אהבה במשפט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה במשפט
הוספה למועדפים

אהבה במשפט

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ד"ר בעז סגל עוסק במחקר ובהוראת המשפט. אהבה בְּמשפט הוא ספרו השני. ספרו הראשון, הרומן אישה וארבע ארצות, ראה אור בשנת 2008 בהוצאת כותרות.

תקציר

אין-ספור בני אדם ברוכי כישרון עסקו באהבה: משוררים וסופרים, ציירים ופסלים, פילוסופים ואנשי דת ופסיכולוגים ונוירולוגים. עתה תורם של אנשי המשפט. לראשונה בתולדותיו של המין האנושי, האהבה עומדת לדין ואולי תישלח לבית האסורים.

זהו ספר מרתק שבמרכזו התלבטות קשה: מה חזק יותר – האהבה או הרצון לנקום ולנצח במשפט ראווה? מה יבחר לעשות עו"ד יפתח פוזנר, המדלג בתפניות מפתיעות בין רומנטיקה לנקם בדרך אל סוף לא ידוע? למרות הנושא הטעון, העלילה קולחת, קלילה ומלאת הומור.

אהבה בְּמשפט הוא מניפסט על אהבה, המעמיד למבחן את השאלות – מהי אהבה? האם היא באה להחריב או לקיים? האם היא מיטיבה או מרעה עם האדם? 

ד"ר בעז סגל עוסק במחקר ובהוראת המשפט. אהבה בְּמשפט הוא ספרו השני. ספרו הראשון, הרומן אישה וארבע ארצות, ראה אור בשנת 2008 בהוצאת כותרות.

פרק ראשון

פרולוג

"וַיַּעֲשׂוּ אֶת־צִיץ נֵזֶר־הַקֹּדֶשׁ, זָהָב טָהוֹר;
וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו, מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם--קֹדֶשׁ, לַיהוָה."
[שמות לט, ל]
בשפתותיו עבר רעד, אבל הוא לא עצר ולא נמלך בדעתו. "ובגלל זה..." פסק, "אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד."
ואותם ברושים ירוקים — שפילחו בוקר־בוקר רקיע כחול כשהם מתעלסים בין גזעיהם; אותם ברושים צפופים שהסתירו אותם בצוהרי היום בעודם שותים זה את זה בתאווה; אותם ברושים זקופים שניצבו ערב־ערב כחומת מבצר, שהגנה על אהבת נעוריהם אשר הולידה סודות בני נצח — התעצבו ברגע ההוא בדיוק.
לחייה לא הומלחו מדמעות, והיא לא נפלה כנועה על הארץ. היא הביטה בו במבע חתום, והוא התקשה לפרש את מה ששידרו לו עיניה. מכיס חצאיתה, הלבנה־השקופה, היא הוציאה מעטפה חתומה שהוכנה לרגע הזה בדיוק. בלי להסיר ממנו את מבטה, הנעוץ בעיניו הכחולות, היא הושיטה לו את המכתב, שאותו שכתבה תריסר פעמים וקראה יותר מכפי שתוכל לספור. הוא אחז במעטפה ובעיניו השובות שאל מה פשרה, אולם היא לא אמרה דבר ורק החלה להתרחק ממנו. והוא הביט בה, במלודי גבע, צועדת אל שער הקיבוץ הצהוב־המחליד. השומר בבודקה המצומק בכניסה, שישב משועמם וחסר מעש, בירך אותה לשלום והיא נעלמה בין בתי הקיבוץ הישנים. הוא נותר שם עומד לבדו בין ברושים ירוקים, תחת השמיים הכחולים.
לאחר רגע קצר התיישב בצילו של הברוש השלישי והשעין את גבו על הגזע הזקן. הוא פתח את המעטפה וקרא — מהחל ועד כלה — את המילים שנכתבו בכתב ידה:
 
איתן,
אני כותבת אוסף של מילים כי אין לי הכוחות, ובטח לא האומץ, לומר לך אותן. אז ככה, אני מדמה שהנייר הלבן הוא פניך היפות, שעיניך נעוצות בי ושמבטך, כמו תמיד, מדבר אליי ללא מילים ומכיר אותי כל כך. דע לך, מאז שהפכנו ליחד לא עבר לו יום אחד — לא בארץ ולא מחוצה לה, לא לבד ולא בחברה, לא כששמחתי בטירוף ולא כשהזלתי דמעות עגולות — בלי שהיית שם איתי, לחוות עימי את חיי ולספר לי על שלך. מאז הכרנו לא הייתה אף לא פעם אחת שלא נרעדתי (בלי שאתה הרגשת בכך) כשהעברת את ידיך על גופי. בשלוש השנים שבהן היינו יחד זכיתי לחשוב שהנצח יכול להיות אמיתי. נתת לחיי משמעות טהורה והשבת לי את תמימות הילדים שאבדה לי. גירשת עננים. העלמת כאב. הרחקת עצבות. יצקת תקווה. בעצם — בראת אושר.
אתה יודע, קצת לפני כתיבת המכתב הזה דפדפתי שוב באלבומים הישנים שלנו. ניסיתי פעם נוספת לספר לעצמי את הסיפור הבלתי מתוכנן שמסתתר ברגעי החיים שקלטה העדשה, סיפור שהפך עליי את עולמי, סיפור ששמו "איתן". חשבתי שמרחק הזמן יאפשר לי לתת פרשנות בוגרת יותר לסיפור המורכב, קיוויתי שהשנים שנשרטו בין פגעי הזמן ירחיקו את ההשקפה הילדותית של הנערה המאוהבת וייחלתי לכך שהזמן, כמו זכוכית מגדלת רגישה, יחדד את חוש הראייה ויבליט את הפגמים, את הכאב ואת הדמעות המלוחות שהזלתי בגללך. וראה זה פלא, זה בדיוק מה שקרה — פתאום כעסתי עליך מאוד, וגם על עצמי, ואז הבחנתי סוף־סוף בפגמים, נזכרתי בכאב והדמעות שוב עלו בעיניי, אבל כל אלה לא הביאו לתוצאה הרצויה... אני עדיין אוהבת אותך.
אינני יודעת כיצד הפכו השיחות הליליות־המרתקות בינינו ללֵאוֹת, מדוע הפכו הליטופים למגע שורט וכיצד הפך הלב, שפעם בחוזקה, לציני ועייף. מתי הפכנו — סליחה, מתי הפכת אתה לאטום ומתנשא? בשל השאלות הקשות האלה התכנסתי בתוכי לישיבת חירום לילית, וידעתי שאשוב ממנה רק כשיֵצא עשן לבן. והעשן יצא, אך הוא היה שחור כמו זפת.
עכשיו אני יודעת בוודאות — בעוד כמה ימים, שבועות במקרה הטוב, תאמר לי שעלינו לדבר. ודאי תרצה להסב לשיחה הזו נופך של חשיבות, ולכן תבחר לקיים אותה סמוך למגדל המים, שם לראשונה פגשתי את עיניך, או בצל הברוש השלישי בכניסה לקיבוץ, שם לראשונה פגשתי את שפתיך. אתה יודע, אני מתגעגעת לנשיקה ההיא. היא הייתה מפתיעה ברכותה ואני לא צפיתי את בואה. התפזרתי, סליחה, חזרה לענייננו. אתה לא תספר לי מה באמת הביא אותך להחליט מה שהחלטת, ותחת זאת תפזר מין משפטי בנים כאלה — שחסר לך הלבד, שכבר שכחת מי אתה, שאתה זקוק לזמן איכות עם עצמך וכל זה.
כשתסיים את הנאום המאולתר (שאותו תכננת בקפידה), אתן לך את המכתב הזה, שרק סופו יחשוף את תכליתו. איתן, בזכותך אני מאמינה באהבה, אבל בזכותך אני גם יודעת כמה חזק הוא כאבה. קשה לי, לא מסתדר לי לחשוב על סוף מוחלט. רק אצלך הדברים תמיד מוחלטים כל כך. איך תמיד אתה איתן כל כך?
לעזאזל איתך.
אלף עזאזלים.
עמוק בתוך ליבי אני רוצה להאמין שלאחר זמן־מה לבד תרצה לשוב אליי, אבל אני כבר לא אהיה קרובה. אני אגור בדירה מזופתת בדרום תל אביב ואתהלך בבקרים ברחובות העיר המפויחים בין אנשים ממהרים בדרכי אל המשרד. כאילו חסרים משרדי עורכי־דין טובים בצפון. כאילו התמחות מחוץ לתל אביב אינה שווה דבר. בכנות, אני כבר מתגעגעת לירוק של הקיבוץ... לשקט... לחדר האוכל... לצריף העץ מאחורי המפעל שבו היינו מתפייסים... וגם לדרך הסודית אל גג הצרכנייה, ובייחוד — אני כבר מתגעגעת אליך. אבל אני יודעת, זה לא זמן טוב להילחם עלינו. אני יודעת שממילא כבר קיבלת החלטה ושאתה רק ממתין לרגע המתאים לומר שלום. זה לא זמן טוב גם משום שאחרי הסמסטר הקרוב אשלים את לימודי המשפטים, אעזוב את הקיבוץ ואעבור לתל אביב, ומעולם לא האמנתי בזוגיות שנטווית ממרחקים.
לכן איני נלחמת, לכן אני בוחרת לכבד את רצונך, לא שמה את עצמי ללעג ולא מבקשת שתחזור בך מרוע הגזרה. אינני מבקשת יותר ממה שהשמיים נותנים, ואם כעת כתובה לנו פרידה — שכך יהיה. שלוש שנים היינו יחד, ובכל יום איתך היה לי בחיי נוף חדש. אבל עכשיו זה נגמר. אתה מסתגר, מבקש להשתחרר, וזו בדיוק תכליתו של המכתב — זהו מכתב שחרור, איתן.
עם זאת, ברשותך אהובי, בשורותיו האחרונות של מכתבי אציע את ההצעה הבאה:
גם אם אין זה כך, בוא לא נחשוב על הפרידה שלנו כעל סוף מוחלט. בוא נכנה זאת הפסקה. רק בכאילו, רק לכאורה. בוא נחליט שאנחנו לוקחים פסק זמן זה מזה, ושאורכו של פסק הזמן הזה יהיה כאורך התקופה שבה חיינו יחד. איתן, בוא ניקח שלוש שנים שבהן ימשיך כל אחד מאיתנו הלאה בחייו. היכן תהיה בעוד שלוש שנים? היכן אהיה אני? האם נדאג? האם נכאב? האם נזכור ונתגעגע?
הבט בשעונך עכשיו. בוא ניפגש כאן בעוד שלוש שנים בדיוק.
שלך,
מלודי גבע
 
הוא קיפל את המכתב באותה זהירות שבה פתח אותו. צל הברוש השלישי בכניסה לקיבוץ נפל על גבו. הוא הביט בשעון: שמונה באוקטובר, עשר ושלושים בדיוק.
 
 

ד"ר בעז סגל עוסק במחקר ובהוראת המשפט. אהבה בְּמשפט הוא ספרו השני. ספרו הראשון, הרומן אישה וארבע ארצות, ראה אור בשנת 2008 בהוצאת כותרות.

עוד על הספר

אהבה במשפט בעז סגל
פרולוג

"וַיַּעֲשׂוּ אֶת־צִיץ נֵזֶר־הַקֹּדֶשׁ, זָהָב טָהוֹר;
וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו, מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם--קֹדֶשׁ, לַיהוָה."
[שמות לט, ל]
בשפתותיו עבר רעד, אבל הוא לא עצר ולא נמלך בדעתו. "ובגלל זה..." פסק, "אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד."
ואותם ברושים ירוקים — שפילחו בוקר־בוקר רקיע כחול כשהם מתעלסים בין גזעיהם; אותם ברושים צפופים שהסתירו אותם בצוהרי היום בעודם שותים זה את זה בתאווה; אותם ברושים זקופים שניצבו ערב־ערב כחומת מבצר, שהגנה על אהבת נעוריהם אשר הולידה סודות בני נצח — התעצבו ברגע ההוא בדיוק.
לחייה לא הומלחו מדמעות, והיא לא נפלה כנועה על הארץ. היא הביטה בו במבע חתום, והוא התקשה לפרש את מה ששידרו לו עיניה. מכיס חצאיתה, הלבנה־השקופה, היא הוציאה מעטפה חתומה שהוכנה לרגע הזה בדיוק. בלי להסיר ממנו את מבטה, הנעוץ בעיניו הכחולות, היא הושיטה לו את המכתב, שאותו שכתבה תריסר פעמים וקראה יותר מכפי שתוכל לספור. הוא אחז במעטפה ובעיניו השובות שאל מה פשרה, אולם היא לא אמרה דבר ורק החלה להתרחק ממנו. והוא הביט בה, במלודי גבע, צועדת אל שער הקיבוץ הצהוב־המחליד. השומר בבודקה המצומק בכניסה, שישב משועמם וחסר מעש, בירך אותה לשלום והיא נעלמה בין בתי הקיבוץ הישנים. הוא נותר שם עומד לבדו בין ברושים ירוקים, תחת השמיים הכחולים.
לאחר רגע קצר התיישב בצילו של הברוש השלישי והשעין את גבו על הגזע הזקן. הוא פתח את המעטפה וקרא — מהחל ועד כלה — את המילים שנכתבו בכתב ידה:
 
איתן,
אני כותבת אוסף של מילים כי אין לי הכוחות, ובטח לא האומץ, לומר לך אותן. אז ככה, אני מדמה שהנייר הלבן הוא פניך היפות, שעיניך נעוצות בי ושמבטך, כמו תמיד, מדבר אליי ללא מילים ומכיר אותי כל כך. דע לך, מאז שהפכנו ליחד לא עבר לו יום אחד — לא בארץ ולא מחוצה לה, לא לבד ולא בחברה, לא כששמחתי בטירוף ולא כשהזלתי דמעות עגולות — בלי שהיית שם איתי, לחוות עימי את חיי ולספר לי על שלך. מאז הכרנו לא הייתה אף לא פעם אחת שלא נרעדתי (בלי שאתה הרגשת בכך) כשהעברת את ידיך על גופי. בשלוש השנים שבהן היינו יחד זכיתי לחשוב שהנצח יכול להיות אמיתי. נתת לחיי משמעות טהורה והשבת לי את תמימות הילדים שאבדה לי. גירשת עננים. העלמת כאב. הרחקת עצבות. יצקת תקווה. בעצם — בראת אושר.
אתה יודע, קצת לפני כתיבת המכתב הזה דפדפתי שוב באלבומים הישנים שלנו. ניסיתי פעם נוספת לספר לעצמי את הסיפור הבלתי מתוכנן שמסתתר ברגעי החיים שקלטה העדשה, סיפור שהפך עליי את עולמי, סיפור ששמו "איתן". חשבתי שמרחק הזמן יאפשר לי לתת פרשנות בוגרת יותר לסיפור המורכב, קיוויתי שהשנים שנשרטו בין פגעי הזמן ירחיקו את ההשקפה הילדותית של הנערה המאוהבת וייחלתי לכך שהזמן, כמו זכוכית מגדלת רגישה, יחדד את חוש הראייה ויבליט את הפגמים, את הכאב ואת הדמעות המלוחות שהזלתי בגללך. וראה זה פלא, זה בדיוק מה שקרה — פתאום כעסתי עליך מאוד, וגם על עצמי, ואז הבחנתי סוף־סוף בפגמים, נזכרתי בכאב והדמעות שוב עלו בעיניי, אבל כל אלה לא הביאו לתוצאה הרצויה... אני עדיין אוהבת אותך.
אינני יודעת כיצד הפכו השיחות הליליות־המרתקות בינינו ללֵאוֹת, מדוע הפכו הליטופים למגע שורט וכיצד הפך הלב, שפעם בחוזקה, לציני ועייף. מתי הפכנו — סליחה, מתי הפכת אתה לאטום ומתנשא? בשל השאלות הקשות האלה התכנסתי בתוכי לישיבת חירום לילית, וידעתי שאשוב ממנה רק כשיֵצא עשן לבן. והעשן יצא, אך הוא היה שחור כמו זפת.
עכשיו אני יודעת בוודאות — בעוד כמה ימים, שבועות במקרה הטוב, תאמר לי שעלינו לדבר. ודאי תרצה להסב לשיחה הזו נופך של חשיבות, ולכן תבחר לקיים אותה סמוך למגדל המים, שם לראשונה פגשתי את עיניך, או בצל הברוש השלישי בכניסה לקיבוץ, שם לראשונה פגשתי את שפתיך. אתה יודע, אני מתגעגעת לנשיקה ההיא. היא הייתה מפתיעה ברכותה ואני לא צפיתי את בואה. התפזרתי, סליחה, חזרה לענייננו. אתה לא תספר לי מה באמת הביא אותך להחליט מה שהחלטת, ותחת זאת תפזר מין משפטי בנים כאלה — שחסר לך הלבד, שכבר שכחת מי אתה, שאתה זקוק לזמן איכות עם עצמך וכל זה.
כשתסיים את הנאום המאולתר (שאותו תכננת בקפידה), אתן לך את המכתב הזה, שרק סופו יחשוף את תכליתו. איתן, בזכותך אני מאמינה באהבה, אבל בזכותך אני גם יודעת כמה חזק הוא כאבה. קשה לי, לא מסתדר לי לחשוב על סוף מוחלט. רק אצלך הדברים תמיד מוחלטים כל כך. איך תמיד אתה איתן כל כך?
לעזאזל איתך.
אלף עזאזלים.
עמוק בתוך ליבי אני רוצה להאמין שלאחר זמן־מה לבד תרצה לשוב אליי, אבל אני כבר לא אהיה קרובה. אני אגור בדירה מזופתת בדרום תל אביב ואתהלך בבקרים ברחובות העיר המפויחים בין אנשים ממהרים בדרכי אל המשרד. כאילו חסרים משרדי עורכי־דין טובים בצפון. כאילו התמחות מחוץ לתל אביב אינה שווה דבר. בכנות, אני כבר מתגעגעת לירוק של הקיבוץ... לשקט... לחדר האוכל... לצריף העץ מאחורי המפעל שבו היינו מתפייסים... וגם לדרך הסודית אל גג הצרכנייה, ובייחוד — אני כבר מתגעגעת אליך. אבל אני יודעת, זה לא זמן טוב להילחם עלינו. אני יודעת שממילא כבר קיבלת החלטה ושאתה רק ממתין לרגע המתאים לומר שלום. זה לא זמן טוב גם משום שאחרי הסמסטר הקרוב אשלים את לימודי המשפטים, אעזוב את הקיבוץ ואעבור לתל אביב, ומעולם לא האמנתי בזוגיות שנטווית ממרחקים.
לכן איני נלחמת, לכן אני בוחרת לכבד את רצונך, לא שמה את עצמי ללעג ולא מבקשת שתחזור בך מרוע הגזרה. אינני מבקשת יותר ממה שהשמיים נותנים, ואם כעת כתובה לנו פרידה — שכך יהיה. שלוש שנים היינו יחד, ובכל יום איתך היה לי בחיי נוף חדש. אבל עכשיו זה נגמר. אתה מסתגר, מבקש להשתחרר, וזו בדיוק תכליתו של המכתב — זהו מכתב שחרור, איתן.
עם זאת, ברשותך אהובי, בשורותיו האחרונות של מכתבי אציע את ההצעה הבאה:
גם אם אין זה כך, בוא לא נחשוב על הפרידה שלנו כעל סוף מוחלט. בוא נכנה זאת הפסקה. רק בכאילו, רק לכאורה. בוא נחליט שאנחנו לוקחים פסק זמן זה מזה, ושאורכו של פסק הזמן הזה יהיה כאורך התקופה שבה חיינו יחד. איתן, בוא ניקח שלוש שנים שבהן ימשיך כל אחד מאיתנו הלאה בחייו. היכן תהיה בעוד שלוש שנים? היכן אהיה אני? האם נדאג? האם נכאב? האם נזכור ונתגעגע?
הבט בשעונך עכשיו. בוא ניפגש כאן בעוד שלוש שנים בדיוק.
שלך,
מלודי גבע
 
הוא קיפל את המכתב באותה זהירות שבה פתח אותו. צל הברוש השלישי בכניסה לקיבוץ נפל על גבו. הוא הביט בשעון: שמונה באוקטובר, עשר ושלושים בדיוק.