מחתרת הנייר

דבר המחבר
 

רובנו מכירים את השואה כרצח העם הגדול בהיסטוריה; כולנו ראינו תמונות של מחנות ריכוז וערימות של גופות. אבל מעטים חושבים על השואה כעל בזיזה והרס של תרבות. הנאצים ביקשו לא רק לרצוח את היהודים, אלא גם להכחיד את תרבותם. מיליוני ספרים, כתבי יד ופריטי אמנות יהודיים הם שלחו למשרפות ולמזבלות. הם גם העבירו מאות אלפי פריטים של אוצרות תרבותיים לספריות ולמכונים מיוחדים בגרמניה כדי לחקור את הגזע שקיוו להשמיד.

מחתרת הנייר מגולל את סיפורה של קבוצת אסירי גטו שהתנגדו, שסירבו לדון את תרבותם למשיסה ולכליה. הוא מתעד את המבצע המסוכן שנערך בווילנה, ״ירושלים דליטא״, על ידי משוררים שהיו לפרטיזנים ואנשי אקדמיה שנהפכו למבריחים. יריבם של מחלצי הספרים היה ד״ר יוהנס פּוֹהל, ״מומחה״ נאצי ליהודים, ששיגרה סוכנות הביזה הגרמנית ״מטה מבצע רוזנברג״ (ERR), כדי לארגן את ההרס ואת ההגליה של אוספי הספרות העצומים שהיו בווילנה.

הגרמנים מינו ארבעים מאסירי הגטו כעובדי כפייה למיון החומרים, בחירתם, אריזתם ושינועם. במשך שמונה־עשר חודשים מורטי עצבים, חברי קבוצת עובדי הכפייה, שכונתה ״בריגדת הנייר״, ריפדו בספרים את גופם והגניבו אותם מתחת לאפם של השומרים הגרמנים. למי שנתפס ציפה מוות בירייה בפונאר, אתר הרצח ההמוני הסמוך לווילנה.

אחרי שחרורה של וילנה מהגרמנים שלפו חברי ״בריגדת הנייר״ שנותרו בחיים את אוצרות התרבות החבויים מהבונקרים וממקומות המסתור. אבל עד מהרה הם הבינו בצער שהשלטונות הסובייטיים של וילנה עוינים את התרבות היהודית כמעט כמו הנאצים. הם היו צריכים להציל את האוצרות בשנית ולהוציא אותם מברית המועצות. הברחת ספרים ומסמכים דרך הגבול הסובייטי־הפולני סיכנה את חייהם כמעט כמו המבצע בגטו.

הספר הזה מגולל את סיפורם של הגברים והנשים שגילו מסירות מוחלטת לספרות ולאמנות, והיו מוכנים לסכן למענן את חייהם. הוא מציג את העימות בין אנשי הספר ונשות הספר לבין שניים מהמשטרים הרצחניים ביותר בהיסטוריה.

לקחתי לעצמי את החופש לדמיין את רגשותיהם ואת מחשבותיהם של גיבורי ברגעים אלה ואחרים, אבל מעשיהם אינם מדומיינים — תיאורם מבוסס על מחקר מעמיק ועל תיעוד. בדרך כלל אני מכנה את העיר שבה התרחשו האירועים בשם וילנה, כפי שקראו לה היהודים, אף כי שמה הליטאי הוא ״וילניוּס״, ואילו שמה הפולני הוא ״וילנוֹ״.

מחתרת הנייר הוא סיפור אישי במהותו: סיפורם של בני אדם. הרשו לי לספר סיפור אישי אחד. לפני שנים אחדות הרציתי על גטו וילנה והזכרתי כבדרך אגב את האומץ של ״בריגדת הנייר״. אחרי ההרצאה ניגש אלי קשיש שנעזר בהליכון ואמר: ״אתה יודע, עבדתי בבריגדה הזאת כמה חודשים. הגנבתי כמה וכמה ספרים וניירות בעצמי, מתחת לאף של השומרים הגרמנים״. הייתי המום. לא חשבתי שמישהו מגיבורי ״בריגדת הנייר״ עדיין היה בחיים ב-2012. אבל מאחר שענה על כל שאלותי, השתכנעתי שהוא אכן היה חבר בקבוצה.

משה (מישה) מנקין בן ה-93 התגורר אז בדיור מוגן בניו ג'רזי. הוא היה גבר רך ואלגנטי, סוחר לשעבר באבני חן, שגילה צניעות ביחס לקריירה המוצלחת שלו. הוא נהנה מתענוגות החיים היומיומיים ומחברתם של בנו, בתו, שישה נכדים וידידים ומעריצים רבים. מנקין היה תומך נאמן במדינת ישראל ונזכר בגאווה כיצד מנחם בגין — אז מנהיגם הצעיר של הציונים הרוויזיוניסטים בפולין ולימים ראש הממשלה השישי של ישראל — ישן בבית הוריו בווילנה. נוסף לכך, משה (מישה) היה אחד המייסדים של מוזיאון השואה בוושינגטון.

אבל בימי המלחמה הוא היה נער גבוה ורזה בן שמונה־עשרה מגטו וילנה. הגרמנים פקדו עליו לסחוב ארגזי ספרים לרציף המטענים — רובם נועדו למשרפות ול״בתי חרושת לנייר״, וחלקם — למשלוח לגרמניה. המשורר שמרקה קצ'רגינסקי לקח אותו תחת חסותו ולימד אותו את אמנות הברחת הספרים.

פעילותו של משה (מישה) בהצלת ספרים היא אחד הזיכרונות החיוביים המעטים שלו משנותיו בגטו. אמו, אחיו ושתי אחיותיו הוצאו להורג בפונאר. ״כולנו היינו בטוחים שעוד מעט יהרגו אותנו. אז למה לא לעשות משהו טוב ולהציל כמה אוצרות? אני לא זוכר את השמות של הספרים ושל כתבי היד ש'גנבתי' מהעבודה, אבל אני שוכב לעתים קרובות במיטה וחושב לעצמי, מי יודע? אולי הצלתי משהו חשוב״.

אכן, הוא הציל את אנושיותו ואת אנושיותנו.