שלומפ

ספר ראשון
 

בשנת 1914, מייד לאחר שמלאו לשלומפ שש־עשרה, פרצה המלחמה.

בערב התקיים נשף ריקודים ברייכסאדלר, הנשף האחרון, יום לפני שהחיילים יוצאים לקרב. ואחרי השקיעה הוא התגנב עם חברו לקומת הגלריה. לאולם הריקודים עצמו הם לא העזו להיכנס. הבחורים הגדולים, החרטים והמסגרים בני העשרים, לא היו חולקים עימם את השפע. הם היו זקוקים לכל הנערות לעצמם, וחוץ מזה לא היה להם חוש הומור, והם היו נוהגים לעתים בגסות רוח מחרידה. למעלה התכופפו השניים מעל למעקה והשקיפו ברעב אל האולם.

בחצות הלילה השמיעה התזמורת תרועה, והחצוצרן הודיע על הפסקה של חמש־עשרה דקות כדי לאפשר לבחורות להתקרר. שלומפ וחברו נדחקו החוצה אל ליל הקיץ הנעים, תחת עצי האדר העתיקים והכבירים.

רבע השעה עברה והם פנו לחזור. בדרך נתקלו בשרשרת ארוכה של נערות מצחקקות; הן חסמו את כל הרחוב. הן היו בנות גילו ולמדו איתו בבית הספר, אבל להן כבר הרשו להצטרף לריקודים, כמובן. למעשה, הן היו בנות הזוג המבוקשות ביותר באולם. ואז קראה אחת מהשרשרת אל שלומפ: "היי, אתה שם, בוא רגע!" שלומפ ראה את אורות הרחוב משחקים בתלתליה הבלונדיניים, שנראו עכשיו כמעט לבנים. הוא לא בטח בבחורה. אבל הנערה התמירה ניתקה מחברותיה, ואלה צעקו אליו, והחבר שלו אמר: "לך אליה, יש לך סיכוי איתה!". אז הוא ניגש אליה, ושתי ידיים אחזו בו ומשכו אותו אל מתחת לעלווה הצפופה, למעבר צר שבסופו ריצד פנס רחוב עמום. זה נסך בו אומץ, והוא כרך יד סביב מותניה והצמיד אותה אליו. כשהגיעו לפנס הוא אחז בסנטרה והביט בפרצופה: "את חמודה," הוא אמר, "איך קוראים לך בכלל?" — "יוהנה," היא ענתה בשקט, "אני מכירה אותך כבר מזמן". הוא משך אותה אל הצללים ונשק לה על פיה, נשיקה ארוכה ומסורה. היא לחשה באוזנו שירקוד איתה ושילווה אותה הביתה אחר כך, היא כבר תיפטר מהאחרים.

הוא התגנב בחזרה לקומת הגלריה ורצה להראות אותה לחברו. אבל הוא לא מצא אותה. הם הלכו הביתה, ושלומפ היה שמח ומאושר. הוא הרגיש בר מזל להפליא והיה משוכנע שלא ייתכן בעולם דבר יפה יותר מהנערה הזאת.

כעבור ימים אחדים שכח את יוהנה.

הולל הוא הנוער; הוא חי בגן עדן אך אינו מבחין באושר בכבודו ובעצמו כשזה נקרה בדרכו.

שלומפ גר בעליית גג. אביו היה חייט ושמו פרדיננד שולץ. כשהרים עיניים מהמחט, היה מבטו מרחף על פני הגגות הצבעוניים של העיר העתיקה ומברך את שומר המגדל בקיטונו. לאימו עוד היו האף העליז והעיניים הבורקות של נעוריה. בימים ההם הייתה מדלגת עם הנערים מעל לגדרות וגונבת תותים. וביום הקרנבל באביב, בחג הפנטקוסט הייתה לובשת מכנסי בנים ושרה עם כולם ברחובות ומצליחה למלא לעצמה שק שלם בכעכים ובעוגות. אבל כשצימחו השדיים הקטנים מתחת לחולצתה והיא נוכחה שהיא בעצם בת, היא נסוגה חרישית אל פנים הבית וחשבה על בגדים נאים ועל נעליים יפות. אבל בימי חג הייתה מתמלאת חיים ושמחה. והנערים היו נותנים הכול בתמורה למבט הגון עליה.

כשהייתה בת שבע־עשרה לקחה לה לבן־זוג את החייט הרציני, וכשהייתה בת תשע־עשרה נישאה לו כי אהבה את אופיו המיושב וההגון. הם גם לא איחרו לחגוג הטבלה, אבל התינוקת מתה זמן קצר אחרי הלידה. אחר כך נשארו עשר שנים לבדם. החייט נעשה עצמאי ותפר בקיטונו ליד החלון למען האנשים. הוא הזדקן במהירות. שערו הקצר האפיר, וקולו נשמע עמום וחרד. בינתיים הולידו עוד בן, והם הטבילו אותו בשם אמיל, כי גם אחיה של האם, החייל, נקרא בשם זה. האנשים אמרו שאמיל הוא העתק מושלם של אימו. הוא עלה לבית הספר ועד מהרה נעשה למנהיג החבורה וגם לליצן הכיתה. קולם נשמע למרחקים כשאמיל שולץ השתעשע איתם.

יום אחד הוקמו בכיכר השוק דוכנים לקראת תחרות הקליעה למטרה שתהיה ביום ראשון. אמיל השליך את הילקוט מגבו וטיפס על הדוכן הראשון. בצרחות תופת זרקו הפרחחים הקטנים לרחוב כל מה שבא לידם. אבל האסון לא איחר לבוא: השוטר תפס את אמיל בצווארנו וצעק עליו: "חתיכת שלומפ!" אולי רצה לומר "שלומפר" או "שלומיאל" או דברים אחרים שמתחילים באות שי״ן. מכל מקום, אמיל חטף הלקאה נמרצת וברח הביתה בזעקות.

אבל באזור השוק התגוררו אנשים חרוצים מאין כמותם, שעמדו כל היום בפתחי החנויות שלהם ועישנו סיגריות. הם ראו הכול. ולמוחרת, כשחצה הגיבור הקטן בשקט את כיכר השוק, הם פנו אליו: "נו, שלומפ, חתיכת פליק חטפת, אה?" — וכולם קראו לו שלומפ, וכך נשאר כל חייו.

ההורים שלחו אותו לתיכון. בהקרבה גדולה, כי בית הספר היה יקר, ולחייט לא היה כסף. בחג הפסחא ניגש שלומפ לבחינת הגמר.

התעודה לא הביאה לו תועלת מיוחדת; אבל היה לו כישרון לציור. הוא התחיל לעבוד בבית אריגה ולמד לשרטט דוגמאות ולרשום רישומים. אבל בזמן העבודה הוא חשב על בחורות ועל המלחמה. כמה ממכריו היו חיילים, וגם הוא רצה להתנדב. בעיני רוחו כבר ראה את עצמו במדי השדה וחשב איך הבחורות יסתכלו עליו וייתנו לו סיגריות. ואז הוא יֵצא לקרב. הוא ראה את השמש זורחת ואת החיילים מסתערים, אחד נפל, האחרים המשיכו לרוץ, צעקו 'הידד', ובין שיחים ירוקים נעלמו המכנסיים האדומים. בערב ישבו החיילים סביב מדורה במחנה ופטפטו על הבית. אחד שר שיר נוגה. בחשכה שמחוץ למחנה עמדו שני השומרים, שעונים על קני הרובים, וחשבו על המולדת ועל הפגישה המחודשת עם המשפחה. בבוקר יצאו החיילים לדרך, צעדו בשירה לשדה הקרב, כמה מהם נפלו ואחרים נפצעו. לבסוף הושג הניצחון. אנשים חזרו הביתה עטורי תהילה. הנערות השליכו פרחים מהחלונות, ולחגיגות לא היה סוף. שלומפ נתקף חשש שלא יזכה להיות שם, ורצה בכל מאודו להתנדב. אבל ההורים לא הרשו לו.

ביום הולדתו השבעה־עשר הוא הלך בסתר לקסרקטין והתנדב. הוא נבדק ונמצא כשיר לחיל הרגלים. הוא חזר הביתה גאה. הוריו חדלו להתנגד. אימו בכתה. ב-1 באוגוסט 1915 הוא לקח את התיבה שלו ועבר בגאווה למגורי הצבא.

שלומפ היה נער רזה וזריז וחזק. הטירונות לא הקשתה עליו כלל. הוא היה גמיש כסמור ופיתח מיומנות בשימוש בנשק. בהתחלה כאבו כל איבריו והוא ייחל לזחול במעלה חמש המדרגות אל המחראה.

כבר בשבוע השני הוצב בתורנות חדרים, כלומר הוטל עליו לנקות את החדרים ולהביא קפה. ביום שלישי, כשגמר לנקות, הוא תחב את השרפרף מתחת לזרועו, לקח את הגיגית ומיהר אל הקסרקטין. בדרך עבר מול משרד המש״קים. ואז אחזה בזרועו יד נוקשה. "בחורצ'יק, קח שלושה פְּפֵנִיג. תביא לי קפה מהקנטינה!". המטבע נח בידו של שלומפ והמש״ק נעלם. "אם תלך עכשיו," חשב שלומפ, "תצטרך לחכות הרבה זמן בקנטינה. הוותיקים עומדים מול הדלפק ולא נותנים לטירונים להסתנן. ואז לא תביא בזמן את הקפה של המחלקה, כולם יכעסו עליך, ומבחינת המפקד שלך אתה תהיה גמור אחת ולתמיד. כולם יחשבו שאתה אידיוט". ואז בא לו רעיון. הוא זרק את המטבע לספל הקפה, שם אותו מאחורי הדלת, דהר על פני משרד המש״קים, אחז בסיר הגדול, חטף במהירות את המשקפיים של שכנו לקסרקטין ופרץ החוצה להביא קפה. בדרכו חזרה פגש את המש״ק. זה נופף באגרופו וקילל וניבל את פיו כמו עגלון. שלומפ עשה פרצוף תמים מאחורי המשקפיים וחלף על פניו.

אחר כך הגיע זמן ההדרכה באולם האימונים. עם השרפרפים ובמדי עבודה. רק אפר שחור וחלונות מטונפים היו באולם. קור מצמית שרר שם, השמש בדיוק עלתה. מחשבותיו של שלומפ נדדו אל המלחמה. ומה אם גם שם חשוף כל כך וקר להחריד?

הם יצאו לצעדת האימון. רוחו של שלומפ שוב הייתה טובה עליו, הוא צעד אל הבוקר העולה וצהל עם העפרונים שהמריאו בציוצים מרגבי השדה.

רב־נגד קיזֶלהַרְט ניהל את הכשרת הטירונים. היו לו הרגלים משונים. הוא נהג להתגנב מאחורי טירון אומלל ולאחוז בכוח באחורי מכנסיו. אבוי אם מצא שם ישבן רופס; זעמו לא ידע אז גבול. יום אחד הוא עמד מאחורי שלומפ, שמכנסיו השתלשלו ברפיון כי היו גדולים במטר למידתו. אבל המפקד מצא ישבן נוקשה כפלדה. הרנ״ג שיבח אותו בפני כל המש״קים, לא שכח אותו מעולם והעניק לו יחס מועדף בכל הזדמנות. כך עשה שלומפ את הצעד הראשון בקריירה הצבאית שלו (צעדים נוספים לא יהיו).

אבל דבר אחד לא מצא חן בעיניו: הם לבשו את המדים של ימי השלום, מדים כחולים בעלי כפתורים מבריקים. ולא הייתה לו סבלנות לצחצח את כל הכפתורים האלה כהלכה, כדי שיבהיקו ויזהרו כמו ברזל מלובן. במסדרי הפלוגה היה מרים במהירות את שולי המעיל, משפשף במרץ את הכפתורים שעל שרוול שמאל ואת אלה שעל שרוול ימין בבד המכנסיים ואז עובר עם פנים השרוול על שורת הכפתורים הקדמית. אחר כך היה מתמתח ככל שיכול, וכשהרס״ר התקרב, היה בוהה בו בעיניים ריקות, עד שמבטו של הרס״ר היה גולש מעליו אל שכנו, טוראי שְׁפֵּק. שפק זה היה סנדלר במקצועו. הוא היה מנקה ומצחצח בהתלהבות נוגעת ללב בכל שעה פנויה. אבל כל אימת שכפתר את מעילו היו אגודליו משפשפים את הכפתורים ומעמעמים את הברק. ואז היה בא הסַמָל ושואג ורועם על הסנדלר המסכן.

כך הרוויח שלומפ הרבה זמן פנוי לקנטינה. שתי עלמות נאות וטובות עבדו שם; האחת בלונדינית עגלגלה כחולת עיניים, השנייה רזה, ולה עיניים חומות וצמה חומה. העגלגלה החביאה למענו מדי בוקר לחמנייה וחתיכת נקניק, והוא לקח את האוכל במהירות לפני היציאה. הרזה האכילה אותו בשוקולד בשעות הפנאי אחרי הצוהריים. וכשהיו לבד בקנטינה היא שמה את השוקולד השחור בין שיניה הלבנות, ועל שלומפ היה לנגוס בו במסירות. הוא עשה זאת בהנאה רבה.

פעם אחת, כשבצל עצי הערמונים כבר ירדו דמדומים, ראה שלומפ את הבלונדינית מביאה מים. הוא מיהר אחריה והניף באצילות את ידית המשאבה. אחר כך רצה גם לסחוב את הדלי. אבל היא סירבה, והוויכוח הפך לקטטה ענוגה, והקטטה — לנשיקה ארוכה־ארוכה. בדיוק ברגע הזה יצא הסַמָל בָּאוּךְ הזקן ועבר על פני השניים. שלומפ עוד לא היה חייל די זמן כדי למצוא את המוצא המתאים בכל מצב בחיים. הוא נקלע למצוקה, הצמיד את עקביו בנקישה רמה, אימץ את העלמה לליבו בכוח ברזל, כך שראשה הלוהט נפל על כתפו, והצמיד את יד ימינו לתפר מכנסיו.

הסַמָל היה איש הגון. לו עצמו היו שני בנים במלחמה. על כן חייך בעדינות והמשיך בדרכו.

הזמן חלף מהר. אורך ההכשרה על אדמת המולדת היה שמונה שבועות. שישה כבר עברו. הטירונים עברו לאַלטֶנגרָבּוֹב למחנה האימון הגדודי. רב־סמל בכיר בּוֹבֶּרמין, שהיה מריץ אותם בימי ראשון שלוש שעות בחצר המחנה ורק פקד כל הזמן "פול! קום, צעד, צעד!", עד שאהובות החיילים הצופות מהספספלים שמול הקסרקטין החלו להתייפח — רב־סמל בכיר בוברמין חילק לטירונים את הפקודות הקצרות שלהלן לפני צאתם לדרך: "עמוד דום! אתם נשלחים עכשיו לאלטנגרבוב! לאימוני גדוד. שם ישכנו אתכם בצריפים. אל תשכחו לקשור את התחת כל ערב כדי שלא יגנבו לכם אותו בלילה! חופשיים!"

בכל בוקר, מוקדם, מוקדם מאוד, הם יצאו בצעדה, התרמיל על הגב מלא בחול, קליעים חיים בכיס החגור. היה קר ואפור, והצריפים עמדו מנגד ללא רחם. הכול היה חסר צבע, העולם נראה כמו מפעל ריק. התותחנים השכנים עוד ישנו, ודבר לא זע. הם צעדו ארוכות, והערפלים נבקעו, והשמש עלתה למרום, והטירונים הזיעו, והחול הדביק את עיניהם, והזיעה גלשה על הלחיים בזרזיפים קטנים וטפטפה על כיס התחמושת. החגור לחץ במותניים ושפשף, ואתי החפירה נחבטו בירכיים, וכלי האוכל הכו בראש כשהזזת את התרמיל. שלומפ נשא על גבו משקל חול מלא, כי נתפס בקלקלתו בבוקר. רב״ט מיקנהיים פתח את מכסה התרמיל — שלומפ שכח להדק את הרצועות — וגילה את שק החול הריק. שלומפ נאלץ למלא את השק עד תום והצטווה להתייצב בצוהריים בחדר המש״קים, מוכן לצעדה ומצוחצח, ולבצע אחורה־פנה מאה פעמים.

שלומפ הזיע וגופו זעם. לבסוף הרשו להם לקבץ את כלי הנשק. אחר כך הם ירו על מטרות נעות. הוא נהנה לראות את הראשים הכהים מציצים מנגד ולירות עליהם. זה היה מצחיק ועורר בו ציפייה לקראת המלחמה.

בדרך חזור התקיים תרגיל פלוגה. הסרן ישב על סוס ופיקד. הרב״טים הזיעו והעוו את פניהם, אף כי הם לא סחבו תרמילים, והוציאו את כעסם על הטירונים. הטירונים נאלצו לתרגל שינויי כיוון והתישו אותם בחול כמו ארנבות. הם התבשלו מחום ומזעם. הם פגשו את התותחנים, שישבו מנומנמים על ארגזי התחמושת בדרך לאימון ירי. מאחורי החורשה שמול הדיונה פקדו עליהם להישכב, לאחוז בנשק בשתי ידיים ולזחול בעזרת המרפקים במעלה גבעת החול. זה היה הכי גרוע. אחדים זעמו עד כדי כך שדמעות עלו בעיניהם. לבסוף הגיעו לראש הגבעה. הסרן הורה למחלקה לחזור ופיקד עליהם כשצעדו: "כדורי סרק טען ונצור! פרשים מגיעים מימין, היכון לירי! מוכנים! אש!". המטח רעם, סוסו של הסרן קרס והסרן זינק לארץ. הסוס היה ירוי בצווארו. הפלוגה צעדה בחזרה למחנה. לאיש מעולם לא נודע מי האשם. שלומפ שמח. הוא עצמו לא התקשה כל כך לצעוד כי היה חזק, אבל הוא שמח. כי הוא קיווה שהם יקבלו כמה ימי מנוחה.

בטור ארוך הם עמדו בתור לאוכל. היה כרוב כבוש מבושל עם בטן חזיר. שלומפ נשא את הקערה המלאה, הרותחת, לחדר האוכל ורצה להתיישב בשולחן הראשון. חייל פרשים גבוה כמו עץ קם ואמר לו "מה? אתה? קוף־חול מחורבן כמוך רוצה לאכול איתנו?". שלומפ הרגיש את הזלזול והבוז: הוא לקח את הקערה שלו והטיח אותה בפרצופו של הגבוה. הלה התנודד וזעק בקול, כי הכרוב החם צרב את פניו וחדר לצווארונו. חבריו זינקו מכיסאותיהם והתנפלו על חיילי הרגלים שנכנסו ובידיהם הקערות המלאות. ובן רגע התנהל שם קרב, קרב בכרוב כבוש ובקערות. היו פצועים בשני הצדדים, ורק כוח רגלים חזק הצליח להשליט סדר. שלומפ חמק משם בינתיים. הפרשים ישבו חבולי גולגולת במעצר.

למוחרת בלילה התפרצה דיזנטריה בקרב הטירונים. שביל אדום סימן את הדרך מהצריפים למחראה. הם הוכנסו לבידוד ואכלו לבד. שלומפ שמח על כך כי הוא פחד מנקמת הפרשים.

כעבור שבוע נשלחו בחזרה לחיל המצב.