צדיקים מלאכתם נעשית...

באותה שנה — פרולוג

הכל קרה בשנה אחת סוערת ועתירת אירועים. שום דבר ממה שהיה בענף התיירות היוצאת בישראל בתחילת אותה שנה לא דמה לסופה. אנו כאן רק כדי לספר לכם עד לאן רדיפת בצע ושכרון־כוח עלולים להוביל אנשים, גם כאלה שלא התכוונו מלכתחילה לפגוע בסובביהם.

שניים מגיבורי הסיפור שלנו לא הצליחו להגיע לסופה של אותה שנה ומתו בנסיבות טראגיות, בגלל החלטות שגויות שקיבלו. יש יאמרו שכר ועונש, אחרים יראו בזה מזל רע או סתם גזרת גורל. אנחנו כאן לא כדי להביע את דעתנו — קיראו ושיפטו בעצמכם.

רבים מהאירועים המסופרים כאן אירעו במציאות. רק שינינו את שמות המעורבים בעניין ואת הנסיבות, כדי שלא יאשימו אותנו ברכילויות או בהשמצות חסרות שחר. רק מעט פרטים הוספנו מדימיוננו, כפי שנהגנו במשך שנים בטיולים שהדרכנו ברחבי העולם. סיפור טוב, נהגנו לומר תמיד לנוסעים שלנו, אסור לקלקל עם עובדות. אנו מניחים שתסכימו איתנו במשך קריאתכם בספר.

עכשיו, כשהבהרנו את כוונותינו, אתם מוזמנים להדק חגורות ולהצטרף לטיול שארגנו לכם. חלקו במטוסים חוצי יבשות ובאוטובוסי תיירים מפנקים, בדרכי אירופה הקלאסית, וחלקו ברחובות תל אביב המפויחים ושוקקי החיים. למענכם גם דילגנו מדי פעם לוורשה בירת פולין, כי לשם הובילונו האירועים. תיהנו מעיסקת החבילה שרקחנו עבורכם — שניים במחיר אחד: גם סיפור מרתק וגם טיול מאורגן.

ובשולי הדברים הבהרה חשובה אחת. לעיתים קראנו לעידו מלווה־הקבוצה, ולעיתים המדריך. כי ככה זה היה לנו תמיד — יצאנו כמלווה־הקבוצה, אבל קראו לנו המדריך, וכשממש הצלחנו דיברו עלינו בגוף שלישי — "הוא אמר לחכות כאן", "הוא ביקש לא לאחר", "הוא...". הדרכה היא רק חלק מתפקידו של המלווה, וכפי שתיווכחו בעצמכם הוא חייב להיות סופרמן של ממש — מדריך ופסיכולוג, אבא דואג ואמא מלטפת, נווט מוכשר וגיבור מגונן, איש־מכירות ואיש־ביצוע, חבר קרוב ומפקד קשוח... כבר אמרנו: גיבור־על, ולא בכדי. לכם, כל עמיתיי למקצוע, בעבר ובהווה, מוקדש הספר הזה בהצדעה ובאהבה.

בברכת נסיעה טובה וקריאה מענגת

פרק א'
מטאטא חדש

בבוקר יום שלישי של סוף אוקטובר אותה שנה עמד עידו ברנע שעה ארוכה אל מול הבניין הזהוב ברחוב בן־יהודה בתל אביב, המוכר לו מזה שנים, ולא נכנס פנימה. זה היה בית־מידות רחב־ידיים, שהתנשא לגובה של שש קומות. שנים רבות עמד מוזנח ומבויש בין הבתים ששופצו סביבו, עד שהלכו לעולמם כל שוכרי הדירות בדמי מפתח, שחיו בו. יורשיו של בעל הבית, שהחזיר נשמתו לבורא כבר בשנות השישים, החליטו למוכרו למרבה במחיר. אדמונד לוי, שבאותן שנים ראה ברכה גדולה בעסקי הטיולים המאורגנים לחו"ל, גמר אומר לרכוש את הבניין ולקבץ בו את כל משרדיו, שהתפרשו באותה עת על פני רחוב התיירות, כפי שכונה אז רח' בן־יהודה, ממוגרבי בדרום ועד שד' בן־גוריון בצפון. קשרים לא חסרו לו, לאדמונד, ובמקום שזה נדרש השכיל למרוח את מי שצריך כדי להשיג את מבוקשו. כשנתקבל האישור הסופי להפוך את הבניין כולו למסחרי, ולהוסיף גם קומת גג למגורים בראשו, נחתמה העיסקה: שולם מה ששולם בהעברה בנקאית כמקובל, המזומנים השחורים החליפו ידיים, לשביעות רצונם של המוכרים והקונה, והשיפוץ יצא לדרך. שנה־וחצי מורטות עצבים וחריגות תקציביות, כצפוי בפרוייקטים מעין אלה, עד שהתנשא הבניין מלוא קומתו, מצופה כולו לוחות אלומיניום בצבע זהב, מצהיר נוכחות — זהו ביתו של גביר ושימותו הקנאים. ממרומי הקומה השישית, גבוה יותר מהבתים שברחוב הירקון, יכלו אדמונד וקלרה אשתו לשבת בשעת בין הערביים, ולהתענג על מראה השקיעה בים.

לימים נאלץ ה"גביר" לוותר על מראה השקיעה, לטובת בית־דירות צנוע יותר בצפונה של העיר, שרק הגגות הלבנים של הבתים שלפניו, מעוטרים בדודי שמש שחורים ומכוערים להפליא, נשקפו מחלונותיו. הימורים היו המחלה שהביאה לשינוי הזה, ואדמונד לקה בה באופן ממאיר, ולולא קלרה אשתו, שעצרה בעדו במאמצים גדולים, עלול היה להפסיד בגללה את הבניין כולו ואולי אפילו את עסקיו.

עידו הביט שוב בבניין בטרם ייכנס. ברק הזהב שעשה לבניין את פרסומו הועם עם השנים. לפתע נראה לו המבנה מוזר משהו. בדיוק כפי שאתה מסתכל על מילה מוכרת, שכמוה כתבת אינספור פעמים, ופתאום שוב אינך בטוח שכך אכן יש לאייתה. הוא הצית לעצמו "פרלמנט" אחת, נשען מלוא משקלו על אופנוע ההארלי שהחנה על המדרכה בסמוך לכניסה, ונשם מלוא ריאותיו את עשן הסיגריה, אפוף בענני עשן הדיזל של קו 4 שחלף לידו. חייב להפסיק לעשן, אמר לעצמו בפעם המי־יודע־כמה, אבל הפעם יש לו סיבה טובה. סיים, מעך את הבְּדַל לכבותו והתכונן לכניסתו הראשונה פנימה בתפקידו החדש. מעניין, חשב, איך ירגיש ברגע שיתיישב על כיסא־המנהלים שיועד לו. האם הוחלף זה לכבודו, שלא יישב על מושבו של קודמו, או שמא הניחו את ההחלטה בידיו, להחליף או להשאיר?

מעולם לא שימש בתפקיד ניהולי בכיר. תמיד היה מישהו מעליו — זה המתווה את המדיניות, מקצה את המשאבים, קובע את גבולות הגיזרה. משם ידע הוא להמשיך, ועשה זאת מצוין. עכשיו הוא נדרש לשנות את דפוסי המחשבה: לחשוב בגדול, להאציל סמכויות, לסמוך על אחרים שיסורו למרותו, שידווחו לו אמת, שיכבו את השריפות הקטנות לפני שתתחיל אש גדולה ללחך את כפות רגליו. "אתה עוד יכול להתחרט, עידו", אמר לו האיש הקטן בתוכו, זה המלווה אותו כמעט כל חייו, שומר עליו, מזהיר אותו כשצריך, מעודד וממריץ כשקשה. הוא צעד איתו אל התיכון, אל השער שנפתח לפני ה"חדשים" ביום הראשון של שנת הלימודים; רץ איתו מעלה־מטה על הג'בלאות של הטירונות; נאבק כמוהו ברגעי הפחד בסימטאות הקאסבה של שכם. לימים שב והתעורר כשהוביל אחריו ארבעים נוסעים ברחובות אוסלו, שמעולם לא ביקר בה קודם לכן, היישר לרחוב הלא־נכון שהסתיים לפתע בקיר. תמיד איתו, תמיד עוזר — האיש הקטן ההוא. עובדה — הנה אתה פה, עידו, בריא ושלם, המדריך מספר אחד, ראשון מכל אלה שהתחרו בך על התואר. כמה רבים היו וכמה הרבה היו מוכנים לשלם כדי לחשוף את סודו הגדול, זה שגרם לו לקחת פסק־זמן מעבודתו כמלווה־קבוצות, ולהמירה בג'וב המאתגר והנכסף — להיות מנכ"ל בחברה המתחרה!

על הקיר בלובי המהודר התנוסס כבר בגאון שמו המלא: "תור אירופה — טיולים מעולם אחר — קומה 5 — עידו ברנע, מנכ"ל". עכשיו זה סופי. הוא בירך את פקיד־הקבלה ("בצלאל גיבשטיין, אדוני, שיהיה במזל"), פטר אותו בחיוך ידידותי מהשימוש העתידי ב'אדוני' — "מספיק רק עידו, מקסימום מר ברנע", והמשיך למעלית, מפעיל במפתח שקיבל זה עתה מגיבשטיין את לחצן 'קומה חמש אקספרס', מביט בעצמו במראה הגדולה, מצר על כך שלא לבש חולצה מכופתרת למעמד ההכתרה. "מה אתה חושב, איש קטן? יקבלו אותי גם ככה?" — אבל איש קטן מתעסק רק בדברים שבנפש ובנשמה, ולא בזוטות של בגדי עבודה, גם אם הם של המנכ"ל.

שלוש שעות כמעט נמשכה הישיבה הראשונה שניהל עם עובדי החברה. בעיקר להקשיב ופחות להשמיע. חשוב היה לו לתת פתחון־פה לכל מי שחפץ בכך, להתייחס לשמועות ששמעו, לתאם ציפיות, לנסות להבין את המארג החברתי שנרקם שם לפניו, בשנים של עבודה משותפת, אבל בלעדיו. חמישים ושמונה עובדים, ארבעים מהם נשים. הוא סקר את הפרצופים שהביטו בו, ממש כמו שנהג לעשות בשיחת הפתיחה בתחילתו של כל טיול. "אלה עובדים הסרים למרותך, לא מטיילים ששילמו במיטב כספם כדי ליהנות בטיול איתך" לחש בתוכו האיש הקטן, להזכירו שהפוזיציה השתנתה, ובהתאם — גם הציפיות. ברור היה לו שהם בוחנים אותו בדיוק כפי שהוא בוחן אותם, ממש כמו הנוסעים החוששים בתחילת המסע.

היתקלות ראשונה כבר נתקל כשמירית שידלובסקי, מנהלת האופרציה הכל־יכולה, הביעה תרעומת על כך שלא כינס ישיבה מקדימה עם צוות הניהול, אלא "אסיפת המונים עד אחרון הפקידים הזוטרים", כלשונה. עידו לא התעמת איתה, רק ניסה להרגיעה שגם ישיבה שכזו תיערך, כמובן, בהקדם, אבל, מי שקובע מה ראשון ומה אחרון זה הוא ולא היא, והיא נפנתה ממנו בפנים כעוסות, כאומרת — עוד נראה!

כשנסתיימה הישיבה, וכל הדברים שהיו צריכים להיאמר נאמרו, וכל השאלות המציקות נשאלו, חלקן נענו וחלקן נדחו לתשובות במועד אחר, נפרד מהם עידו בברכת הצלחה, וביקש מהם שלא לחשוש להיכנס לחדרו בכל עת שהדלת פתוחה (למרות אזהרותיו של האיש הקטן שמדיניות כזאת עוד תתהפך עליו). רק אז התפנה למשרדו המרווח בקומה החמישית ונעל את הדלת אחריו. ראשית־לכל הבחין שהכיסא חדש. מישהו חשב שראוי שכך יתחיל פה את שגרת ימיו. הוא התיישב להכין את הרצאתו לצוות מְלַוֵוי הטיולים שיפגוש בשש בערב, הרצאה שזכתה, בהזמנה ששוגרה אליהם לבקשתו, לכותרת "אתיקה ומקצוענות — המפתח לטיול המושלם". עם כל הכבוד לגברת שידלובסקי היקרה, חשב, סוד ההצלחה האמיתי של כל טיול הוא עדיין מלווה־הקבוצה המוביל אותה. "מנהיג, לא מלווה" — זה המסר שיעביר להם, לא רק כדי להחניף להם כאחד־משלהם, אלא בעיקר כדי להמריצם להיות טובים יותר מטיול לטיול, ולהפנים את גודל האחריות המוטלת על כתפיהם.

* * *

כבר בחמש ושלושים הגיעו ראשוני המלווים לרחבה הגדולה שבפתחו של אולם מס' 1 בסמינר־הקיבוצים ברמת אביב. הוא היה שם בחמש, הגיע יחד עם רותי הג'ינג'ית, מנהלת ההדרכה המיתולוגית, מי שידעה תמיד לעמוד בכל פרץ, לשבץ את המלווים הנכונים לטיולים ההולמים את מידותיהם, לנזוף בסוררים, לשבח את המצטיינים ולהעיף את המגזימים או הסוטים מהדרך הנכונה עד כדי סיכון הצלחת הטיול. לאלה בדיוק הוא כיוון את הרצאתו באותו ערב. הוא היה שם, בטיול האחרון שהוביל כמלווה, והוא יודע עד כמה עלולים דברים להשתבש ולהידרדר לכדי קטסטרופה אמיתית, מבלי שניתן יהיה לעצור. הוא נחלץ בעור שיניו, למזלו, ועכשיו בכוונתו למנוע מהם להגיע אל נקודת האל־חזור שהוא־עצמו כמעט הגיע אליה. כדאי שיזכרו — לא תמיד צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, וצדיקים להלכה לא תמיד הם צדיקים גם למעשה.

בשש ורבע, אחרי סבב צ'אפחות ואיחולי הצלחה שזכה להם מכל עבר, כבו האורות באולם הגדול והושלך הס. רק רחש המזגנים וכחכוחי גרונות ניחרים נשמעו פה ושם. על המסך הוקרנה שקופית ראשונה — כותרת גדולה שנתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" שלושה חודשים קודם לכן — "מלווה־קבוצות ישראלי נעצר בשוויץ במהלך טיול מאורגן". את המתח באולם אפשר היה לחתוך בסכין. במהלך מבריק, כך הסתבר בדיעבד, ובניגוד גמור לדעתה של הג'ינג'ית שישבה לצידו, הוא החליט להוציא מהחדר את הפיל הענק שהסתובב בו. בחושך שהשתרר בחן את הפרצופים המרותקים למסך, שקפאו באחת מוכי תדהמה כשזרק לדממה את ארבע המילים הראשונות להרצאתו בערב זה: "המדריך הזה הוא אני".