לראות בשדות זרים

פרק 1

 

מערבולת של רגשות סערה בתוך בטנה של רעיה ושיעול יבש וטורדני תקף אותה. היא הצמידה את פניה אל שמשת החלון, בניסיון להתרכז במראות הדרך ולהשתלט על נשימותיה.

הנהג הציץ בה מהמראה ושאל במבט מודאג, "הכול בסדר, מדאם?" היא הנהנה ופתחה את החלון, והמשב המרענן על פניה צינן את רוחה. הנה, עוד רגע קט תוכל לחוש, לגעת, לנשום את הריח ולראות את הפנים. כמה ייחלה לרגע הזה. הנהג, שדחה את הצעתה להכניס את כתובתו של יונתן לג'י–פי–אס, התבלבל בדרכו, ובלי כוונה ערך לה היכרות עם השכונות של מלבורן. במבט ראשון הן נראו דומות כולן בבתיהן הנמוכים ובצמחייה הירוקה שהקיפה אותן. עברו עוד דקות ארוכות עד שנגלה אליה הגבר החייכני בחולצת הטריקו השחורה, מקפץ על פני חלקת הדשא הקטנה ומנפנף לה בשתי ידיו.

"זה הוא!" צעקה והצביעה לעברו. "בבקשה תעצור!"

הנהג בלם את הרכב בחריקה, יצא ממושבו, ופתח לה את הדלת באבירות.

"יוני!" פרקה את געגועיה על חולצתו.

"אמא'לה." חיבק אותה ולחיו הזיפית שרטה את לחיָהּ העדינה.

"כמה טוב לראות אותך." היא חדלה להשתעל ונשימתה חזרה אליה.

"גם אותך, אימא," אמר והביט בה. "ואיך עברה הטיסה?"

"ארוכה. קצת מתישה, אך בסך–הכול, היה בסדר." השיבה, "אפילו הצלחתי לנמנם בחלק מהזמן."

רעיה העיפה מבט חטוף על הבית, שנראה כפי שהופיע בציוריה של תמרה נכדתה וכפי שראתה אותו פעמים רבות בדמיונה. קטן, מצופה בלבנים בצבע החמרה ודשא ירוק צומח מסביבו. גשם החל לרדת והכה בזעף על גג הרעפים האדומים ועל ראשם.

"בואי, אימא, ניכנס."

הנהג מיהר להוציא את מזוודותיה מתא המטען. יונתן גרר אותן פנימה והיא נכנסה אחריו בחיפזון.

בפנים היה הבית גדול ורהיטיו חדשים. בסלון הייתה ספה חומה שריח עור נדף ממנה, ולצידה שולחן קפה מאורך. מכשיר טלוויזיה בעל מרקע שטוח ניצב בפינה ולידו התנדנדה כורסת "סבא" מרופדת בכריות וספה קטנה ומצוירת שתמרה הייתה מתיישבת עליה בשֹיכול רגליים, בכל פעם שהם היו מנהלים את שיחותיהם הארוכות בסקייפ.

"תתחדשו!" היא עטתה ארשת נחמדוּת על פניה, אך חשבה על הלהיטות שבה ביקשו להיפטר מחפציהם ומרהיטיהם הישנים. את הספה השרוטה והמוכתמת והמיטה הזוגית מכרו עוד בארץ לסוחר גרוטאות. את סיר הנירוסטה עם מכסה הפטנט שריח בישול שרוף נדף ממנו, התבנית הקפיצית לעוגה ושתי קערות יפות לסלט — הסכימה לקבל, והם טמונים אצלה בארון, כמזכרת מהם. חלק מצעצועיה של תמרה חילקו לנזקקים, ואת השאר הניחו ליד פחי האשפה והעירייה פינתה אותם למזבלה העירונית, כי לא היה מי שרצה בהם. "יפה מאוד," היא אמרה, אולם חשה צביטה בלבה כאילו היה בחיסולם של רהיטיהם ספוגי הזכרונות, סמל למחיקת עבָרם.

על רצפת הפרקט התגוללו קוביות עץ צבעוניות וחלקי פאזל מקרטון, דמויות פלסטיק זעירות ובובה זהובת צמות שעיני הזכוכית שלה היו פקוחות לרווחה. גם ספר אחד בשפה האנגלית היה שם, ו"פו הדב", שהציץ אליה מהדפים הכתובים בעברית. יונתן אסף את קוביות העץ והכניס אותן לקופסה. "אני מצטער על הבלגן."

רעיה חייכה אליו. "זה לא בלגן, יוני," אמרה, "זה בית שחיים בו."

"את רוצה לנוח? לשתות משהו?"

"לא. אני רוצה להמשיך בסיור ולראות את שאר הבית."

הם פנו במסדרון אל מרחב מלבני שטוף אור. "פה יש לתמרה חדר משחקים שהיא קוראת לו 'חדר יצירה'," אמר יונתן. דפי נייר, גזרי עיתון ומדבקות, בשלל גוונים וצורות, היו מונחים על שולחן העץ הנמוך שעליו עמדה סלסילה גדושה בגירים צבעוניים ובטושים, ועל הקיר ממולו היו מדפים עמוסים במשחקים ובצעצועים. "מאוד נוח שיש חלל כזה שבו היא יכולה רק לשחק וליצור." הוסיף.

"המקום מוכר לי מהשיחות שלנו בסקייפ," נזכרה רעיה.

"בואי, אראה לך את החדר שהכנו בעבורך," אמר יונתן, "מחכה לך שם הפתעה קטנה."

הוא נשא את מזוודותיה והיא הלכה אחריו במסדרון הארוך. יונתן הדף את הדלת בכתפו, "זה החדר שלך," אמר והניח את המזוודות. שלט גדול באדום וכחול שעליו כתוב Welcome sabtaומסביבו פרחים ופרפרים קיבל את פניה מיד כשנכנסה פנימה, וציוריה הצבעוניים של נכדתה, שבכולם רשמה From Tamaraבאותיות אנגליות, חייכו אליה מהקירות.

"תמר'לה..." התמלאה געגועים לנכדתה. "איפה היא עכשיו?"

"עדיין בבית הספר." השיב.

"ומתי היא חוזרת?"

"אחר הצהריים. תכננתי שנלך ביחד להחזיר אותה, אם זה מתאים לך."

"נהדר. אני ממש מחכה לזה."

"להמשיך בסיור או שאת רוצה לפרוק את המזוודה?"

"להמשיך, בטח להמשיך." היא עדיין הייתה נרגשת מפגישתם, ולא עלה על דעתה לכלות זמן יקר על סידור בגדיה.

"טוב. נלך לראות עכשיו את החדר של תמרה," אמר.

"יופי." שמחה על הצעתו. "אני באמת סקרנית."

ריחה של תמרה, כמו של לחם חם וטרי שזה עתה נאפה, אפף את החדר שהיה ורוד כולו. הקירות, הפרפרים המצוירים על הווילון, השידה עם המגירות שבקצה החדר, היו ורודים כולם, ואף הנסיכות שבתמונה התלויה על הקיר חייכו בשמלות ורודות. רק הסדינים שנגלו מתחת להר השמיכות והבגדים שנערמו על המיטה היו תכולים, ועל ציפתם הוורדרדה היו רקומות אותיות A B Cבחוטים צבעוניים.

"חדר של נסיכות," הגיבה רעיה, נכספת לראותה.

"זו הייתה בחירה שלה." אמר יונתן ונימת גאווה בקולו, "יש לה כבר טעם משלה והיא יודעת טוב–טוב מה היא רוצה."

רעיה חייכה ונזכרה ביונתן בן החמש שסירב בעקשנות ללבוש פיג'מה גם בחורף הקר וביקש לישון כשרק תחתוניו על גופו העירום. 'אני אחליט עליי!' היה אומר וזוקף את גבו.

בצמוד לחדר של תמרה, הבחינה רעיה בחדר נוסף שהיה פתוח לרווחה. יונתן המשיך בדרכו וחלף על פניו בלי להתעכב. בלא משים, נדדו עיניה של רעיה אל המיטה הזוגית הגבוהה שנמצאה בו ואל מצעיה הסתורים שתווי גופותיהם היו שקועים על מזרנהּ.

"נלך למטבח. את בטח רוצה לשתות משהו," הגיע אליה קולו של יונתן. רעיה נרעדה והסיטה את מבטה משם. חשה כמי שנתפסה בקלקלתה וכמי שמציצה לפינתם האינטימית של ילדיה.

היא נכנסה אחריו למטבח שהיה מצויד ומאובזר בכלים החשמליים ההכרחיים כמו מדיח, תנור ומקרר. יונתן גלל את התריסים המוגפים ופער כדי סדק את החלון לאוורור, ורוח צוננת פרצה פנימה. רעיה הציצה החוצה אל הגינה שלא היו בה פרחים, רק דשא ירוק וטבעי שגדל פרא ועץ אחד שצמח בפינה, וצמרתו הרחבה ליחכה את הקיר של הבית השכן. אשכולות של פרחים קטנים, בעלי צבע אדמדם, השתלשלו מקצות הענפים ועליו הירוקים היו זרועים טיפות של גשם, זוהרים כיהלומים. בפינה הימנית היו שעוּנים אופניה הסגולים של תמרה ובמרכז, על האי המרוצף, עמד מתקן חבלים וקופסת פלסטיק כחולה ובה אטבי כביסה נקשרה אליו בחבל עבה.

"יפה פה," שמחה בשבילו.

יונתן קם,שָׁפת מים בקומקום ושלף שתי כוסות מהמדיח. "קפה?"

היא הנהנה הנהון מהיר וקצר–רוח, "נו, ספר!" ביקשה.

"רגע! מה בוער?" יונתן הוריד מהמגירה העליונה של הארון את פחית נס הקפה. "נשתה קודם. חיכית כל כך הרבה, תחכי עוד טיפה."

היא הביטה איך הוא מוזג את המים והחלב, בודק ומקפיד בכמות, שלא יהיה מעט מדי או הרבה מדי וחשבה בסיפוק שזו פעם ראשונה שהוא מכין לה קפה. "אוי!" הדביק יד למצחו. "שכחנו לקנות סוכרזית!"

"ממילא אני משתמשת רק בסוכרזית שלי," צחקה והוציאה מהתיק את הקופסה הקטנה והלבנה שאיתה היא נסחבת לכל מקום. מהבית הסמוך, בחלון ממול, הציץ בהם בעניין גבר בפדחת חשופה ומצח גבוה. רעיה החזירה לו מבט מסוקרן.

"איך השכנים פה, יונתן?"

"שכנים?" גיחך, "אני לא מכיר אותם. כאן זה לא קריית מוצקין," הטעים, "כאן נותנים מרחב ופרטיות זה לזה. לא נכנסים לך לנשמה או לכיס."

האיש בחלון הגיף את התריס ונעלם מעיניה.

"אני דווקא מתגעגעת לשכונה ולאווירה המשפחתית שהייתה שם," אמרה רעיה, "ונותרה לי פינה חמה בלב לתושביה הידידותיים. אז מה אם חדרי המדרגות היו ספוגים בריחות שום ותבלינים חריפים, והקירות המקולפים היו מכוסים בשרבוטי עיפרון? ידעתי שתמיד יימצא שכן שידאג לבית, לצמחים ולדואר שלנו, גם כשלא נהיה בו, ותמיד תימצא שכנה שתכניס אליה 'ילד מפתח' שהוריו עובדים עד מאוחר ותזמין אותו לארוחת צהריים. לא סתם אמרו חז"לינו שטוב שכן קרוב מאח רחוק."

"אולי," הסכים בחצי פה, "אבל מצד שני, אף גברת מלניק לא עומדת פה כל היום ליד החלון ומפחידה את הילדים שמשחקים למטה במגרש, כי אין לה משהו אחר לעשות," הזכיר לה. "פה לא נכנסים אחד לתוך החיים של השני ואני אוהב את זה." קבע יונתן בטון פסקני.

בחוץ לא הפסיק הגשם לצלוף. "לא אמרת שקיץ אצלכם?"

"זו היא מלבורן. עיר שיש לה ארבע עונות בכל יום. מתרגלים לזה." לא היה שמץ של טרוניה בקולו.

רעיה חבקה את הספל בשתי ידיה לְחממן מהקור, "אז טוב לכם כאן?"

יונתן הביט בה, "זה לא החפצים ושתי המכוניות, שכאן הם זולים ובהישג ידינו, שגורמים לנו אושר," הסביר. "ואני גם לא אומר שהכול פה נפלא כמו בגן עדן. זה השקט כאן שעושה לנו טוב ומרגיע אותנו. כאן אף אחד לא רודף אחרינו. אין לחץ, לא צריך למהר לשום מקום, אין סטרס ואין קטיושות. מה היה לנו בארץ מלבד לחץ?" הוא התרווח בכסאו וארשת שלֵווה ונינוחה נפרשה על פניו, "גם אני וגם נילי מצליחים למצות כאן את הפוטנציאל שלנו, שזה המון בשבילנו. והעיקר, יש לנו להציע לתמרה עושר תרבותי שאין בארץ." עיניו ברקו כשהגה את שמה.

"תמרה'לה." געגועיה התעצמו. "איך היא מסתדרת עם האנגלית?"

"אני לא דואג לאנגלית שלה. יש לה קליטה טובה," אמר. "לא תאמיני כמה הילדה הזאת נבונה וכמה היא השתנתה," התמוגג. "היא גם 'חכמולוגית' לא קטנה ולפעמים מפילה אותנו על הרצפה מרוב צחוק." פניו זרחו. גם רעיה צחקה בקול כשגולל בפניה קטעים מתעלוליה המשעשעים.

"הבאתי לכם קצת דיסקים," נזכרה ומיהרה לחדרה להוציא מתיק היד את המעטפה עם התקליטורים שקנתה. "לתמרה הבאתי את הפסטיגל ולכם את שלמה ויודית," אמרה כשחזרה והושיטה לו את המעטפה הדקה.

"יופי. זה משהו שאי–אפשר להשיג פה."

"קולטים כאן עברית?"

"יש כאן תחנה ישראלית שמשדרת חדשות מהארץ ושירים ישראליים, וגם ברדיו הממלכתי של אוסטרליה יש שעה ישראלית," אמר, "והיום, בעידן של האינטרנט, אפשר להיכנס בכל רגע למחשב ולדעת מה קורה."

יונתן הכניס את התקליטור לסטריאו, אולי כמחווה של רצון טוב עבורה. "נשמע קצת את שלמה, ואחר כך תעזרי לי להכין דינר, בסדר?"

"אומרים ישנה ארץ, ארץ שכורת שמש, איה אותה ארץ, איה אותה שמש..." שלמה ארצי מפזם שירים של טשרניחובסקי וביאליק. מילותיו של המשורר הלאומי מהדהדים בביתו היפה של בנה במלבורן, ואילו העברית שבפיו מתובלת במילים זרות.

"אני אכין," הציעה, וכבר חוותה בעיני רוחה איך תציף את המטבח בניחוחות תבשיליה ותפיח בו את ביתה ואת אהבתה שנשאה איתה כל הדרך מישראל. היא תכין לתמרה את הקציצות שכל כך אהבה כשהייתה אצלה בחופשה, ולנילי וליונתן תאפה את הפשטידה המפורסמת שלה. מיד התמלאה רעננות מחודשת שהפיגה את עייפותה מהטיסה המתישה.

"אם ככה, צריך לערוך קניות," אמר יונתן. "יש כאן מינימרקט קרוב, אך כדאי שניסע למרכז. יש שם מבחר גדול יותר."

"זה רחוק?"

"מרחק של עשר דקות נסיעה," השיב ופתח לה את דלת המקרר.

"קוטג'"? יש פה קוטג'?" נימה של הפתעה התגנבה לקולה כששרבבה את ראשה פנימה.

"יש פה הכול. גם קוטג'." השיב לה בנימה מבודחת. "טוב, אולי אין לו אותו טעם, אבל זה בכל זאת קוטג'." הוסיף.

"חבל שאבא לא כאן," אמרה בצער, "הוא נורא אוהב קוטג'." היא חשבה על אורי שהעדיף את הקוטג' על פני שאר מוצרי החלב, ועל המקרר שלה שהכיל מלאי של גביעי גבינה שהיו יכולים להספיק למשפחות רעבות אחדות.

"במרכולים יש תוצרת מכל העולם, בדיוק כמו בסופרים בארץ, ובכמה מהם יש מדף למוצרים ישראליים. בפסח, למשל, אפשר למצוא כאן מצות, קמח מצה וקניידלך, בעיקר בשכונה היהודית שנמצאת לא רחוק מפה." הוא תלה על זרועו סלי בד ירוקים. "האוסטרלים מקפידים לשמור על הכדור, ואנחנו משתדלים להשתמש במוצרים ממוחזרים," יונתן פתח את דלת הבית והחווה בידו על שני פחי הזבל הענקיים שעמדו בחצר. "זה עם המכסה הצהוב מכיל אריזות ממוחזרות, והשני הוא לאשפה בלבד."

רעיה משכה בכתפיה. האוסטרלים יכולים להרשות לעצמם להתעסק בזה. איזה בעיות יש להם? חשבה בציניות והציצה החוצה. "הגשם לא מפסיק לרדת! וגם קר נורא!"

"אז מה? לוקחים מטרייה ומתלבשים היטב."

"השנה הייתה לנו שנה כל כך שחונה, שהלוואי עלינו גשם כזה!" אמרה בעודם נחפזים אל הרכב.

יונתן אחז בהגה ונהג במיומנות, והיא התרווחה במושב לצדו. "נורא מוזר שנוהגים פה בצד שמאל. הכול נראה הפוך."

"גם לי היה מוזר ונורא מבלבל. בהתחלה הפעלתי את הווישרים בכל פעם שרציתי לאותת," צחק יונתן. "אפילו שמתי פתק על השעונים, להזכיר לעצמי שהנהיגה כאן היא משמאל. בסופו של דבר, מתרגלים לזה די בקלות."

רעיה התבוננה החוצה אל הדרך מחלון המכונית שהתכסה בטיפות גדולות של מים. "כמה ירוק פה," אמרה בהתפעלות.

"רק אתמול היה הדשא יבש וצהוב, ותראי איך אחרי הגשם, כאילו עבר כאן צייר עם מכחול וצבע את הכול בצבעים עזים של ירוק."

כשיצאו מהרכב פסק הגשם, וקרני שמש זרחו מבין העננים וחיממו את הצינה. רעיה פסעה עם יונתן על המדרכות הארוכות שנקוו בשלוליות מים, דילגה בין כסאות עגולים שבעלי בתי קפה זריזים הוציאו לַשמש ובין סלסילות מלאות בצפרדעים מפלסטיק, בומרנג מגומי ועוד מיני חפצים מוזרים וססגוניים מסין שאיש לא זקוק להם. בחלונות הראווה היו תלויות על הבובות חליפות ושמלות שיצאו מהאופנה ונראו כמו בגדים מיד שנייה. היא בדקה מחבתות וסירים שנתלו על ווים, מיששה מפות ומגבות והתפעלה מגלילי השעוונית המשובצת שאפשר היה לרכוש על פי מטר ולכסות בה את שולחן המטבח. הרחוב הארוך והחנויות הגדושות לעייפה שהדיפו ריחות נוכריים ושלא היה בהם חן או אלגנטיות, הזכירו לה את רחוב החלוץ בחיפה של שנות השישים. מסביבה שמעה בליל של שפות, ופה ושם גם עברית. ואיפה האוסטרלים?

שום דבר לא נראה מפתה או מושך במיוחד, חשבה באכזבה. מה יש פה שאין אצלנו? הירקות והפירות הפתיעו אותה לטובה. הם היו יפים, בוהקים ומסודרים בטוב טעם ובצבעוניות שמזמינה אותה לקנות. "סחורה יפה יש לכם כאן," החמיאה למוכרת. "תודה," השיבה לה האישה בחביבות, "זה כיוון שאני בוחרת אותם אחד–אחד." היה לה עור בצבע קפה וחלב ועיניים מלוכסנות. רעיה החזירה לה חיוך והכניסה לעגלה חסה עגולה וירק לסלט.

למרות מחאותיו של בנה, התמלאו הסלים הירוקים במהירות. לחם ומאפים קנתה אצל הסינית. קמח, ביצים וחלב רכשו במרכול הגדול שבו מצאה גם מוצרים מישראל, פירורי לחם ואבקת מרק. את העוף והבשר הציע יונתן לקנות אצל הקצב האיטלקי, שבמקררו הופתעה למצוא בשר עם חותמת kosher(כשר) סגולה, בתא שהיה מבודד מהשאר. "יש לי הרבה קונים יהודים," הסביר. היו לו ידיים ארוכות ותנועותיהן היו עגולות ורכות, והאנגלית שבפיו התנגנה כמו שיר לטיני. רעיה ביקשה חלקי עוף כשרים. אמנם היא התרחקה מהדת ובביתה לא הקפידה על כשרות, אבל טרם הייתה מסוגלת להכניס לפיה בשר שאינו כשר. היא האמינה שבכך היא שומרת על בריאותה. האיטלקי נבר במקרר הגדול, ולפני ששקל את הבשר, הכניס את הכול לשקית אטומה. "רגע, רגע," נפנפה אליו רעיה בידיה, "אני מבקשת לראות מה שמת שם בפנים." האיטלקי העיף בה מבט זועף. "זה בֶּלָה, בֶּלָה" (יפה, יפה), רטן תוך כדי שהוא חושף את הסחורה לעיניה. "תודה, זה באמת 'בלה'," אישרה את בחירתו והוסיפה, כדי לרככו, "הנה, רכשת לך קונה. עכשיו אני יודעת שיש לך סחורה טרייה יפה וגם כשרה."

יונתן, שלא העיר שום דבר עד כה ורק נשרך אחריה עם הסלים, לא התאפק יותר. "מה את מבטיחה לו?" אמר בנימה של כעס, "איך את יודעת איפה תקני?"

"היי," הופתעה מתגובתו, "האיש נראה לי אמין ואני מרגישה שאפשר לסמוך עליו. אני בטוחה שאוכל לקבל ממנו אפילו מתכונים. ויש פה ריח שמזכיר לי פיצה, שאני נורא אוהבת," ניסתה להתבדח, אך הוא משך בכתפו ולא ענה. מאחורי המקרר עקבו אחריהם עיניו של הקצב, ומבטו ליווה אותם עד שיצאו מהחנות.

הם המשיכו בקניותיהם ועברו בין חנויות ודוכנים רבים. כולם דיברו אנגלית עילגת במבטא שנשאו איתם ממולדתם, פיזרו חיוכים מעושים, ושאלו "how is your day?" וגם אם לא התכוונו לכלום, היא חשבה שהייתה בזה נעימות והשיבה להם בחביבות.

"כמה תפוחי אדמה קנית? לשנה?! וכרובית, מי אוכל כל כך הרבה! הכול יירקב לנו!" גיחך יונתן בעת שפרקו את הסלים.

"אל תדאג, שום דבר לא ילך לאיבוד," הרגיעה אותו. "מתפוחי האדמה אני מכינה תבשילים רבים, ואת הכרובית קניתי במיוחד כדי להכין לתמרה את הקציצות שהיא כל כך אוהבת."

וכבר הפשילה שרוולים, שטפה את הירקות במים זורמים, גיררה בצל, תפוחי אדמה וכרובית, תיבלה עוף והניחה בתבנית התנור. את הסלט קצצו ביחד לתוך קערה גדולה — הוא על קרש העץ והיא על משטח הזכוכית הלבן.

יונתן סחט לימון והוסיף לקערה, "מה שיפה פה," אמר, "זה שכולם — ההודים, הפקיסטנים, האיטלקים והסינים — מתייחסים בכבוד זה לזה ומחשיבים את עצמם לאוסטרלים. אתה יכול לחגוג את כריסטמס ולהדליק נרות בחנוכה ולאף אחד אין בעיה עם זה. בהלואין, למשל, תמרה התחפשה וקיבלה ממתקים כמו האחרים, ומצד שני היא לא מוותרת על פורים. אני חושב שזה מקסים. למי אכפת אם אנחנו יהודים, נוצרים או מוסלמים. בסופו של דבר, כולנו בני אדם."

"נשמע כמו חלום, אך לי כיהודייה קשה להאמין בו. תמיד יימצא מי שיזכיר לנו מאיפה באנו," אמרה והזליפה בנדיבות שמן זית על הסלט.

הוא נאנח. "כמה דורות עוד נסחב על הגב את המשא הכבד של הגלות?" הקשה, "לא הגיע הזמן שננער את האבק מרגשי הנחיתות שלנו ונתקדם הלאה?"

"את התחושה שאנחנו שונים מעמים אחרים ינקתי עם חלב אמי. בכל מקום, מלבד בארץ, גם אם זה רק טיול, אני מרגישה זרה ולא שייכת," אמרה. "אולי הדור שלך יוכל להשתחרר מהגלות הפנימית שספוגה אצלנו, עמוק בפנים." רעיה לא התכוונה להיכנס לוויכוח. מראש הבטיחה לבוא אליהם "נקייה" ובראש פתוח, לנסות להבין בלי להתנגח, בלי להציק ובלי לשאול שאלות מיותרות ובלי כל המחשבות המטרידות על עזיבתם. "אתה זוכר את אמיר, שהיה החבר הראשון שלך בגן?" הסיטה את הנושא.

"אמיר?!" שאל, "מה נזכרת בו פתאום?"

"פגשתי את אמו לא מזמן," אמרה ובזקה את גרגירי התירס הקפוא שהפשירה מעל הסלט שנערם בקערה. "הוא חי באיזו חווה בחור נידח בברזיל עם אשתו והילדה שהיא מעולם לא ראתה. תאר לך. הרי הוא בן יחיד, זה בטח נורא קשה לה."

ריח של סלט ישראלי רענן וטרי התפשט בחלל המטבח. "הוא איש מבוגר וזכותו לחיות איך שבא לו ואיפה שטוב לו. הרי אף אחד לא באמת יודע את הסיבות שגרמו לו להתרחק."

ומה הן סיבותיך, יונתן? מה גרם לך להתרחק? שאלה את עצמה בפעם המי–יודע–כמה.

"אמיר תמיד היה אחר ואהב להתבודד. חוץ ממני לא היו לו חברים," נזכר.

רעיה הביטה בו בחיבה. כזהו יונתן שלה. תמיד ידע להבין ולקבל כל אחד כמו שהוא, בלי לבקר. נון קונפורמיסט שמעולם לא פחד ללכת נגד הזרם. כמה יש לה עוד ללמוד!

"אני שמח שאת כאן, ממוש." אמר פתאום, ומיתר פקע בלבבה. כבר מזמן לא קרא לה בכינויי חיבה, וכאן הוא מרעיף אותם עליה בתכיפות רבה. האם זה המרחק ממנה שעושה לו טוב? היא שבה והביטה בו, והיה נדמה לה שהוא בוחן אותה ומבקש לראות בפניה אישור לנסיעתו לכאן כדי להרגיש שלם עם המהלך שעשה. כמה רחוק הייתי צריכה לנסוע כדי להיות כל כך קרובה.

***

בארבע אחר הצהריים הלכו שניהם לאסוף את תמרה. בבוקר, כשירדה בכבשׁ המטוס, קידם אותה גשם זלעפות, רוח וקור עז חדרו לעצמותיה; ופתאום עכשיו יקדה השמש בשמים בלהט שהצליח להפתיע אפילו אותה, צברית צבורת טונות של חום ושרב ישראליים.

בית הספר שכן במרחק הליכה קצר מביתם. היא פסעה עם יונתן בשביל המוליך אליו ונכנסה אתו מבעד לשער שהיה פתוח לרווחה.

"משונה לי שאין פה מאבטח ששומר בפתח."

"תתפלאי כמה מהר מתרגלים לזה," אמר. "ישראלים שהגיעו לביקור בארץ סיפרו לנו שבהתחלה היה להם מוזר שחיטטו להם בתיקים."

רעיה פלטה אנחה. "הלוואי שיכולנו להרשות לעצמנו את התענוג הזה."

"את השער נועלים רק בחופשות ובחגים," הסביר יונתן, "כך שהתלמידים יכולים להיכנס לחצר ולשחק בה בכל זמן אחרי הלימודים."

רעיה סקרה בעיניה את בית הספר, שהיה שונה ממוסדות החינוך שהורגלה אליהם בארץ. מבני אבן מאורכים בני קומה אחת שימשו כיתות לימוד, והחצר הייתה רחבת ידיים, נקייה מפסולת או מגזרי נייר, ובשוליה צמח דשא פראי וירוק וציפורים ניקרו בו. בקצה האחד היה מגרש ששימש את התלמידים למשחקי כדור, ובקצהו האחר עמדו מתקנים לטיפוס ונדנדות, וגדר תיל גבוהה תחמה הכול.

הם הצטופפו עם האמהות הצעירות בחלקת הצל הקטנה שהטילו המבנים, וישבו איתן על גדר האבן הנמוכה. אישה צעירה במכנסי ג'ינס מהודקים ובשֵׂער שחור אסוף לקוקו ארוך נשענה על קיר האבן וחייכה אל יונתן.

"היי, מה נשמע יונתן?" שאלה והעגילים על אוזניה היטלטלו ונעו.

"היי חגית," החזיר לה בחיוך לבבי, "תכירי את אימא שלי. היא הגיעה היום מהארץ," הציג אותה לפניה.

"איזה יופי!" השמיעה חגית קריאת שמחה מאולצת, "באת לקחת את תמרה? כמה זמן לא ראית אותה?"

"יותר משנה."

"יה! את בטח נורא מתרגשת!"

רעיה הנהנה. כבר שעה שבטנה מתהפכת, עולה ויורדת, מסתובבת כמו קרוסלה ענקית. נכון, הם שוחחו בטלפון, והיא שלחה להם חבילות וגלויות, והם נפגשו בסקייפ... היא הייתה יכולה לראותה יושבת בשיכול רגליים על הספה הקטנה, חובקת בחיקה את בובת הבד הסמרטוטית, וגם ליד שולחן היצירה שלה, גוזרת דמויות ופרחים מניירות צבעוניים במספריים קטנים ומדביקה אותם על גליונות נייר. היא שמעה אותה שרה וצוחקת בקול שנשמע קרוב כל כך, אך היה רחוק כל כך ורק הגביר את געגועיה לריחה המתוק, לניחוח שׂערהּ, לחיבוק של הגוף.

"אימא," פנה אליה עכשיו יונתן, "תוכלי להסתדר בלעדיי? יש לי כמה סידורים לעשות, וכדאי שאנצל את ההזדמנות שאת כאן."

"בטח," הנהנה רעיה.

"תמרה יודעת שאת תהיי כאן היום, והיא ממש מחכה לזה. רק תזכרי, בלי בכי!" הזהיר אותה חזור והזהר. הושיט לה את המפתח של ביתו והלך לדרכו.

השעון שעל ידה הגביר את פעימותיו והאיץ גם את הלמות לבבה. הנה, עוד רגע קט הדלתות תיפתחנה ותמרה תרוץ אל בין ידיה הפרושות. עיני האגמים הכחולים שלה ייפתחו וריסיה השחורים ירפרפו בשמחה, והיא תחבק ותאמץ אותה אל לבה.

יותר משנה חלפה מהיום שבו עמדה בדירה המתרוקנת, שצחוק ובכי עדיין הדהדו בין קירותיה, ועל גבה נשאה תיק ורוד ובו משחקים וספרים, כדי שתוכל להפיג בעזרתם את השעמום בטיסה הארוכה. שלוש מזוודות כחולות ושני קיטבגים כרסתניים עמדו במרכז הסלון במקומו של השטיח הצבעוני שכיסה את המרצפות. במזוודות היו בעיקר בגדים וכלי רחצה, משחקים וספרים בעברית ואלבומים. את שאר חייהם מכאן ארזו בחבילות מקרטון עבה שקנו בדואר ישראל. שבוע ימים ארכה מלאכת האריזה. נילי ניאותה לאפשר להוריה, שהבטיחו להשאיר את ויכוחיהם הישנים מאחור, לתת יד ולסייע. אמה לקחה כמה ימי חופשה ולנה אצלם, ואת בן–זוגה המשיכה להצניע מעיני בתה, ואילו אביה הופיע אחר הצהריים, לאחר שהשתחרר מעבודתו, ובת–זוגו מרגלית הצטרפה אליו ונתנה גם היא יד באריזה. את הכול שלחו במכולה, ישירות לכתובתם החדשה בארץ הרחוקה.

רעיה נשענה על הכתם הכהה שהותיר ההדפס של קנדינסקי על הקיר החשוף וצילמה את תמרה הקטנה שישבה על השרפרף היחיד שנשאר בחדר העירום, לבושה בשמלתה החדשה שעליה היו מצוירים לבבות אדומים ותליון טורקיז מתנדנד על צווארה. כל היום לא הפסיקה לצלם. בבוקר צילמה אותה אוכלת בשולחן האוכל במטבח, ואחר כך בסלון, כשעוד עמדה שם הספה הצהובה המרוטה מציפורניה החדות של קיטי החתולה שלהם, שנמסרה למשפחה חדשה. תמרה, ששמחה לשתף פעולה, נעמדה בכל מיני פוזות שראתה בטלוויזיה. פעם מתחה את כפות רגליה כמו רקדנית על קצות האצבעות והרימה את ידיה מעל לראשה, ופעם אחרת שילבה רגל ברגל, הניחה יד אחת על מותניה ואת השנייה פרשה הצידה בתנועה חיננית, ופעם אחת הציצה מאחורי דלת המרפסת בחיוך מצודד של דוגמנית. אפילו את הבית, שהתרוקן מכל רהיטיו, צילמה. "אימא, מה את מצלמת קירות? נכנסת לאטרף או מה?" צחק עליה יונתן. אך היא המשיכה לצלם. לכי תסבירי לו שלפעמים, גם קירות מדברים, אפילו אם זה לא נראה ככה.

נילי התרוצצה כל אותו יום כאחוזת תזזית ובפנים חיוורות, דרוכה כמו קפיץ. היא הציצה בארון הבגדים העירום, בדקה את מדפיו, טרקה מגירות ודלתות, אספה בתוך שקיות ניילון שקופות צעצועים ומשחקים מפורקים וחסרי חלקים. בובה קטועת יד ורגל, פילון עם אוזניים מתקפלות ולעוסות, דובון פרוותי חום שתמרה התעללה בו ושידע ימים יפים יותר והביט בה בעין אחת כפתורית ועצובה. מהקירות הסירה גלויות של נופים מארצות רחוקות, ציורים מהגן של תמרה, וגם את לוכד החלומות האינדיאני שסייע לה לגרש את המפלצות בלילה. "כוס קפה? תה? מים?" הציעה לה רעיה. נילי נענעה בראשה. "לא, לא! תודה!" רעיה קינאה בכלתה הדקה. איך אפשר ככה? היא כבר חיסלה חפיסה שלמה של שוקולד מריר עם אגוזים וארבע כוסות קפה עם עוגיות חלווה. שלא לדבר על הבמבה והבייגלך והקולה שהביאו השכנים בכלים חד–פעמיים, שמי סופר אותם בכלל. העיקר שיהיה לה מתוק בנשמה. ונילי? אפילו כוס מים לא שתתה.

לרגע טלטל התיק הכבד את גופה הקטן של תמרה והרעיד את תליון הטורקיז שענדה על צווארה. אך היא זקפה את גווה והתייצבה במהירות. שערה הארוך גלש עד לכתפיה ושתי סיכות מוזהבות קישטו אותו בכל צד, וביופיהּ המרהיב הייתה כמו נסיכה יפהפייה ואצילית שיצאה מהאגדות. מלמטה השמיע נהג המונית צפירות עצבניות. יונתן עמד מולה ולכסן אליה מבטים. "בלי דרמות, אימא!" אמר לה בשקט. היא שמעה את קולו הגוער ושתקה. לא ענתה ולא בכתה. רק בתוכה בכתה. בכי ללא קול וללא דמעות. זה שבועות שהיא מסתובבת עם גוש בגרון ומעלה במוחה את כל הדברים הטובים שיקרו להם ולתמרה בארץ החדשה. היא דמיינה אותם פורחים במעשיהם ומעשירים את עולמם ודחתה את המחשבה על הפרידה הקרובה. עכשיו ידעה שזהו, אין מנוס, הגיע הרגע וצריך להיפרד. היא חיבקה את יונתן ואת נילי שהסתובבה חסרת סבלנות בסלון, ואת תמרה אספה בחוזקה אל בין זרועותיה. אורי, שלעומתה לא הסתיר מאיש את אי–שביעות רצונו מעזיבתם וגם מהם לא חסך את מילותיו, ועד שבוע לפני נסיעתם עוד ניסה לשכנע אותם שהם "עושים טעות איומה. מה יש להם לחפש שם? ומי נוסע ככה בלי שהבטיחו לו משהו, פה בארץ יש להם גב של הורים ומשפחה שלא ייתנו להם אף פעם ליפול, ושם הם יהיו תמיד זרים, כי זה לא מקומם," נראה כעת מפויס וכמי שנחה דעתו. הוא טפח על שכמו של יונתן, חיבק את כלתו, ואת תמרה הרים בזרועותיו וסובב אותה כמו אווירון.

למה אוסטרליה? למה כל כך רחוק?

רגע או שניים אחר כך, בחניון על יד דלתותיה הפתוחות של המונית השחורה, פיזרה נשיקות וחיוכים. הם החזירו לה חיוך ונפנפו בידיהם. הנהג התניע את הרכב והחליק אל הכביש ולאט–לאט התרחקו. משנעלמו מעיניהם, חיבק אורי את כתפיה הרועדות ושניהם פרצו בבכי.

הפעמון החשמלי צלצל וטלטל אותה והיא הביטה בציפייה אל הפתח. בבת–אחת נפערו הדלתות לרווחה והמוני ילדים. בתלבושות ירוקות שָׁעטו בצהלה אל החצר. רעיה תרה בציפייה אחרי תמרה ולא מצאה אותה בין הילדים שנפלטו בהמולה. איפה היא? פתאום מהפינה זעו שוליו של כובע אוסטרלי אדום ורחב–שוליים, ופנים קטנות הציצו מתוכם בסקרנות.

רעיה פרשה את זרועותיה לרווחה בחיוך מרוגש, בתקווה שהקטנה תפרוץ אליה בריצה. כמה ציפתה לרגע הזה! סוף–סוף תוכל לחבקה, להציף את לחייה בנשיקות, לנשום את ריחה המתוק. אך תמרה נותרה בפינתה ללא ניע ונעצה בה את עיניה.

לבה של רעיה נדם לרגע. היא כחכחה בגרונה כדי לעצור את השיעול שאיים להתפרץ ואספה את עצמה. "תמרה, זו אני. סבתא. את בוודאי זוכרת. הרי נפגשנו לא מזמן בסקייפ." גופה התמלא דקירות כאילו סיכות ננעצו בו.

החצר, שעד לפני כמה דקות המתה מתלמידים ומהוריהם, התרוקנה בבת–אחת. גדרות האבן נותרו מיותמות ושקט השתרר בה. בשמים יקדה השמש, כדור אש אדום ולוהט. עצי האיקליפטוס שהיו נטועים בחצר עמדו זקופים ועליהם לא רשרשו ברוח. רק מחוגי השעון שעל ידה תקתקו. תיק תק, תיק תק, תיק... רעיה אגרה את שארית נשימותיה והחלה ללכת לקראתה. לאט, לאט. פסיעה אחת קטנה ועוד פסיעה אחת קטנה, כאילו לא היא הפוסעת, אלא רגליה צועדות מעצמן.

גופה של תמרה נטה פתאום, והכובע והשֵׂער הארוך שהשתלשל ממנו נרעדו. עדיין עמדה על מקומה וידיה המשיכו לאחוז בקיר. במתינות, שעל אחר שעל המשיכה רעיה ללכת לקראתה עד שרק מטרים ספורים הפרידו ביניהן. הרגליים הדקות שבצבצו משמלת בית הספר הירוקה נשלחו לפנים בזהירות, והידיים שנאחזו בקיר נתלשו. יד אחת ועוד יד וגם תמרה החלה לנוע. רגע ארוך עבר עד שנעמדה מולה בראש מורכן.

נשימתה של רעיה נעתקה. כמה גבהה ובגרה! כמה יפתה! ואיך גדלה!

"תמרה," לחשה רעיה. הילדה הציצה בה מבעד לעיניה המושפלות ושתקה. "אני מאוד שמחה לראות אותך," רכנה אל נכדתה, "מאוד התגעגעתי אלייך." אמרה ברכות.

לאט–לאט התרומם הכובע האוסטרלי ועיניה של תמרה, שני אגמים בכחול עמוק, ננעצו בה ולבה של רעיה המה. "תביאי חיבוק," אמרה כפי שהיא אומרת לנכדיה שבארץ.

תמרה המשיכה לנעוץ בה את עיניה.

תזכרי, אימא, בלי דרמות! הדהד בה קולו של יונתן. לבה רגש בקרבה. "אני רואה שיש לכם פה מתקנים יפים." ניסתה לרכוש את לבה.

הילדה הרימה את ראשה כאילו ראתה אותה רק עכשיו, "רוצה לראות את המֶנקִי בר?" שאלה פתאום, וה'אר' התגלגלה על לשונה כאוסטרלית מבטן ומלידה.

"מה זה מנקי בר?" הראתה התעניינות.

"אני אראה לך," ענתה בפשטות והוליכה אותה אל מגרש משחקים שהיו בו מתקני טיפוס שונים כמו מגלשות גבוהות, צינורות, טבעות וסולמות של חבלים. המגרש המה מילדים שעדיין היו לבושים בתלבושת בית הספר ועל ראשיהם הכובעים האדומים. "אני יכולה לטפס עד למעלה!" התפארה לפניה, "תראי!" חיש קל נאחזה ברגליה בצינורות המתוחים ונתלתה על הטבעת ביד אחת כמו קוף. אחרי שקיבלה את מנת מחיאות הכפיים שציפתה להן שלשלה את גופה בזריזות, ומיד טיפסה וירדה בסולם החבלים כשגופה הדק היטלטל קדימה ואחורה, אחורה וקדימה, ואיתה נע הכובע האוסטרלי האדום.

"איזה יופי! כל הכבוד!" הריעה לה שוב ושוב.

בחצר החשופה רשפה השמש ולהטה על פניה המאדימות של תמרה, ורעיה הושיטה לה בקבוק של מים. "אני לא צמאה." הנידה את ראשה.

"אבל מוכרחים. נורא חם. את יכולה להתייבש."

"אני לא צמאה!" סירבה בתקיפות.

"אז, בואי, נשב קצת בצל." הציעה רעיה והתקדמה לעבר הספסל המוצל.

תמרה משכה בכתפיה. "בסדר."

"מה זה הצריף הזה שם?" רעיה שלחה אצבע לקצה המגרש.

"זה "קֶמְפּ אוֹסְטְרֶלְיָה." השיבה לה במבטא אוסטרלי מובהק.

"מה זה קמפ אוֹסְטְרַלְיָה?"

"לא אוסטרַליה, אוסטרֶליה!" תיקנה את מבטאה הצברי. "זה מין מקום כזה שהילדים הולכים אליו כשההורים עובדים. גם אני הלכתי פעם, והיה לי כיף!"

"זה כמו צהרון."

"כן, נכון." השיבה תמרה, והביטה בתשומת לב ברעיה. פתאום התכווצו גבותיה.

"סבתא, מה זה החומים האלה שיש לך על הידיים?"

"אה, זה מהשמש. וגם בגלל... שאני בוגרת."

"את לא!" היא נענעה את ראשה, "אני בוגרת. אימא צעירה, ואת... את זקנה!" הבהירה, והעבירה את אצבעה הדקה על צווארה של רעיה, "תראי יש לך פה קמטים וגם," הצביעה לעבר שערה המאפיר, "שערות לבנות בראש. את זקנה."

נכדיה בארץ מכנים אותה בשמות חיבה כמו "סבתוש" או "סבתתי", מחבקים אותה ומחמיאים לה, "את יפה היום, סבתא", כשהיא מתהדרת בבגד חדש, והנה תמרה מישירה אליה מבט ואומרת: "את זקנה".

"אני לא זקנה, רק מבוגרת," התעקשה לענות לה בלי שנעלבה, "ואחרי שאתאפר קצת, אראה יותר צעירה."

אין פלא שהיא נראית בעיניה זקנה. חלפו רק כמה שעות מאז שנחתה והיא טרם הספיקה להתרענן מהטיסה ומהישיבה המכווצת ומועכת האיברים בכיסא הצר של המטוס. בערב תברר עם נילי על מספרה טובה.

תמרה הביטה בה הבט היטב, ואחרי שבחנה אותה בריכוז אמרה, "בסקייפ נראית לי יותר יפה." ילדים אומרים את אשר על לבם.

כל הדרך הביתה דילגה תמרה, קיפצה וזמזמה לעצמה שירים בעברית, ורעיה צעדה בעקבותיה, נושאת על גבה את תיק בית הספר של נכדתה כאילו הייתה תלמידה בעצמה.

"המורה שלך יודעת עברית?" שאלה אותה.

"לא! מה פתאום! היא אוסטרלית!" התפלאה על בורותה, "אבל בכיתה שלי יש כמה ילדים מישראל."

"איך את מסתדרת בכיתה עם האנגלית? את כבר מבינה הכול?"

"אני מבינה רק קצת ממה שהם מדברים," אמרה, "אז אני מסתכלת על מה שהילדים האחרים עושים, ועושה כמוהם."

כמה שהיא נבונה! רעיה התמוגגה מחוכמתה.

"כל יום שני," גילתה לה, "אנחנו צריכים לשיר את ההמנון של אוסטרליה. אני לא ממש טובה בזה."

"את לא מוכרחה לדעת את ההמנון האוסטרלי, תמרינק'ה."

"אבל אימא אומרת שאני כן צריכה לדעת, בדיוק כמו כל הילדים האחרים בכיתה."

"ככה אימא אומרת?"

"כן. באמת! את יכולה לשאול אותה!"

"טוב, אם אימא אומרת..." לבה של רעיה נחמץ. המנון אוסטרלי! איך אפשר לבקש מילדה שגדלה בישראל לשיר את ההמנון האוסטרלי?

הן הגבירו את צעידתן, וגגו האדום של הבית כבר נראה לעיניהן.

משנכנסו פנימה, הסירה רעיה את התיק מעל גבה ותלתה אותו על מסעד הכיסא בחדרה של תמרה. "לא שמים פה!" הזדעקה הילדה והשליכה את הילקוט על הרצפה, "כאן שמים את הבגדים שלי!" אמרה בקול תקיף כשפשטה מעליה בזריזות את שמלת בית הספר הירוקה. "את התיק תשימי פה!" הצביעה על ארון הבגדים, רגע לפני ששעטה החוצה בתחתוניה והתיישבה על הרצפה בסלון מול הטלוויזיה.

רעיה עשתה כמצוותה והתעלמה מהערותיה. כמה טוב שיונתן לא כאן, חלפה בה המחשבה. הוא בוודאי היה כועס עליה על התנהגותה.

"שכחתי להגיד לך תודה על הקישוטים והציורים היפים שתלית בחדר שלי, תמרינק'ה," אמרה רעיה.

תמרה הייתה שקועה בחיפוש תוכנית טלוויזיה ולא ענתה.

"ואיפה למדת לכתוב כל כך יפה?" ביקשה ליצור שיחה, "ראיתי שאת יודעת כבר לכתוב באנגלית."

"בפְּרפְּ." ענתה בחצי קול.

"מה זה פְּרפְּ?" התעניינה רעיה.

לרגע אחד חדלה תמרה לשחק בשַׁלט. "את לא יודעת מה זה?" שאלה בלגלוג.

"את יכולה להסביר לי?"

עיניה של תמרה היו נעוצות במרקע. "אבא יסביר לך." פתאום נזכרה, "איפה אבא?"

"הוא הלך לסידורים," השיבה לה. "הוא בטח יגיע עוד מעט."

"אם מדברים על החמור..." נשמע קולו של יונתן, שנבלע בקולות הצהלה הדקיקים והילדותיים שעלו מן המרקע.

"אבא!" תמרה ניתרה בבת–אחת מישיבתה וקפצה עליו בשמחה.

"תמרה'לה." הוא חיבק אותה וחיוך מאוזן לאוזן נשפך על פניו. "איך היה עם סבתא?" שאל והגניב מבט אל רעיה.

"טוב."

"כדאי ש'נחטוף' משהו לאכול. שלא נהיה רעבים עד הערב." אמר יונתן, וכולם נכנסו למטבח.

***

לקראת ערב התיישבה רעיה בסלון והמתינה עם יונתן ותמרה לבואה של נילי. יונתן הפעיל את מכשיר הדי–וי–די והשיר "One, two, three, four, five, once I caught a fish alive..." בקע והתנגן מתוך הקלטת שהביאו איתם מהארץ, כדי שהילדה תתאמן באנגלית. תמרה שרה עם הזמרת והפגינה בקיאות מופלאה בכל מילות השיר. פתאום הבחינה ברעיה שישבה לצִדה והיא נעצה בה את עיניה הגדולות ושאלה בהשתוממות, "מה, את ישנה אצלנו?"

"כן, אני ישנה אצלכם." השיבה לה ובחנה את פניה. "זה משמח אותך?"

הקטנה נעצה בה מבט מרוכז, "למה באת בכלל?" פלטה בעזות מצח.

רעיה כמעט בלעה את לשונה מרוב תדהמה על שאלתה של נכדתה, ולאחר שניות אחדות ענתה לה בסלחנות, "מה זאת אומרת למה באתי? נורא התגעגעתי אליכם!"

"גם מחר תישני פה?" הקשתה הקטנה.

"כן. וגם מחרתיים. ועוד הרבה ימים. עד שאחזור לארץ."

התשובות סיפקו את תמרה והיא פנתה לענייניה.

הערב ירד והתחיל להחשיך. יונתן הדליק את המנורה שעמדה בפינה ועלי כותרתה הפיצו אור כתמתם של שקיעה על הקירות והתקרה. "אולי כדאי לערוך את השולחן? תמרה בטח רעבה." הציעה רעיה.

"אנחנו מחכים לנילי. בינתיים תנוחי קצת. את בחופשה, לא?"

"אבל אני רעבה!" נזכרה תמרה.

רעיה מיהרה למטבח, והניחה לפניה צלחת לבנה עם קציצות פחוסות וחומות. "הכנתי לך קציצות טעימות שאת נורא אוהבת."

הילדה כרכמה את פניה בשאט–נפש והדפה מעליה את הצלחת, "לא רוצה קציצה! זה פיכסה! אני רוצה את כדורי הבשר של אימא!"

"אימא, מה את דוחפת לה אוכל עכשיו! סיכמנו שנשב לאכול כשנילי תגיע." נזף בה יונתן.

רעיה כיווצה את גופה בפינת הספה, הכניסה לפיה פיסה קטנה של קציצה ושתקה.

אולי כל הנסיעה הזאת הייתה טעות, והיה עליה להקשיב לאורי ולחכות עד שהם יגיעו לארץ או להמתין מעט עד שהיה מתרכך ומצטרף אליה. רק שלושה שבועות חלפו מאז פגישתה האקראית עם נורית, ומאז נדמה שהנסיעה התגלגלה מעצמה, בלי שתהיה לה יכולת לשלוט בה.

"תעשו מאמץ ותיסעו אליהם כל עוד אתם יכולים," אמרה לה נורית. "תדברי עם אורי. אני בטוחה שהוא יסכים. ועל הדרך תעשו טיול. כך אנו נוהגים כשאנו באים לבקר את בננו שכבר שנים מתגורר באמריקה."

עוד באותו הלילה ניסתה לדבר עם אורי. "אני עייף. בואי נדבר על זה מחר," פלט בלֵאות והביט בה בעיניים בוהות. את נשיקת ה"לילה טוב" שהיה מרפרף על לחייה בכל ערב שכח, והיא לא טרחה להזכיר. גם לא דובבה אותו לשיחה ארוכה ולא העבירה אצבע על שקערורית גבו, ולא הצמידה את ירכה לירכו, כפי שעשתה בלילות רחוקים כשהיו מדברים ומשוחחים אל תוך הלילה, ידו מגששת אחר ידה ומטפסת על בטנה עד שנחה על שדיה. הם היו מתנשקים בלהט, מתלטפים ומתחבקים כמו שני מדענים החוקרים זה את גופו של זה. אורי היה הגבר היחיד בחייה וכל מה שידעה על אהבה, למדה ממנו. היא הייתה "יפתי" ולעתים "נערתי", כרמז להפרשי הגיל ביניהם. כשנולדה יעל, החל לכנותה "אמאל'ה" ולהחמיא לגופה שהתמלא בנשיות. עתה נותר כל כך מעט מכל אלה. שערו האפיר, קצב דיבורו הואט וכך גם תנועות הידיים הגדולות שהניף לצדדים בהתלהבות בעת ויכוח. גם רעמי צחוקו הפרוע פחתו וחיותו המתפרצת גוועה והלכה. עדיין היה נאה בעיניה, והיא לא הפסיקה לנסות להיות יפה למענו ושמחה בשבילו והמשיכה לטפח את עצמה כמו שטיפחה את ביתה ואת ילדיה. לפעמים הייתה שואלת, "אתה עוד אוהב אותי, אורי?" והוא היה מהמהם "כן..." ארוך ומנומנם. בלב נחמץ הייתה מביטה בנשימותיו הקצובות ובשרירי פניו הרפויים ולא מבינה מה השתנה ביניהם ולאן נעלמה הערגה. איך זה שהיא, שהייתה כל כך נאהבת, זקוקה לקבל כל הזמן אישור לאהבתו. גם עכשיו הסב את גבו אל הקיר ומפיו נפלטו שריקות של נחרה. פתאום התקנאה בו על יכולתו להימלט לעולם הצללים של חוסר ערות. אילו הייתה יכולה, גם היא הייתה נעטפת בשינה עמוקה, אך המחשבות הטורדניות שזמזמו במוחה, כמו עדת דבורים עמלניות, מיאנו לעוזבה. בחוץ הִפעיל רוכב האופנוע את האגזוז בטרטור מחריש אוזניים והרעש שחדר אליה טרף את שנתה.

בבוקר, כששטחה לפניו את געגועיה והציעה לו לנסוע אליהם כל עוד הם צעירים ויש בם כוח, הופתעה מתגובתו הנחרצת. "אין מצב! אם הם רוצים לראות אותנו שיבואו לארץ!" הוסיף בקול תקיף, ובכך הביע את כעסו ואי–שביעות רצונו על עזיבתם.

"זה לא מסתדר להם השנה," נחלצה להגנתם.

"מצטער," מתח את צווארו וארשת "מה לעשות" נפרשה על פניו, "גם לי לא מסתדר. הפרויקט עם הסינים עומד לי על הראש ואני לא יכול להרשות לעצמי לאבד את העבודה. בלעדיה אני מת." אמר בכתפיים שחות.

"ואם תיקח אתך מחשב נייד ותמשיך לעבוד משם?"

"זה לא העניין," אמר, "אני פשוט לא יכול. את מבינה את זה, נכון?" אורי שאף אוויר במלוא הכוח כמו צולל שכילה את כל הרזרבות. קולו היה סדוק, והיא הכירה בצורך הנואש שלו להיאחז בפינתו ובעיסוקו.

"אני מבינה." אמרה וליטפה ברכות את זרועו. "אני מבינה." שבה ואמרה בלב שנחצה לשניים.

למחרת, כשנפגשה עם אחותה בבית הקפה חבצלת, שהפך למקום מפגשן הקבוע מאז שפרשה דסי לגמלאות, שפכה רעיה את לבה בפניה. "אני משתגעת מגעגועים," התלוננה, "לפעמים נדמה לי שצומח בבטני שיח קוצני, דוקר וצורב, עד שכמעט איני מסוגלת לנשום."

"אם את כל כך רוצה, אז תיסעי." אמרה דסי.

המלצרית הניחה על השולחן את הזמנתן. "הנה ארוחת הבוקר שלכן, וגם המים עם הלימון," אמרה וחייכה אליהן כאל מכרות ותיקות. "ואת הקפה להגיש אחר כך, כמו תמיד?" שאלה.

"הפעם, אורלי," פנתה אליה דסי, "אני מבקשת תה עם נענע במקום הקפה."

אורלי הנהנה. "בכיף," אמרה והלכה מהן בריחוף פרפרי.

רעיה בצעה את הלחמנייה והניחה עליה נתח עבה של גבינה בולגרית. "לבד?"

"למה לא? בעידן שלנו, הכול נעשה פשוט כל כך. הכרטיסים אלקטרוניים ואין חשש שיאבדו, יש טלפונים ניידים ותקשורת זמינה, אז מה הבעיה?" עודדה אותה.

רעיה היססה. מעולם לא יצאה מהארץ לבדה. ואוסטרליה כל כך רחוקה. ואיך תעזוב כך את אורי?

"שטויות," דחקה דסי את חששותיה, "אורי ילד גדול. וחוץ מזה, עשית חשבון כמה פעמים הוא נסע בלעדייך?"

"זה היה בענייני עבודה. זה לא אותו דבר." סנגרה עליו.

"אז מה?" אמרה דסי, "תתחילי לחשוב גם על עצמך, ודי כבר עם ה'מה יהיה עם אורי, ומי ידאג לו'. אם באמת תהיה לו בעיה — הוא יֵדע לאן לפנות. הרי את לא נוסעת לתמיד. חבל שתעני את עצמך מרוב געגועים."

רעיה שתקה. האם תספר לה על אורי האחר, זה שיוצא ממנו בזמן האחרון לעת ערב? אורי שעיניו בוהות ריקות בחלל ופניו מאפירות לנגדה, והוא אינו שמח בכלום, אף לא בה? פעם ידעה שלא משנה מה שתעשה, אורי תמיד יאהב אותה. עכשיו, כבר לא הייתה בטוחה בזה.

"תגידי לי, דסי," התפרצה פתאום רעיה, "אני נראית לך נודניקית? מציקנית מטרידה?" שאלה.

"את?" הרימה דסי גבה, "לא נראה לי. למה את שואלת? מה קרה?"

"משהו לא טוב עובר על אורי." רעיה פלטה אנחה, "בזמן האחרון הוא מתכנס בתוך עצמו ולא מוכן לצאת לשום מקום. כשאני שואלת אותו מה יש לו, הוא מתפרץ ועונה בחוסר סבלנות. זה כל כך לא מתאים לו."

"תמיד סיפרת שאורי אוהב להיות בבית ושהוא מעדיף לשבת במרפסת היפה שלכם במקום לצאת לבית קפה." אמרה דסי.

"זה לא זה, דסי." נשכה רעיה את שפתיה. "לפעמים נדמה לי שהוא בורח לעולם אחר שלי אין חלק בו, והוא מביט בי בעיני זר שנקלע באקראי ומבקש להימלט."

"בחייך!" דסי ביטלה במחי–יד את אבחנתה. "בעצמך אמרת שהוא לחוץ בעבודה, ושהוא זקוק ל'ספייס' שלו ולקצת שקט," הזכירה לה אחותה. "ואולי באמת עדיף שיתנתק ממך לזמן–מה," הוסיפה ברכות וליטפה את זרועה. "סעי אליהם, רעיה. אני בטוחה שהשחרור הזה יעשה טוב לשניכם."

לקח לרעיה כמה ימים עד שאזרה עוז ואמרה לו, "אני נוסעת אליהם."

אורי נעץ מזלג בקערת הסלט עד שהעלה בו עגבנייה קצוצה וטבעת של מלפפון. "אמרת משהו?" שלף טישו מהקופסה שעמדה על השולחן ומחה את הרוטב השמנוני שנטף על סנטרו.

"אני נוסעת." חזרה ואמרה במהירות, כדי שלא תתחרט. "ואם אינך יכול, אסע לבדי." הוסיפה בנחישות ובעצמה לא הבינה מניין צמח לה הביטחון ביכולתה.

"שמענו עלייך!" פלט בזלזול, "אפילו לתל אביב אינך נוסעת לבדך," גיחך. "בעצמך סיפרת לי איך כמעט הלכת לאיבוד בתל אביב."

"זה היה מזמן." היא נזכרה כיצד נרדמה באוטובוס, בדרכה לסניף המרכזי של "שלייפר את שלייפר", לשם נשלחה, כדי למלא את מקומו של הפקיד הוותיק שכבר שכחה את שמו. ואיך בסופו של דבר, הגיעה ליעדה בזכותו של נהג האוטובוס החביב שהבחין במצוקתה והסיעה עד למקום שאליו הייתה צריכה להגיע, אף על פי שלא היה במסלול נסיעתו.

"קצת גדלתי מאז, אתה לא חושב כך?" הישירה אליו את מבטה ולרגע כעסה עליו על שניסה לערער את בטחונה. "כבר הזמנתי לי כרטיס."

הוא הביט בה כאילו נפלה מהירח. "השתגעת? לטוס לבד לאוסטרליה? את בכלל מבינה מה זה אומר?" אורי תופף ברגלו הימנית על הרצפה בתנועות קטנות ומהירות של חוסר מנוחה. "אני לא מסכים לזה בשום אופן!" אמר בתוכחה, כאילו היא ילדתו הקטנה שזקוקה להגנתו.

רעיה הישירה אליו את מבטה, "אני לא מבינה, אתה לא מתגעגע אליהם? הם לא חסרים לך?"

"רעיה!" נזף בה, "אל תתחילי עם זה, בבקשה!" אישוניו התרחבו מכעס ומזלגו השמיע נקישות עצבניות בקערה הריקה.

"אתה יכול לשנות את דעתך ולהצטרף," ענתה בשקט. "יהיה טוב בשבילך לצאת מהשגרה ולהיות איתם." ניסתה לפנות אל ההיגיון שלו. הרי ידעה שהתגעגע אליהם בדיוק כמוה.

אורי לא שינה את דעתו והתהלך בבית שותק. כעבור ימים אחדים, מצאה רשימה מסודרת עם הפריטים שכדאי שתכניס למזוודותיה, לרבות אמצעי התשלום שבהם עליה להצטייד. היא ראתה אותו מביט בה בדאגה כשארזה את מיטלטליה, וגם מפשפש בארנקה ובודק את דרכונה ואת כרטיסי הטיסה.

אורי לא נסע איתה לשדה, רק ליווה אותה אל המונית שלקחה אותה לשם ונעמד בפנים חמוצות מול דלתותיה הפתוחות. "נו, די. אל תיתן לי לנסוע ככה." אמרה כמעט בתחינה, "לפחות תברך אותי בטיסה נעימה." הוא המשיך לשתוק והיא שמעה אותו שואף אוויר כדי למלא את חזהו המרוקן. היא התקרבה אליו לחבקו, אך הוא פסע לאחור ותלה את ידיו ברפיון לצדי גופו, דוחות את חיבוקה. הנהג התניע את המונית ורעיה נכנסה פנימה ונופפה לו בידה. פתאום נראה לה עייף ורגשי האשם שָׁבו ועלו בה, ואילולא היה נהג המונית מאיץ את נסיעתו, אולי הייתה עוצרת הכול וחוזרת. המונית התרחקה והיא הציצה מבעד לשמשת החלון וראתה אותו עדיין עומד במקום שעזבה, ולבה נקרע.

***

"אני שומעת את האוטו של אימא!" צהלה תמרה מתוך ספתה הקטנה.

יונתן השקיף מהחלון. "נכון, זאת באמת אימא."

נילי נכנסה כרוח סערה, פשטה את הז'קט הכחול והשליכה אותו על משענת הכיסא. "אוף! כמה חם לי!"

"איך עבר היום?" התעניין יונתן.

"היה יום קשה," השיבה והתירה לו להתקרב אליה ולנשקה.

רעיה שמה לב שנילי רזתה והשילה ממשקלה שניים או שלושה קילוגרמים ששיוו לגופה, הדק ממילא, מראה שברירי עוד יותר, ולפניה נוספו עדינות ורוך שלא זכרה שהיו בהן קודם.

תמרה זינקה אליה ונתלתה על רגליה כמו שנתלתה על המנקי בר. "תמרה, בבקשה! תרדי מהרגליים שלי."

"למה?"

"כי רק עכשיו חזרתי מהעבודה ואני מאוד עייפה."

"אבל לא ראיתי אותך כל היום!" התחנחנה. "אני רוצה אותך!" הוסיפה את משפט המחץ שאף לא אחד יכול היה לעמוד בו, בוודאי לא אימא מסורה.

נילי התרככה וכופפה את ברכיה כדי להתאים את גובהה לזה של תמרה. "בואי, תביאי חיבוק," אמרה וכרכה סביבה את זרועותיה. "מתוקה שלי."

כשהתרוממה והתייצבה, הבחינה בחמותה. "היי, רעיה." הפטירה לעברה, "איך עברה הטיסה?"

"די בסדר." אמרה וחיבקה אותה, "את נראית נהדר בחליפה." החמיאה לה, "זו פעם ראשונה שאני רואה אותך לבושה ככה. מאוד מתאים לך."

"כאן מקפידים על בגדים מחויטים. וגם התפקיד מחייב." האוסטרלים העריכו את כישוריה כבעלת תארים בעבודה סוציאלית ובפסיכולוגיה, ולא מכבר התמנתה לסגנית מנהל במשרד לרווחת הקשיש בקהילה.

רעיה שלפה שקית קטיפה אדומה מכיס שמלתה והגישה לה. "תפתחי, זה בשבילך. מתנה קטנטנה מאורי וממני."

"באמת לא היית צריכה. יש לנו הכול."

"אני בטוחה שיש לכם הכול," נעלבה. "בסך–הכול רצינו שתהיה לך מזכרת מאתנו."

נילי הוציאה באי–רצון את השרשרת ורעיה ענדה אותה על צווארה. "אוהבת, נילינק'ה?"

"זה יפה. תודה רעיה," הודתה לה בנימוס.

תמרה כיווצה את גבותיה, "סבתא, לי לא הבאת כלום?"

"דווקא הבאתי!" אמרה בפנים מאירות, "יש לי המון מתנות בשבילך במזוודה."

"רעיה, בבקשה, לא עכשיו!" התערבה נילי. "קודם אוכלים, אחר כך אמבטיה, סיפור ולישון."

"אימא," הוסיף יונתן, "יהיה לך מספיק זמן למתנות, הרי רק עכשיו הגעת."

זה ביתם ויש להם חוקים משלהם. רעיה זכרה את העצות הנבונות שהשיאה לה נורית מנסיונה.

"אני מתה מרעב," הכריזה נילי. "מה יש לאכול?"

"תשאלי מה אין?" גיחך יונתן, "אימא שלי התעקשה לבשל."

תמרה קיבלה את מתנתה אחרי ארוחת הערב. היא לא התאפקה, ומרוב התלהבות תלשה את הסרטים המסולסלים שהמוכרת בחנות טרחה עליהם זמן רב, וקרעה את העטיפה. כותנת ורודה ועליה לבבות אדומים נשלפה מתוך החבילה, ופניה של תמרה זרחו.

"מוצא חן בעינייך?"

"אני יכולה ללבוש את זה היום?" הביטה בנילי בעיניים מתחננות.

נילי אמדה את הכותנת בעיניה. "אין בעיה. אבל רק אחרי המקלחת."

עטופה במגבת גדולה ונוטפת ריחות רחצה וניקיון, יצאה תמרה מהאמבטיה. רעיה הידקה את המגבת היטב לגופה הדק, שרטטה על גבה באצבעה את שמו של אורי ואת כתובתם בארץ. "עכשיו את חבילה ואנחנו צריכים ללכת לדואר, להדביק בול ולשלוח אותך לסבא," חיקתה את מעשי אורי עם נכדיה בארץ.

"זה מדגדג!" תמרה התגלגלה בצחוק וניתקה ממנה ומהמגבת. עירומה ויחפה התרוצצה בין החדרים והכתימה את רצפת הפרקט בעקבות רגליה הלחות.

פתאום נזכרה בכותנתה החדשה שהייתה פרושה על גב הכיסא בסלון. מיד פסקה מריצתה ועטתה עליה את הכותנת. אחר כך נעמדה מול המראה, הניחה שתי ידיים על מותניה הדקים וחגה סביב עצמה עם רגל אחת ששלחה לפנים, כאילו הייתה דוגמנית, והלבבות האדומים שבכותנת חגו עמה. כשהתעייפה, התיישבה לצד רעיה בספת הסלון ונצמדה אליה, וריח של פטל מתוק נדף משערהּ הלח.

"תקריאי לי סיפור."

רעיה שלפה מהמדף את אחד מהספרים בעברית שעמדו עליו, ותמרה הקשיבה קשב רב ודקלמה איתה בהטעמה שורות שזכרה בעל פה. יחד עלעלו בדפים והתעכבו על האיורים הצבעוניים עד שהגיעו לדף האחרון.

"סי–ימ–נו." אמרה רעיה.

"עכשיו תקריאי לי עוד פעם."

"בסדר." הסכימה רעיה והיא שבה וקראה את הספר שהשמיעה עשרות פעמים לילדיה. כמו תמרה, גם הם אהבו לחזור אל אותם הסיפורים, פעם אחר פעם. בסופו של דבר כולנו, ילדים וגדולים, מחפשים את המקומות המוכרים שבהם אנחנו מרגישים הכי בנוח.

אט–אט נעצמו עיניה של תמרה, ויונתן נשאהּ אל מיטתה.

לפני הגעתה הטילה נילי וטו על הרעיון של רעיה להתאכסן במלון הדירות הקטן שממנו היה אפשר ללכת אליהם ברגל, ולא הסכימה לזה בשום פנים ואופן. "לא בא בחשבון," התעקשה כשסיכמו ביניהן את פרטי הגעתה אליהם, "יש לנו מקום בשפע, אין טעם לבזבז כסף על בית מלון."

"נסדר לך 'סוויטה הורית' עם כל הפסיליטיס," הוסיף אז גם יונתן, "תמיד תוכלי לסגור את הדלת ולהיות עם עצמך, אם נורא תרצי. אז תפסיקי כבר עם הפולניוּת שלך ותוציאי לך מהראש שאת מכבידה. להפך," הוא אמר, "נוכל להיעזר בך עם תמרה."

עכשיו בחנה בעיון את החדר שישמש אותה בשבועות הקרובים. היו בו שולחן כתיבה, ארון שנצמד אל הקיר ומיטה זוגית שעליה הונחו מצעים מקופלים בצבע תכלת, שמיכת פוך רכה ושתי כריות תפוחות. מחלונו היחיד נשקפו הגינה כולה והבית השכן. רעיה פתחה לרווחה את המזוודה שנחה כל היום מתחת לשולחן והתחילה לרוקן את תוכנה. בגדיה, שטרחה לקפל לפני הנסיעה, היו מעוכים ומקומטים מטלטולי הדרך, והיה צורך לקפלם מחדש כדי להניחם במדפים שבארון. למגירות תחבה גרביים ולבנים, ואת כלי הרחצה העמידה במקלחת. את המתנות האחרות שהביאה לנכדתה — בובת קנגורו שקנתה עוד בדיוטי פרי בארץ וספרים בעברית — הכניסה לתוך שקית ניילון גדולה ושמה על השולחן, כדי שתוכל לתת לה אותם טרם לכתה לבית הספר ולאחר שנילי תצא לעבודתה.

אחר כך הידקה את הסדינים על המיטה הזוגית, ציפתה את הכריות והשמיכה וניסתה להירדם, אך לא מצאה לעצמה מקום. התהפכה מהגב לבטן, מהבטן לצד, הניחה את שתי הכריות זו על זו, סידרה אותן באלכסון, אך כלום לא הועיל וכבר התגעגעה למיטתה שבבית שבו המזרן רך וקוֵוי גופה טבועים בו. רחש טפיפות הרגליים של תמרה שהתרוצצה וסירבה ללכת לישון וקולו של יונתן הגוער בה, חדר אליה מהסלון. הפרשי השעות משגעים לי את המערכת הרגיעה את עצמה וירדה לפתוח את החלון כדי לצנן את החום ששרר בחדר. בדיוק אז צלצל הנייד שלה.

"איפה בדיוק תפסתי אותך?" נשמע הקול המוכר של דסי אחותה.

"מה זאת אומרת איפה? בבית של יונתן!"

"מה בכלל השעה אצלכם?" נזכרה פתאום בהפרשי הזמן, "הערתי אותך?"

"עוד לא. הלוואי שיכולתי להירדם."

"נו, ברור. את עדיין בג'ט לג, ובטח גם מאוד נרגשת. מחר הכול ייראה אחרת."

"אני מקווה."

"איך הסתדרת עם הטיסות? נכון שלא היה קשה?"

"הסתדרתי," אמרה ולא סיפרה לה כיצד נדנדה לדיילת הקרקע של אל–על שתוודא שהשם "מלבורן" מופיע על התווית שהדביקה על מזוודתה, כדי שזו לא תגיע ליעד אחר, ואיך הלכה אחרי זוג צעיר לכל מקום בטרמינל כשגילתה שהם טסים באותה הטיסה. בבית הקפה הציעה להם כריך עם אבוקדו שנשאה בתיקה, אך הם דחו אותו בחיוך אדיב, והיא הרגישה כמו גלגל חמישי בעגלה והלכה לשבת במקום אחר, אך עקבה אחריהם במבטיה מחשש שתחמיץ את העלייה למטוס הנכון. גם לא סיפרה שהזליפה לפיה כמעט בקבוק שלם מטיפות ההרגעה הצמחיות בשדה התעופה הענקי של הונג–קונג, אחרי שהזוג האדיב נעלם מעיניה והיא חששה שמא תאבד את דרכה כשנגררה אחרי נחילי האנשים ונעה בעקבותיהם ברכבות המהירות. וגם לא על העקצוץ הטורדני בגרון שגרם לה להתקף שיעול ולאנשים בסביבתה להתרחק ממנה, לא סיפרה כלום.

"למה לא צלצלת? כבר התחלתי לדאוג." כזאת היא דסי. דאגנית כמו שרק אחות גדולה יכולה להיות. והיא חייבת לדבר איתה כל יום, לפחות פעם אחת. "נו? איך מצאת אותם? ואיך תמרה קיבלה אותך? ואיך היא הסתגלה? והם? ואיך השכונה שהם גרים בה?" המטירה עליה מבול של שאלות.

"תמרה," אמרה והתמוגגה, "אילו יכולת לראות איך קישטה את חדרי! וכמה התרגשה כשהגעתי לאסוף אותה מבית הספר." הוסיפה ובלעה את רוקה. "אני חושבת שבאמת טוב להם, דסי. הם גרים בבית נחמד, באחד מהפרוורים היפים של מלבורן, בשכונה קטנה וירוקה. אין ספק, שמבחינת המגורים הם עשו קפיצת דרך ושדרוג רציני לעומת הדירה הקטנטונת שהייתה להם."

"מה, הם כבר קנו בית?" התפלאה.

"מה פתאום שיקנו? לא צריך להיסחף!" היא נתלתה בארעיותו של הבית והחניקה את המילים שהתקבצו על לשונה. כשהייתה ילדה כתבו היא וחבריה בספרי הזכרונות, "טוב אוהל דל על אדמת מולדת מארמון פז על אדמת נכר." כך הם שרו בכל פה ובלב מתכוון שירים על ארץ ישראל האחת והיחידה. מאז, מים רבים עברו בנהר ושטפו את תמימותה.

"אז יש תקווה שיחזרו," קראה דסי את רחשי לבה.

"בטח. יונתן רק יסיים להשלים את הדוקטורט, כדי שיוכל ללמד באקדמיה בארץ," אמרה מה שהיא אומרת לכולם, אך בסתר לבה לא האמינה לזה בעצמה, "ונילי תרכוש ניסיון בין–לאומי שיוכל להועיל לה ולקדם אותה כשיחזרו."

"עם אורי כבר דיברת?" נזכרה דסי לשאול.

"עוד לא." אמרה ודאגה התגנבה ללבה. אולי הייתה צריכה לשלוח לו לפחות מסרון אחד ולא למחוק את כל ההודעות העצבניות ששלח לה.

כשסיימה את שיחתה עם דסי, נדמו הקולות מהסלון. סוף–סוף תמרה נרדמה והשתרר שקט, עד כי הייתה יכולה לשמוע מעבר לדלת את יונתן ונילי המשוחחים ביניהם בחרישיות, מספרים זה לזה על שעבר עליהם במשך היום. היא דמיינה אותם יושבים חבוקים וצמודים על הספה מול הטלוויזיה בסלון ומקשיבים למוזיקה. ראשה בחיקו וידו מלטפת ברוך את שערה או מניחה אותה בעדינות על ירכה השחומה, והם מתענגים על זמנם הזוגי, בלי תמרה. רק שניהם. היא והוא. אוהבים בשקט כמו בכל ערב כשתמרה נרדמת והם לבדם. כמו שהיא ואורי היו נוהגים כשילדיהם היו עדיין קטנים.

הקלות שבה הגיעו אליה קולותיהם העבירה בה רעד צמרמורת. כאילו פסעה בפסיעות גסות אל עולמם האינטימי, שלה אין בו חלק או מקום. היא כיסתה את ראשה בשמיכה וניסתה להירדם.

בלילה חדרו אל מיטתה יללות חתולים מיוחמים, ובבוקר צווחו עורבנים שחורים על צמרת של עץ ויונים אוסטרליות המו מתחת לחלונה והעירו אותה עם שחר. היא פקחה את עיניה אל חדר אפלולי שעמדו בו ריחות זרים שלא הכירה, וחלף רגע ארוך עד שנזכרה היכן היא.

האפלולית השרתה עליה תוגה, כמו זו שהייתה תוקפת אותה בילדותה, בכל פעם כשהגיע הסתיו וכשהשמש הייתה נעלמת וחומהּ הנעים התחלף ברוחות קרות. עוד עונת קיץ חלפה, ושעות האור הארוכות תמו ועמן הרחצה בים וההליכה ברגליים יחפות על החול הרך.

משב רוח קר הסתנן מהחלונות הפתוחים והרעיד את ציוריה של תמרה, והדף שבו כתבה תמרה Welcome Sabtaרשרש ורטט עד שניתָק ממקומו ונשר על הרצפה. איזו עיר משוגעת. אתמול היה פה חום בלתי נסבל ושמש אדומה ולוהטת, ועכשיו קור אימים. היא שבה והגיפה את החלונות, ואת ה–Welcome Sabtaהניחה על השולחן בכוונה להדביק אותו שוב בבוקר, וחזרה למיטתה, בניסיון להירדם שוב, אך הדבר לא עלה בידה. איך זה שאיני מצליחה להירדם, למרות הג'ט לג והטיסה המתישה? אולי היותי כאן לבדי, זה הדבר שקשה לי כל כך. חשבה. מעניין איך אורי עבר את הלילה הראשון בלעדיי. האם גם לו קשה הבדידות? מבטה נח על הכרית המיותמת שלצדה.

מחר, לפני שאלך לישון, הבטיחה לעצמה, אתקשר אליו.

***

גם אחרי השעה שבע בבוקר עדיין היו פרושים קורי שנת הלילה העצלים והמנומנמים על הבית ועטפו אותו כמו שמיכה רכה. מיונתן הבינה ששעות השחר במלבורן ארוכות ונמתחות עד מאוחר, בניגוד לארץ, שבה פורצת המולת היום החדש טרם אור ראשון מפציע, עם מכוניות האשפה החורקות, צעקותיהם של פועלי הזבל וחבטת העיתון המגולגל על מפתן דלתה. פעם אורי היה אוסף את העיתון מדי בוקר בבוקר, בולע אותו בלי שפסח על אף מאמר, אך בזמן האחרון הוא מרבה בשינה והיא התרגלה להשכים קום ולדפדף בין דפיו, תוך לגימת כוס הקפה הראשונה. שלא כמוהו, היא הסתפקה בקריאת הכותרות הראשיות ובמבט חטוף על התמונות והפרסומות. בעיקר אהבה לפתור את התשבצים והחידות שהופיעו בעמודיו האחרונים, ולצד קפה ריחני ומהביל, היוו בעבורה אתנחתה שלֵווה להתחיל בה את היום.

המים בקומקום רתחו, ועד שנילי נכנסה למטבח רעיה כבר הגירה שתי כוסות של קפה. "אני רואה שקמת מוקדם," העירה נילי. "לא היה לך נוח?"

רעיה צחקה. "זה מוקדם?! בבית אני מתעוררת הרבה יותר מוקדם."

נילי מזגה לעצמה תה צמחים והתיישבה מולה. חולצת התכלת הבהירה והחליפה האפורה הדגישו את פניה החיוורות והנקיות מאיפור, והיא נראתה עייפה, כאילו לא ישנה לילה שלם.

"אימא!" תמרה רצה מקצה המטבח בכותנת הלבבות האדומים וקפצה עליה.

"תמרה, בובה שלי." אמרה בעיניים מאירות. כשחיבקה אותה השתנו פניה והעייפות שנראתה בהן קודם, נמחתה כלא הייתה.

יונתן הרים את ראשו מצג המחשב. "בוקר טוב גם לך!" אמר וחיוך מאוזן לאוזן נמרח על פניו. בבת–אחת התמלא המטבח המולה. דלתות הארון נפתחו, סכו"ם וצלחות הונחו על השולחן, ירקות טריים נחתכו על השיש וגבינות וחלב הוצאו מהמקרר.

"תמרה'לה, בואי שבי לידי." ביקשה רעיה.

"לא! לא רוצה לשבת לידך!" החמיצה תמרה פניה, "רק ליד אבא."

"תמרה'לה," אמרה ברכות, "באתי כל כך רחוק בשבילך."

"אימא, הניחי לה. תני לה להתרגל אלייך. אל תיעלבי."

רעיה הכינה לעצמה פת מנחמת של לחם עם גבינה לבנה וטבעות של מלפפון. חרף עלבונה אמרה, "לא נעלבתי. מה פתאום שאיעלב מילדה בת שש?" לא מתגובתה של תמרה נפגעה. מילותיו של בנה צרבו בה תחושה של עלבון, כאילו לא עשתה די לקשר שלה עם נכדתה.

תמרה הציצה בחמדנות בפרוסת הלחם המרוחה, ורעיה הניחה את פרוסת הלחם בצלחת שלה, "הרי לך," אמרה לה וסחטה מתמרה חיוך רחב של שביעות רצון. ודי היה לה בחיוכה.

נילי הציצה בשעונה והתכוננה לצאת. "אימא, אל תלכי!" אחזה תמרה במכנסיה.

"אין לי ברֵרה, מתוקה. אני צריכה ללכת לעבודה. כבר מאוחר לי." תמרה עיוותה את פניה, אך נילי כבר התרחקה ועמדה ליד הדלת. יונתן ליווה אותה ונפרד ממנה בנשיקה, והיא החזירה לו נשיקה מרפרפת על הלחי. לפני שנכנסה למכוניתה, הפריחה נילי נשיקה באוויר לעבר תמרה שהביטה בה מהחלון, והילדה השיבה לה בנפנוף שתי ידיה.

כשיצאה נילי מהבית, הבחינה רעיה בשקית האדומה, ובתוכה התליון שנתנה לה אתמול, שהייתה מושלכת בפינה הימנית על השולחן במטבח.

כמה טוב שלא סיפרתי לאורי שקניתי לה תליון כמזכרת, כך חסכתי מעצמי את ה"אמרתי לך", חשבה.

"תוכלי להביא היום את תמרה לבית הספר?" ביקש יונתן. "יש לי יום קצר והמון עבודה." אמר.

"בוודאי." שמחה רעיה על האמון שהביע בה והתעלמה מאי–שביעות רצונה של נכדתה. היא נשאה על גבה את תיקה, כמו שעשתה ביום הראשון והושיטה לה את ידה.

"אני יודעת ללכת לבד!" התריסה הקטנה לַיד המושטת ופנתה לצאת.

את הדרך הקצרה עשו כשהיא נושאת על גבה את תיקה של תמרה ואילו הילדה דילגה על השביל לפניה בעליצות, ומדי פעם בפעם נעצרה וסובבה את ראשה לבדוק אם רעיה עדיין הולכת בעקבותיה.

בחצר בית הספר עמדו התלמידים בטורים ארוכים מסודרים כמו חיילים בכובעים האוסטרליים האדומים ובתלבושתם הירוקה. תמרה פתחה בריצה לעבר חבריה לכיתה ונעמדה אחרי ילדה שהייתה נמוכה ממנה בראש.

"היי תמרה!" קראה אליה ילדה מנומשת ונופפה לה בשתי ידיה. הילדה הרכיבה על אפה משקפיים בעלי מסגרת דקה ממתכת כחולה, ואת שמה של תמרה ביטאה ברי"ש ישראלית גרונית.

בשעה 9:00 בדיוק ניתן האות, וטורי התלמידים התמזגו לטור אחד ארוך ומפותל ונעו לעבר כיתותיהם כמו נחש כרסתני ואימתני. במסדרון הארוך, על הווים שמעליהם היו רשומים שמותיהם, תלו את תיקיהם ואת כובעיהם האדומים ורק אחר כך נכנסו לכיתות. תמרה עשתה כמותם.

רעיה נעמדה במסדרון והציצה פנימה מבעד לדלת שנותרה פתוחה. המורה, מיסי'ס פריזר, עמדה במרכז הכיתה וחייכה לעבר התלמידים שהקיפו אותה וביקשו את תשומת לבה. תמרה לא הייתה ביניהם, אך הילדה הממושקפת עמדה שם ומשכה בחצאיתה הקצרה של מורתה האהובה.

שערהּ הצהוב של מיסי'ס פריזר היה אסוף מאחור בסיכה חומה גדולה. השמלה הפרחונית הקצרה חשפה רגליים עבות, והחגורה שהודקה למותניה לא החמיאה לגזרתה העגלגלה. בעיני רעיה הייתה תלבושתה חסרת טעם והיא נראתה כדמות שיצאה מתוך סרט מצויר.

מיסי'ס פריזר מחאה כפיים, והילדים נקרעו ממנה בבת–אחת והתפזרו ילד–ילד למקומו הקבוע בכיתה, בסדר מופתי ובלי לפצות פה מלבד כמה תלמידים שהתנדבו לעזור למורתם לחלק את החוברות שעל שולחנה. תמרה ישבה מרוחקת משאר חבריה ועל פניה היה מבט רציני ונטול חיוך. היא שיכלה את רגליה בישיבה מזרחית על הרצפה, ואת החוברת וכלי הכתיבה הניחה לצדה. אחר כך הביטה בעיניים כלות במיסי'ס פריזר, וכמו שאר התלמידים המתינה להוראותיה.

המבע שניבט מפניה של תמרה העיר את תחושותיה של רעיה כילדה נוודית במשפחה שלא הצליחה להצמיח שורשים במקום אחד והעתיקה את מגוריה כמה פעמים מהעיר לכפר ובחזרה מהכפר לעיר. תמונות ריצדו בראשה, והיא בקושי הצליחה להתגבר על קוצר הנשימה והשיעול הטורדני שתקף אותה.

זו היא שם. עומדת בפתח בשמלה משובצת ובגרביים לבנים המבצבצים מפתחי נעלי הלכָּה השחורות. תלתל שקשרה לה אמה בסרט מתנוסס על שערהּ שפיזרה בחגיגיות, ועל גבה ילקוט בית הספר שתפר אביה מעור אדום ובו ספריה החדשים. "נו, מה את עושה בעיות? תיכנסי כבר!" ניסתה דסי לשדלהּ כמו שעשתה בפעמים האחרות. אך היא הצמידה את רגליה, כמי שטרם למדה ללכת וסירבה להיכנס לכיתה החדשה. למה חייבים שוב לעבור? הייתה שואלת שוב ושוב. עד שהתרגלתי. לחברים, למקום, לחדר.

ותמרה? היא כשתיל רך ועדין שנעקר אחרי שהתחיל להשריש ולהצמיח עלים. שוב עליה לאגור כוחות לנבוט וללבלב מחדש.

מיסי'ס פריזר נקשה בנעלי העקב האדומות וטרקה את הדלת.