף אחד מאלה שראיתי. כל אותו זמן לא עלה בדעתי כלל להקשיב לדברים שהחליפו ביניהם אבא והגננת. פתאום החליקה ידה על ראשי, והיא כרעה אליי וחיבקה אותי. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, ורק כשאמרה לי להגיד יפה שלום לאבא, נבהלתי פתאום, ולא ידעתי מה עשיתי לא נכון. למה אבא עוזב אותי פתאום כאן עם האישה הזאת? נצמדתי לרגלו של אבא ולא אמרתי דבר.
״לא אמרת לאימא ואבא שאתה רוצה לבוא לגן?״ שאלה הגננת בחיוך מזמין.
הנהנתי בלי אומר, ואבא כרע ברך ואחז בכתפיי.
״אתה יודע שאימא אמרה שהיא מוכנה למכור את השמלה שלה בשביל שאתה תוכל לבוא לגן.״
לא ידעתי על איזו שמלה אבא דיבר, אני לא חושב שבאותם ימים ידעתי בכלל מה היא שמלה. אימא לבשה תמיד חלוק בית רחב, ולא הבנתי למה שמישהו ירצה לקנות את החלוק שלה, ותהיתי מה היא תלבש אם היא תמכור אותו, רק שהיא לא תתחיל להסתובב בבית בתחתונים וחזייה. בכל זאת הבנתי היטב שאבא מנסה לומר, כי אימא מוכנה להקריב משהו מאוד יקר לה ובלבד שלא אשאל אותה שוב אם היא רוצה שאני אשחק עם סבתא, והרגשתי מאוד גאה באימא שלי.
אני לא יודע למה הדבר שמאוד התאוויתי אליו, הטיל עליי פתאום אימה גדולה כל־כך. אמנם ידעתי ששלמה נמצא בגן השכן, אבל לא הייתה לי כל דרך לקרוא לו אם יהיה צורך, ופתאום הבנתי שמעכשיו אהיה לגמרי לבדי עם כל הילדים הזרים האלה, שלא הבנתי בכלל מה הם אומרים זה לזה, ולגננת החייכנית שאינני מכיר כלל. ילד אחד עבר על פניי בריצה, ואמר משהו. שמעתי אותו היטב, אבל לא הבנתי אף מילה. כבר הרגשתי את הדמעות עולות בגרוני, ואף שהתאמצתי בכל כוחי לעצור אותן שם ולא להניח לגננת לראות אותן זולגות על לחיי, ידעתי שאם ירצו לפרוץ לא אצליח למנוע זאת. הרכנתי את ראשי, ונעצתי את מבטי בנעליים של הגננת, ובלבד שלא יראו את לחיי, אבל אז הגיעה הישועה ממקור לגמרי לא צפוי.
״אוי, תראו, אברמל'ה בא לגן,״ פרץ פתאום לאוזניי קול מאוד מוּכּר, אבל לא זיהיתי אותו, ורק כשמישהו אחז בידי ראיתי את מיקי בורמן, בנם של שכנינו לדירה. הוא הזמין אותי לשולחן הפלסטלינה.
״הילדים כאן לא מדברים גרמנית,״ הוא אמר, ״כאן מדברים רק עברית.״
גדליה הקטן, שגם הבית שלו היה ליד דרך האבנים המטפסת במעלה ההר, הצטרף אלינו למשחק, ומייד הבנתי שעברית היא השפה המוזרה שגדליה מדבר תמיד, ושמיקי היה מסביר לי מה הוא אומר. מאוד שמחתי לגלות את מיקי וגדליה. כל הילדים בגן דיברו בשפה הזאת - עברית. עד אז זו הייתה אחת מן השפות הזרות הרבות שאנשים דיברו בהן ברחוב ובמכולת, ואני לא ייחסתי לה כל חשיבות. אף־על־פי־כן, אני לא זוכר שהיה לי קושי כלשהו בהידברות עם הילדים האחרים בגן: אולי מיקי והגננת עזרו לי. לעומת זאת אני זוכר היטב את הקשיים של אבא ואימא עם השפה החדשה שהבאתי הביתה. איני יודע איך זה קרה, אבל מהר מאוד, לא זו בלבד שדיברתי בעברית, גם סירבתי לדבּר עם ההורים בגרמנית. אימא ואבא כעסו עליי ודרשו שאענה להם, אבל אני התעקשתי והחרמתי את השפה הזרה שלהם. כל הילדים דיברו עברית, ולא הייתה שום סיבה שאני אדבר בשפה אחרת. כששלמה הצטרף אליי, והחל גם הוא להתעלם מהשפה ההיא, נאלצו ההורים לדבּר אלינו בעברית. עילגת ככל שהייתה, כל מילה שביטאו בעברית עוררה בי שמחה של ממש, ומילאה אותי הרגשת שליחות וסיפוק. גם אני וגם שלמה לא חסכנו כל מאמץ לעזור להם להתבטא בעברית. אבא למד מהר מאוד, משום שהוא התקבל לעבודה, והיה עליו לבוא בדברים עם נהגי המשאיות, שרבים מהם לא דיברו גרמנית או יידיש, אבל לאימא לא היה כל קושי להסתדר בלי עברית. במשך היום ממילא יצאה מן הבית רק אל הרוכלים ברחוב, שגם הם לא דיברו עברית, למכולת שבהמשך הרחוב או לקצב, שלא היה רחוק מן המכולת. כיוון ששלטה מלבד בגרמנית גם ביידיש, ברומנית וברוסית, יכלה להידבר כמעט עם כולם. היחידים בשכונה שלא דיברו בשפות האלו היו הערבים מהמשפחה של החווג'ה, בני המשפחה הערבית שגרו על ההר בדרך לכנסייה, והספניולים: משפחת חזן, שהסבא שלהם עבד עם אבא, וההורים של גדליה, משפחת סַפורטה. אלה דיברו רק ספניולית ועברית. העברית שלהם נשמעה לי אז כמו הדבר הנכון והאמִתי ביותר שראוי ללמוד אותו. שלא לדבּר על ההגייה שלהם שניסיתי בכל כוחי לחקות.
מה שאיני מצליח לזכור הוא באיזו שפה, או אולי שפות, דיברו בשולחנות משחקי הקלפים של ההורים, אבל אני זוכר שהם לא דיברו בעברית, כי זה הרגיז אותי. אני גם לא זוכר אם בכלל הבנתי על מה הם מדברים, אבל אני זוכר היטב שהם דיברו הרבה ובעליצות רבה, והרבו לצחקק בקולי קולות. כשהגיע תורנו לארח את משחקי הקלפים, היו מגיעים כל החברים של ההורים, וקודם כול היו צובטים לי בלחי ופולטים כל מיני אמירות מרגיזות כמו: ״אויש... מותק...״ שלפחות הבנתי, או ״קֶיין עֵין הָרֶע״ שלא ידעתי מה זה אומר (״בלי עין הרע״). את הדודה פאני לא סבלתי כי הנשיקות שלה היו רטובות ומסריחות, והשאירו לי סימני שפתון אדומים שלא הצלחתי למחות בקלות. גם את יאשה, החבר של אבא ואימא, לא סבלתי, כי הצביטות שלו היו ממש מכאיבות ונדף ממנו תמיד ריח קשה של עשן סיגריות. בקיץ היו מכבים את האור בחדר שלנו ויושבים על המרפסת. אנחנו היינו אמורים לישון, אבל למרות החושך היה קשה מאוד להירדם. הם לא הפסיקו לדבּר ולצחוק, וגם אימא עברה מפעם לפעם עם כיבוד או משקאות, ובכל זאת מעולם לא נשארתי ער עד שהסתלקו כל האורחים. בחורף לא התאפשרה הישיבה במרפסת. אני לא זוכר איפה היה שלמה באותם ערבים, בטח השכיבו אותו במיטה שלו, אבל אותי לא יכלו להשכיב במיטה כי היא הייתה דחוקה מתחת למיטה של שלמה. אותי השכיבו תמיד על הפוטל האדום בפינת החדר וכיסו בשמיכה מעל לראש. מתי זה נגמר אני לא יודע, אבל אני זוכר היטב שהייתי מתעורר כשאבא העביר אותי למיטה.
באופן טבעי מיקי וגדליה היו החברים הראשונים שלי, שהרי מיקי היה בנם של השותפים שלנו בדירה. לא זו בלבד שגרנו באותה קומה, אפילו היה לנו מסדרון משותף בבית. הבית של גדליה היה סמוך לבית שלנו, ושני הבתים הללו היו היחידים ממש על שפת דרך האבנים העולה למנזר סטלה מאריס, גבוה מעל לבתים שברחוב ולפני השערים להר. כינינו אותם שערים אף שבעצם לא היו אלה אלא שני עמודים עבים ומקושתים, שהיו בנויים מהרבה מאוד אבנים. במרכז כל קשת הייתה גומחה, אף היא מקושתת. השערים ניצבו משני צִדי הדרך למנזר בַּמקום שהתחילה לטפס אל ההר. שלמה אמר שפעם היו בגומחות הללו תמונות, כמו בכנסייה.
אחרי שעות הגן בילינו שלושתנו על דרך האבנים למרגלות ההר. יחדיו לא חששנו מן השָקָלים והשועלים ובדרך כלל גם לא היה שם איש מלבדנו. רק לעִתים רחוקות, כשהיה עובר מישהו מן המשפחה הערבית שגרה במעלה הדרך, או אחד הנזירים מסטלה מאריס שבראש ההר, ברחנו אל החצר העליונה והסתתרנו מאחורי שובך היונים של אבא, או מאחורי הבוגנוויליה הסגולה שכיסתה את הגדר.
מלבד הדברים האלה היה ההר כולו חצר המשחקים שלנו, ובכל זאת לא העזנו להרחיק. לא היה מקום לשום חשש, אבל יום אחד פרצו פתאום לאוזנינו זעקות אימה של גדליה. עד היום מהדהדות באוזניי הקריאות העמומות והמבוהלות שלו. מיקי ואני חיפשנו חלזונות לצד הדרך, וגדליה חיפש קצת מעליה. רגע ארוך ניסינו מיקי ואני לאתר מאַיִן באות הקריאות האלו, עד שגילינו אותו בתוך גזע חלול של אחד מעצי הזית העתיקים.
״הצילו, אני לא מצליח לצאת מכאן!״ קרא גדליה המבוהל.
גזעי הזית היו רחבים מאוד, מצופים בקשקשי קליפת עץ שחורים ומחוספסים, ופה ושם ניבעו בהם חורים. הצצנו אליו מבעד לאחד החורים בגזע, ואפילו הצלחנו לתחוב יד ולגעת בו, אבל לא הייתה בזה נחמה.
״למה נכנסת לשם?״ קרא מיקי, ואני מיהרתי לבטל את שאלתו. מה חשוב עכשיו למה הוא נכנס לשם, חשוב עכשיו רק איך נחלץ אותו. אני לא בטוח שאני הייתי מעז לקפוץ פנימה כמו גדליה, אבל בלי ספק גם אני לא הייתי מצליח לטפס משם החוצה.
״חכו כאן!״ אמרתי, בלי לחשוב על כך שבעצם כל הבעיה היא שגדליה לא יכול לזוז משם, ״אני רץ לקרוא לשלמה, הוא בטח יידע מה לעשות.״
שלמה היה עסוק באוסף הבלורות שלו, ולא רצה לבוא אִתי, עד שאמרתי לו שגדליה נפל לתוך גזע חלול של זית, ולא מצליח לצאת ממנו. הוא הציץ לתוך הגזע באחד החורים, ראה את גדליה המבוהל מצונף בפינת החלל בתוך הגזע, וכמעט בלי להרהר בכך קבע: ״מה הבעיה? תמלאו את זה באבנים, והוא יוכל לטפס עליהן.״
אבנים רבות היו פזורות על המדרון ומיקי ואני לא התקשינו ללקט אבנים גדולות ככל שיכולנו לשאת אל הערֵמה שהלכה וגבהה ליד הגזע. גדליה לא הפסיק לשאול מתי נתחיל כבר למלא את העץ. כשנדמָה לנו שאספנו מספיק אבנים, טיפסתי על הגזע, תקעתי כף רגל באחד החורים, ומיקי הושיט לי אבן אחר אבן. גדליה נצמד לדופן אחת של החלל ואני השלכתי את האבנים בזו אחר זו אל מרגלות הדופן השנייה. אט־אט גבהה הערֵמה בתוך העץ, וכשסיים מיקי למסור לי את האבנים שאספנו, ירדתי מן העץ, ואספנו ערֵמה נוספת. בינתיים שיטח גדליה את האבנים על קרקעית החלל בתוך הגזע, ונעמד עליהן. כך חוזר חלילה שוב ושוב. כל אותו אחר הצהריים עמלנו באיסוף האבנים ובמילוי החלל בגזע העץ. לבסוף יכולנו לאחוז בידיו של גדליה, הוא טיפס ברגליו ואנחנו משכנו כל אחד ביד אחרת, עד שבכוחות משותפים הצליח גדליה להיאחז בדופנות הפתח בגזע.
גדליה היה ראשון לרדת מן העץ, ועוד לפני שהספקנו לבוא בעקבותיו הוא שב וטיפס בבהלה.
״מה קרה עכשיו?״ קרא מיקי, ״למה אתה לא נותן לנו לרדת?״
״הגַּלָּח בא, בואו נתחבא מהר.״
נחרדתי כולי. ההר טמן בחובו הרבה דברים מפחידים, אבל הגַּלָּחִים היו מן המפחידים שבהם. את הדובים, שסיפרו לנו כי הם מסתתרים במערות על ההר, לא ראינו מעולם, ואף שפחדנו מפניהם, לא ממש האמנו שהם באמת שם, גם לא הזאבים שהכרנו מהסיפור על כיפה אדומה. את השָקָלים שמענו אמנם מייללים בערבים אבל גם אותם לא ראינו. לעומת זאת את הגלימות החומות הקשורות בחבל למותני הנזירים הגַּלָּחִים ראינו גם ראינו. מפעם לפעם היה מופיע אחד מהם בהליכה גמלונית על דרך האבנים שלנו, בדרכו למנזר סטלה מאריס. הם היו מקור האימה הנורא ביותר. יותר מן הדובים והזאבים. אימא סיפרה שהם חוטפים ילדים ומחביאים אותם במערות של המנזר, וכשהתמהמהתי באכילת המרק או דייסת הקוואקר המגעילה, איימה עליי שהגַּלָּח יבוא לקחת אותי. אמנם מעולם לא האמנתי שהיא תמסור אותי לגַּלָּח הנורא, וגם הייתי בטוח, שאם יבוא גַּלָּח ויחטוף אותי, אימא כבר תציל אותי איכשהו מידיו. אף־על־פי־כן מראה הגלימות החומות האלו עורר בי חלחלה עזה. בכל פעם שעלו בי רגשות אשמה על מעשה כלשהו, ולא חסרו כאלה, מצאתי עצמי בלילה בשנתי נׇס על נפשי כל עוד רוחי בי מפני הגַּלָּח הרודף אחריי בצעדים קלילים, מרחף מעל הקרקע במהירות, גלימתו החומה הפרושׂה כמוטת כנפיים ענקית התבדרה ברוח שעה שהלך וקָרַב אליי בגלישה. נבעת כולי האצתי ברגליי בכל כוחי במנוסת האימה הזאת, ללא הועיל. הוא גלש לאִטו מעליי, הלך וקרב עוד ועוד, והנה ידו נשלחה ללכוד אותי, ובו־ברגע היו תמיד עיניי נפקחות למצוא את עצמי נושם ונושף, שְטוף זיעה במיטתי, כששלמה נושם לו בשלווה במיטה שמעליי.
לא הבנתי אף פעם למה אלוהים שלנו אינו מסלק מכאן את הגַּלָּחים המפחידים האלה, אם הם לא מאמינים בו בכלל.
והנה עתה, על גזע הזית החלול, מבשר לנו גדליה שהגַּלָּח באמת הולך וקרב אלינו, ואימא בכלל לא בסביבה. בלי שהיות משכתי את שניהם אחריי אל תוך החלל בגזע העץ שזה עתה חילצנו מתוכו את גדליה, וסימנתי להם באצבעי על שפתיי לא להוציא הגה. הבטנו זה בזה באימה. חלל העץ היה שרוי באפלולית. מלבד מעט האור שחדר מלמעלה דרך ענפי העץ, התבהרו נקודות אור בחורים בגזע החלול. כשגיליתי את פתחי האור האלה התמתחתי והצלחתי להציץ מבעד לאחד החורים אל דרך האבנים. שעה ארוכה מאוד הצצתי בדממה, ולא ראיתי דבר מלבד קטע מאוד קצר של הדרך שמתחתינו.
״מה רואים?״ שאל מיקי בלחש.
״ששש...״ היסיתי אותו ולא הסרתי עיניי מן החור. בשנייה שנואשתי מלראות את הנזיר הגַּלָּח, והסרתי את מבטי, קלטו עיניי פתאום כי הוא הופיע. במהירות הברק שבתי ונשאתי עיניי אל החור ואכן הדמות בגלימה החומה הלכה וקרבה אט־אט. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי פנים של גַּלָּח מקרוב כל־כך, והן לא היו נוראות בכלל. הוא נראה לי פתאום כמו סבא טוב, סתם נזיר ולא גַּלָּח. הוא הרכיב משקפיים זהובים ועל פניו היה זקנקן קצר. למרבה הפלא, אף שהיה זה בחורף, הוא לא נעל כלל נעליים, אלא סנדלים בגרביים. אט־אט קרב אל העץ שלנו, אבל הוא לא נשא עיניו מהדרך. אולי נזהר מפגיעת האבנים בכפות רגליו. על כל פנים הוא לא נראה מפחיד, וגם לא פנה בכלל לכיוון שלנו, אלא חלף על פני העץ שלנו בדרך האבנים ונעלם משדה הראייה שהחור בגזע אִפשר לי. מייד מתחתי עצמי, נאחזתי בשולי הפתח בגזע, משכתי עצמי מעלה עד שיכולתי לתקוע נעל בחור שממנו הצצתי זה עתה, ולהתרומם בזהירות רבה. ראיתי את הגלימה החומה הקשורה בחבל והברדס התלוי מאחור, הולכים ומתרחקים במעלה דרך האבנים.
אף־על־פי שלמראה גַּלָּח על שביל האבנים תמיד ברחתי אל מסתור והצצתי בו מבעד לחרכי התריסים מאחורי השובך, או מאחורי חבית המים בחצר, עולמם המסתורי היה בעיניי תמיד חידה מרתקת, ולא החמצתי הזדמנות לצפות בהם מן המרחק. שלמה אמר לי שאלוהים שלהם הוא לא אמִתי, ולכן אין סיבה לפחוד מהם, אבל זה לא הרגיע אותי. ידעתי שאלוהים שלנו הוא טוב, לכן לא פחדתי מפניו, אבל דווקא אלוהים אחר היה מפחיד, אפילו אם אומרים שהוא לא אמִתי, כי הוא בטוח לא ירחם עלינו, ואולי הוא יותר חזק מאלוהים שלנו, שהרי אחרת אלוהים שלנו היה כבר מזמן מסלק אותו. חוץ מזה את אלוהים שלנו אי־אפשר בכלל לראות, ואת אלוהים שלהם דווקא ראיתי פעם בתמונה בכנסייה שעל ההר, והוא לא נראה מפחיד בכלל, ולאלוהים שלהם יש בכלל בן קטן, שבכנסייה יש אפילו פסלים שלו כשהוא היה תינוק.
אני לא זוכר איך ועם מי עליתי בפעם הראשונה לכנסייה בסטלה מאריס, אבל אני זוכר היטב הרבה מאוד פעמים שביקרתי בה. למנזר עצמו, שבּו גרו הנזירים, לא הייתה כל אפשרות להציץ, אבל בכנסייה דווקא אהבתי לבקר, אמנם תמיד בליווי מבוגר שיכולתי לסמוך עליו או לפחות עם שלמה. אהבתי מאוד לראות את המחזה המרהיב של לידת התינוק באגף הכנסייה. לא כל־כך הבנתי איך אנשים מבוגרים לגמרי יכולים להאמין שהבובה הקטנה של התינוק שָם בתוך המערה היא הבן של אלוהים. זה היה נחמד מאוד שפתאום נדלקו שם אורות ומים בקעו פתאום מן המעיינות, יכולתי להמשיך להסתכל על זה שעות, אבל המחזה הזה היה די קצר.
אני לא יודע בשביל מה בדיוק חיפש דוד, אבא של שמואל בלוך שגר מתחתינו, פֶּסֶל של אליהו הנביא שהיה בכנסייה. אולי בגלל שהוא עצמו היה פַּסָּל. אבל יום אחד מצאתי את עצמי נכנס לכנסייה עם שלמה, עם שמואל, ועם אביו הפַּסָּל שרצה לבדוק משהו בפֶּסֶל. דוד עבד ב״וולקן״. מה הוא עשה שם, אני לא יודע, אבל מעצם העובדה שבַּמקום ההוא מתיכים ברזל עד שהוא ממש נוזל ואז יוצקים אותו, ברור היה שרק אנשים חזקים מאוד עובדים שם. כך שכשהייתי בידיו של דוד, לא הייתה לי שום סיבה לדאגה. את הפֶּסֶל של האיש עטור הזקן המניף את ידו מעל לראשו, שהסתתר במערה שבתוך הכנסייה מתחת לחזית שלה, כבר ראיתי פעמים אחדות, ולא אהבתי אותו. אמרו שזה אליהו הנביא. אז קודם כול, לא הבנתי מה עושה אליהו הנביא שלנו בכנסייה שלהם, וגם היה בו משהו מפחיד. בכל זאת, לא ויתרתי על ההזדמנות לעלות להר עם מישהו שמסוגל לשמור עליי שם מפני הגַּלָּחִים בגלימות החומות. שעה ארוכה מאוד שׂירכנו דרכנו במעלה שביל האבנים, וכשהגענו לפתח הכנסייה דוד לא שׂם לב שהשעה די מאוחרת. הדלת הייתה פעורה, ולא היה אף נזיר בפתח, כך שלא הייתה כל סיבה לא להיכנס. הדממה המוחלטת שירדה עלינו מראש הכיפה הענקית שכיסתה על חלל הכנסייה, הקטינה אותנו כל־כך, עד שנצמדתי לרגלו של דוד בדממה, וראיתי שגם שמואל נצמד אליו מצדו האחר ביִראה. שלמה לא נראה מבוהל בכלל. דוד הניח יד מרגיעה על כתפינו, ולא אמר דבר. רק קול צעדינו הדהד בחלל הכנסייה, והאישה שישבה בחזית מעל המערה עם תינוק על ברכיה, לא הסירה את עיניה מעלינו. משנוכח דוד שאין שם איש מלבדנו, הוא לחש לנו שזו הזדמנות מעולה לראות את הפֶּסֶל לבדנו. ירדנו אל המערה שאור נרות צהבהב ריצד על קירותיה. ברגע שנכנסנו אל מתחת לתקרת הסלע הנמוכה, כמו השתחררה אימת החלל העצום בכנסייה. תקרת הסלע גוננה עלינו מפני הכיפה הגבוהה ומפני עיניה של האישה עם התינוק. אפלולית רכה וחמימה מילאה את חלל המערה, ורק דמות האיש העטור גלימה סתורה, שנדמה כי הוא ירד אלינו מתוך הסלע, הבהיקה לפנינו. עמדנו לפני הפֶּסֶל, ודוד בחן אותו פעם מזווית זו ופעם מזווית זו, כשעלה בדעתי שאולי זה האלוהים שלהם. שוב מיהרתי להיצמד לרגל של דוד. עוד אני מביט בפֶּסֶל בחשד, ופתאום החריד אותי רעם טריקה עזה. שמואל ואני נבעתנו והידקנו אחיזתנו ברגליו של דוד, אבל הוא ושלמה לא התרגשו כלל.
״רק עוד רגע,״ אמר דוד, ״אני רוצה עוד לראות משהו ונצא מייד,״ הוסיף, וניסה להציץ אל מאחורי הפֶּסֶל.
שמואל ואני נשארנו קרובים מאוד אליו, עדיין מבוהלים מרעם הטריקה, אבל שום רחש לא נשמע עוד.
משעלינו במדרגות מן המערה אל חלל הכנסייה שב קול צעדינו להדהד. דוד הוליך אותנו בבטחה אל הפתח שממנו באנו, ואני ידעתי שהאישה אינה מסירה עיניה מעלינו, אבל לא העזתי להפנות אליה את מבטי.
״הדלת סגורה,״ אמר שמואל חרש עוד לפני שהגענו אליה. דוד המשיך ללכת ועד מהרה שלח ידו אל כדור הנחושת שהיה קבוע בדלת וניסה לפתוח אותה, ללא הועיל. הוא הטיח את כתפו בלוח העץ הענק, אך לשווא. רגע ארוך עמדנו מול הדלת הנעולה בדממה. תליתי עיניי בדוד מבועת כולי. הוא הטיח לפתע אגרופים בדלת וקרא בקול: ״הי... לפתוח! אנשים! אנחנו תקועים בפנים! לפתוח!״
הד קריאותיו חזר אלינו מכיפת הכנסייה ונשמע לי כמו גלי צחוק של האישה האיומה ההיא. שוב ושוב הדהד הקול ונדם. שעה ארוכה המתנו בשקט, ודוד הצמיד אוזנו לדלת לשמוע אם מישהו קרב מבחוץ.
״אנחנו היינו במערה, והם חשבו שאין כאן אף אחד וסגרו,״ אמר שלמה.
״איך נצא מכאן עכשיו?״ שאל שמואל.
״אל תדאגו,״ אמר דוד, ״אנחנו נמצא איזה פתח.״
בלי אומר נאחזתי בידו של שלמה. הוא אימץ את ידי בכף ידו, וראיתי שגם שמואל נאחז בידו של אביו. שלמה הוליך אותי אחרי דוד ושמואל, ודוד הוליך את כולנו לאורך קירות החלל הגדול. לא יכולתי להסיר את עיניי מהאישה שישבה בחזית האולם, גבוה מעל המערה, עטורת כתר זהב ועל ברכיה תינוק, ולמרגלותיה שני ילדים קטנים עם כנפיים. לא הבנתי למה אינה מפסיקה להסתכל עלינו וכל הזמן בוחנת את מעשינו, וגם התינוק שלה לא הסיר את מבטו מאִתנו, ואפילו נדמָה לי שהוא צוחק לנו.
״אל תדאגו,״ שב דוד ואמר, ״בטח משם אפשר לצאת,״ אמר והורה בראשו על פינת האולם לצד המערה ומתחת לאישה ששמרה את צעדינו מכיסא הכבוד שלה שמעל למערה.
לא הרפיתי מידו של שלמה כשהלכנו מאחורי דוד ושמואל לאורך הקירות, מעבר לספסלים הריקים שמילאו את האולם. אימא לא הייתה לידי. פחדתי שאלוהים שלהם, הלא־אמִתי, ייצא אלינו מהמחבוא שלו, ושאימא לא תהיה כאן כדי לגרש אותו. האישה שהשגיחה עלינו מלמעלה רק הגבּירה את האימה שהשתלטה עליי. בכל כוחי נצמדתי לשלמה, והוא נענה לאחיזתי בידו, ולחש, ״אל תפחד, אנחנו נמצא פתח.״ אט־אט כבר הקפנו כמעט את מחצית החלל העצום. האולם אמנם לא היה חשוך, אבל האור כבר היה די קלוש. בחזית, משני צִדי המערה, היו קבועות שתי דלתות ודוד הוליך אותנו אל הימנית. כשקרבנו לדלת הסתיר אותנו עמוד מרובע ענק מעיניה הבולשות של האישה מלמעלה, ומרגע שנעלמה מעינינו, הרגשתי כאילו ניצלנו. דוד שחרר את ידו מן היד של שמואל ופתח לפנינו את הדלת. מעבר לפתח היה די אפל, ולא הבחנתי בדבר זולת החלון הגבוה שמבעד לו הסתנן מעט אור. גם דוד הבחין כנראה מייד בחלון, ובלי שהיות גרר אל מתחתיו שולחן, הציב עליו כיסא ואמר: ״חכו רגע כאן.״
אני לא התכוונתי להניח לו להשאיר אותנו לבד אפילו לרגע, אבל הוא לא הלך לשום מקום אלא טיפס על השולחן ואחר־כך על הכיסא שהציב עליו, התמתח מעט והציץ החוצה בעד החלון.
״מצוין,״ אמר, ובמשיכה קלה פער את החלון.
לא הספקתי לתפוס מה הוא עושה וכבר הייתי על השולחן, אחריי הרים לשם גם את שמואל ושלמה ובעצמו טיפס ועלה שוב על הכיסא.
״אתה ראשון,״ אמר, ושוב, עוד לפני שהספקתי להבין לְמה הוא מתכוון, הניף אותי לגובה והושיב אותי על החלון. ״צא החוצה וחכה לנו,״ אמר ודחף אותי מעט.
בקפיצה קלה מצאתי עצמי על האדמה, או ליתר דיוק על מרבד של מה שזכה אצלנו לכינוי ״קוֹצְהַר״. לימים למדתי שהייתה זו סירה קוצנית שכיסתה שטחים עצומים במדרונות ההר. עוד לפני שהספקתי לקלוט איפה אני, כבר היו שמואל ושלמה לצִדי, ודוד השתחל אחריהם במאמץ רב מבעד לחלון והוריד רגל ארצה.
מראה כיפת השמים מעלינו סילק בבת אחת את אימת הכיפה המהדהדת בחלל הכנסייה. כאן הייתי בטוח שהגַּלָּחִים לא יוכלו לחטוף אותי. בחיים לא היו מצליחים לתפוס אותי אילו ברחתי.
כבר הייתה שעת בין הערביים, ודוד אמר שעלינו למהר להגיע אל הדרך לפני שיחשיך, אלא שלא יכולנו לרדת לכביש סטלה מאריס כי היינו מעליו, על מצוק גבוה מאוד. שעה ארוכה משך אותנו דוד בין שיחי ה״קוצהר״ מעל המצוק לאורך הכביש, עד שמצא מקום שבּו היה המצוק שבור למדרגות אחדות. הוא הוריד אותנו אחד־אחד בזהירות מדרגה אחר מדרגה. כשהגענו הביתה כבר עלה הירח, ובבית כבר דלקו אורות. לא סיפרנו כמובן להורים מה קרה לנו, אבל כשכיבו לנו את האור בחדר, ושלמה ואני נותרנו בו לבדנו, אמרתי לשלמה שזה היה נורא מפחיד, ואף־על־פי שלא יכולתי לראות את פניו, נדמָה לי שהוא צוחק.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
