מציצים

המתנה

זה היה יום חם במיוחד, אף על פי שהקיץ עוד לא ממש הגיע.
כל דבר היה במקומו; נותר לה רק לעטוף את המתנה. זה היה הימור רציני מאוד, היא לא הצליחה לדמיין את תגובתו של מיכאל. הוא היה כל כך משונה לפעמים, כל כך שמרן, אך ליז אמרה לעצמה:
'טוב, זהו זה, כבר קניתי את זה, וזאת תהיה המתנה ליום הנישואים.'
שנתיים חלפו מאז עברו לגור יחד, והיא חשבה:
'אלוהים! איך הזמן עובר! ואני עוד אוהבת אותו כמו ביום הראשון. אני מאושרת, ואני מקווה שכך יהיה תמיד, אפילו שד"ר רוקח יגיד 
לי שאני לא אוהבת אותו, שזו סתם התעקשות ואובססיה, שמצאתי 
בו את מודל הגבר שהחדירו למוח שלי בילדותי... לא אכפת לי 
להיות אישה לא מסופקת מינית, אם אפשר לפצות על כך בדברים אחרים.'

*****

יום לפני כן, במרפאה, כמעט נפלטו מחשבותיה מפיה: 'ד"ר רוקח, תשמור לעצמך את הפסיכולוגיה בגרוש שלך, אתה רק מבלבל אותי,' אך היא העדיפה לשתוק.

היא ידעה שיש דברים בגו... ואולי דווקא בגלל זה בחרה במתנה הספציפית הזו. היא הרגישה צורך לבדוק את השטח. 

*****

'אולי מיכאל חושב שאינני מוכנה לדברים יותר... יותר...'
עצם המחשבה הטריף את דעתה, אך היא לא יכלה להעלות את זה על דל שפתיה. היו מצבים מסוימים שבהם היה לה קל יותר לפעול ללא מילים, ישר ולעניין.
'איזו אירוניה! ולחשוב שבדרך כלל יותר קל לדבר מאשר לפעול... ועכשיו אני מבוהלת נורא. האם כך הדבר? אינני יודעת. מה שאני כן יודעת הוא שהפור נפל. משהו חייב להשתנות.'
ליז התחילה לבכות, ולא הבינה בדיוק למה. היא חייגה מספר טלפון והמתינה. ד"ר רוקח התמהמה קצת עד שהרים את השפופרת. היא ידעה שרק בשעה זו הוא מגיע הביתה; לא כל כך רצתה להפריע לו, אך לא הייתה לה ברירה, היא הייתה זקוקה לו נואשות.
"הלו?! ד"ר רוקח? זו אני, ליז... סליחה שאני מתקשרת אליך הביתה, אבל זה דחוף... כן... אני בוכה. מה שקורה הוא שאתמול השמטתי סיפור קטן, אך חשוב, כאשר שאלת אותי על יחסיי האינטימיים עם מיכאל."
אייל רוקח היה צעיר מוכשר וחתיך. לא מעט מטופלות היו בוחרות בו כמטפל בתקווה להכניס אותו למיטתן. אך אייל אהב את מקצועו ובחיים לא היה מסכן את רישיונו תמורת אישה. ובכל זאת, ליז הייתה מעוררת בו תחושות מיוחדות ואסורות.
"אני מסרבת להודות, אך אני חייבת לדון בזה עם מישהו, ד"ר רוקח. מה שהשמטתי הוא ש... אני עדיין בתולה... " ליז עדיין לא האמינה שהיא אומרת את זה, שהמילים יצאו מפיה — "אני עדיין בתולה, ולמרות זאת אני מקיימת יחסי מין פעמיים בשבוע. איך להסביר לך?! אני מתביישת על משהו שאינני עושה... כן... אנחנו גרים יחד. מה שקורה הוא... אני לא יודעת איך להגיד את זה... כן, אנחנו שוכבים, אבל... אולי מיכאל נגעל ממני. אני כבר לא יודעת מה לחשוב... היחסים בינינו הם, אך ורק מאחור... אני לא יודעת... אני לא יכולה לשאול אותו, זה מביך אותי."
ליז שמעה את המפתחות של מיכאל בדלת וניתקה את השיחה ללא התראה מוקדמת. היא רצה לזרועותיו ונישקה אותו בתשוקה.
מיכאל לא נענה לנשיקותיה החושניות אף פעם. הוא נתן לה לנשק אותו, אולם שמר על קור רוח שהרגיז אותה. באדישות מוחלטת תפס אותה בסנטרה ואמר לה:
"יום נישואים שמח, ליז," ונשק לה בלחי כפי שהיה עושה ידיד או אח. בלי להתמהמה, מסר לה זר ורדים אדומים מרהיבים.
היא רצתה לחבקו שוב, אך חששה שהוא ידחה אותה.
הם ישבו לאכול ארוחת ערב. השולחן היה ערוך לתפארת, ורמז על ערב רומנטי. במרכז השולחן ניצבו פמוטים שהשרו עליה תחושת אינטימיות. ליז ניסתה לחדור למחשבותיו של מיכאל, רצתה לדעת אם גם הוא אוהב לאכול לאור הנרות. אלה היו פרטים על העדפותיו האישיות, אשר עליהן לא הצליחה לשוחח עימו מעולם. הוא הבהיר לה מלכתחילה שאם היא רוצה להתקדם עם היחסים ביניהם, עליה להימנע משאלות מטופשות ומיותרות. לאחר כמה ניסיונות כושלים, ליז בחרה בשתיקה.
מיכאל שחרר את פקק בקבוק היין אגב שיחת חולין על ענייני עבודה, הנושא היחידי שעליו היו מדברים. ברגע מסוים החמיא לארוחה שהיא הכינה, וזה גרם לה אושר רב. היא הסתפקה במעט מאוד. ליז אהבה אותו עד כדי כך שהייתה מוכנה לשלם כל מחיר כדי שיישאר לצידה. הוא דיבר על לקוח חדש, אך הראש שלה היה במקום אחר. היא הפנתה את מבטה למרפסת, עיניה ממוקדות בשולחן השיש הענקי עם הפסיפס הרבגוני, ומחשבותיה אבדו אי שם.
היא קמה על רגליה וצעדה לעבר מערכת המוזיקה. בחרה בנעימה האהובה עליה, וכשסובבה את ראשה, נתקלה במבטו של מיכאל, אשר חייך אליה בחיוך שובב.
ליז החלה לנענע את מותניה לקצב המוזיקה. גופה רעד, היא לא ידעה אם זה בעקבות היין או ההתרגשות. לאט-לאט החלה לשחרר את כפתורי חולצתה תוך כדי ליטוף חושני של שדיה; כל כפתור שנפרד מחורו גרם למיכאל לעוות את פניו בסיפוק, בתשוקה. זה היה הסימן שהיא חיכתה לו כדי להתרכז במה שעמדה לעשות. המגע של ידיה בבד החזייה גרם לה צמרמורות; היא לא הייתה רגילה לגעת בגופה כיוון שזה לא היה חלק מהתרבות המינית שלה. היא פתחה את החצאית, ונתנה לה להחליק עד הרצפה, מגולגלת, מרושלת, כמו מחשבותיה.
היא החלה ללטף את בטנה התחתונה בעדינות, בכריות אצבעותיה, לאט-לאט, מגלה לראשונה כל חלקיק בעורה הבתולי. אחר כך מיששה את טבורה מסביב ועברה לירכיה המפוסלות.
היא הרטיבה את אצבעה ברוק והחליקה אותה עד להר הוונוס שלה. בגדיה התחתונים היו עשויים תחרה שקופה.
מיכאל היה יכול להבחין במסלול האצבע השובבה המשחקת בדגדגן. ליבה פעם במהירות מופרזת בעקבות מחשבותיה, אשר היו מהירות יותר ממעשיה. לרגע הרגישה מסוחררת מרוב תשוקה, אך השעינה את עצמה על הקיר והמשיכה להתפשט. היא העיפה את בגדיה התחתונים על פרצופו של מיכאל באופן מאוד לא מיומן. הוא תפס אותם באוויר והחל לנשקם ולשפשפם על עפעפיו, אפו ופיו. הוא נישק את חתיכות הבד הללו כאילו היה מדובר בגוף לוהט.
ליז לא הורידה את נעלי העקב שלה, כיוון שהן הוסיפו למראה הגבוה, החושני, הנחשק. על שולחן המרפסת הייתה מונחת הקופסה עם המתנה. היא הביטה בה בזווית העין כדי לוודא שהיא עדיין שם וסימנה למיכאל להתקרב.
הוא לא היסס לרגע. רצה לגעת בה, לנשוך אותה, לבלוע אותה... אך חיכה לפקודה.
מיכאל התחיל לשחרר את העניבה, ואחר כך את כפתורי החולצה ברישול מסוים; הוא כל כך חשק בה והתרגש, שלא הצליח לכוון את תנועותיו ולהשתלט עליהן; עיניו הנוצצות הלשינו על כוונותיו, הוא רצה לבעול אותה ללא דיחוי, אך היה עליו להמתין.
היא עזרה לו להתפשט תוך כדי שהיא נמנעת ממגעו, ולו ברפרוף קל. היא פעלה לאט. ליז רצתה שמיכאל יתחנן על ברכיו, אבל קודם היה עליה לגרות אותו מספיק כדי שיאבד את הראש.
"אני רוצה שנרקוד," היא אמרה בחבקה אותו בזרועותיה.
הוא קירב אותה לחיקו. גופיהם בערו והדיפו ניחוחות מיניים הרבה לפני שהם התחילו באקט עצמו.
ליז נישקה אותו בצווארו ובאוזניו, והוא הניח את ידיו על ישבנה הבשרני, לש אותו, מעך אותו, לחץ אותו, תוך כדי שהוא נותן לה להרגיש את איברו הקשה והרטוב במפשעה.
השפתיים שלהם שיחקו ביניהן, והם התנשקו בלהט בזמן הריקוד. פיו של מיכאל טייל על כתפיה בתשוקה. ליז חשבה שזה הרגע המתאים למסירת המתנה. היא תפסה אותו בידו והובילה אותו למרפסת.
הבריזה הלילית סטרה בפניהם, אך לא ציננה את הלהט. ליז הרימה את הקופסה ומסרה אותה לידיו, בלי שום טקסיות.
בזמן שמיכאל התיר את הסרט, היא ירדה על ברכיה אל מול רגליו ובכניעה מוחלטת החלה ללקק, בעזרת לשונה, את טבורו, תוך כדי ליטופים. היא שמעה את רעש הצלופן קרוב מאוד לאוזניה, וזה רק הוסיף לגירוי.
לרגע הבחינה שמיכאל מפרכס. איברו התחיל לנוע מעלה ומטה בצורה בלתי נשלטת, וכבר עיוור מרוב תשוקה, בתנועה אגרסיבית, תפס אותה בשערותיה הארוכות, ליפף אותן בידו והכריח אותה להתרומם. במבט מעורפל מתאווה, הוא התחנן:
"תמצצי לי... עד אובדן החושים!"
ליז ירדה על ברכיה שוב, בחיוך שובב, באיטיות, בליווי לשונה על חזהו, פטמותיו, בטנו הרכה, עם עצירה בכל כמה סנטימטרים כדי להשאיר מנת רוק חמים, שלאחר מכן מרחה באזור.
כאשר הגיעה למקום המבוקש, התחילה לשחק באיברו; ליטפה את אשכיו, טלטלה אותם, שרטה את עכוזו ואת רגליו, והוא טפח על גבה... ומבטו הלך לאיבוד באיזו גלקסיה רחוקה. ליז הרטיבה את שפתיה בהפרשות גופו של מיכאל והחלה לבלוע אותן.
פתאום הרגישה איבר אחר סמוך לפניה, זאת הייתה מתנת ההפתעה, ויברטור שנבחר בקפידה עבורו, עבורה, עבור שניהם. מיכאל ביקש שהיא תכניס גם אותו לפיה, ובעיניה זה התפרש כדבר אחד בלבד: לילה שלא יישכח לעולם.
"את שומעת אותי?!" שאל מיכאל, קצת מעוצבן.
ליז התנצלה על היסח הדעת. דמיונה נשא אותה למקום מרוחק אלפי קילומטרים משיחתו המשעממת על העבודה. קולו השתלטן החזיר אותה בפתאומיות למציאות.
מיכאל ישב בדיוק באותו מקום ואכל; מצד שני, היא ניסתה להגשים את כל הפנטזיות שהתרוצצו עד אותו רגע בראשה.
ליז לא ידעה באיזו נקודה להתחיל; ניסתה לגרות אותו במבטים, אך הוא התחמק ממנה, כרגיל, בחצי חיוך מאופק, כמו אחד שלא הבין בדיחה.
באותו רגע נזכרה ליז שניתקה לד"ר רוקח את הטלפון. הוא לעולם לא היה מתחמק ממבטה; להיפך, היה מסתכל היישר לתוך עיניה, מפשיט אותה במבטו. היא חשה שהפסיכולוג שלה חשק בה, אך לאחר וידויה היא הרגישה מבוישת, נבוכה, וחשבה:
'לא אחזור יותר למרפאתו! אני לא יכולה! פשוט לא יכולה...'
"את כן יכולה," היה משנן לה ד"ר רוקח בכל ביקור — "ליז, את יכולה."
'אני יכולה, אני יכולה,' התחילה לדקלם לעצמה בראש. באימפולסיביות חסרת פרופורציה קמה מכיסאה והפילה אותו לרצפה. התקרבה למכשיר המוזיקה, והתחילה לחפש בפראות משהו שלא הצליחה למצוא.
מיכאל הסתכל עליה מופתע; זאת לא הייתה התנהגות הולמת לליז. הוא לימד אותה לבלום את הדחפים הבלתי מרוסנים שלה, כמו מישהו שמאלף כלב שובב. בעזרת איומים ולעג הצליח לעשות ממנה בובה המופעלת בשלט רחוק, ולא חשב שהיא מסוגלת להתקומם אי פעם.
בסוף היא מצאה את מבוקשה. שכחה שהתקליטור כבר היה מוכן ועליה רק ללחוץ על הכפתור כדי להפעיל את המכשיר.
כשהמוזיקה בקעה מהמערכת, הרגישה חולשה ברגליים. ניסתה לנענע את מותניה כדי ללוות את הקצב, אך הייתה משותקת; השרירים לא צייתו לה. מיכאל הביט בה בזעם. הוא לא סבל שהיא עושה מעצמה צחוק; הוא הרגיש מושפל בשל התנהגותה חסרת הכבוד: היא לא שמעה בכלל את אשר סיפר לה על העבודה, וכמו כן, ידעה שמופעים מסוג זה אינם מתאימים לאישה הגונה. רק זנזונת יכלה לחשוב על תנועות כאלה פרובוקטיביות.
ליז פסעה בכיוון המרפסת תוך כדי ריקוד; רגליה עדיין רעדו, אך היא הייתה נחושה בדעתה להמשיך עד הסוף. היא כבר עשתה את הצעד הראשון, הקשה מכולם, לדעתה.
אחזה בקופסה בעדינות רבה ומסרה אותה למיכאל, מסתירה את ידיה אשר רעדו ללא הפסקה. הוא הודה לה בחיוך מאולץ, אותו חיוך פלסטי שממנו כל כך חששה. היא נעמדה על ידו, ללא תנועה, כמו ילדה אשר גערו בה על מעשה קונדס ובלב שאיים לפרוץ מחוץ לחזה שלה בכל רגע. חיכתה שמיכאל יתיר את הסרט. עכשיו, ולהבדיל מהפנטזיות שהקדימו לאירוע, רעש נייר הצלופן עִצבן אותה, והיא הרגישה שארוחת הערב עולה לה לגרון. רצתה ללטף אותו בשערותיו, לחבקו ולומר לו עד כמה היא אוהבת אותו.