האמת מתה

1
(ניו-יורק, סתיו 2091)

הזבן הקוריאני הסתכל בלקוח המעביר את המצרכים על פני הסורק של הקופה לשירות עצמי. ניסיון רב שנים לימד אותו לזהות מי מלקוחותיו ייהנה משיחה קצרה, ומי רוצה שיניחו לו לנפשו. הלקוח הזה השתייך לסוג השני.

גם המבט החשדן שתלה בנערה שנכנסה לחנות היה תולדה של אותו ניסיון.

הדמות הקטנה, העטופה במעיל גדול, התנהגה לכאורה ככל לקוח. היא לקחה סלסילת קניות מהערמה בלי להוריד את תיק הגב שלה, התקדמה לאורך המעברים ומפעם לפעם הורידה משהו מהמדף לסלסילה. אלא שנערות תמימות לא הסתובבו לבד בחוץ בשעת לילה כה מאוחרת. בטח לא כאן, בפאתי האזור המיושב. בטח לא כל כך קרוב לשטח ההפקר, שבו בולדוזרים ומנופים מישרים את השטח והורסים את כל מה שמצפון לרחוב 82.

הזבן הבליע אנחה. הגנבים הקטנים האלה היו כל כך צפויים.

הוא לחץ על זמזם נסתר כדי למשוך את תשומת לבו של המאבטח, שנמצא בחדרון בקצה החנות.

הנערה נבלעה בין המדפים.

הוא המשיך לעקוב אחריה על צגי מצלמות הטלוויזיה של החנות, שהוצנעו לצד הקופה.

"תגיד, כמעט שכחתי, איפה יש ג'ל גילוח?" שאל הלקוח השקט.

הזבן הצביע על מדף סמוך בחיוך אדיב ושב להתרכז בנערה כשהלקוח שם פעמיו למדף.

היא התעכבה כעת ליד מדפי הגרביונים. זה היה אזור מסוכן. אריזות גרביונים דקיקות מחליקות אל תוך המעיל בקלות.

הלקוח הוסיף לחשבון את ג'ל הגילוח, השלים את התשלום ויצא.

הזבן היסס אם לקרוא כבר למאבטח.

המאבטח נמצא שם כל לילה, לדרישת חברות הביטוח. רשמית הוא אמור להתערב רק למניעת שוד של הקופה. למרות זאת, לפעמים הוא נהג להזעיק אותו גם במקרים קלים יותר. די היה בנוכחותו המאיימת כדי להרתיע עבריינים פוטנציאלים.

אבל כיוון שהיה מדובר בנערה צעירה, בינתיים הזבן היסס ורק המשיך לעקוב אחריה.

היא בחרה כמה זוגות מדוכן הגרביונים והניחה אותם בסלסילה, ואז המשיכה להתקדם במתינות, כמי שעתותיו בידיו.

עכשיו כבר היה משוכנע שחשדו מוצדק. אף קונה רגיל לא התנהג ככה בשעת לילה כה מאוחרת. ליתר ביטחון לחץ שוב בלחצן שהתריע למאבטח, כדי לוודא שהבחור לא נירדם. הזבן ידע שזאת המשרה השנייה שלו, ושבדרך כלל הגיע לחנות עייף מאוד.

הבזק נורה ירוקה מתחת לדלפק אישר שהמאבטח ערני.

הנערה הגיעה למעבר האחרון. אגף הביסקוויטים והקרקרים. היא בחרה שני מוצרים ושמה אותם בסלסילה. היא הייתה כבר קרובה מאוד לסוף הסיבוב.

עכשיו הגיע שלב ההתלבטות של הזבן.

האם לדרוש ממנה לפתוח את המעיל כשתעמוד לפני הקופה? לפי החוק הוא היה רשאי לעשות זאת. אבל זה ביזה את הקונה אם נמצאה גניבה, והביך אותו כאשר לא נמצאה. ואם יתברר שאכן היא גנבה, יהיה צורך לעכב אותה ולהזעיק משטרה, מה שהיה טורח לא קטן, ומסוכן. ולעשות את כל זה בשביל זוג גרביונים? זה כדאי? הוא היה די משוכנע שאם היא גנבה משהו, אלה היו גרביונים, כי הגנבים מתעכבים הכי הרבה ליד המקום שממנו הם גונבים.

אבל הנערה חסכה ממנו את הצורך להחליט. כי בעודו מתלבט, היא לא הגיעה לקופה, אלא פנתה ישירות אל הדלת, ויצאה עם סלסילת המצרכים.

המאבטח גדל הגוף רץ במעבר, כולו סמוק ומתנשף.

"אל תדאג בוס, ראיתי אותה, אני אתפוס לך אותה," אמר.

הזבן התבלבל.

המאבטח לא היה אמור לעזוב אותו לבד. הסכנה שישדדו אותו הייתה גדולה מדי. הנערה עלולה להיות רק הסחה, שנועדה לעשות בדיוק את זה. להרחיק את המאבטח מהחנות, ולאפשר לשותפיה לשדוד אותו. אבל מצד שני, הנערה החצופה יצאה מכאן עם סל מלא מצרכים שעליהם לא שילמה...

בינתיים המאבטח כבר יצא.

מרוצתה של הנערה הייתה די מהירה, למרות המעיל הארוך וסלסילת המוצרים שחיבקה בשתי ידיה. הייתה לה מקדמה על המאבטח, אבל צעדיו היו ארוכים משלה. הוא קיצר את המרחק שביניהם כשהוא מגדף וצועק, שתעצור או שהוא ישבור לה את כל העצמות כשיתפוס אותה.

היא לא הייתה צריכה להסתכל לאחור כדי לדעת שהוא משיג אותה. גידופיו והתנשמותו עדכנו אותה שהוא קרב. הנערה הכניסה יד לכיס המעיל, והמשיכה לאחוז בסלסילה ביד השנייה.

המאבטח המתנשף שלח יד ותפס בכתפה.

"אני אראה לך מה זה..." התחיל.

היא הסתובבה בזריזות והצמידה שוקר חשמלי לצווארו.

משפטו המתנשף נקטע, והוא צרח. ריח בשר חרוך עלה מהשוקר.

היא העבירה את השוקר לחזהו, והפעילה אותו שוב ללא רחמים, הפעם לאורך זמן רב יותר.

נשימתו נעתקה. הוא חרחר, אחז בחזהו והחל ליפול.

הנערה לא המתינה עד שגופו פגע במדרכה, אלא חידשה את מנוסתה ונעלמה מעבר לפינת הבלוק.

פתאום שמעה סירנה של ניידת משטרה. כנראה שהזבן הזעיק ניידת סיור.

זה נעשה מסוכן.

היא שברה שמאלה בשדרה השנייה. השטח הפתוח היה במרחק שני בלוקים בלבד.

היא שמעה את הניידת חולפת על פני השדרה בה רצה לפני רגע. הם לא הבחינו בה, אבל היה ברור שהם יחזרו.

כשהגיעה לקצה האזור הבנוי היא עצרה בחשש.

לפניה נפרש שטח מיושר שכל בנייניו נהרסו, זולת בניין אחד במרחק כמאה וחמישים מטרים ממנה. הירח שהציץ באותו רגע מבין העננים האיר את הנוף באור לבקני. הרחק מימין ראתה את אורות הבולדוזרים והמנופים, שפעלו יומם ולילה. הם פינו את ההריסות של ניו-יורק הישנה, לטובת ניו-יורק החדשה. אותה מפלצת מרובעת שהסתירה את האופק.

היא הסתכלה לאחור. אורות הניידת נראו ברחוב. הם היו רק בלוק אחד ממנה.

היא הספיקה להתחבא מעבר לפינה, לפני שאלומת הזרקור של הניידת הגיעה אליה. נשימתה הייתה קצרה ולבה הלם במהירות. אם השוטרים יגלו אותה, היא לא תוכל להימלט מהאמצעים המתוחכמים שלהם.

באותו רגע כיסה ענן את הירח.

היא נשאה עיניים למעלה.

 זה היה ענן די גדול.

הוא יכול להספיק.

היא שאפה עמוקות ופתחה בריצה לעבר הבניין הבודד. היא קיוותה להגיע אליו לפני שהירח יצא מהענן, ולפני שהניידת תגיע לשטח הפתוח עם הזרקור שלה. עוצמת הרוח בשטח הפתוח הייתה עזה. למזלה זאת הייתה רוח גבית. היא כמעט כשלה על ערימת לבנים מרוסקות, אבל המשיכה לרוץ בכל הכוח, מאמצת את הסלסילה לחזה. קצרת נשימה הגיעה לגדר שהקיפה את הבניין.

המקום היה שומם וחשוך. גדר הפח החבוטה נאנקה במשבי הרוח שנפחו בה. הגדר התנשאה מעל קומת אדם, בהסתירה את מה שמאחוריה.

הדמות הקטנה דשדשה לאורכה, כשהירח הבקיע מבין העננים. אורו הקר טבע בנוף גבולות חדים בין שחור ואפור, בהטביעו צללים לכל עבר. צילה של הנערה התפתל על גדר הפח הגלי כשנעה לאורכה, ונראה כגיבן תזזיתי בגלל התיק שעל גבה.

היא שעטה על פני גרפיטי שזעקו בצבעוניות אילמת "לא ניתן להרוס את מנהטן", "ניו-יורק לעולם ועד", "בית הרוחות", "די לקדמה" ואחרים. היא התעלמה מהם, כמו גם מהשלט הרשמי "מבנה להריסה – סכנת התמוטטות, הכניסה אסורה".

כשהגיעה לפשפש קטן בקיר הפח המוצק, עצרה והסתכלה שוב לאחור.

הניידת הגיעה זה עתה לקצה השטח הפתוח, והחלה לשטוף אותו באלומת הזרקור.

היא לא אהבה בתים נטושים, הם הפחידו אותה, בעיקר בתים בעלי מוניטין מפוקפק כמו של הבניין הזה. אבל למרות שפחדה נדחקה בעד הפשפש וסגרה אותו אחריה. הפחד שלה מהרודפים היה גדול יותר מאשר מהריקנות שבפנים.

נשימתה הייתה מהירה ומאומצת כשנשענה על הגדר ובחנה את המקום אליו הגיעה. מולה התנשאו שלושים ושש קומות של בנין נטוש. חלונותיו המנותצים פיהקו לעברה באפלה חלולה. שער הכניסה ללובי הבניין היה מוטה על צידו, פרוץ ושבור. היא נדחקה במעבר הצר שנוצר כדי להיכנס. התיק שעל גבה נתפס בזיז, והיה עליה לתמרן כדי להשתחרר. היא פסעה בזהירות אל תוך המבוא החשוך, ולאחר מספר צעדים נתקלה בקופסת שימורים ריקה.

הקופסה התגלגלה ברעש שהדיו הוגברו בחללים הריקים.

דלת רחוקה נטרקה ברעם עמום, וחריקה בלתי מזוהה הגיעה מהקומה שמעליה.

הנערה קפאה על מקומה.

היא האזינה בדריכות, והשתדלה להתעלם מהלמות לבה ונשימתה המאומצת.

מלבד שריקת הרוח ואנחות הפח המתעוות, לא שמעה כלום.

היא שלפה מכיס המעיל פנס זעיר. כשהדליקה אותו, הוא הטיל אלומה דקיקה למרגלותיה. האור היה דל מכדי שהשוטרים הרחוקים יבחינו בו, אבל היה בו די כדי שלא תתקל במכשולים נוספים.

היא התקדמה בין שברי רהיטים, קופסאות חלודות, טיח ולבנים שצנחו מהתקרה. כשהגיעה למדרגות, טיפסה מעלה לקומה הראשונה וסקרה בחשש את החדרים. הכול היה ריק. נראה שאפילו עכברושים וחתולים לא מבקרים כאן.

היא נשענה על הקיר, הסדירה את נשימתה וחשבה מה לעשות הלאה. המקום לא מצא חן בעיניה. היא לא התכוונה להישאר כאן כל הלילה. רק לנוח מעט עד שהשוטרים יסתלקו. היא חזרה אל חדר שהיה סמוך למדרגות. חדר זה היה ריק ככל האחרים, אבל קודם, כשעברה על פניו, היא הבחינה במזרון חבוט בפינה. היא האירה בפנס את החדר.

חלק מהקירות הבריק מרטיבות ונצנץ באור הפנס. זה היה רק בצד המרוחק מהמזרון. הרצפה הייתה יחסית נקייה מלבנים וטינופת, בגלל שלחדר לא היו חלונות. בטח שימש בשעתו כחדר ארונות או כמזווה.

מבחינתה החדר היה מושלם. היעדר החלונות מנע את חדירת הרוח הקרה, ואפשר להדליק אור, בלי שזה יראה מבחוץ. היא בדקה את המזרון. הוא היה שמיש למדי. לאחר שהשליכה עליו את התיק והסלסילה, היא הוציאה נר שעווה ארוך שגנבה הבוקר מכנסייה, והדליקה אותו במצית.

אורו המהסס של הנר בקושי פיזר את החשיכה סמוך למזרון.

זה כל מה שהיה נחוץ לה.

הקירות ריככו מעט את רעשי הרוח שבחוץ. מדי פעם נשמעה חבטה רחוקה או חריקה שהתנשאו מעל רעשי הרקע. כל רחש כזה הקפיא אותה בפחד. לאחר זמן מה החלה להתרגל לרעשים ונרגעה במקצת.

היא חלצה את נעליה וסידרה אותן לצד המזרון. אחר כך הסירה את המעיל וכפפות הבד הקרועות והשליכה אותם לידה, על המזרון. היא זחלה באנחה לקצה המזרון כדי להישען על הקיר, וגררה את הסלסילה איתה.

היא חיטטה בסלסילה ובחרה חבילת ופלים, קרעה את העטיפה ואכלה בריכוז ובהנאה את כל תכולתה. לאחר מכן הרימה שקית מבריקה של גרביונים. היא הסתכלה בקנאה באישה הזוהרת והנקייה שבתמונה, העטויה בגרביונים, וסקרה את גופה הגרום והרזה, שהיה עטוף בשמלה שידעה ימים טובים יותר. היא דחתה מיד את הרחמים העצמיים. במקום זה הפשילה את השמלה והסירה מעליה את הגרביונים המרוטים והקרועים שלבשה. היא השליכה אותם בשאט נפש אל פינת החדר הרחוקה. לאחר מכן הוציאה בעדינות את הגרביונים החדשים מהאריזה, נזהרת לא לקרוע אותם בציפורניה השחורות. מגעם הנקי והמלטף העביר בה רטט הנאה. היא נשכבה על הגב והחלה ללבוש אותם בתנוחה ראוותנית שראתה פעם בטלוויזיה, כשרגלה המורמת שלוחה לפניה, כששמעה רחש מחוץ לחדר.

היא קפאה ועצרה את נשימתה, אבל התרכזותה הייתה מיותרת.

אל החדר התפרצו שני בחורים צעירים,  נוודים לבושי סחבות, כמוה.

"ג'ק, מה אתה אומר על המזל שלנו?" קרא אחד מהם במבטא היספאני, " אישה. בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לחמם לנו את הלילה הקר, בטח נשלחה אלינו מהשמים, מה, ג'ק?"

"אהה, מהשמיים."

"בשביל מתנה מהשמים היא קצת רזה מידי, אתה לא חושב?"

הנערה מיהרה לכסות את רגליה בשמלה.

"הרגליים באמת רזות, אבל צריך לבדוק הלאה," ענה ג'ק בגיחוך. "דווקא נראה שהתחת שלה בסדר גמור."

היא ניסתה להגיע לשוקר החשמלי שבמעיל, אבל  הבחור הקרוב אליה היה זריז יותר. הוא משך אליו את המעיל ומצא את השוקר.

"שובבה אמיתית זאת, מה, ג'ק? ממש רעה. היית מאמין שהיא רצתה לפגוע בנו עם הדבר הזה? אבל למה? היא אפילו לא מכירה אותנו, מה, ג'ק? ואנחנו רוצים לעשות לה רק טוב, לא נכון? איזה מן עולם זה, לאן הגענו?"

"באמת, לאן הגענו".

היא התכווצה בפינה, נצמדה לקיר.

הוא קרב את השוקר לרגלה, וזו נרתעה מפניו.

הוא הרצין. "תתפשטי," ציווה.

היא  הנידה ראשה לשלילה.

"אל תכריחי אותי להשתמש בזה," אמר וקירב את השוקר אליה.

"לא," אמרה.

ג'ק עצר את היד של חברו.

"עזוב, למה לך? אל תקלקל את המתנה מהשמים. לא כיף ללטף כוויות, מה? יש הרבה דרכים להפשיט גברת."

הוא הסתער עליה ללא התרעה ומשך אותה למזרון. הבחורה צווחה. ג'ק דחף את אחת מכפפותיה לפיה, מה שהשתיק אותה, ובכוח הפשיל את שמלתה עד מעל לראשה.

השני צחק למראה ידיה המתנפנפות בניסיון כושל להתכסות.

ג'ק כרע בין רגליה כשהוא מתאמץ לשחרר את חגורת המכנסיים שלו ביד אחת, בעוד ידו השנייה מצמידה אותה למזרון.

הוא הספיק להתחיל להוריד את המכנסיים, כאשר השני קרא בפחד, "ג'ק, ג'ק, תראה שם, מימין..."

באותו רגע הצליחה הנערה לחלץ את הראש מהשמלה. כשהסתכלה בבחור שאחז בה, לא הבינה מה היא רואה, כי  פניו וגופו היו מכוסים במשהו לבן, מין ג'לי משונה.

אז היא הבחינה בעוד משהו, שהשכיח לרגע את אימת האונס, במשהו שעורר בה חרדה אחרת, ארכאית יותר, גדולה יותר. היא ראתה  רוחות רפאים לבנות, שנהרו מבעד לדלת, הגיחו מתוך הקירות, נשרו מהתקרה, פרצו מכל מקום, והסתערו עליהם. לפתע סיפורי האימה שנקשרו ל"בית הרוחות" התממשו לעיניה.  עיניו של ג'ק היו פעורות באימה ופיו נפתח לזעקה שנחסמה על ידי המעטה הלבן.

הנערה  הרגישה הקלה באחיזתו. היא שיחררה אחת מרגליה ובעטה באשכיו בכל כוחה.

נראה כאילו עיניו של ג'ק יוצאות מחוריהן, והוא נפל לאחור.

 היא הוציאה את הכפפה שדחף לפיה, ומיהרה להצטלב, במלמלה את שמות השילוש הקדוש. רק אחר כך משכה את השמלה לכסות את גופה החשוף.

קריאת השילוש הקדוש בשמם המפורש לא השפיעה על רוחות הרפאים. אלה המשיכו לזרום פנימה, עד שעטפו לחלוטין את שני הגברים.

הנערה המבועתת חיכתה שהם יסתערו גם עליה  והתכוננה לגרוע מכול, בלי לדעת למה.

אבל כלום לא קרה.

פתאום חדלו רוחות הרפאים לעופף בחדר. נותר רק המעטה הלבן שהקפיא את הגברים במקומם.

לרגע היא התבלבלה, אבל אז הבינה שהם לא מתכוונים לפגוע בה. להיפך, נראה שהם הצילו אותה מאונס ודאי.

היא לא טרחה למצוא הסבר. היא אספה בזריזות את חפציה ואת נעליה לתיק, ומשכה את המעיל מתחת לרגל של ג'ק. היא נסוגה אחורנית בחשש והתרחקה מהמזרון. עיניה התרוצצו בין הגברים החנוטים בלבן, ובין הקירות שרק לפני רגע הפיקו רוחות רפאים. ואז, כשידה השלוחה לאחור נגעה במשקוף החדר, הסתובבה ונמלטה מהמקום כל עוד נפשה בה.

על המזרון נשארה הסלסילה על תכולתה. עטיפות הצלופן המבריקות פיזרו את אור הנר, שהמשיך להבהב. לאורו נראו הגברים החנוטים, שמזמן איבדו את הכרתם.

אט אט התנתק מהם המעטה הלבן, ריחף ונבלע בקיר.

*המשך הפרק בספר המלא*