הורים איומים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הורים איומים
הוספה למועדפים

הורים איומים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אלי ביז‘אווי
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 160 עמ' מודפסים

ז'אן קוקטו

ז'אן קוקטו (1889–1963) - היה סופר ומשורר, מחזאי, קולנוען וצייר צרפתי. נולד במֵזון־לאפיט למשפחה אמידה, ומבגרותו הסתופף בחברת דמויות בולטות בחיי התרבות כגון פרוסט, פיקאסו וסטרווינסקי. קוקטו נעשה מעין דנדי פריזאי והתרועע עם האוונגרדיסטים, הדאדאיסטים, הפוטוריסטים והקוביסטים. הוא התגלה כיוצר רב־תחומי פורה במיוחד והוציא מתחת ידו עשרות יצירות, בהן המחזה אורפאוס (1926), שהיה הבסיס לסרטו הידוע משנת 1950, והמחזה המכונה השטנית (1934).

תקציר

תרגום זה זכה בבפרס התיאטרון הישראלי לתרגום הטוב ביותר לשנת 2017.

מישל הצעיר מבשר לאמו האוהבת מדי, שהוא מאוהב והיא נטרפת מקנאה. כשמתברר שאהובתו ניהלה עד לא מזמן רומן עם גבר מבוגר, שמתגלה כלא אחר מאביו, דודתו, שגרה עמם ומאוהבת בסתר באב, מחליטה לעשות סדר בבית.

על בסיס הפארסה המלודרמטית הזו רוקח קוקטו ביד אמן דרמה משפחתית אפלה, אקסצנטרית ואנושית להחריד.

"במחזה מודרני, דומני שהאתגר הוא לאפשר משחק גדול-מהחיים ולהישאר צייר נאמן של חברה שוקעת. ניסיתי לכתוב כאן מחזה, שהיה קומדיה אלמלא מהלך הסצנות והמכניזם של הדמויות היה דרמטי." ז'אן קוקטו

ז'אן קוקטו (1889–1963) - היה סופר ומשורר, מחזאי, קולנוען וצייר צרפתי. נולד במֵזון־לאפיט למשפחה אמידה, ומבגרותו הסתופף בחברת דמויות בולטות בחיי התרבות כגון פרוסט, פיקאסו וסטרווינסקי. קוקטו נעשה מעין דנדי פריזאי והתרועע עם האוונגרדיסטים, הדאדאיסטים, הפוטוריסטים והקוביסטים. הוא התגלה כיוצר רב־תחומי פורה במיוחד והוציא מתחת ידו עשרות יצירות, בהן המחזה אורפאוס (1926), שהיה הבסיס לסרטו הידוע משנת 1950, והמחזה המכונה השטנית (1934).

אלי ביז'אווי - מתרגם מצרפתית ומאנגלית, במאי וכותב. זוכרה פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה (2020) על תרומתו לתרגום מחזאות בינלאומית וחשיפתה לקהל הישראלי. יליד 1978, בוגר לימודי בימוי והראת התיאטרון בסמינר הקיבוצים. מתרגם עבור תיאטראות ישראל השונים מגוון רחב של יצירות: קלאסיקה, מחזאות מודרנית ומחזות-זמר. תרגם בין השאר את רומיאו ויוליה, בית ספר לנשים, טרטיף, בדלתיים סגורות. חי ויוצר בתל אביב.

פרק ראשון

תמונה ראשונה

ז'וֹרְז', ואז לֵאוֹ, ואז אִיבוֹן

בעלות המסך ז'וֹרְז' רץ מחדר האמבטיה לעבר דלת חדרה של לֵאוֹ וצועק אגב טריקת דלת.

 

ז'וֹרְז': לֵאוֹ! לֵאוֹ! מהר, מהר... איפה את?

לֵאוֹ: (מבחוץ) מה קרה, מִישֵׁל חזר?

ז'וֹרְז': (צועק) לא, אבל זה כנראה קשור אליו… מהר!

לֵאוֹ פותחת את הדלת, נכנסת לבושה בחלוק אלגנטי.

לֵאוֹ: מה קרה?

ז'וֹרְז': אִיבוֹן הרעילה את עצמה.

לֵאוֹ: (מתקשה להאמין) מה?

ז'וֹרְז': האינסולין שלה, היא כנראה הזריקה יותר מדי.

לֵאוֹ: איפה היא?

ז'וֹרְז': שם, בפנים.

אִיבוֹן פותחת את הדלת לרווחה ומופיעה בחלוק־מגבת שחור, חיוורת, בקושי עומדת על הרגליים.

לֵאוֹ: אִיבוֹן, מה עשית, תגידי לי? (חוצה לעברה ותומכת בה) אִיבוֹן! (אִיבוֹן מחווה לשלילה, מסרבת לעזרתה) דברי אלינו, דברי אליי.

אִיבוֹן: (מובנת בקושי) סוכר.

ז'וֹרְז': אני אתקשר לקליניקה. סופשבוע, אף אחד לא יענה לי...

לֵאוֹ: אל תזוז. אתה עושה לי סחרחורת... מזל שאני פה. (משכיבה את אִיבוֹן על המיטה) את כבר אמורה לדעת שאחרי האינסולין צריך לאכול, ושאם לא אוכלים צריך סוכר.

ז'וֹרְז': הסוכר!

הוא ממהר לחדר האמבטיה ושב עם כוס מים ביד. לֵאוֹ לוקחת ממנו את הכוס ומנסה להשקות את אִיבוֹן.

לֵאוֹ: תשתי... תעשי מאמץ... אל תִנְזְלי לי פה בין הידיים. את הרי לא רוצה למות, נכון? לא לפני שתראי שוב את מִישֵׁל.

אִיבוֹן מזדקפת מעט ושותה.

ז'וֹרְז': איזה אידיוט אני. אם לא את, לֵאוֹ, היא הייתה מתה; הייתי נותן לה למות בלי להבין בכלל.

לֵאוֹ: (לאִיבוֹן) איך את מרגישה?

אִיבוֹן: (בקול נמוך) יותר טוב. זה משפיע מייד. תשמעו, אני ממש מצטערת. זה היה גרוטסקי.

ז'וֹרְז': ואני עוד שומע את הרופא: "מה שלא יהיה אל תיתנו לה סוכר לבן, זה לא סוכר בכלל. תקנה לה סוכר חום", והכוס תמיד מוכנה, לכל מקרה, עם הסוכר מומס.

אִיבוֹן: (בקול צלול) זאת אשמתי.

לֵאוֹ: ברור שזאת אשמתך. את מתנהגת כמו משוגעת…

אִיבוֹן: (מזדקפת ומחייכת) טוב, אולי היום קצת יותר מבדרך כלל...

ז'וֹרְז': בגלל זה לא הצלחתי לחשוב...

אִיבוֹן: לפחות לֵאוֹ לא משוגעת. לא הייתי נותנת למִיק למצוא אותי ככה. לא הייתי עושה לו דבר כזה.

ז'וֹרְז': חבל שהוא לא מתחשב כמוך.

אִיבוֹן: (ללֵאוֹ) תודה רבה, לֵאוֹ. (נשענת על הכריות) אני אגיד לכם מה קרה. השעה הייתה חמש, השעה של הזריקה. חשבתי שההתעסקות תסיח אותי קצת... איך שסיימתי, היה נדמה לי שאני שומעת את המעלית. רצתי למסדרון. לראות אם הוא… לראות מי בא. רק שזה לא היה אלינו, זה היה למישהו מהקומה למטה או משהו. כשחזרתי לאמבטיה, הרגשתי פתאום מאוד לא טוב. ואז בנס, ז'וֹרְז' הגיע ומצא אותי.

ז'וֹרְז': באמת בנס. קפצתי רק לראות אם שכבת קצת לנוח.

לֵאוֹ: "בנס"? אתה עבדְתָּ, הראש שלך היה כרגיל איפשהו בעננים, ואז השעון צלצל חמש, והאיש על הירח קם משולחן־העבודה, ירד לאדמה והלך לחדר של אשתו. לא הייתי קוראת לזה נס.

ז'וֹרְז': טוב, אז צירוף מקרים משמח.

אִיבוֹן: זה היה נס, ז'וֹרְז', אם לא אתה...

ז'וֹרְז': אם לא אחותך.

אִיבוֹן: (מחייכת, לגמרי בסדר) אם לא שניכם הייתי הופכת דרמה קטנה לאסון גדול.

ז'וֹרְז': זו ממש לא דרמה קטנה. מִישֵׁל לא חזר הביתה אתמול בלילה. מִישֵׁל ישן במקום אחר. מִישֵׁל לא השמיע קול. מִישֵׁל מכיר אותך. הוא יכול לתאר לעצמו מה זה עושה לך… שכחת את הסוכר, כי העצבים שלך מרוטים. זה מפלצתי.

אִיבוֹן: זה לא מעניין אותי כל זמן שאני יודעת שהוא בסדר. אבל בַּסופשבוע אף פעם לא תופסים אף אחד, אז איך נדע? מה אם קרה משהו והחברים שלו לא מעיזים להתקשר?

ז'וֹרְז': אם היה קורה משהו כבר היינו יודעים. ככה זה עם חדשות רעות. לא, באמת, איזו מן התנהגות זו, זה לא יתואר!

הוא מבטא את המילים האלה באופן ייחודי, כמו במרכאות.

אִיבוֹן: אבל איפה הוא יכול להיות? איפה הוא?

לֵאוֹ: אִיבוֹן, את אל תתרגשי עכשיו. ז'וֹרְז', אתה אל תכניס לה רעיונות לראש. תחזור לעבוד. אם נצטרך אני אקרא לך.

אִיבוֹן: כן, תנסה לעבוד...

ז'וֹרְז': (בדרכו לדלת שמולו, בעומק שמאל במה) אני מציב נתונים, אבל איכשהו כל פעם טועה בחישוב ומתחיל מחדש.

ז'אן קוקטו

ז'אן קוקטו (1889–1963) - היה סופר ומשורר, מחזאי, קולנוען וצייר צרפתי. נולד במֵזון־לאפיט למשפחה אמידה, ומבגרותו הסתופף בחברת דמויות בולטות בחיי התרבות כגון פרוסט, פיקאסו וסטרווינסקי. קוקטו נעשה מעין דנדי פריזאי והתרועע עם האוונגרדיסטים, הדאדאיסטים, הפוטוריסטים והקוביסטים. הוא התגלה כיוצר רב־תחומי פורה במיוחד והוציא מתחת ידו עשרות יצירות, בהן המחזה אורפאוס (1926), שהיה הבסיס לסרטו הידוע משנת 1950, והמחזה המכונה השטנית (1934).

עוד על הספר

  • תרגום: אלי ביז‘אווי
  • הוצאה: לוקוס
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 160 עמ' מודפסים
הורים איומים ז'אן קוקטו

תמונה ראשונה

ז'וֹרְז', ואז לֵאוֹ, ואז אִיבוֹן

בעלות המסך ז'וֹרְז' רץ מחדר האמבטיה לעבר דלת חדרה של לֵאוֹ וצועק אגב טריקת דלת.

 

ז'וֹרְז': לֵאוֹ! לֵאוֹ! מהר, מהר... איפה את?

לֵאוֹ: (מבחוץ) מה קרה, מִישֵׁל חזר?

ז'וֹרְז': (צועק) לא, אבל זה כנראה קשור אליו… מהר!

לֵאוֹ פותחת את הדלת, נכנסת לבושה בחלוק אלגנטי.

לֵאוֹ: מה קרה?

ז'וֹרְז': אִיבוֹן הרעילה את עצמה.

לֵאוֹ: (מתקשה להאמין) מה?

ז'וֹרְז': האינסולין שלה, היא כנראה הזריקה יותר מדי.

לֵאוֹ: איפה היא?

ז'וֹרְז': שם, בפנים.

אִיבוֹן פותחת את הדלת לרווחה ומופיעה בחלוק־מגבת שחור, חיוורת, בקושי עומדת על הרגליים.

לֵאוֹ: אִיבוֹן, מה עשית, תגידי לי? (חוצה לעברה ותומכת בה) אִיבוֹן! (אִיבוֹן מחווה לשלילה, מסרבת לעזרתה) דברי אלינו, דברי אליי.

אִיבוֹן: (מובנת בקושי) סוכר.

ז'וֹרְז': אני אתקשר לקליניקה. סופשבוע, אף אחד לא יענה לי...

לֵאוֹ: אל תזוז. אתה עושה לי סחרחורת... מזל שאני פה. (משכיבה את אִיבוֹן על המיטה) את כבר אמורה לדעת שאחרי האינסולין צריך לאכול, ושאם לא אוכלים צריך סוכר.

ז'וֹרְז': הסוכר!

הוא ממהר לחדר האמבטיה ושב עם כוס מים ביד. לֵאוֹ לוקחת ממנו את הכוס ומנסה להשקות את אִיבוֹן.

לֵאוֹ: תשתי... תעשי מאמץ... אל תִנְזְלי לי פה בין הידיים. את הרי לא רוצה למות, נכון? לא לפני שתראי שוב את מִישֵׁל.

אִיבוֹן מזדקפת מעט ושותה.

ז'וֹרְז': איזה אידיוט אני. אם לא את, לֵאוֹ, היא הייתה מתה; הייתי נותן לה למות בלי להבין בכלל.

לֵאוֹ: (לאִיבוֹן) איך את מרגישה?

אִיבוֹן: (בקול נמוך) יותר טוב. זה משפיע מייד. תשמעו, אני ממש מצטערת. זה היה גרוטסקי.

ז'וֹרְז': ואני עוד שומע את הרופא: "מה שלא יהיה אל תיתנו לה סוכר לבן, זה לא סוכר בכלל. תקנה לה סוכר חום", והכוס תמיד מוכנה, לכל מקרה, עם הסוכר מומס.

אִיבוֹן: (בקול צלול) זאת אשמתי.

לֵאוֹ: ברור שזאת אשמתך. את מתנהגת כמו משוגעת…

אִיבוֹן: (מזדקפת ומחייכת) טוב, אולי היום קצת יותר מבדרך כלל...

ז'וֹרְז': בגלל זה לא הצלחתי לחשוב...

אִיבוֹן: לפחות לֵאוֹ לא משוגעת. לא הייתי נותנת למִיק למצוא אותי ככה. לא הייתי עושה לו דבר כזה.

ז'וֹרְז': חבל שהוא לא מתחשב כמוך.

אִיבוֹן: (ללֵאוֹ) תודה רבה, לֵאוֹ. (נשענת על הכריות) אני אגיד לכם מה קרה. השעה הייתה חמש, השעה של הזריקה. חשבתי שההתעסקות תסיח אותי קצת... איך שסיימתי, היה נדמה לי שאני שומעת את המעלית. רצתי למסדרון. לראות אם הוא… לראות מי בא. רק שזה לא היה אלינו, זה היה למישהו מהקומה למטה או משהו. כשחזרתי לאמבטיה, הרגשתי פתאום מאוד לא טוב. ואז בנס, ז'וֹרְז' הגיע ומצא אותי.

ז'וֹרְז': באמת בנס. קפצתי רק לראות אם שכבת קצת לנוח.

לֵאוֹ: "בנס"? אתה עבדְתָּ, הראש שלך היה כרגיל איפשהו בעננים, ואז השעון צלצל חמש, והאיש על הירח קם משולחן־העבודה, ירד לאדמה והלך לחדר של אשתו. לא הייתי קוראת לזה נס.

ז'וֹרְז': טוב, אז צירוף מקרים משמח.

אִיבוֹן: זה היה נס, ז'וֹרְז', אם לא אתה...

ז'וֹרְז': אם לא אחותך.

אִיבוֹן: (מחייכת, לגמרי בסדר) אם לא שניכם הייתי הופכת דרמה קטנה לאסון גדול.

ז'וֹרְז': זו ממש לא דרמה קטנה. מִישֵׁל לא חזר הביתה אתמול בלילה. מִישֵׁל ישן במקום אחר. מִישֵׁל לא השמיע קול. מִישֵׁל מכיר אותך. הוא יכול לתאר לעצמו מה זה עושה לך… שכחת את הסוכר, כי העצבים שלך מרוטים. זה מפלצתי.

אִיבוֹן: זה לא מעניין אותי כל זמן שאני יודעת שהוא בסדר. אבל בַּסופשבוע אף פעם לא תופסים אף אחד, אז איך נדע? מה אם קרה משהו והחברים שלו לא מעיזים להתקשר?

ז'וֹרְז': אם היה קורה משהו כבר היינו יודעים. ככה זה עם חדשות רעות. לא, באמת, איזו מן התנהגות זו, זה לא יתואר!

הוא מבטא את המילים האלה באופן ייחודי, כמו במרכאות.

אִיבוֹן: אבל איפה הוא יכול להיות? איפה הוא?

לֵאוֹ: אִיבוֹן, את אל תתרגשי עכשיו. ז'וֹרְז', אתה אל תכניס לה רעיונות לראש. תחזור לעבוד. אם נצטרך אני אקרא לך.

אִיבוֹן: כן, תנסה לעבוד...

ז'וֹרְז': (בדרכו לדלת שמולו, בעומק שמאל במה) אני מציב נתונים, אבל איכשהו כל פעם טועה בחישוב ומתחיל מחדש.