אבל היתה שם אהבה

הקדמה
מיכל גוברין

מאז שראיתי את צילום האישה מיאנינה הוא לא מרפה ממני. מוקפת בבני הקהילה היהודית של צפון יוון רגעים לפני שילוחם אל דרך המוות, היא מרימה את פניה בתחנון מכמיר לב. רק בשנת 2009, כשנמצא הצילום בארכיונים, זיהתה אותה נכדתה כפאני חיים, ששרדה את אושוויץ ונפטרה ב־2008. אולם לצילום פנים נוספות: מאחורי העדשה נחשף מבטו הסדיסטי של איש האס. אס. הוא כבר הדיר אותה ואת יהודי יאנינה ממשפחת האדם, סימן אותם כפסולת לחיסול. הוא לא שעה לתחינתה של פאני חיים, אלא לכד (shot) אותה במצלמתו (ו"יריית הצילום" הנאצית מטרימה את התיעוד העכשווי של רגעי אסון במקום הגשת עזרה). אך מבעד לנסיבות הצילום, מפרקת פאני חיים בעומק אנושיותה את מבטו של איש האס. אס., מקרבת אותנו אליה, הופכת אותנו לשותפי גורל, ולא מפסיקה לתבוע מאִתנו – זִכרו והִפכו את הזיכרון לכבוד לאנושיות ולמאבק במחיקת האדם.

***

הניצולים, הנושאים בהווייתם את אימי השואה, ניסחו במנשר את חובת העברת הזיכרון:

אנחנו דור נצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: 'אני זוכר את מה שאירע בשואה'. יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.[1]

שבעים וחמש שנה אחרי השואה, עם היעלמות דור הניצולים, מה יהיה זיכרון השואה? כיצד יועבר לדורות הבאים? זו השאלה העומדת מולנו, בתקופה שבה מתחולל בכל עצמתו המאבק על פני הזיכרון.

***

עם בואה ארצה עברה אמי, רינה גוברין (רגינה־רגה פוזר־לאוב), ניתוח פלסטי והסירה מזרועה את מספרה מאושוויץ. בילדות המוקדמת לא 'ידעתי' שאמי 'היתה בשואה', שהיא שרדה את האקציות בגטו קרקוב ואת מחנות פלשוב, אושוויץ, בירקנאו, צעדת המוות וברגן בלזן; שהיא ניצלה בכוחה של קבוצת עשר נשים שכינו את עצמן 'הצענרשאפט' (העשירייה), חילונית יחידה בין תשע חרדיות. מעולם לא סיפרה לי על רצח בעלה הראשון, או על ריצתה אחרי משאית הילדים מהקינדרהיים בפלשוב שבה שוּלח בנה בן השמונה לתאי הגזים. גם לא ידעתי שעם השחרור הפכה למפקדת 'הבריחה' באזור הבריטי של גרמניה, אחראית על העברתם של שלושים אלף עקורים בדרכם החשאית לארץ.

אימא שתקה. ועם זאת, צריבות־הרגש של הסיפור שלה הועברו אליי והוטבעו בי. תמונות נגטיב עמומות בילדות, מיפוי של אימה ומאבק וחולשה ואשמה, עצמת־הישרדות וארוס. אזורים של טרום־זיכרון ההופכים לנדבכי עומק של סיפור, של מיתוס.

עשרים שנה אחרי מותה, לא יכולתי עוד לחמוק מהחובה לספר את הזיכרון השתוק, 'לזכור' את מה שמעולם לא חייתי. אחרי שנים של התכחשות ושל התייחסות עקיפה, מה שנצרב תבע את חשיפתו. תרתי אחרי זִכרה של אימא בתודעות הנשים ששרדו אִתה ועדיין נותרו בחיים, בארכיונים, במפגש עם התובע הגרמני במשפט בהאנובר שבו העידה נגד אחד ממפקדי גטו קרקוב, בדו"ח שהופקד במוזאון ההגנה עם פירוט של פעילותה ב'בריחה' (דו"ח שעל קיומו נודע לי מהערת שוליים אגבית בספר מחקר), במפגש בלתי צפוי עם מי שהיתה בגטו קרקוב הגננת של מארֶק, בנה של אימא, אחי שנספה. פירורי חומרים, כמו קרעי רקמות שנאספות אחרי פיגוע על ידי אנשי זק"א. עקבות עמומים של דמויות, של אירועים.

והיתר? האם כל אותם פרטים מטלטלים שנגלו לי אכן מספרים את סיפורה של אמי? האם הידע מעמיד מציאות? האם העברת זיכרון משמעה קניית מידע? ומהו ה'זיכרון' של מי שלא היה שם? שכן, למי שלא היה שם אין 'זיכרון', אלא רק 'העברת זיכרון': בנייה של תמונת הכרה, 'שואה' המורכבת מצריבות הרגש שהוטבעו בנפש ובתודעה, ומשלל העדויות שנצברו. בין פיסות האינפורמציה מתייצב הבדיון. הוא הכרחי כדי להשלים את החסר, לטוות 'סיפור' עם אירועים וכרונולוגיה, ליצור רצף – ולו חלקי – בין הכאן והעכשיו ובין ה'שָם' של 'הפלנטה האחרת'.

אך מהו אותו דחף כפוי להעביר את הזיכרון, לספֵּר? אחריות? חובה? וכלפי מי – העבר? ההווה? אולי העתיד? ומהן צורות ההתנסחות והכתיבה של הזיכרון המועבר, האישי, הקולקטיבי? כיצד ניתן להעביר זיכרון מורכב של מאבק להישרדות, ולחלופין זיכרון של חולשה, וייאוש, ובגידה, ואכזריות, ורצח? כיצד אפשר להעביר את ריבוי הפנים של השואה? זאת ועוד, מהרגע שנכפתה עליי החובה לספר את מה שאמי שתקה, הבנתי שמה שחוויתי כסוד האינטימי והחבוי ביותר של חיי ויחסיי עם אמי דומה עד סחרחורת לחוויותיהם של רבים אחרים. לא יכולתי עוד להתכחש לעובדה שהסיפור האישי ביותר שלי איננו פרטי אלא סיפור משותף. זיכרון השואה מורכב מקולות אישיים רבים ושונים, כגורלות הרבים והשונים שנלכדו באימי השואה. הוא מכיל לא רק את צאצאי השורדים אלא גם את צאצאיהם של המעוולים ושל העדים הפסיביים. זהו סיפורה המורכב של האנושות. הטוטליות של קריסת התרבות בשואה, גם היא לא ניתנת להקפה במבט אחד, אלא מחייבת מגוון זוויות ראייה, ידע ומיני ניסיון רבים ושונים כדי לנסות ולהבינה.

***

בתחושה של דחיפות, כל עוד אחרוני העדים אִתנו, פניתי לפיכך בשנת 2011 למכון ון ליר שבירושלים כדי להקים קבוצת דיון שתחקור את שאלת עיצוב הזיכרון ודרכי העברתו מזוויות שונות ובכלי־ניתוח השאובים ממגוון דיסציפלינות. במרכז, הצעתי, תעמוד שאלת העברת זיכרון של טראומה, לאור המקרה הקיצוני של השואה ודרכי העברת הזיכרון שלה ליחיד ולחברה.

תחושת הדחיפות נבעה גם מההכרה שלמרות ממדי השבר חסר התקדים בתולדות האנושות שהתחולל בשואה, העולם שאחריה לא עבר שינוי רדיקלי במידה ובהיקף שיכלו להוות תשובה או תיקון. במהלך השואה דבר לא נותר על כנו: מנגנוני המדינה והדמוקרטיה, הנאורות, המדע, הרפואה, התרבות, האמנות, המשפט והדת, פני האדם ויחסי אדם לאדם עברו כולם זעזוע עמוק. למחרת השואה התלכד העולם בקריאה: "לעולם לא עוד!" – נוסד האו"ם, נוסחו חוקים, נחתמו אמָנוֹת, הוקמו מוזאונים ונערכו עצרות זיכרון. אך שבעים וחמש שנים אחרי השואה מתברר שהתקוות הנעלות לשינוי עומק לא התממשו. האו"ם הפך לגוף שכוחותיו מוגבלים ביותר: ההגדרה המשפטית של "רצח עם" ו"פשעים כנגד האנושות" לא מנעה את הישנותם של זוועות רצח העם ואת דיכוים של מיליונים; האמנות הבינלאומיות שחוברו על ידי משפטנים, שרבים מהם יהודים חדורי אמונה, לא מיגרו את הפרת זכויות האדם והפליט; ודרכי זיכרון השואה לא עצרו את חזרת הפשיזם, הגזענות והאנטישמיות. השואה – המפולת חסרת התקדים של האנושות – לא הביאה לתיקון האדם והחברה, ולא שינתה את פני העולם. אך בה בעת, רוח הרפאים של השואה לא חדלה מלרדוף אותנו. בתודעה הישראלית עדיין פעור פצע השואה, והשלכותיו הגלויות והנסתרות ממשיכות להשפיע על היבטים רבים של המציאות ומזינות את השסעים בחברה הישראלית. אך לא פחות מכך, במובנים רבים רודף זיכרון השואה גם את אומות העולם. מה שנקבר חיים שב ופורץ בגלגולים שונים. בראשית המאה העשרים ואחת השואה איננה רק עבר, אלא משקע מבעבע הממשיך ומשפיע על ההווה, ישירות או בדרכי עקיפין.

למעלה משבעים וחמש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עדיין נותרה ללא מענה השאלה כיצד להעביר את זיכרון השואה כדרך לתיקון העולם. אני רואה בכך אחריות המוטלת עלינו, על מי שלא היה שם. היא המהדהדת בקולות שבספר זה. אחריות חברתית, מקצועית, אך בראש ובראשונה אישית וקיומית. בהצעתי למכון ון ליר כיניתי את נושא המחקר של הקבוצה "העברת זיכרון ובדיון". זאת, כדי להדגיש את המתח הטמון בין מציאות, זיכרון ובדיון, כדי להאיר את חמקמקותה של התפישה האנושית, וכדי להתבונן בזיכרון ובבדיון מבעד לנקודות מבט של דיסציפלינות מחקריות ואמנותיות שונות.

ועם זאת, הקישור בין בדיון ובין השואה מטלטל ופרובוקטיבי במיוחד, מחמת היראה הנלווית לאירוע היחידאי. אך בראש ובראשונה מזכירה כותרת זו את השימוש המסיבי שעשה הנאציזם באמצעי הבדיון של התעמולה כדי להוליך אחריו מיליוני בני אדם, ואת הדרך שבה בוצעה השואה בכל שלביה תוך שימוש מכוון בהונאה ובתעתוע: למגורשים סופרו סיפורי בדים, המחנות הוסוו בתחפושות מקבריות, וגם עקבות המוות נמחקו מיד, הוסתרו והוסוו בתפאורות ו'תוצרים' מחופשים. השואה התחוללה כחלק מסיפור בדיוני מגמתי בעל ממדי עוועים שמנגנון הבדיון שלו שירת במודע את מחולליה. עד היום משרת אותו מנגנון מניפולטיבי של בדיון את מכחישי השואה. אולם לא פחות מכך רומזת הכותרת 'העברת זיכרון ובדיון' לסכנה האורבת לעיצוב זיכרון השואה: למרות כל הכוונות הטובות עלול זיכרון השואה לשכפל את הבדיון הנאצי, ובמקרים רבים, ומתוך מטרה 'לרגש' ו'לגעת', משכפל עיצוב הזיכרון ומלבה את אותם דחפים סוטים ורוויי הסדיזם: כך, במקום להיאבק בשאיפה הנאצית למחוק את פני האדם, הוא שב ומחולל אותה.

יתרה מזאת, לאחר הזעזוע הראשוני מכך שזיכרון השואה הוא מעשה של בדיון, מתבהרת האחריות הנתבעת מעיצובו. אם זיכרון השואה איננו אמת אחת ויחידה הנתונה מראש, הרי בידינו לבחור כיצד לעצב את הזיכרון, איך להפוך אותו לכלי במאבק כנגד השמדת האדם ומחיקת אנושיותו. האתגר המוסרי הנתבע ממעצבי זיכרון השואה הוא להעלות את זכרו של האירוע מהעבר, לשמור שלא יישכח, ובה בעת לחולל שינוי מתמשך ועמוק של ההווה והעתיד. שבעים וחמש שנה לאחר סיום המלחמה מתברר שהקריאה 'לעולם לא עוד!' מורכבת הן מ'האחריות לזכור' והן מהתביעה 'לזכור באחריות'.

***

עם היענותו של מכון ון ליר להקמת קבוצת המחקר, הזמנתי לקבוצה משתתפים בני שלושה דורות, ממוצא, מרקע אישי ומרקע מקצועי שונים: היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי ספרות ואמנות, אוצרים, אנשי מדע בתחום מחקר המוח והפסיכואנליזה ואמנים־יוצרים מתחומי אמנות שונים. עם חלקם כבר שיתפתי פעולה בעבר, ואחרים הפכו לחברים קרובים לדרך. יחד חקרנו במשך שלוש שנים וחצי – 2012‏-2015 – את הזיכרון מהיבטים מדעיים ואמנותיים, את הזיכרון האישי ומולו את הזיכרון הקולקטיבי ואת דרכי העברת הזיכרון מדור לדור. ובמקביל ריחפה תמיד השאלה מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה, וכיצד ניתן לעצבו מתוך אחריות מוסרית וכקריאה לחיים.

ואולם, מניסיוני כבמאית תאטרון וכסופרת כמו גם מתוך מהלכי הביוגרפיה האישית, ידעתי שאל עומקיו יגיע הדיון רק אם ייווצר חיבור קיומי אל נושא המחקר וייחשף הקשר האישי של כל אחד מהחברים לשאלת העברת הזיכרון; רק אם יעלה הממד האישי שאליו פונה הזיכרון כגורם חי. ואמנם, כבר מהפגישה הראשונה פרצה עבודת הקבוצה את גבולות השיח המחקרי ואת תחומי עיסוקם של חבריה. מראשית היה זה גם מפגש אישי עם מעמקי הזיכרון הפרטי של חברי הקבוצה, ולאורך שנות העבודה יחד המשיכה ונחשפה נוכחותו המורכבת, ולעתים המפתיעה ביותר, בחייהם ובעיסוקם המקצועי של המשתתפים. וכך, כבר במפגש הראשון נחצה קיר הזכוכית המגונן של היותנו 'קבוצת מחקר', נפרצה הפרסונה המקצועית או הציבורית של המשתתפים, והסתנן הקול האישי, הגולמני, המהוסס, המגשש, הכאוב וחסר המילים. אִתו נוצר מעגל הקשב הדרוך, התומך. בלִבו של המפגש הראשון פתחה אתי בן־זקן בשיר בלדינו – שיר אהבה וגעגועים שהושר בפי יהודי סלוניקי המובלים לאושוויץ – שהרעיד את חברי הקבוצה; וכאשר בסיום המפגש פצח מנדי כהאן בשיר ביידיש, והמשתתפים נסחפו אחריו ויצאו במחול מסביב לשולחנות הדיון בחדר הסמינרים של ון ליר, ידענו שנוצרה קהילה קטנה, ושמעתה הדיבור בה יחצה דיסציפלינות מלומדות ויהיה מחויב לעצם קיומנו, ושאולי זהו קצה החוט שאחריו אנחנו מחפשים – העברת זיכרון, גם בלב הקולקטיב, כחוויה אישית קיומית ומכוננת.

רק לאחר שנפגש אדם עם סיפורו החבוי, מכיר בו וחולק אותו, הוא נחלץ מבדידות שתיקתו ויכול להקשיב וגם לשמוע את סיפורו של האחר, מתוך אמפתיה או שותפות־גורל. עירוב כזה של דיבור מקצועי ואישי שזור גם בספר זה, כהזמנה לכל קורא וקוראת לשלב בתוכו את סיפורם.

***
תוך כדי פעילות הקבוצה התחולל בנו שינוי. מול היחס הרווח לזיכרון השואה כמסר אחד, קולקטיבי ומנוסח מראש, המבוסס לרוב על המאמץ לשמר את הטראומה מתוך דגש על הממד הקורבני, נקודת המוצא שלנו הפכה את היוצרות: הבנו שהזיכרון הוא בחירה אישית ולכן רב קולי; הזיכרון איננו רק מבט על אירועי העבר אלא נובע מההווה, והוא אינו יכול להיוותר כלוא בשימור הקורבניות אלא מוטלת עליו אחריות לעצב אחרת את העתיד.

כך, בין פגישותינו, כש'חוק המסתננים' הוגש לכנסת ב־2014, קיימנו דיון ציבורי ומשפטי בסוגיית מעמדם וגורלם של מבקשי המקלט האפריקאים בישראל. כשהתחוללו פעולות 'תג מחיר' וכתובות נאצה רוססו על חזית מרפאתו של רופא דרוזי ביקנעם ועל קירות מסגד בפוריידיס, יצאו חברי הקבוצה להביע את הזדהותם עם הנפגעים. במקביל, הפנינו מבט אל מגזרים בחברה הישראלית שהודרו מזיכרון השואה, למרות שגם כנגדם יצאה גזירת השמד, מתוך מחויבות להעניק להם קול.

פעילות הקבוצה הסתיימה ב־2015, בשנת השבעים לסיום מלחמת העולם השנייה. חיפשנו דרך הולמת לחלוק עם הציבור הרחב את התובנות שגובשו מתוך מפגשי הקבוצה. כמקובל במכון ון ליר תִכננו שני ימי עיון פתוחים לקהל. אך מה עם הממד הקיומי והיצירתי? ואיך לחלוק את ריבוי הפנים של הזיכרון, את הממד האישי שלו ואת התביעה לאחריות? כך התגבשה ההחלטה לקיים סביב יום השואה 2015 גם תערוכה, אשר תזמין כל אחד מהמבקרים לצאת למסע זיכרון אישי. ריבוי הקולות התממש הן בהרצאות בימי העיון, הן ביצירות אמנות שהציגו חברי הקבוצה, והן במיצב וידאו רחב־היקף שפתח את התערוכה, ובו עשרים מסכים שעליהם הוקרנו מונולוגים אישיים של חברי הקבוצה בנושא הזיכרון. כל אלה מהווים את המסד לספר זה.

במקביל להכנת התערוכה ובהשראת עבודת הקבוצה התעוררה השאלה כיצד לצקת את התובנות בתבנית שתאפשר לכל אדם להפוך את הזיכרון לאישי – כתביעה הנוגעת בו או בה ישירות. קבוצה נוספת של חוקרים וכותבים נפגשה בהובלתי לדיון ומחקר – שנמשכו שנה נוספת – ועיצבה את הגדת ה"התכנסות ליום השואה". ב־2016 הועברה ה"התכנסות ליום השואה" למחלקת הטקסים שבמכון שלום הרטמן לשלב הפיתוח וההנחלה בציבוריות הישראלית ובעולם. העקרונות שהנחו את חיבור הגדת ההתכנסות והיבטי הנחלתה, מול מסורת עיצוב זיכרון השואה, נידונים בחטיבה החותמת ספר זה.

***
השאלה מהו זיכרון, וכיצד ראוי לעצב את זיכרון השואה, פגשה כל אחד מחברי הקבוצה בלב מחקריו ויצירתו, והשפיעה על הדרך של כל אחד ואחת מאִתנו. שאלות אלו ממשיכות וימשיכו להעסיק את האנושות. הקולות שבספר מזמינים את הקוראים להציב את השאלה לעצמם, להפוך אותה לדרך לנקיטת עמדה ולאחריות כלפי הזולת מול האתגרים של עולם משתנה.

השואה היתה השמדת האדם האחר, האדם כאחר, אך הלכודים במלכודת המוות ומנגנוני הרצח נאבקו עד כמה שניתן על הישרדותם הפיזית ועל שמירת צלם האדם שלהם. יהודים מסרו את נפשם כדי לסעוד את אחיהם, והחסידים מבין אומות העולם לא נותרו עומדים מהצד אלא הצילו חיים מתוך סיכון קיצוני להם ולקרוביהם. בלב האופל והרוע זהרו הטוב והאהבה, כדברי אהרן אפלפלד שהנחו אותנו. לו יהא זיכרון השואה לזיכרון של מאבק על האנושיות גם מול הרוע, ויהפוך מצפן להתחייבות נמשכת לכבוד האדם באשר הוא אדם. פניה המורמות של פאני חיים, בכיכר השילוחים שביאנינה, תובעות זאת מאִתנו.

[1] גיל צבי, טייטלבאום ראול, גוטמן ישראל, שלו אבנר (2002). מנשר ניצולי השואה. לנוסח המלא ראו: אתר יד ושם, "מנשר ניצולי השואה". [חזרה]

שערי הספר ופרקיו
דנה פריבך־חפץ

במרכז הספר עומדת שאלת העברת זיכרון השואה מדור השורדים אל הדורות הבאים. המעבר מזיכרון ישיר, החתום בבשרם של השורדים, אל עיצוב זיכרון ממרחק זמן וחוויה נדון כאן מהיבטים שונים ובמגוון רחב של קולות. בתקופה שבה מתחולל בעולם מאבק על הנרטיב של השואה מוצע בספר דיון עקרוני, ביקורתי, אמנותי ואישי בתהליך עיצוב זיכרון השואה – אופיו, מניעיו והשלכותיו.

לסוגיה זו פנים רבות. ראשית, היא מצריכה עיון באִפיוניו של הזיכרון האישי והקולקטיבי בצד ניתוח של תפקיד הזיכרון בעיצוב ההווה – הן של הפרט והן של חברה המבקשת לשמר ולהנחיל את חותמו של אירוע מכונן בתולדותיה. שנית, הַבניה ממרחק של תבניות הזיכרון, שהיא מנת חלקם של מי שלא עברו בעצמם את הטראומה, שואלת לצרכיה אמצעים פואטיים מתחומי חיים ויצירה שונים, ומושפעת מתפישות עולם ומסורות תרבותיות, הנחשפות בספר מהיבטים רבים. שלישית, המודעות לתהליך הבניית הזיכרון, הדומה במובנים רבים ליצירה של בדיון, מהותית לבחינה ביקורתית של תבניות זיכרון השואה כמו גם של הניסיונות להכחשתה. רביעית, לעיצוב זיכרון קולקטיבי בכלל, וזה של השואה בפרט, יש השלכות מוסריות כבדות משקל. ולבסוף, נתבעת השאלה כיצד מובילות תובנות אלו לעיצוב זיכרון השואה. כל אלו מהדהדים מבעד לקולות השונים הנשמעים בספר.

סוגיית עיצוב זיכרון השואה עמדה בלב פעילותה של קבוצת המחקר הרב־תחומית שפעלה במכון ון ליר בירושלים בשנים 2012‏-2015, אשר דיוניה מהווים את הבסיס לספר. מכלול השאלות שהנחו את קבוצת המחקר, לצד ריבוי תחומי העיסוק, המחקר והיצירה של חבריה, הביאו לכך שהטקסטים והדימויים הנכללים בספר משתייכים למגוון עשיר של סגנונות, סוגות ותחומי הגות. כל אחד מהטקסטים נפתח במונולוג אישי של הכותב, ובכך נוכח גם הממד הסובייקטיבי של העיסוק בזיכרון. לאורך הספר, כל טקסט ודימוי עומד ויכול להיות מובן בזכות עצמו ומתוך עצמו, אולם בין הגישות השונות נחשפות גם זיקות משותפות, לעתים מפתיעות, ונבנות תימות מרכזיות ביחס למשמעויות השואה ועיצוב הזיכרון שלה. בהתאם לכך חולק הספר לשבעה שערים. בדברים הבאים יוצגו שערי הספר ופרקיו, בכדי לזרות אור על המהלך שבבסיס הספר ועל החוליות המרכיבות אותו.

בשער הפותח, שיחות בגוף ראשון, מובאות שתי שיחות עם שלושה ניצולי שואה שהם מ'האבות המייסדים' של הדיון הציבורי בשואה בישראל ובעולם. בשיחות אלה, אשר תועדו במפגשיהם של השלושה עם חברי הקבוצה, מספרים בני הדור הראשון באופן פתוח ובלתי אמצעי על חייהם בתקופת השואה ולאחריה ועל האופנים שבהם הובילה אותם הביוגרפיה שלהם אל יצירה ומחקר בנושא השואה: הטקסט הראשון הוא תיעוד מפגש עם הסופר אהרן אפלפלד, שבו שולבו קריאת קטעים מיצירותיו עם שיחה על אודות מחשבותיו וחוויותיו האישיות על הקשר שבין זיכרון לדמיון, על שתיקה ושפה ועל מקורות הכוח האישי והאמנותי – "מאין נובע הכוח לכתוב," כלשונו. יצוין, שגם כותרת הספר, 'אבל היתה שם אהבה', גזורה מדבריו במפגש. הטקסט השני בשער מתעד שיחה בין ועם היסטוריונים של השואה, שאול פרידלנדר ואוטו דב קולקה, על הדחקה מול עיבוד של זיכרונות, על הקשר שבין אישי למדעי במחקר ההיסטוריה בכלל ובמחקר שלהם בפרט, ועל 'אחורי הקלעים' של עבודתם המדעית החלוצית כנגד המחלוקות שעוררה; מתוך כך מתחדדת המודעות לתפקידו של המחקר ההיסטורי בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי והשלכותיו.

השער השני, לשונות זיכרון, עוסק במהות הזיכרון משלוש פרספקטיבות או לשונות מרכזיות. הראשונה, הלשון הפסיכולוגית – הפסיכואנליטיקאית יולנדה גמפל מציגה תובנות על זיכרון ושִכחה, מתוך חקירתה בת עשרות השנים את ההעברה הבין־דורית של זיכרון השואה בקרב ניצולים ובני הדור השני והשלישי (במהלכם טבעה את מונח המפתח 'העברה רדיואקטיבית'), ומתוך הביוגרפיה האישית שלה כבת הדור השני ששתק את הטראומה. השנייה, לשון האמנות – הציירת אורית ליבנה מציגה שלושה ציורי עננים גדולי ממדים שציירה לפרטי פרטיהם לאורך תקופת זמן ארוכה, בעודם משתנים שוב ושוב באופן שמגלם בעיניה את ההשתנות המתמדת והתנועה המתמדת של הזיכרון. השלישית, לשון המדע – חוקר המוח והזיכרון, הנוירו־פסיכולוג אלי וקיל, פותח צוהר אל התהליכים הקוגניטיביים והנוירולוגיים המתרחשים במוח בהיבטים שונים של זיכרון ושִכחה, ועומד על תפקידיהם וחיוניותם לפרט; הוא דן בדרכים לטיפול בחוויות טראומתיות, ומציע להקיש מכך על עיבוד הטראומה בזיכרון הישראלי של השואה.

השער השלישי, נוכח האַין, מאגד טקסטים ודימויים חזותיים שבלִבם התמודדות עם היבטים שונים של השבר שהותירה השואה, ופורש חמש התמודדויות שכאלה. הראשונה, אוצרותית – האוצרת יהודית קול־ענבר מציגה את התמודדותה כמנהלת אגף המוזאונים של 'יד ושם' עם האתגר לבנות תצוגה מוזאלית של השואה מנקודת המבט היהודית; היא מתארת את הגישות החדשות שפיתחה לשם כך עם עמיתיה ב'יד ושם', ומדגימה זאת באמצעות שלוש תערוכות נועזות בחדשנותן ומצליחות שהוקדשו לנושאי נשים וילדים בשואה, ובאמצעות עיצוב תערוכת הסיכום של עבודת הקבוצה. בשנייה, כותבת הסופרת מיכל גוברין 'תשליל של עדות' על כוחו של הדמיון בהנכחת האַין ועל מסעה המאוחר לאיסוף ושימור שברי זיכרון של אחיה המת מארֶק, שנספה כילד בשואה לפני לידתה, עד להנצחתו בתערוכת הילדים בשואה ב'יד ושם' ובאו"ם כ'ילד שלא הותיר סימן'. שלישית, מביאה הצלמת והחוקרת דנה אריאלי ארבעה דימויים שצילמה מתוך פרויקט ה'פנטומים' שלה, המתעד את שרידי ההיסטוריה באתרים מרכזיים שבהם פעלו דיקטטורות ברחבי העולם, וחושף טפח מקשרי הגומלין שבין תרבות, זיכרון ופוליטיקה, לצד טקסטים שחיברה המוסיפים לצילומים ממדים אישיים, היסטוריים ופוליטיים. רביעית, מציג האמן הפלסטי גרי גולדשטיין אוסף פרגמנטים פיוטי המעלה את חוויותיו המעצבות כבן לניצולי שואה שגדל במציאות שבה נכח עד מאוד האַין – בצל קרובי משפחה שנספו ושעליהם לא ידע, ובלב שתיקות, שִכחה ותחושות ריקנות; לצִדם, שמונה מציוריו, פורטרטים מתוך מה שהוא מכנה "יער של דיוקנאות" של בני משפחה שמעולם לא פגש. השער נחתם בסיפורו של מנדי כהנא, איש תאטרון ובן הדור השני, על המסע האישי שהביא אותו להקמת עמותת 'יונג יידיש' המשמרת ומטפחת את תרבות היידיש, ועל משמעותה של העברת זיכרון באמצעות איסוף ושימור ספרים "שיש עליהם אבק של שִכחה," כלשונו.

השער הרביעי, הדים ועדים, מעלה את סוגיית העדות על השואה ומחשבות על השלכותיה או ההדים שהותירה. בפתח השער פורש רון מרגולין, חוקר ההגות היהדות המודרנית, מחשבות על השואה ומשמעויותיה הדתיות בהגות היהודית לאחר המלחמה, ועל הקשרים המורכבים שבין האישי, הקהילתי והתאולוגי בהגות זו; בהמשך לכך, מציב מרגולין את עמדתו האתית לגבי 'לקחי השואה' והמחויבות המוסרית שהיא מטילה על הדורות שאחריה. לאחריו, דנה ההיסטוריונית יוכי פישר בדיאלוג שבין זיכרון מיתי, מחקר היסטורי ובדיון ספרותי. היא עושה זאת מתוך העדות המיתית – החיה אך גם השותקת – של אביה על אודות חוויותיו בשואה; פישר בוראת זיכרון ומשלימה את סיפורו של אביה בכתיבת פרגמנטים הממוענים אליו. אחריהם, מובאים בשער זה שני טקסטים העוסקים בעדות. באחד, בוחנת חוקרת השואה והפילוסופיה הפוליטית מיכל אהרוני את ספקנותה של חנה ארנדט לגבי עדויות ניצולי השואה (לאור ספרה הראשון של ארנדט, יסודות הטוטליטריות, משנת 1951); אהרוני מציעה לכך פרשנות ביקורתית משלה, הקושרת ספקנות זו לתפישותיה הרחבות יותר של ארנדט על אודות סבל, רחמים וחמלה. הפרק נחתם במסה של הסופרת והמסאית מיכל בן־נפתלי על אודות 'מות העד', כלומר על מה שנותר עם הסתלקותם של העדים – בהמשך ל'מות האלוהים' ו'מות המחבר' – ובשאלות האם מותם המתקרב של אחרוני הניצולים עתיד להוות את סיומו של 'עידן העדות' על השואה שעליו הכריז אלי ויזל, וכיצד ישפיע הדבר על האבל של החברה הישראלית כאִפיון מכונן בתפישתה העצמית.

השער החמישי, פואטיקה של זיכרון ושִכחה, עניינו באופני עיצוב הזיכרון כמו גם השִכחה של הטראומה, המודגמים על ידי חמישה כותבים בכמה שדות אמנותיים: ספרות, אמנות פלסטית, מוזיקה ומיצב. תחילה מעלה חוקרת הספרות שלומית רמון־קינן את שאלת מעשה הספרות כ"צורה לזעקה", בלשונו של אפלפלד, כלומר כיצד ניתן לעצב באופן ספרותי וקוהרנטי שבר טראומטי מבלי לבגוד בו או ליפול לתהום השיגעון, וחושפת טכניקות של סופרים אחדים שהתמודדו עם אתגר זה. אחריה דנה בשאלה זו חוקרת הספרות רינה דודאי, תוך התמקדות ביוצר אחד – דן פגיס, וקושרת בין הצורה הספרותית של החידה, העומדת בלב מחקריו של פגיס, לבין החידה הטמונה בלב שירתו; דודאי רואה בתבנית החידה ייצוג תשתיתי מכונן של היוצר החוקר, כמו גם של היוצר המשורר לעולם שאחרי הקטסטרופה של השואה. הצייר מאיר אפלפלד כותב על ייעוד השִכחה והזיכרון בתהליך היצירה, ועל הקשר שבין היצירה לבין התאולוגיה בתולדות האמנות המערבית – קרי: על האמנות כריטואל שהוא שארית לריטואל המגי; לכך נלווים שלושה מציוריו אשר, כמו כל גוף עבודתו האמנותית, נוצרו על ידו מתוך אותה עמדה שניסח על זיכרון ושִכחה. המלחין איתן שטיינברג כותב על זיכרון ושִכחה הכרוכים יחד בקומפוזיציה מוזיקלית, ועל השִכחה שהיא תנאי ליצירה ובבחינת 'היזכרות בעתיד'; הוא מדגים זאת באמצעות מהלך מחשבתי של המלחין ארנולד שנברג, ובאמצעות אחדות מיצירותיו שלו עצמו שבהן מאפייני הזיכרון הופכים לטכניקת הלחנה, להשראה מופשטת או קונקרטית, ואף לנושא היצירה. השער נחתם במסה של היוצרת הרב־תחומית אתי בן־זקן על אודות יצירת המיצב 'סגולה להרחבת הלב' המשותף לה ולאיתן שטיינברג; בן־זקן מתארת את תהליך היצירה האישי שלה – החל מנקודת הפתיחה רבת הספקות, דרך המפגש עם גוף הזיכרון המשפחתי והאמנותי, ועד למציאת הפתרון האמנותי שמהדהד זיכרונות אלה באופן חדש.

השער השישי, ייצוג ואחריות, ממשיך את קודמו בכך שהוא פורש דרכי ייצוג בשני תחומי אמנות נוספים – קולנוע וצילום, אך הדגש בשער זה מושם על ההיבטים האתיים של ייצוג השואה והצגת דיוקנותיהם של שורדיה. חוקרת הקולנוע רעיה מורג מתבוננת באופנים שבהם מעצבים קולנוענים בני הדור השלישי בשנות האלפיים את יחסם לשואה ואת השלכות אופני העיצוב הללו על זהותם העצמית ועל מקום האשמה בחייהם; באמצעות מבט השוואתי הבוחן יוצרים תיעודיים מארבע ארצות: ישראל, פולין, אוסטריה וגרמניה, ותוך התייחסות למושא מחקר אחר שלה – הקולנוע העכשווי בקמבודיה – חושפת מורג שלבים שונים של עיבוד העבר ושל בניית 'משטר חדש של זיכרון'. סרטו התיעודי של ארנון גולדפינגר הדירה – עומד בלב מאמרה של חוקרת הקולנוע אודיה כהן־רז, הבוחנת באמצעותו את הקשר שבין אתיקה ואסתטיקה בסרטי הדור השלישי לשואה בישראל, שבניגוד להוריהם, אשר הדחיקו את הזיכרון, הם מתמודדים עם זיכרון השואה ועם אתגר ההיעלמות ההדרגתית של 'הרפרנט הקולנועי' – שורדי השואה שבכוחם להעיד על התקופה; כהן־רז מנתחת את הפתרון האסתטי שמצא גולדפינגר ואת משמעותו האתית: נטילת אחריות כלפי בני הדור הראשון והנכחה שלהם למרות היעדרם הפיזי. חוקרת הקולנוע סנדרה מאירי מביאה פרספקטיבה נוספת לדיון על הקשר שבין האסתטי לאתי בקולנוע הישראלי, ומתמקדת בסרטי התבגרות בצל פוסט־טראומה שנגרמה לנשים שחוו אלימות מינית בשואה. מאירי מראה כיצד בסרטים אלו פותחו תחבולות אסתטיות לייצוג עקיף של הטראומה המינית, ייצוג המחויב לנאמנות ולכבוד לחוויות הניצולות מצד אחד, ולהדגשת ההשלכות הרות האסון של ההעברה הבין־דורית מצד אחר, והיא מכנה סרטים אלו בשם "קולְנוֹ־זיכרון". לאחר מכן מובא המבוא לספר ניצולים (2009) מאת הצלמת עליזה אורבך, לצד אחדים מצילומיה שהופיעו בספר: דיוקנאות של ניצולים החיים בישראל כיום – בדגש על כוח ההישרדות ונס ההשתקמות שלהם, צילומי חפצים שהם שמרו מתקופת השואה, וצילומיהם כשהם מוקפים במשפחות הענפות שהקימו. במבוא מתארת אורבך את הקשר האישי שלה לנושא, ואת תהליך יצירת ספרה. את השער השישי חותמת התבוננות של דנה פריבך־חפץ, פילוסופית וסופרת, בתהליכי היצירה של הספר ניצולים מאת עליזה אורבך ושל הסרט רסיסים מאת יונתן חיימוביץ' – סרט המתעד חיי מהגרים מברית־המועצות לשעבר בבניין שבו גר בילדותו; מתוך שיחות של אורבך וחיימוביץ' על אודות תהליכי הצילום שלהם, מתנסחת 'אתיקה של צילום' המתווה את ההקשבה המאפשרת ואף מזמנת מתן עדות של שורדי טראומה, כאינטראקציה אישית שבין שומע למספר המשלבת אחריות עם מה שהיא מכנה במאמר 'חסד חילוני'.

השער החותם את הספר, התכנסות, נכתב על ידי חברים בצוות שהוקם על ידי גוברין כסיכום לשנות פעילות קבוצת המחקר, ועיצב את ההגדה לטקס זיכרון חדש ואחר, 'התכנסות ליום השואה', שמאז פותחה ומונחלת בידי מכון שלום הרטמן. בפתח השער דן רני יגר, ממקימי בית־תפילה ישראלי ומנהל מחלקת הטקסים במכון שלום הרטמן, במהות הרעיונית והמעשית של הטקס. יגר מגדיר במסתו את מכלול מרכיבי ההתנסות הטקסית, ומציע כלי־עבודה מעשיים ליוצרי ומבצעי טקסים – בין היתר לגבי מבנה הטקס, מקורות ההשראה שלו, אתגר השפה הכרוך בטקס, והיחסים שבין הטקס לחיי הקהילה מול האינטימיות האישית של חבריה. אחריו מציגה חוקרת השואה וההיסטוריונית מלי אייזנברג את ספרות השואה החרדית ואת 'המחתרת החסידית' שפעלה בגטאות פולין במאבק על קיום אורח חיים וטקסים יהודיים במסתור, כהיסטוריוגרפיה חרדית אלטרנטיבית לזו הציונית־חילונית; אייזנברג דנה במחלוקת על אודות סיווג מעשים כאלה כפעילותה של 'מחתרת' ובפיתוח מודל של גבורה רוחנית כ'גבורה אלטרנטיבית', ועומדת על חשיבות הבניית זיכרון השואה בתהליך גיבוש זהותה של החברה החרדית. השער – והספר – נחתמים במסה של מובילת הקבוצה והצוות, מיכל גוברין, על אודות הקשר שבין 'האחריות לזכור' לבין 'לזכור באחריות'. גוברין מנתחת את עיצוב טקסי הזיכרון לשואה בעולם ובישראל, לאור תמונת העולם הנוצרית מחד גיסא ודרכי הניסוח של זכר יציאת מצרים היהודיות מאידך גיסא, ובעקבות זאת מתארת את ההשפעה של דרכי עיצוב הזיכרון היהודי (במיוחד בהגדה של פסח) על תהליך עיצוב טקס ה'התכנסות ליום השואה'. מתוך כך, משורטט רצף הגדת ה'התכנסות' הנע בין שני צירים – מקינה לקימה ומהאחריות לזכור לתביעה לזכור באחריות; כאשר סדר פרקיה מהווה מהלך חווייתי ומחשבתי טרנספורמטיבי הן ליחיד והן למעגל הזיכרון של ה'התכנסות'.

קהילת שותפות הגורל והאחריות שנוצרה בין משתתפי קבוצת המחקר מוצאת הד בקהילות הנוצרות במעגלי ה'התכנסות'. קוראי הספר מוזמנים אף הם לקחת חלק בקהילות הזיכרון, להוסיף את קולם האישי ואת תובנותיהם, ולהיות שותפים לעיצוב זיכרון השואה.