כוונות נקמניות

1

הרופא בדיוק עזב את ה-"קסטילו ד'אורו" כשקולו של מסוק נמוך מעליו עצר אותו במקומו. בזמן שנעצר, ידו מגוננת על עיניו מפני השמש, המסוק נחת ודמות גבוהה ירדה ממנו.
האיש שזהותו הייתה ברורה אפילו ממרחק, ראה כנראה את הרופא וירד מהמסוק בריצה, מגיע לצידו עוד לפני שהמסוק התרומם מחדש באוויר. הוא גמא את המרחק של כמאה המטרים במהירות ובחן שלדעתו של הרופא המקנא יכלו למקם אותו בקלות גם בזירת האתלטיקה המקצועית.
"מה שלומך, לואיס?"
השאלה הייתה רטורית לגמרי.
מעט מאוד אנשים נראו כל כך קורנים מבריאות כמו לואיס פליפה סנטורו. למרות המאמץ הגופני שלו, היד ששלח ללחיצה הייתה קרירה ויבשה, ובעליה, שאפילו לא התנשם בכבדות, נראה מהוקצע כתמיד בחליפה רשמית מחויטת ועניבת משי סולידית.
הרופא תמיד הרגיש שהאנרגיה שהגבר הזה מקרין מתישה אותו במקצת, והיום לא היה שונה מתמיד.
מההתבוננות בו היה קשה להעלות על הדעת שלואיס סנטורו היה פעם ילד עדיין שסבל מהרבה מחלות ילדות, כולל אסטמה.
המצב הגופני הרגיש שלו ביחד עם אישיות הרפתקנית – ויש האומרים, חסרת אחריות – גרמו לזה שהרופא טיפל בלואיס בגלל הרבה חבלות, ובמקרה אחד רגל שבורה.
לרופא נראה היה שדווקא הניצוץ ההרפתקני הזה שהוריו, לפני שהשאירו אותו לטיפולה של סבתו, ניסו ללא הצלחה לדכא, הוא שגרם לסבתו לומר על לואיס שהוא "בן המשפחה היחיד שהיא יכולה לסבול."
זה היה כמובן במקרים שנכדה האהוב עורר את זעמה בגלל שסירב לעשות את רצונה, אבל כששני אנשים הם אינדיבידואליסטים עקשנים ולא מוכנים לפשרות, ברור שהיו לפעמים חיכוכים.
עלה בדעתו של הרופא שהייתה אירוניה בכך שדווקא בן המשפחה היחיד שלא חמד את הונה של הקשישה יהיה כנראה מי שיירש אותה. לואיס – עם מוחו החד ועם הנטייה התחרותית שלו – עשה את המיליון הראשון שלו לפני שהגיע לגיל עשרים ואחת והיה כבר עשיר מאוד בכוחות עצמו.
"אני מופתע לראותך. כשהתקשרתי נאמר לי במשרד שלך שאתה באמצע הדרך לניו יורק ומעל האוקיינוס האטלנטי."
"באמת הייתי." לואיס התייחס בביטול לשינוי בתוכניותיו. "מה שלום סבתי?"
הרופא הרגיש את הזיעה זולגת על מצחו כשפגש, במרב קור הרוח שהצליח לגייס, את עיניו הכהות של הגבר הצעיר ממנו. נדמה היה לו שהוא מזהה בעיניים החודרות יותר מרמז לאכזריות שהעיתונות ייחסה לו.
הדוקטור ניסה מאוד להיות חיובי בדיווח שלו על מצבה של החולה, אבל הבריאות של דונה אלנה לא הייתה עוד כשהייתה לפנים.
לואיס סיכם את המצב בסגנונו הרגיל.
"אז אתה אומר, שאף על פי שמצבה השתפר מעט מאז שיצרת איתי קשר, יתכן שמצבה של סבתי לא ישתפר."
לואיס תמיד היה גאה בכך שהוא ריאליסט, אבל זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהניח לעצמו להאמין שסבתו לא הייתה חסינה בפני המוות. הקליטה של זה לא הייתה אמורה להכאיב לו כל כך – ההתדרדרות שלה הייתה בלתי נמנעת – אבל זה לא מנע ממנו להרגיש כאילו קיבל בעיטה בבטן.
הרופא נאנח ונראה מלא אהדה. "אני מצטער שאלו לא חדשות טובות יותר, לואיס," הוא אמר, וניסה לאמוד את תגובתו של הצעיר. זה לא היה קל כשעיניו לא הסגירו דבר. "כמובן שאם יהיה בי צורך..."
לואיס, בהבעה קודרת, הניד בראשו בתודה למחווה. "להתראות, דוקטור."
הוא עדיין עמד והתבונן ברופא העוזב, וחשב על החלל הענק שמותה של סבתו ישאיר אחריו, כשקול עליז קרא לו.
"לואיס!"
הוא הסתובב בתגובה לשמו וראה את ראמון, מנהל האחוזה של סבתו, שהתקרב אליו בריצה.
ראמון החליף את המנהל הקודם לפני חמש שנים. בימים הראשונים לעבודתו הוא פגש הרבה התנגדויות ופנה אל לואיס כדי לקבל את תמיכתו בניסיונו להביא שינויים הכרחיים לחווה הממוקמת גבוה בסיירה נאבדה, מקום שבו המסורת הייתה חשובה והמודרניזציה שהביא איתו עוררה חשד.
במהלך השנים, שני הגברים פתחו לא רק יחסי עבודה נינוחים, אלא גם חברות. כשלואיס גילה את המצב הנואש של ענייניה הכספיים של סבתו – היא קיבלה עצה גרועה והשקיעה את כל כספה במקום אחד שכשל – המומחיות והאנרגיה של ראמון עזרו לו להציל את החווה מפשיטת רגל.
לואיס היה אסיר תודה לכך שסבתו לא הייתה מודעת לכספים האישיים שהוא הזרים אל החווה המשפחתית ועד כמה הייתה קרובה לאבד אותה.
"ביקור פתע," הגבר השני ציין כשהתקרב אליו.
"אפשר לומר," לואיס הסכים, משחרר את עניבתו ופותח את הכפתור העליון של חולצתו.
"סבתא שלך...?"
לואיס הנהן.
ראמון טפח ביד אוהדת על כתפו של לואיס לפני ששאל בזהירות, "לא זמן טוב אני יודע, אבל תהיתי אם להמשיך בהכנות ליום ההולדת בשבוע הבא או...?"
"תמשיך בהן," לואיס הסכים, לפני שפנה לנושאים שהיו לו נוחים יותר לשיחה. "האם משהו אחר קרה?"
"מוזר שאתה אומר זאת."
לואיס שחיכך את עורפו בניסיון להקל על המתח שהצטבר בכתפיו, החמיץ את ניצוץ השעשוע בפניו של ראמון. הוא הציץ בשעון היד שלו, מצחו מקומט בריכוז.
"תן לי שעה לראות את סבתא שלי, להתרחץ ולהחליף בגדים..."
"הפריט שעלה הוא בעצם מהסוג המיידי."
בפניו של לואיס היה ניצוץ של עניין כששאל, "עד כמה מיידי?"
"מיידי במובן שיש כאן אישה, אישה יפה, שתובעת לראותך."
"אישה!"
"אישה יפה."
"אני חשבתי יותר בכיוון של בעיות אינסטלציה או אסון במסיק הזיתים," לואיס הודה. "והאם לאישה הזו... סליחה, לאישה היפה הזו – ואני חייב לומר, ראמון, זה מטריד אותי שאתה חושב שזה משנה – יש שם?"
"היא מיס נל פרוסט. אנגלייה, אני חושב."
לואיס הניד בראשו ומשך בכתפיו בביטול. השם לא היה מוכר. "מעולם לא שמעתי עליה."
"חבל. קיוויתי זו המתנה שלך ליום ההולדת של דונה אלנה – גברת סנטורו הבאה. וזה באמת היה עושה לה את היום." כשהבדיחה שלו כשלה, ראמון משך בכתפיו ושאל, "יש לך רעיונות אחרים?"
"רעיונות?" לואיס שלא ראה את הבעיה, הקדיר פנים. "פשוט תגיד לה שזה לא נוח. תציע שתקבע פגישה."
הוא התחיל להתרחק אבל ראמון הלך בעקבותיו.
"זה לא יעובד. וגם איומים לא, או קסם אישי, או שוחד, כי ניסתי את כל אלה ונכשלתי."
לואיס הרגיש פרץ של קוצר רוח. כמה קשה זה יכול להיות להיפטר ממבקרת לא רצויה אחת?
"תודיע לאבטחה לסלק אותה." ההבעה שלו הראתה שהוא היה מופתע שהדבר לא נעשה עדיין. "או מוטב, תגיד לסבינה לשלח אותה מכאן."
"סבינה ניסתה. זו היא שהציעה שאולי תרצה לדבר עם הגברת הצעירה."
לואיס זקר גבה. התואר הרשמי של סבינה היה סוכנת הבית, אבל במציאות היא הייתה הרבה יותר מזה ובמשק הבית הזה ההצעות שלה היו בעלות אותו משקל כמו הפקודות של סבתו. הוא נאנח בהשלמה. "איפה היא?"
"היא ישבה על המדשאה הדרומית במהלך השעה האחרונה לפחות, וחם."
לואיס הרים גבה בתגובה ללשון ההמעטה. החום הגיע ליותר משלושים מעלות בצל. "מדוע היא יושבת במדשאה הדרומית?"
"אני מאמין שזו הפגנת מחאה."
"מחאה," לואיס הדהד. "כנגד מה?"
הגבר השני נאבק לכבוש חיוך. "משהו שקשור אליך, אני מאמין. האם הזכרתי שהיא יפה?" הוא הוסיף.