בלעדיך

פרולוג

הטלפון מצלצל בפעם המאה ואני לוחץ על כפתור עוצמת הקול בצד כדי להשתיק אותו. אני מניח לשיחה מהחברה שלי לעבור לתא הקולי ומחכה להתראה על הודעה. אני עומד בפתח בלי לזוז, נמנע מכל תנועה נוספת ומחכה לרצף המסרונים הקבוע של ג'וזי, כשתשאל למה אני מתעלם ממנה.

פינג. פינג. פינג.

כמו שעון, המסך שלי מתמלא בחקירותיה.

 

ג'וזי: אני לא מאמינה שאתה לא עונה לי.

ג'וזי: לא דיברתי איתך כבר יומיים.

ג'וזי: אמרת שתחזור תוך שבועיים, עברו ארבעה.

אני נושך את הלשון בתסכול, המום ורותח מזעם על החוצפה שלה. היא אמיתית?

האצבעות שלי דוהרות בכעס על פני המסך ומקלידות את תגובתי.

 

אני: למקרה ששכחת למה אני כאן, ג'וזי, הרשי לי להזכיר לך. רֶט מת — אחי.

אלוהים, זה פאקינג אחי, ג'וזי.

אני מנענע את הראש, מכבה את הטלפון ותוחב אותו בחזרה לכיס הג'ינס. אין לי כוח להתמודד כרגע עם כל הבלגן של ג'וזי ושלי. לא תמיד היינו ככה, מוכנים למריבה בכל רגע, אבל ככל שמחלתו של אחי החמירה, כך החמיר גם המצב בינינו. עכשיו היינו פשוט אסון מהלך. היא רוצה יותר מכפי שאני יכול לתת, ואני פשוט רוצה שמה שיש לנו יספיק, לשם שינוי. שלבו את כל זה עם אֵבל, אשמה ועצב, והעובדה שאנחנו מתקשים לגרום לקשר הזה להצליח היא בלתי נמנעת.

יציאה הלילה ונהיגה במשך עשר שעות בחזרה לסיאטל, וושינגטון, זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. אבל עד כמה שאני לא רוצה לחזור ולהתמודד עם המציאות מול ג'וזי, אני גם לא יכול להישאר כאן עוד.

בכל הנוגע לאמיתות קשות, הבלגן של חיי בסיאטל עדיף בהרבה על מה שנשאר מחיי כאן. המשפחה שלי היא רק חבורת זרים שמסתובבת בבית שלעולם כבר לא ישרה את אותה חמימות ונעימות שהשרה פעם.

הוא קר וריק — בדיוק כמו החיים ללא רֶט.

אני יודע עמוק בלב שאני צריך להתקדם הלאה, לכן אני תוחב את אחרון בגדיי וחפציי לתיק. אני מצליח לתחוב פנימה גם מכתב שאחי השאיר לי. לא נראה לי שאפתח את המכתב הזה, אבל אקח אותו בכל זאת.

אני רוכס את התיק, סוגר את אצבעותיי סביב הידיות ומטיל אותו על כתפי לפני שאני ניגש לחדר של אחותי כדי להיפרד ממנה.

הנקישה החפוזה שלי לא זוכה לתשובה, אך זה לא מונע ממני להיכנס בידיעה שאין מצב שאעזוב בלי להיפרד. עיניי נודדות אל גוש הגפיים הסבוכות שעל המיטה ולא מפתיע אותי לראות את ויקטוריה עם אחייניתי ליאה, מכורבלות זו בזו וישנות בשלווה.

אני כורע ברך לידן ומסיט את שערה החום־זהוב של ליאה מפניה כדי לנשק את מצחה. די בתנועה הפשוטה הזאת כדי להעיר את אחותי, ואני נסוג ומביט בעיניה הפקוחות.

"אתה נוסע?" היא לוחשת.

אני מניד אליה בזריזות בראשי, מתקדם ומנשק בעדינות גם את אחותי.

"תבטיח לי שתסמס כשתגיע לסיאטל."

"מבטיח. מתי אתן נוסעות הביתה?"

"כנראה מחר. אברר מה היידן רוצה לעשות כשאדבר איתו."

ליאה מתחילה לזוז וויקטוריה ואני נועצים בה מבטים בתקווה שתמשיך לישון. אני רוכן שוב ומניח את שפתיי על ידה הקטנה. "אתקשר אלייך. אני אוהב אותך."

"אני אוהבת אותך, דיקון."

אני מנשק את אחייניתי בפעם האחרונה, מחייך אל אחותי ויוצא בשקט.

כשאני עומד שוב במסדרון, מבטי נופל על החדר הסגור הנוסף וגופי לא יכול שלא להימשך אליו. אני נושם עמוק, מניח את ידי על ידית המתכת הקרה ומסובב אותה.

הצירים חורקים כשאני פותח לאט את הדלת והצליל כמעט משמש לי אזהרה, מזכיר לי שרק לפני כמה שבועות עוד היו חיים בחדר הזה.

האוויר סמיך וטחוב. האובססיה של אימי לעלים ריחניים לא הצליחה לסלק מכאן את הריח המעופש של החולי ושל המוות.

הווילונות האפורים מוגפים ומעמעמים את זוהר השקיעה, אך עדיין מספקים די אור כדי לראות את כל המשטחים שלא נגעו בהם ברחבי החדר. עיניי מתעכבות על ילדותו של אחי. פוסטרים. ספרים. ציורים.

החזה שלי כואב נוכח התזכורת החמוצה־מתוקה למתבגר שהיה ולגבר שכבר אינו בחיים. כאילו נתקעתי בלולאת זמן וקיבלתי גישה למה שהיו חייו. למה שהיו עשויים להיות ולמה שלא יהיו לעולם.

אני מסתובב בחדר, מלטף באצבעותיי את שכבת האבק העבה שמכסה את הכול. רק רוח רפאים נשארה כאן, אבל המיטה הלא מסודרת עם הסדינים המקומטים וחותם הגוף הקלוש מעוררים בי רצון שהמצב יהיה אחרת. זו כמעט התגרות, תקוות שווא שהחיים ישובו לחדר הזה בכל רגע.

מבטי נח על תיבת עץ שניצבת באמצע השולחן. היא מבריקה וזוהרת כמו קרן אור ונראית לא שייכת לחדר הזה.

"דיקון." אני מסתובב ורואה את אימי בפתח. קולה עמום כשהיא עומדת שם בחוסר חיוניות. היא לא דומה כלל לאישה שגידלה אותי ונראה שלעולם לא תחזור להידמות לה.

מאז ששבתי הביתה, אני לא יודע מה גרוע יותר — העובדה שנאלצתי לצפות במותו של רט או הידיעה שהוא לקח איתו כל דבר חיובי. שהוא לא הדבר היחיד שמת בבית הזה, ששום דבר בו לא ישוב לקדמותו.

"מה זה?" אני שואל וניגש אליה. כף ידי נחה על התיבה, נמשכת אליה בצורה לא מובנת.

"זה לג'וליאן."

גופי נסוג מעצם אזכור חברו של אחי. אני ממהר להרחיק את ידי כי אני לא רוצה שום קשר אליו או לתיבה.

"אתה יכול לקחת אותה אליו?" היא נשענת בתשישות על המשקוף, כאילו קשה לה מדי להחזיק אפילו את עצמה. "רט אמר לי למסור לו אותה אחרי הלוויה, אבל אני לא מסוגלת."

גוש נוצר בגרוני. תחושה איומה של קנאה מתחילה להתפשט בקרבי. היא לא הגיונית, אבל מוכרת מאוד. הגיוני שרט ישאיר משהו גם לו. אי־אפשר היה להפריד ביניהם מאז היום שבו עבר לכאן. ג'וליאן גר בבית השכן עם הוריו המאמצים, והוא ואחי התחברו מייד. הקשר ביניהם התפתח והשתנה ככל שחלפו השנים.

אף על פי שהייתי מבוגר מהם בשנתיים והיו לי חברים משלי וקשר קרוב עם אחותי הגדולה, ויקטוריה, תמיד קינאתי במה שהיה להם. האמון, הקִרבה, הביטחון המוחלט שהאדם הזה מבין אותך ויעמוד לצידך בכל מצב.

לי מעולם לא היה משהו כזה. גם לא עם משפחתי.

"אתה חושב שתוכל להוריד את זה אצלו בבית לפני שתחזור לסיאטל?" היא שואלת.

אני רוצה להגיד לא, אבל זה לא הזמן לוויכוחים. בעיקר כשאין סיבה מתקבלת על הדעת לסרב. במקום זה אני מהנהן, מרים את התיבה ומניח אותה מתחת לזרועי.

"תצטרך את זה," היא תוחבת את ידה לכיס הקרדיגן ומוציאה מפתח יחיד.

"מה זה?"

"הוא כנראה לא יכניס אותך."

"אימא," אני מטלטל את ראשי ומתקרב אליה, כבר מתחרט שהסכמתי. "אני לא יכול פשוט לפתוח את הדלת ולהיכנס לשם."

"רק תבדוק מה שלומו, בסדר?" היא מצמידה את המפתח לחזי ולא משאירה לי ברירה אלא לקחת אותו. "בשביל רט."

היא יודעת שלא אוכל לסרב לבקשה הזו, ולכן אני שולף את המפתח המתכתי מאחיזתה ותוחב את המפתח לכיס. "את יודעת איפה אבא? אני רוצה להיפרד ממנו לפני שאני הולך."

"הוא בחוץ על המרפסת. לא תפספס אותו."

"תפגשי אותי שם?" אני שואל. "אני רק הולך לשים את זה קודם בטנדר."

היא מרימה את ידה אל פניי ומביטה בי בעצב. "יש לך משהו חם יותר ללבוש? קפוא בחוץ."

אני רוכן אל מגעה, נעטף בחיבתה ומצטער שאנחנו לא יכולים להישאר ברגע הזה. אם ובנה. שבריר שנייה שבו שאר העולם לא קיים ואנחנו לא משפחה אבלה. "המעיל שלי ליד הדלת," אני מחייך קלות. "והחימום בטנדר עובד מעולה."

אני עוזב אותה בחדר ויורד במדרגות. כשהתיבה תחת זרועי, אני משתמש בידי הפנויה כדי לקחת את המפתחות מהדלפק שבמטבח ויוצא החוצה.

אחרי שהתיק, התיבה ואוכל לשבוע שאימא מנסה לכפות עליי מאוחסנים בבטחה במושב האחורי, אני חוזר אל אימא ואל אבא, שעומדים יחד.

אבא שלי נראה כאילו הזדקן במיליון שנה. הוא הר אדם. רט ואני תמיד היינו גרסאות מיניאטוריות שלו, אבל גודל גופו לא מפחית את התשישות ואת הכאב שמעיבים על פניו.

שערו החום זרוע בגל חדש של פסים אפורים שלא היו שם לפני מותו של רט. הוא שואף באריכות מהסיגריה שלו ולחייו שוקעות פנימה. עכשיו כשהסיבה להפסקת העישון כבר לא קיימת, הוא חזר להרגלו בכל הכוח. כמעט כאילו הוא מנסה להתאבד בכוונה.

הוא משליך את הבדל על המדרכה, תוחב את ידיו למעיל ונושף נשיפה גדולה. עשן מעורב באוויר קר אופף אותו כשהוא יורד לאיטו במדרגות. "תשמור על עצמך על הכביש, טוב?"

הרגש חונק את גרוני ואני בולע אותו.

מעולם לא הרגשתי אבוד כמו ברגע הזה. ברור לגמרי שרט היה הדבק המאחד בינינו, מרכז המשפחה, המקף המחבר שבזכותו היינו מאוחדים למרות השוני בינינו.

כשאבא קרוב אליי מספיק, הוא מושך אותי אל זרועותיו ומחבק אותי חזק. אפילו אז, יש רק מעט כוח באחיזתו והחיבוק מבטא את החולשה שכולנו מרגישים עכשיו. עיניי מוצפות דמעות כי יש הבדל בין הידיעה שההורים שלך אוהבים אותך ובין הידיעה שאף פעם לא תהיה מספיק.

אימא מצטרפת לחיבוק וזרועותיה הקצרות נמתחות סביבנו. מגעה הוא שכבה נוספת לשיברון הלב. אנחנו מרוסקים ואבודים כל־כך, מהוססים לגבי העתיד ולא מצליחים להרפות מהעבר.

אני מרגיש את גופה של אימא רועד לפני היפחה הנלווית שהתרגלתי אליה.

"אנחנו אוהבים אותך, דיקון," קולו של אבא צרוד וחנוק. "אנחנו אוהבים אותך כל־כך."

אני מחכה שירפו ממני וממהר לנגב את עיניי כי אני לא רוצה להתפרק מולם, או להתפרק בכלל. אני לא הטיפוס, וכשההורים שלך תלויים על קצה הצוק אתה לא רוצה להיות הסיבה לנפילתם.

לאבל שלי אין עדיפות כאן. אני מכריח את עצמי להיות חומת האבן שכולם מצפים שאהיה בזמן שאנחנו נפרדים בגמלוניות. אני לא מאפשר לעצמי להתעכב על התהום הרגשית הנפערת בינינו ולא מחכה למילות העידוד שלא יגיעו לעולם.

כך ייראו החיים כשימשיכו הלאה וכדאי שאתחיל להתרגל לעניין. התרחקתי כדי להיות עצמאי, לעמוד בזכות עצמי. באנוכיותי רציתי להתבלט ולברוח מכל מה שגדלתי לצידו ומשאלתי התגשמה, אם כי בדרך הגרועה ביותר.

בחיוך עצוב ועדין אני פונה מהוריי וחוזר לטנדר — חוזר אל חיי, החיים שרחוקים מכאן.

עכשיו רק אני נשארתי. לבדי. בלי אף אחד.

⁜
הבית חשוך וקר, שאריות אחרונות של השמש יורדות על שביל הגישה. אין חימום, אין תאורה. אם לא הייתי יודע את האמת, הייתי אומר שאין אף אחד בבית.

כשאימא שלי שלחה אותי לכאן עם המפתח הרזרבי, לא ציפיתי שאצטרך להשתמש בו. אבל אחרי הצלצול הרביעי בפעמון, נכנעתי למסקנה שג'וליאן לא רוצה שמישהו יבוא אליו.

אני פועל בניגוד לקול בראשי שאמר לי להשאיר את התיבה על שולחן חדר האוכל ואת האוכל במקרר ולהתחיל לנסוע הביתה, ובמקום זה ממשיך פנימה אל תוך הבית הצנוע ומחפש אותו.

ככל שאני נכנס לתוך הבית הריק, כך מטלטל אותי יותר הצורך לראות אותו ולבדוק מה שלומו, למען רט. כמעט כאילו הייתי חייב לאחי על כל הדרכים שבהן אכזבתי אותו בחייו. כדי שאולי, רק אולי, אוכל לפצות אותו במותו.

אני מוצא את חדר השינה הראשי ומתלבט אם לדפוק או פשוט להיכנס פנימה. המתח עושה שמות בגופי כשאני מתגבר על הדחף להסתובב ולצאת מהבית.

אני דופק במפרקי אצבעותיי על הדלת כדי להודיע על נוכחותי לפני שאני נכנס. אני לא יודע למה ציפיתי, אבל לא חשבתי שאמצא את ג'וליאן בלא ניע.

מנורה קטנה ליד המיטה מטילה די אור כך שאני רואה היטב את הגוף שנראה חסר חיים.

הסדקים התמידיים בליבי הולכים ונפערים כשאני קולט מה הוא לובש. ג'וליאן שוכב בצד של רט במיטה וכמעט אי־אפשר לזהות אותו. הוא לבוש בחליפה שלבש ללוויה ואני מבין שהוא לא החליף בגדים מאז ואולי אפילו לא זז ממקומו במיטה כבר יומיים.

זרועותיו כרוכות בכוח סביב הכרית ומאחר שהוא בגבו אליי, קשה לדעת אם הוא ער או ישן. אבל הדחף לברר מכה בי בעוצמה חזקה יותר משחשבתי.

רגליי נעות לפני שהמוח שלי מצליח להגיד להן לעצור ואני מוצא את עצמי מקיף את המיטה עד שאני כורע ברך לצידו.

עיניו פקוחות, בוהות ודוממות. הוא נראה קטטוני, חלול וריק.

"היי," אני לוחש בתקווה להפר את הדממה. "סליחה שבאתי ככה," אני ממלמל. "אימא שלי נתנה לי את המפתח. היא שלחה אותי עם אוכל." אני מגרד במצח במבוכה. "הבאתי תיבה," אני ממשיך. "היא מרט."

בתוך זמן קצר השם נקלט, וגופו ומוחו של ג'וליאן מתחילים להגיב. אם לא הייתי יושב קרוב אליו, הייתי מפספס את זה. את תנועת עיניו על פני החדר, את הכרית המתכווצת עוד יותר באחיזתו.

לבסוף, מבטו מוצא את מבטי. חוסר אונים ואבדון מסתחררים בעיניו. הוא משתוקק להצלה ומביט בי בציפייה.

אני חש דחף עז לגעת בו, לנחם אותו, אבל אני רק מניח את ידי על כתפו ומציע עזרה בדרך היחידה שאני מכיר. "למה שלא נוציא אותך מהבגדים האלה, בסדר?"

אני קם על רגליי ומתחיל לחפש בגדים נוחים יותר. "אני מחפש בגדים במגירות," אני מסביר כשאני נובר בחפצים שאינם שלי. בסוף אני מוצא את כל מה שהוא צריך ופונה להושיט לו את הבגדים.

הוא לא זע, אבל נדמה שהקור באוויר עטף אותו. קהות החושים וחוסר התנועה מלפני כמה רגעים הולכים ודועכים. גופו רועד ללא שליטה ושיניו נוקשות בקול רם ומכאיב.

"אתה חושב שתוכל להיכנס למקלחת?" אני שואל, כי אני רוצה שיתחמם. "אוכל להדליק לך את החימום בזמן שאתה שם."

בלי לצפות לתגובה אני יוצא מהחדר כדי לפנות לו מקום והולך לחפש את התרמוסטט. הוא ממוקם ליד המטבח ואני מכוון אותו כדי שיחמם את הבית במהירות.

במאמץ לא לדאוג, אני מתלבט עם עצמי אם לבדוק מה שלום ג'וליאן או לא. כשראשי מציץ מבעד לדלת ואני מגלה אותו שוכב, אני יודע שאין מצב שהוא יקום וילך למקלחת בלי עזרה.

אני עושה את זה למען רט.

"היי," אני אוזר כוחות ומנסה לתמרן אותו לישיבה. ברגע שהוא קם אני מתיישב על הרצפה וכורע ברך מולו.

אני מתעלם מנשימותיי הרדודות ומהדופק המואץ כשאני מושך את הז'קט מעל זרועותיו. ראשו שמוט בין כתפיו ואני אסיר תודה על כך שאינו מביט בי. הקרבה בינינו מטרידה אותי כשאני מושיט יד לכפתורים בחולצתו ומנסה לא לחשוב יותר מדי על מעשיי.

אחרי שכולם פתוחים, אני מוריד ממנו את החולצה. קצות אצבעותיי מרפרפות על עורו ואני לא יכול להתעלם מהצמרמורת שמעורר מגעי.

הוא מרים את ראשו ועיניו הסקרניות ננעצות בעיניי.

למה אתה עושה את כל זה?

בתקווה ליצור בינינו מרחק, אני קם ולוקח את ערמת הבגדים הנקיים שמצאתי בשבילו וניגש לחדר האמבטיה הצמוד.

אני שומט את הבגדים על מושב האסלה הסגור ופותח את המים. בזמן שאני מחכה שהם יתחממו, אני מביט במראה.

לראשונה זה שבועות, גוון אדמדם מכסה את עורי. אגלי זיעה מצטברים על מצחי ואני יודע שהם לא תוצאה של אדי המקלחת הלחים או של המאמץ מהרמת אדם אחר. הם תוצר של חום לא ידוע. בערה איטית מתפשטת בי כשאני חושב לפלוש למרחב הפרטי של ג'וליאן ולעזור לו. לטפל בו.

אני מנער את ראשי ומסיט את עיניי מהגבר השבור שמביט אליי.

זה למען רט. אתה מטפל בג'וליאן מתוך כבוד ואהבה לאחיך, כי כך רט רצה.

כיוון שאני לא רוצה לבדוק לעומק את ההיגיון שבדבריי, אני יוצא ותופס את ג'וליאן הקפוא והעירום למחצה. אני מושיט אליו את ידי ומופתע שהוא נוטל אותה. אני מרים אותו מהמיטה עד שאנחנו עומדים בכפות רגליים צמודות.

אני מכחכח בגרוני ומנסה למצוא אומץ לדבר. "פתחתי בשבילך את המים במקלחת," אני משפשף במבוכה את עורפי. "חשבתי שאולי תוריד את שאר הבגדים לבד."

בלי להביט בי שוב, הוא ניגש לחדר האמבטיה וסוגר את הדלת. ברגע שאני שומע את קול המנעול, החזה שלי מתרוקן ואני משחרר את כל האוויר הכלוא בריאותיי.

אני פוסע בחדר ולא יודע מה לעשות עכשיו. לא, זה שקר. אני יודע שאני צריך ללכת. ג'וליאן בסדר, הוא חי ובטוח, והבאתי לו את התיבה בדיוק כמו שאימא שלי ביקשה. בהתחשב בעובדה שמעולם לא היינו באותו חדר בלי רט, עשיתי מעל ומעבר למצופה ממני.

אני צריך ללכת, ואז נוכל לחזור להיות ג'וליאן ודיקון שסבלו זה את זה רק בשביל רט.

ברגע שהמחשבה עוברת בראשי הדלת נפתחת וג'וליאן יוצא החוצה, רענן יותר מכפי שמצאתי אותו. עיניו החומות מוצאות את עיניי ופניו עוטות מעט יותר צבע. עיניו מאירות ויש בהן קצת יותר חיוניות. הוא מעביר את ידיו על השיער החום המלא והרטוב, פורע אותו והוא מזדקר כמעט לכל עבר. ואז אני קולט שהבגדים רחבים עליו.

פאק!

"שיט. ג'וליאן," אני אומר בהתנצלות. "בכלל לא שמתי לב."

הוא מנענע את ראשו. "זה בסדר."

אנחנו מביטים זה בזה ואני מבין שזה הזמן לעזוב. אני מצביע אל הדלת. "נראה לי שאני..."

"תודה רבה."

שתי מילים פשוטות מתיישבות בחזי ומטלטלות אותי בדרך שאני לא מסוגל להסביר. יש משהו בהערכה שאני זוכה לה ברגע הזה שמרחיב את ליבי.

"בוודאי," אני עונה.

"אכפת לך אם פשוט אחזור למיטה? אני לא מרגיש כל־כך טוב כשאני עומד."

"פאק," אני ממלמל בשקט. "כן, ברור. אני ממילא יוצא מכאן בקרוב."

הוא הולך אל המיטה בהיסח הדעת, לא מוטרד מהיצור העומד במרכז החדר. מבטי עוקב אחרי כל צעד שלו, מהדרך שבה הוא מושך את השמיכות ועד לאופן שבו הוא נשכב תחתן.

אני נחוש לשים את הערב הזה מאחוריי וניגש אל השידה ליד ג'וליאן כדי לכבות את המנורה. ברגע שהחדר מחשיך, קול הנשימות הכאובות והצרודות ממלא את האוויר.

אני מנסה להתעלם מנשימותיו שנטמנות בחזי. מהדרך שבה אובדנו מהדהד את האובדן שלי. עם כל צעד לכיוון הדלת, אני רוצה יותר ויותר להתעלם מכל מה שקשור ברגע הזה.

אבל אני לא יכול.

אני לא יכול להתרחק ממנו מרצוני, לא כשהלב שלי נשבר. לא כשעולמו קורס. לא כשהעצבות שמהדהדת בחדר משקפת את העצבות שפורצת בתוכי.

אני חולץ את נעליי, משליך את המעיל שלי לרצפה ומקיף את המיטה אל צידה השני. אני לא מסוגל להסביר את הצורך או את מה שמאלץ אותי לנחם את ג'וליאן ולעודד אותו, אבל זה המצב. יש בי צורך. זו אינה בחירה. להוריי יש זה את זה, לוויקטוריה יש את המשפחה שלה ולו אין אף אחד — לשנינו אין אף אחד.

זה פשוט, אבל זו האמת.

אני נשכב לידו מעל השמיכות וכורך סביבו את זרועותיי. "ששש," אני אומר בקול שקט. "הכול בסדר," אני משקר.

זרועותיי מתהדקות סביבו ואני מושך אותו אליי עד שגבו מתקשת אל חזית גופי. ברגע שאני מפעיל לחץ על גופו, אני מרגיש שהוא רועד. כובד מותו של רט עוטף אותנו כשג'וליאן מתחיל לבכות בזרועותיי.

יש משהו בפגיעוּת שלו באותו רגע שמעורר את פגיעותי. התחושות שהדחקתי בעקשנות עולות אל פני השטח ומאיימות להציף אותי.

תוך כדי בכיו, ידיו מכסות את ידיי ומצמידות אותן אליו. התחושה מרגיעה ומפתיעה בידיעה שהוא צריך את זה לא פחות ממני.

הוא לא מרחיק אותי ואני לא תוהה למה אני לא רוצה שיעשה את זה. אני משעין את מצחי על כתפיו, מרפה סוף־סוף מהעמדת הפנים שנאחזתי בה ומניח לדמעות לנשור.

כשאנחנו מכורבלים כך, אני מרגיש שקשר חזק נוצר בינינו. הבנה שאנחנו חולקים שבר שלא יאוחה לעולם, חלל שלא יתמלא, חיים שהשתנו לבלי היכר ולא ישובו לקדמותם.

עם כל טיפת רגש מלוחה, אני מרגיש מובן.

עם כל טיפת רגש מלוחה, אני מרגיש קצת פחות אבוד.

עם כל טיפת רגש מלוחה, אני מרגיש קשור לאיש שהקדשתי את כל חיי לשנאה כלפיו.

ועם טיפת הרגש המלוחה האחרונה, אני יודע שעליי לעוף מכאן כמה שיותר מהר.