כלבי זיכרון

ג'ייני

 

 

הם הולכים לישון מוקדם וקמים בחשיכה. חורף עכשיו. הלילות ארוכים, אבל בחוץ, שם העלים נשרו מן הענפים, מסתנן האור הלכוד בשלג. יש שם חתולה המוצאת את שלוליות השמש. היא הייתה קטנה כשהילד היה קטן, אבל בינתיים גדלה והותירה אותו מאחור. ועדיין, בלילות, היא משתופפת על מיטתו של קירי, תובעת בעלות. הם נולדו בהפרש של שבועות ספורים זה מזה, אבל עכשיו הוא בן שבע והיא בת ארבעים וארבע. בני הוא הרֵאשית, האמצעית והאחרית. כשהיה תינוק הייתי הולכת אחריו על ידי וברכי, שנינו זוחלים על רצפות העץ, החתולה משתחלת בין רגלינו. שלום, שלום, היה בני אומר. שלום, חברה טובה. מה שלומך? הוא התגלגל לו לדרכו, פיל, מרכבה, מטורף נהדר.

עכשיו שעת דמדומים, אמצע פברואר. יום ראשון.

הגשם המקפיא של הלילה הותיר ענפים של בדולח. ביתנו נמצא בקומה השנייה, פניו מערבה, ועולים אליו בגרם מדרגות מפותל, הצבע הלבן מתקלף, חלודה ממרקת את שוליו. מבעד לחלון אני רואה את בני. קירי מניח תקליט, הוא שולף אותו בזהירות מעטיפת הקרטון, אוחז בו בעדינות בקצות אצבעותיו. אני מכירה את התקליט שהוא בוחר תמיד. אני יודעת איך הוא מתבונן במחט המתרוממת ובזרוע הממוכנת הנעה למקומה. אני מכירה את החוץ אך לא את השֶקט, לא כיצד מתרוממות מחשבותיו, תמיד מתגוששות, תמיד מגוונות, לא כיצד הן משתחררות זו מסבך אחיזתה של זו או מוצאות לבסוף, בהכרח, את מקומן.

קירי לומד בכיתה ב. הוא ירש מאביו את שערו החום־כהה, ועיניו יפות, מבהילות, צבען כצבע עיני. פירוש שמו בשפת קְמֶר הוא "הר". אני רוצה לעלות בריצה במדרגות ולסובב את המפתח במנעול, והדלת אל ביתי תיפתח לרווחה.

כאשר הפחד בתוכי גובר על הצורך - הפחד שמא יביט קירי מן החלון ויראה את המכונית המוכרת הזאת, שבני יראה אותי - אני מתניעה את המכונית ומתרחקת מן המדרכה, נוסעת לאורך הרחוב השקט. בתוך ראשי מתמידה המוזיקה, מצטלצלת באוזני, גופו מיטלטל כפעמון לצלילי הנעימה. אני זוכרת אותו קורס על הרצפה, נושא אלי את עיניו, מבוהל. אני מנסה לכסות על הזיכרון הזה, להתמקד באורות המיטשטשים, באבני הריצוף המכוסות קרח. מיטתי אינה רחוקה אבל חלק ממני רוצה להמשיך לנהוג, לצאת מהעיר, לנסוע בכביש המהיר הישר כמחט. אלא שאני חגה וחגה ברחובות בין בתי המגורים. מקום חניה מתפנה מול דירתו של הירוג'י, שם אני ישנה בשבועות האחרונים, ואני מקרבת את המכונית אל שפת המדרכה.

מחר יבוא חיש מהר, אני אומרת לעצמי. מחר אראה את בני.

הרוח עטה עלי ומשחררת לחופשי את מעט החום שאגרתי. אני מצליחה בקושי לנעול את הדלת ולעלות מהר למעלה. בפנים אני חולצת את מגפי, אבל ממשיכה ללבוש את המעיל והצעיף מחמת הצינה. החתולה של הירוג'י, טאקה הזקנה, מדלגת לפני במסדרון הארוך. נורת המשיבון מהבהבת ואני לוחצת כה חזק על הכפתור הרבוע עד שהמכונה משהקת פעמיים בטרם תציית.

קולו של נאווין. "ראיתי את המכונית," אומר בעלי. "ג'ייני, את שם?" הוא ממתין. ברקע בני צועק. קולותיהם כמו מהדהדים. "לא, קירי. קדימה, ילד. תחזור למיטה." אני שומעת צעדים, סגירת דלת, ואז נאווין חוזר. הוא אומר שהוא רוצה לנסוע עם קירי לוונקובר לכמה שבועות, שהזמן, והמרחק, עשויים אולי לעזור לנו. "נגור בבית של לינה," הוא אומר. אני מהנהנת, מסכימה לכל מילה - ביתה של לינה עומד ריק מאז מותה בשנה שעברה - אבל צער קהה חולף בגופי.

אחר כך עוד הודעה אחת אחרונה. אני שומעת תקתוק בקו, ואז צפצוף של הקשת קלידים, פעם, פעמיים, שלוש. והקו מתנתק.

 

המקרר ריק להפליא. אני סוקרת את תוכו המבהיק ועורכת רשימת מצאי מהירה: לחם ישן במקפיא, ועל המדף שתי פחיות שימורים של קוביות עגבניות, שימורי צדפות מעושנות, וגם - חי שמים! - שלושה בקבוקי יין. אני משחררת את הלחם ואת הצדפות, מוזגת לי כוס של יין נתזים לבן, ואז עומדת ליד הדלפק עד שהטוסטר פולט את ארוחת הערב שלי. גורמה. אני מקלפת את מכסה הפחית ואוכלת את החתיכות בזו אחר זו. היין עוזר ללחם להחליק בנעימות בגרוני. הכול נעלם מהר מדי, פרט לבקבוק היין המלווה אותי אל הספה, שם אני מפעילה את הרדיו. מוזיקה גואה ומפזזת ברחבי הדירה.

היין התוסס הזה משרה עלי עגמומיות. אני מחסלת חיש מהר את הבקבוק כדי להיפטר ממנו. "כאב," אמר לי פעם הירוג'י, "יש רק בגופים." הוא בא אז אלי למעבדה והסתכל בי בשעה שחילצתי נוירון תנועה מתוך ארנב ים. גופים, נפשות: בשבילו הם היו היינו הך, אי אפשר להתייחס לאלה בלעדי אלה.

עשר וחצי. מוקדם מדי ללכת לישון, אבל החשיכה משרה עלי אי נוחות. אני רוצה לצלצל למֶנג, הוותיק שבחברי, לא דיברנו יותר משבועיים, אבל בפריז זוהי שעת הזאבים. איברי קלים ואני מפכפכת, הפכפכה, בין החדרים. בחלקה הרחוק של הדירה, בחדר העבודה הקטן של הירוג'י, החלונות פתוחים ודומה שהווילונות נעים ברוגזה, במזיד. שולחן העבודה התפוצץ, זה קרה אולי בשבוע שעבר, אולי קודם לכן, אבל בינתיים הסתדרו כבר הניירות והספרים במצב טבעי מאוזן יותר. ובכל זאת יש לשולחן מראה בוגדני. לאורכו ולרוחבו, כקרחון המשתלט על פני השטח, נערמים הדפים שעליהם אני עובדת. טאקה הזקנה הייתה כאן: הניירות מקומטים ועדיין מדיפים חמימות קלושה.

מאז נעלם הירוג'י, לפני שלושה חודשים כמעט, לא היה לי כל קשר אתו. אני מנסה לתעד את הדברים שאמר לי: האנשים שבהם טיפל, המדענים שהכיר. התיעוד הזה ממלא דף אחרי דף - כל זיכרון בתורו, כל מקום, כל רמז - כדי שלא כל המקומות וכל המחשבות יתפרצו בבת אחת, כולם יחד, כרעש מחריש אוזניים. על שולחן העבודה של הירוג'י ניצב תצלום ישן שבו נראים הוא ואחיו הגדול עומדים בנפרד, יער אזמרגד מאחוריהם. הירוג'י, עדיין ילד, מחייך חיוך רחב. הם יחפים, וג'וּניצ'ירוֹ, או ג'יימס, עומד כשידו האחת על מותניו, סנטרו מורם, מתריס כלפי המצלמה. פניו מכשפות, עצובות.

לפעמים נדמה לי שהדירה הזאת דחוסה מדי באנשים יקרים, באנשים זרים, באנשים דמיוניים. הם אינם מאשימים אותי או תובעים ממני הסבר, אבל אינני מסוגלת להיפרד מהם. בתחילה חששתי מן הגרוע מכול, שהירוג'י שלח יד בנפשו. אבל אני אומרת לעצמי שאילו היה מדובר בהתאבדות, הוא היה משאיר מכתב, היה משאיר אחריו משהו. הירוג'י ידע מה קורה כשהנעדרים ממשיכים לחיות בקרבנו לאין סוף. הם גדלים כל כך, ואנחנו מתרוקנים כל כך, עד שאפילו לילות החורף הקרים ביותר לא יוכלו לבלוע אותם. אני זוכרת איך צפתי, ילדה על הים, לבדי במפרץ תאילנד. אחי נעלם, אבל אני נושאת עיני אל השמים הלבנים ומאמינה, איכשהו, שאני יכולה לקרוא לו לשוב. אם רק אהיה אמיצה מספיק, או כנה מספיק. ארצות, ערים, משפחות. שום דבר אינו צריך להיעלם. ליד שולחנו של הירוג'י אני עובדת במהירות. קולו של בני שוכן בראשי, אבל איבדתי את היכולת לשמור על ביטחונו. אני יודעת שמה שלא אומר, מה שלא אעשה, אין מחילה לדברים שעשיתי. נדמה לי שידי עצמן מלגלגות עלי, אומרות לי שככל שארחיק להימלט כן יגדל המרחק שיהיה עלי לעבור בשובי. אסור היה לך לעזוב את מאגר המים, היית צריכה להישאר במערות. הביטי סביבך, הרי הגענו בחזרה לאותו המקום, לא? הבניינים שמעבר לכביש מחשיכים, אבל המילים ממשיכות לבוא, מצטברות כשלג, כאבק, מעטה שברירי המתעופף בקלות ואיננו עוד.

 

יום ראשון, 19 בפברואר

[קטע]

 

אלי הייתה בת חמישים ושמונה כשהתחילה לאבד את השפה. היא סיפרה להירוג'י שהאירוע הראשון קרה בכנסיית סיינט מייקל במונטריאול, כשמילות התפילה, המילים שהכירה כמעט מאז שלמדה לדבר, לא הצליחו להתממש על שפתיה. לרגע קצרצר, בעוד הקהילה סביבה ממשיכה להתפלל, הצטמצם בתודעתה כל מושג השפה כולו. במקומו נתפסו בעיניה גלימותיו הירוקות של הכומר כמסובכות לאין שיעור, מעילי החורף של עדת המאמינים נעו כקולאז', כציור פואנטיליסטי, כסֶרָה: דיוק, חדות ויופי פולח לב, פולח לב. מילות התפילה נגעו בה באותה דרך גופנית שבה עשויה הרוח לגעת, זו הייתה תחושה של צליל, אבל ללא משמעות. היא חשה מרוממת ובודדה, קרובה לאל אך מוקעת.

ואז חלף הרגע. היא חזרה, ועמה חזרו גם המילים. סתם הזיה קלה, חשבה אלי. שמפניה במוח.

היא חזרה הביתה ועשתה מה שעשתה תמיד. היא סגרה את דלתות הזכוכית של הסטודיו שלה, פתחה את בריחי החלונות, הרימה אותם גבוה, וציירה. היה אז חורף, והיא לבשה אפוא את מעילה מעל שתי חולצות ומכנסי פליס, גרביים עבים, נעלי בד סיניות לרגליה, כובע צמר לראשה. עשר שנים קודם לכן הייתה מהנדסת ביומכניקה שחקרה את נושא השליטה המוטורית והרצתה באוניברסיטת מֶקגיל, אבל בגיל ארבעים ושש זנחה את החיים הללו. עתה נפרשה החוויה בגובה צליל שונה, במצלול שונה, והייתה נוזלית יותר, ארעית יותר, אפפה אותה כים המסתער מתחת לאור שבור. כשעצמה את עיניה ראתה איך נפגשות זוויותיהם של דברים בלתי סבירים - ציפור ואדם ועיפרון שמתגלגל ונופל משולחנו של ילד - הם נשזרים והופכים למקשה אחת. אפילו יקיריה נראו שונים, מרוסנים ומוצקים יותר, כקומפוזיציות, כהישנויות בתוך ראשה. הציור היה חזות הכול. היא ציירה עד שלא יכלה לחוש עוד את זרועותיה, עשר, שתים עשרה שעות ברצף, מדי יום ביומו, וגם בכך לא היה די. היא אמרה לבעלה, גרֶגוֹר, שנדמה לה כאילו הגיעה בצהרי היום, בשעה שבה כל הכוחות מתלכדים. גרגור, שף, התרגל להירדם למקצבי דביסי וראוול ופוֹרֶה, הליווי המוזיקלי המועדף על אלי. בעלה התרגל לריח צבע השמן על עורה, לתנועות שהחוותה בידיה במקום מילים, למבטיה החדשים, מבטים של להט וצדק. "אני רואה," שמע אותה קוראת אליו יום אחד. "תראה מה שאני יכולה לראות."

"חשבתי," סיפרה אלי להירוג'י אחרי שכבר טיפל בה שנים רבות, "שכל העבר שלי הוא רק פרי הדמיון. רק ההווה שלי היה אמיתי."

השמפניה החלה למלא שוב את מוחה ומחקה שמות של אנשים, מילות שירים, שמות רחובות, כותרות ספרים. לפעמים הרגישה שהמילים עצמן נעלמו - ממחשבותיה, מדיבורה, אפילו מכתב ידה. בגרונה עמד פקק ובראשה - חור שחור. בציוריה הייתה המוזיקה לתמונות, הפראזות המוזיקליות התנגנו כמילים, המילים התפרקו לצורות גיאומטריות, ציוריה לכדו את כל הרסיסים השבורים, המבריקים. כשעבדה, לא נותרה עוד חציצה בינה ובין המציאות, התמונה יכלה לבטא כל מה שהיא עצמה לא יכלה. יותר ויותר היא התקשתה לדבר. אבל היא יכלה לחיות עם אובדן השפה, אם זהו המחיר. באותם ימים נדמה היה לה שזהו מחיר פעוט.

היא ציירה כאשר הבחינה ברעידות בזרועה הימנית.

כשפגשה לראשונה את הירוג'י, הוא שאל אותה אם הדיבור הוא מאמץ בשבילה. המילה נראתה לה כמו גלימתו הירוקה של הכומר באותו יום בכנסיית סיינט מייקל, תמונה החוסמת כל רעיון אחר. כן, איזה מאמץ כרוך בכך. "אני נרקבת," אמרה להירוג'י והפתיעה גם את עצמה.

"מה זאת אומרת?" שאל אותה.

"אני לא יכולה... עם ה־..." היא פכרה את ידיה והתאמצה למצוא את המילים. "יש יותר מדי."

הירוג'י שלח אותה לאבחון. סרטי האם.אר.איי הללו אינם משתמעים לשתי פנים. הדבר הראשון שהצופה שם לב אליו הוא הקו הלבן, קו המִתאר השברירי של הגולגולת, הדק להפתיע. ואז, בתוך הגולגולת, החומר האפור המקופל סביב ליבה של חומר לבן. מה שקרה הוא שמוחה השמאלי, הצד הדומיננטי (היא ימנית), מתנוון - הוא הולך ומתדלדל כפי שנובל פרח שהושאר זמן רב מדי באגרטל. ההתפוררות הזאת מתרחשת בכל מוחה השמאלי של אלי. השפה היא רק הדבר הראשון שתאבד. יום אחד, בקרוב, היא עלולה לאבד את היכולת להניע את כל הצד הימני של גופה.

התמונות מראות גם משהו נוסף. בעוד צד אחד שלה מתחיל להתנוון, הצד האחר פורח. מוחה הימני של אלי יוצר חומר אפור - נוירונים - וכל הרקמה הנוספת הזאת מצטברת בחלקו האחורי של המוח, במקומות שבהם מעובדים הדימויים החזותיים.

"זאת מין א־סימטריה," אמר לה הירוג'י, "מין חוסר איזון בראש, בין מילים ותמונות."

"אז מה זה, כל זה, כל מה שאני עושה? מנין זה בא?" היא נופפה בידיה אל הקירות החשופים, כמבקשת לזמן את ציוריה אל החדר, להציבם מאחוריה כצבא.

"זה בא מתוך העולם הפנימי," אמר הירוג'י, "אבל משם הרי באים כל הציורים, לא?"

"העולם הפנימי החולה שלי," אמרה. "אני במלחמה. אני מִידלדלת, לא?" היא נטלה את סריקות האם.אר.איי משולחנו. "אתה מצייר, דוקטור?"

הוא נד בראשו.

"חשבת פעם לצייר?"

"לא."

"למה לא?"

הוא שתק רגע. "אמי ציירה. היא הייתה בודהיסטית, והיא אמרה לי תמיד שאני אנליטי מדי, שאין לי שום מושג על הצד החולף של הדברים."

"החולף," אמרה בספקנות. "ריקוד, למשל?"

הוא צחק. "כן, למשל ריקוד."

הירוג'י שלח את אלי למעקב אם.אר.איי קבוע. סריקה אחר סריקה, שנה אחר שנה, מגלים הסרטים את התרחבות חוסר האיזון. שלוש שנים אחרי האבחנה החלו להשתנות גם ציוריה של אלי. אם בעבר היא התענגה על הפיכת מוזיקה לציורים מורכבים, מתמטיים ומופשטים, עזי צבע ומקצב, הרי עתה ציירה נופים עירוניים מדויקים, מפורטים, כמעט צילומיים. "אני רואה אחרת," אמרה לו. "זה מגיע אלי פחות קדוש מאשר לפני כן." הוא רצה שתמשיך, שתסביר את הקדושה הזאת, אבל היא רק נדה בראשה בשלילה ומזגה תה, ידה הימנית רועדת.

"המושגי והמופשט," אמר לה הירוג'י, "כבר לא נגישים לך באותה מידה. העולם הפנימי שלך השתנה."

הירוג'י ואני פירסמנו יחד מאמר על מחלתה של אלי. הוא תיאר באוזני את ציוריה של אלי, שקישטו את הקירות בביתה. הייתה לו תחושה שהם מסבים לה הנאה מפני שהם מביאים את העולם הפנימי אל העולם שבו אנו חיים, העולם שבו אנחנו מחזיקים ונוגעים, שאנחנו רואים ומריחים. "בקרוב," אמרה לו, אצבעותיה מתופפות על חזה, "לא יהיה יותר פְּנים."

היום אלי אילמת כמעט לחלוטין. כשצילצלה להירוג'י, לא אמרה דבר. היא נהגה ללחוץ על הלחצנים פעמיים או שלוש במין צופן מורס, ואז ניתקה. מחלתה ניוונית, אובדן מהיר של נוירונים ורקמת חיבור עצבית בחלקים האחרים של מוחה, המונעות את הדיבור, את התנועה ולבסוף את הנשימה עצמה. כיוון שאינה מסוגלת עוד לצייר, היא וגרגור מבלים ימים ארוכים על שפת הנהר, שם, סיפרה פעם להירוג'י, הדברים נעים, חולפים, ושום דבר אינו נשאר כשהיה.

 

לפני שנתיים, במסגרת הרצאה שנתן במונטריאול, דיבר הירוג'י בקצרה על המודעות. הוא אמר שהוא מדמיין את המוח כמאה מיליארד כדורי פינבול, וצלצול הקול, במלוא משרעתו ומהירותו, כולל כל מחשבה וכל דחף, את כל רצונותינו המבוטאים והלא־מבוטאים, המשרתים את צורכינו, הדואגים להישרדותנו, הסותרים. מספר מצבי המוח האפשריים עולה על מספר החלקיקים האלמנטריים ביקום. אולי אפשר ליישב בין מה שקיים מתחת (רקמה ועצם ותאים) ומה שקיים מעל (עצמנו, זיכרון, אהבה) ולתפוס הכול כדבר אחד, אולי הכול הוא דבר אחד, הנפש היא המוח, הנפש היא הנשמה, הנשמה היא המוח וכו'. אבל זה כמו לראות יד שחותכת יד אחרת, מסירה את העור ובודקת את הרקמה ואת העצם. היא רוצה רק להבין את עצמה. היד תרכוש אולי מודעות עצמית, אבל האם לא תמשיך בכל זאת להיות מוגבלת?

ימים אחדים אחרי ההרצאה ההיא קיבל הירוג'י מכתב מאדם שאובחן זמן לא רב קודם לכן כלוקה באלצהיימר. אני שואל את עצמי, כתב האיש, איך למדוד את מה שיאבד לי. כמה מעגלים חשמליים, כמה תאים צריכים להיפגע עד שאני, האדם שילדי מכירים, איעלם? האם קיים עצמי כלשהו שטמון באמיגדלה או בהיפוקמפוס? האם קיים פרץ אחד של חשמליוּת שיישאר כמות שהוא כל חיי? הייתי רוצה לדעת איזה חלק של הנפש נשאר שלם, מבוצר, אם יש חלק ממני שממשיך להתקיים, שאינו מתקלקל, המרכז האבסולוטי של האדם שהוא אני.

 

[סוף]

 

בעבר, בלילות חסרי שינה, נהגתי לעבור במסדרון על בהונות ולעמוד בפתח חדרו של קירי. בני, אספן וספּק של שמיכות קטנות, נוחר קלות בשנתו. קול נשימותיו הרגיע אותי. העזתי אז להיכנס והקשבתי לשנתו, לנשיפות המצחיקות, המגומגמות, שנראו לגמרי לא ארציות. קירי, אתה מתת אל, חשבתי אז. חידה.

טאקה הזקנה מופיעה על אדן החלון. חתולתו של הירוג'י צופה בי מתוחה, קופצנית. לפני שעות שכחתי כנראה לפשוט את מעילי, ועתה אני פותחת את הכפתורים, מנערת מעלי את המעיל ומקפלת אותו יפה על מסעד אחד הכיסאות. החתולה מתקרבת בגניבה. אנחנו שני יצורים ליליים, אבודים במחשבה, אלא שהיא מפוכחת. היא מחככת את פניה כנגד זרועותיו הריקות של המעיל, מגרגרת אל תוך הברדס המשתלשל.

אני פותחת את הווילונות. כמעט ארבע בבוקר והנוף בחוץ לבן כבסיפור אגדה, נוף מחודד שכמו נוזף בחשיכה, לכי מכאן, לכי, חזרי למקום שממנו באת! משבי שלג ומרזבים קפואים מתמזגים במכוניות, משורטטים תחת סנטימטרים של שלג. על הזגוגיות המכוסות כפור אני משרטטת אותיות קמֶריות, מילים קמריות, אבל כתב היד שלי הוא קליגרפיה מהוססת וילדותית, רחבה מדי, מגושמת מדי. הייתי בת אחת עשרה כשעזבתי את קמבודיה, ומעולם לא שבתי לשם. לפני שנים, בדרך למלזיה עם בעלי, ראיתי אותה בחטף מן האוויר. יופיה, בלתי משתנה, בלתי חדל, פער פצע בתוכי. ישבתי ליד החלון והמטוס הקטן טס בגובה נמוך. זו הייתה עונת הגשמים וקמבודיה הייתה מכוסה מים, ארץ טבועה, האדמה המוצפת היא מישור של אור. מלמעלה לא נראו מכוניות או קטנועים, רק סירות המפלחות את נתיבי המים, סרטי אדוות משתרכים בעקבותיהן. השקט מכרסם כל פינה בחדר, מזדחל על הרהיטים, על החתולה. היא מתהלכת בחדר כארי בסוגר. ליד שולחן הכתיבה אני מחדדת עפרונות בפראות, עורכת אותם בשורה.

על הרצפה מונחת התיקייה שאליה אני חוזרת שוב ושוב. כשהירוג'י נעלם, מצאתי אותה מונחת על שולחן המטבח שלו ולקחתי אותה בלי לומר מילה לאיש, לא למשטרה, אפילו לא לנאווין. החזקתי אותה במזוודה ישנה, כמו הייתה מזכרת, שריד מקודש שהירוג'י ביקש ממני לשמור. התיקייה כללה את אותם מסמכים ומפות, אותם מכתבים מג'יימס, שהירוג'י ביקש ממני לבדוק בשנה שעברה. אני זוכרת שפרש את המפה והניח את אצבעו על פנום פן, כאן, במקום שבו הדיו מרוחה, העיר שבה מתמזגים הנהרות. אז נראתה לי המפה קלושה מדי, מופשטת מדי, שרטוט של ארץ שכמעט אין קשר בינה ובין הארץ שהותרתי מאחור. לא ראיתי אז את מה שהוא ראה.

ג'יימס מַטסוּאי נעלם בשנת 1975. ארבע שנים קודם לכן, אחרי שסיים את תקופת ההתמחות בבית החולים סיינט פול בוונקובר, הצטרף לצלב האדום הבינלאומי. זמן קצר אחר כך עזב את קנדה ונחת בסייגון, לתוך התוהו ובוהו של מלחמת וייטנאם. באותה שנה נחתו הפּצצות של ניקסון על קמבודיה, מרגלים פרצו לבניין ווטרגייט, מדענים גילו דרך לאחות קטעי דנ"א, אבל אני הייתי צעירה ולא הכרתי את הסיפורים האלה. הייתי בת שמונה, ילדה בפנום פן, והלחימה באותם ימים השתוללה באזורי הגבול. אני זוכרת שהבטתי אל השמים, מרותקת למראה המטוסים. הם היו בכל מקום מעלינו - מטוסים מסחריים, מטוסי קרב, מטוסי תובלה, מסוקים - נחיל שאינו חדל. אבי סיפר לי על אישה ושמה וֶסנה ווּלוביץ'. המטוס שבו טסה התפוצץ מעל צ'כוסלובקיה והיא נפלה ארצה מגובה שלושים ושלושה אלף רגל. היא נשארה בחיים. לכל בובותי - היו לי שלוש - קראתי וֶסנה. בעיני היא הייתה כטיפת גשם או כציפור זערורית, מישהי שהאלים לא הבחינו בקיומה.

אני מוציאה מן התיקייה את מכתביו של ג'יימס להירוג'י. ג'יימס נולד בשם ג'וניצ'ירו מטסואי, כונה בילדותו בשם החיבה איצ'ירו, ובחר לעצמו את השם ג'יימס כשהיה בגיל העֶשרֶה. מכתביו הביתה קצרים, זרועים השמטות, ובכל זאת אני חוזרת אליהם שוב ושוב, משוכנעת שהחמצתי איזה פרט חיוני. בשנת 1972 שלח אותו הצלב האדום במעלה נהר המֶקוֹנג, הלאה מווייטנאם, אל מחנות הפליטים של פנום פן. קמבודיה הייתה אז בשלבים האחרונים של מלחמת אזרחים, מלחמת התשה אכזרית.

"נצחית," אמר לנו פעם אבי בהתפעלות על המחתרת, הקמר רוז'.

"דווקא הנצחיים," השיבה אמי, "הם תמיד הכי נבזים."

בינואר 1975 פסקו מכתביו של ג'יימס. שלושה חודשים אחר כך ניצח הקמר רוז' במלחמה והגבולות נסגרו סביב ארצי.

אם אסובב את ראשי, אחזור לאחור, אני מסתתרת עם אחי בארון שבפרוזדור, משתופפת מעל נעליה של אמי. "אתם עוד תראו," אומר אבי. מבעד לדלת העץ מגיע קולו לאוזנינו, מבוסם ומתנגן. "עוד יתברר בכל זאת שהקמר רוז' הם גיבורים."

אחי הורי, אחי סבי ודודים רחוקים יותר צועקים כדי להישמע. "לוֹן נוֹל,"* אני שומעת. "בוגד!" "זוחל למיטה!" "נבזה!" "טילים סיניים!" המסיבות של אבי רעשניות תמיד, והן נעשות רעשניות יותר ויותר ככל שהמלחמה מסתבכת. צבא צפון וייטנאם נגד הצבא האמריקאי, הקמר רוז' מול הרפובליקה הקמרית, קומוניזם נגד אימפריאליזם, כל אחד תופס צד, ויש שתופסים כל צד. אבי אומר שהמלחמה הזאת היא על העתיד, על קמבודיה חופשית, שעלינו לשחרר את הארץ מהאויב הכי גרוע שלה, אנחנו עצמנו. הוא אומר שמנהיגינו איבדו את המרכז המוסרי שלהם, שהם שטופים בקוניאק ובסודה, בכישופי ההבל של הכפריים. הדודים מקרקרים בצחוק ומישהו שורט את הדלת. אני חושבת שזה ודאי בן דודי, נימוֹל המאושר, שנדבק אלינו כמו עשב רטוב.

[* ראש ממשלת קמבודיה, אנטי קומוניסט ופרו אמריקאי. בשנת 1970 הדיח את המלך והקים את הרפובליקה הקמרית.]

הדלת נפתחת ביעף ולרגע החדר מואר באור יקרות. אבי מתכופף ומרים את אחי. אני רואה את כפות רגליו החיוורות של סוֹפּאם בועטות באוויר. אבי מסתכל למטה, אל המקום שבו אני מצונפת לכדור. "אהה!" הוא אומר. "התרנגולות הקטנות שלי, מסתתרות מהאיכר!" הוא נושא אותנו, צוחקים, צווחים באימה, אל הנאספים.

שנים אחר כך, כשנזכרתי בסיפור על וסנה וולוביץ, חיפשתי אותה בארכיון העיתונות בספרייה הציבורית של ונקובר. כשסובבתי את המיקרופילם, עצרה את ידי תמונה מוכרת באופן מפחיד: פנים תשושות שקועות בתוך כרים לבנים. שילמתי עבור תדפיס של התמונה. מטוסה של וסנה הופל על ידי שני טילי קרקע־אוויר שנורו בידי הצבא הצ'כוסלובקי, מפני שהמטוס היוגוסלבי נקלע בתום־לב לתחום אווירי מוגבל לתנועה. "לא שהיה לי מזל," אמרה. "כולם חושבים שהיה לי מזל גדול, אבל הם טועים. אם היה לי מזל, התאונה הזאת לא הייתה קורית לי בכלל." היא לא הייתה כפויית טובה, גם אם נשמעה כך. הבנתי. נזכרתי ביום שבו הגעתי לקנדה, בבטן מכווצת, בּוֹשה שנשארתי בחיים אך מבועתת שמא איעלם. הגורל נטה לנו חסד, אבל הגורל התנער מרבים אחרים.

בבית הדבקתי את תמונתה של וסנה אל קיר חדר השינה. פרקי זמן ארוכים נהגתי לשכב על השטיח ולהביט בה. לפעמים ראיתי מתחת לדלת את הצללים הקלושים של כפות רגליה של לנה. כמו הודעות, אמרתי לעצמי. תשדורות. ג'ייני, מתוקה. אני יכולה להיכנס? הייתי בת שתים עשרה כשהגעתי לוונקובר, כשלנה נעשתה אמי המאמצת. ישבנו וצפינו יחד בטלוויזיה, טבע הדברים, תוכניות משחקים, סרטי השבוע, כל מה שעשוי היה לשפר את האנגלית שלי. אבל הטלוויזיה, על תמונותיה המסחררות והמולתה הכאוטית, על הדימויים הפתאומיים של אהבה ואלימות, הפריעה לי. במקומה פניתי אל הספרים, מדפים על גבי מדפים. אף על פי שקריאתי הייתה איטית, מאומצת, קראתי בהדרגה את כל האוסף שלה. היא אהבה מאוד ביוגרפיות - היא התפעלה מהמתמטיקאים קורט גֶדֶל ואמה נֶתֶר וממדעני המוח סנטיאגו רָמון אי קָחאל ואלכסנדר לוריא.

להפתעת אמי החדשה, גנבתי את הספרים האלה באותה תדירות שבה גנבתי פחיות שימורים מן המזווה ואגרתי את כל המילים לעצמי. נדמה היה לי שהאנשים האלה מהלכים בחדריה של לנה, כאילו הם בני משפחה ועודם בחיים.

בכל סוף שבוע הייתה לנה יורדת למשרדה. "יורדת למרתף," כפי שנהגה לומר. "יורדת לאולם הנשפים שלי." לנה, אשת אקדמיה, כתבה על תולדות המדע. עולמה היה מאוכלס במתמטיקאים, פיזיקאים, כימאים וביולוגים, במוסדות ובטרקלינים של עידן אחר. טוד, אבי המאמץ, חי בנפאל ועבד ביוניצ"ף, ובא הביתה פעם בשנה, בימי חג המולד. היו ימים שבהם אמי החדשה בילתה שעות במיון ערימות של ניירת בניסיון למצוא אזכור אחד ויחיד. "אין סיכוי!" נהגה לומר והפנתה לי עורף בניסיון להסתיר את עצבותה. "כמו לנסות למצוא בוטן שמרחף לו בחלל החיצון."

כשהייתי בת שש עשרה, התחלתי לעבוד באולם הנשפים ועזרתי ללנה לארגן את ניירותיה. לא רק את הניירות, הייתה אומרת, גם את המחשבות. משרדה היה עיר בפני עצמה: מגדלים של רשימות מחקר, גזירי עיתונים, ספרים, תעתיקי ראיונות, הקלטות. רציתי להועיל לה, להשיב לה טובה תחת טובה. נעם לי הרעיון שאני יכולה לעמוד במקומה ולמצוא את דרכי בשדרות שסללה, בידע שצברה.

 

ערב אחד, מתוך רצון להפתיע אותי, ניקתה לנה את האבק מהמקרן והושיבה אותי בסלון. הספה הייתה מרופדת באריג קטיפתי חום, אריג בלתי מוכר לי, ותמיד הרגשתי שאני יושבת על חיה. הסרט נע וניעור לחיים. נעצתי את מבטי, מהופנטת מן העולם המוקרן על הקיר הלבן. ראיתי לנה צעירה הרבה יותר פוסעת על חופי הרחצה בקֶפּ, ברצועת החוף הדרומית של קמבודיה. המצלמה התקרבה אל כובע הרחצה של לנה ואל שמלתה הצהובה כלימון. היא וטוד באו לכאן לחופשה בשנות השישים, בימי השלום של קמבודיה, שנים אחדות לפני פרוץ הקרבות. היא מעולם לא שכחה זאת, סיפרה לי, את החום, את המקדשים הצהובים, את הים. היא וטוד אך זה התחתנו.

ערב אחר ערב התגנבתי למטה, גנבתי את גלגלי הסרט והשחלתי אותם במכונה. ישבתי על הספה ומבטי מורם, ושמעתי רק את תקתוק המקרן בעוד הגלגלים מסתובבים והסרט רץ, והתקתוק הזה הפך לעצבות נטולת המילים של תקופה אבודה. ראיתי את קו הרקיע ואת המים מנומרי האור, את רגליה של לנה חלקות על רקע האוקיינוס כשצללה, וכשצללה שוב. בגלגל סרט אחר היבהבה פנום פן בגרעיניות אל תוך החדר. טוד, המצלמה בידו, נפנה לאט ולקח אותנו לסיור של 360 מעלות בצומת הרחובות שלפני השוק המרכזי. מכוניות שייטו, ריקשות מקרטעות חצו את שדה הראייה, ומשפחות, לבושות בכתומים וורודים וחומים, נפנו והביטו בעדשת המצלמה. התמונות רדפו זו את זו, פעם במקום מוכר לי ופעם לא. לא היה כל סדר, לא הייתה כרונולוגיה, אבל זה היה כל כך מציאותי עד שיכולתי להריח את זה, לחוש את חספוס העיר על עורי.

ערב אחד ישבתי על קצה מיטתה של לנה ואמרתי לה שאני רוצה שם חדש, קיום חדש, והיא הביטה בי בעיניים רטובות מדמעות. התפעלתי מהדמעות האלה, היא לא התביישה בהן, לא נבהלה מהן. ג'יין. ג'ייני. בשפת עולם הסיוע הייתי קטינה ללא מלווה, ילדה מנותקת, אבל לנה אמרה לי שאינני כזאת כלל וכלל. "לפעמים," אמרה, מעל הרווח שפערתי בינינו על המיטה, "אנחנו זוכים להזדמנות שנייה, שלישית. את לא צריכה להתבייש שחיית הרבה חיים."

חשבתי על חברתי בּוֹפה, על אחי סופאם, ועל הורי, רציתי לומר ללנה שאנחנו רבים מדי, שאני חייבת לשמור על העולם המחזיק את כולנו יחד. חששתי שאפיל אותו, שאנפץ אותו, שאניח לו להתפורר.

הקמר רוז' כבשו את פנום פן ואז, בשקט, הלכו סביב סביב וניתקו את הקווים שחיברו אותנו עם העולם החיצון. הם קראו להנהגתם, לממשלה שהקימו, בשם אַנגקאר. פירוש המילה הוא "המרכז" או "הארגון". בתחילה נשארה משפחתנו יחד. אבל אחר כך, כשזה לא היה עוד אפשרי, ניסיתי לדמיין לי דרך חזרה. היה צורך לאחוז בזמן, לפתלו, לחתוך ולפתוח אותו לרווחה.

אנגקאר היה אחוז דיבוק של כתיבת ביוגרפיות. כל אדם, יהיה אשר יהיה מעמדו מול הקמר רוז', היה חייב להכתיב את סיפור חייו או להעלותו על הכתב. היה עלינו לחתום את שמותינו על הביוגרפיות הללו, וזאת עשינו שוב ושוב, נוקבים בשמות בני משפחה וחברים, מאירים את העבר. אחי הקטן ואני היינו רק בני שמונה ועשר, אבל כבר אז הבנו שאין לבטוח בסיפור שאדם מספר על חייו, שהוא עלול להרוס אותך ואת כל האנשים היקרים ללבך.

 

אין אוויר בדירה, אבל אינני רוצה לפתוח את החלונות מחשש שהקרח יחדור פנימה. אני קמה, זורקת מעיל על בגדי המקומטים וכובע על ראשי. החוצה, החוצה, החוצה. יורדת במדרגות המסוכנות, מחליקה לאורך המדרכה הבלתי נראית. אחי כאן. סופאם ואני מהלכים ברחובות השקטים, צועדים בשורה ליד הבתים השותקים. אני נמשכת אל החלונות, אל חדרים מוארים בכחול ההפכפך של מכשירי הטלוויזיה. מכונית סוטה מנתיבה לידי והנהג מנקב את השקט בצופרו קצר הרוח, אבל אני נעה בקצבם האיטי של הזקנים. כשנעשה לי חם מדי אני מסירה את כובעי ותולה אותו על יתד של גדר. אחי הולך לפני. הוא קטן ורזה והקור קשה לו. היכן נעליו? אני מחפשת אותן בכל מקום עד שידי קהות מקור. מחר לא אזכור היכן כובעי, מחר אהיה אובדת עצות, אבל בינתיים אני חומקת לתוך כנסיית סיינט קווין. בלילות החורף הקשים במיוחד לא נועלים שם את הדלתות הקדמיות. אחי משתרך מאחורי. אני טובלת את שתי ידי במים הקדושים ומקרבת את אצבעותי אל עיני. אנחנו יושבים בשורה האחרונה ומתבוננים בגבר הכורע בתפילה ודומה שהוא מהרהר בשמים, בחלונות הגבוהים שאיש אינו יכול להגיע אליהם, הוא נמצא אי־שם הרחק, הרחק מעלינו. ריח הקטורת משרה עלי שלווה. לפני זמן רב קראתי שהקתדרלה בפנום פן פוצצה בשנת 1975. אפילו יסודותיה נעקרו, כמו כדי למנוע מהחורבות הזרות הללו להתחרות אי פעם בשלנו. מקדשי הענק של אַנגקוֹר ואט, הממלכות העתיקות פוּנאן וצֶ'נלה, הם ציוני היסטוריה בת אלפיים שנה. כל דבר אחר, התעקשו הקמר רוז', הוא בר־חלוף.

קשישה אחת פונה אלי. היא מתקרבת לאורך המושב ואומרת: "אני שמחה שבאת." שערה הלבן מכתר את פניה כהילה. היא אומרת: "את מכירה את הקטע הנפלא הזה? זה הקטע שתמיד אהבתי. 'בבית אבי מעונות רבים'."

אני מרגישה שאני רועדת.

"שתית," היא אומרת בחמלה. "הרבה חולים אצלכם במחלה הזאת. אבל עכשיו הגעת הביתה. הכול יהיה בסדר."

אני אומרת לה שטעות בידה, שאף על פי שאנחנו מוקפים בים, אין מה לשתות. אבל מי המלח מחלחלים לעורנו, מנפחים את גופינו, פוסלים אותנו לחיים ביבשה. "את יודעת," אני אומרת. "נכון?" האישה מהססת ואז משפילה את מבטה אל הילד שבחיקי, שאינו אלא צעיף מפותל ומזוהם. משובץ אדום, בלוי. אני פורשת אותו ומנסה להחליק אותו על רגלי. "ניסיתי להציל אותו," אני אומרת לה. "ניסיתי לשמור עליו שלא יטבע." היא מרימה את עיניה אל המזבח, אל האורות הזורחים, אל ישו המואר על צלבו, ואז שולחת אלי מבט ובעיניה ניכרת הבנה. לפעמים דווקא הרחמים, שאינני ראויה להם, פוגעים בי יותר מכול.

כשהבלתי נתפס קרה, הלכתי לדירתו של הירוג'י. לפני שנים, כשהִרבה לנסוע, הוא שכפל בשבילי את צרור המפתחות שלו כדי שאוכל לטפל בטאקה הזקנה. זה כמעט חודש אני ישנה על הספה בדירתו, משאירה את הווילונות פתוחים כאילו אני מאמינה שהוא עתיד לשוב ולהיכנס מבעד לחלונות הלא מוברחים. אני יודעת שהוא בקמבודיה, המקום שבו נראה לאחרונה אחיו, ג'יימס. הוא לא היה נוסע לשום מקום אחר. בעיני רוחי אני רואה אותו פורק את מזוודתו, מספר לי מה שנודע לו, את כל הדברים שראה: נהר הטוֹנְלה סאפּ המשיב את מימיו לאחור, הג'ונגל המשתרע, העטלפים, גבוה בין צללי המערות. הוא יאמר לי איך לקבל את החיים האלה. אני חולמת על שיבה הביתה, לא רק אל מקום הולדתי אלא אל בני. אמי שמתה בלעדי, שמתה לפני זמן כה רב, תעצום סוף סוף את עיניה. היא תפנה את מבטה מן העולם הזה, היא תחליק כסירה מעלה כנגד האדמה, אל עתידהּ.

 

בבוקר אני הולכת אל בית הספר של קירי. מיום שני עד יום שישי אני רואה את בני פעם אחת בכל יום, אנחנו נפגשים במגרש המשחקים לפני תחילת הלימודים. זוהי השגרה כפי שנאווין ואני קבענו אותה. זהו אמצעי זמני, אמרנו שנינו. דרך להתקדם.

כשאני מגיעה, נאווין כבר נמצא שם, נשען על הגדר. אני ניגשת ועומדת לצדו. הוא נוגע בלחיי. לרגע קצרצר שפתיו נוגעות חמימות בשפתי. "לא ישנת אתמול בלילה," הוא אומר.

אני אומרת לו שישנתי, קצת, מספיק. ידי קפואות ונאווין אוחז בהן. הוא אומר שאני נראית מותשת, שכדאי לי לקחת קצת חופש. "זה בסדר," אני אומרת לו. העבודה מעניקה לי תחושה של סדר, של עליצות. הוא מנשק את אצבעותי הקפואות, והחביבוּת שתמיד אהבתי בו, שאותה הוא מעניק תמיד ביד כה רחבה, מציפה אותי. אבל גם נאווין מותש.

אני אומרת שוב: "יהיה בסדר."

במגרש המשחקים יש כל כך הרבה חליפות שלג בכל כך הרבה צבעים ראשוניים עד שראייתי מסתחררת לרגע. אני עומדת ליד הגדר ומחפשת את קירי בתוך הקליידוסקופ הזה. הנה הוא. אני רואה אותו עכשיו, אני רואה אותו. בני מתרוצץ על המגרש, גור בתוך להקת כלבלבים מגושמים, רודף אחרי כדורגל. כשקבוצתו מבקיעה, הוא מיילל משמחה. השמים הוורודים בוערים סביבנו. קירי רודף אחרי הכדור, הוא מתכתש, נאבק, שומט את כובעו, מרים אותו, ומנופף בו כדגל.

"קיבלת את ההודעה שלי," שואל נאווין, "לגבי ונקובר?"

אני מהנהנת. "מתי אתם נוסעים?"

"בשבוע הבא, אם אצליח להתארגן." הוא אומר שהוא עומד ממש על סף סיום פרויקט, תוכנית לבניין חדש, אבל חבריו לעבודה יוכלו לפקח על כך. הוא חושב שהמרחק ייטיב עם קירי. הוא אומר שקירי שואל כל הזמן מתי אני חוזרת הביתה. "אני אדבר אתו," אני אומרת. אנחנו מוקפים בהורים ובילדים, בשמחה המרצדת של מגרש המשחקים. נאווין מתחיל לומר משהו אבל בדיוק אז קירי מבחין בנו. הוא רץ קדימה. ילדה עוצרת אותו. "קירי! קירי!" היא קוראת.

"אני זחל," הוא אומר.

פניה מזדעפות. "לא נכון!"

"אני תולעת," הוא אומר ברוב קסם, והילדה מנופפת בשתי זרועותיה במין ריקוד הוואיי.

קירי בא אלי. אני כורעת ברך והוא מספר לי, באשד של מילים, שאחר כך יילך לבקר את דודה דינה, הם מתכננים לבנות פארק טילים, שהיא תכין לו מוּרטַבּאק ורוֹטי קאנאי, שהכלב שלה, ברונו, קצת זקן והולך נורא לאט. קירי התחיל לדבר מהר בזמן האחרון, כאילו הוא חושש שהזמן יאזל. שהוא יאחר את המועד.

"תבנו גם ירח?" אני שואלת אותו בעודי כורעת בשלג. אני מעסיקה את עצמי ביישור כובעו, שנפל בין צווארו לצווארון מעילו.

"אה!" הוא אומר, מופתע. "רעיון טוב."

"ומה עם מגפי ירח?" שואל נאווין. "עוגות ירח?"

קירי מקמט את מצחו.

"אור ירח," אני אומרת.

בני משחרר את ידיו ומתחיל לכפתר את מעילי מלמטה עד למעלה. "שלא תצטנני, אמא," הוא אומר. אני מבטיחה שלא. כפפותיו, המחוברות למעילו, מיטלטלות הלוך ושוב כזוג ידיים נוסף.

אני מנשקת את שניהם נשיקת פרידה. הם חוצים את חצר בית הספר ועולים במדרגות הבניין. נאווין פונה לאחור ומסתכל בי, אהבה ורחמים בעיניו. הם ממשיכים, כובעו של קירי מופיע ונעלם חליפות. בדרך זו בני נעטף בזוהרו של בית הספר. שלג נחפז קדימה לפרוש את סדינו הלבן הדק על הנדנדות ומתקני המשחקים. מבעד לחלונות הגדולים אני רואה תנועה של צבעים, ילדים מסתחררים זה סביב זה. אפילו בקצה החצר אני שומעת את קולותיהם.

 

אני עולה לקו 535 הנוסע למרכז העיר. ראשו של האיש שלצדי מתנודד והוא נרדם, גופו נתמך בנוסעים האחרים. כשהאוטובוס מיטלטל הוא ניעור בבהלה, מביט סביבו, מופתע לראותנו. פלגים קטנים של שלג מרופש שנמס גולשים הלוך ושוב על הרצפה. במגפינו הכבדים אנחנו פוסעים מעדנות ברפש.

אנחנו מגיעים לתחנה שלי ואני יוצאת מהדלת האחורית. מעלי, בשמים המתבהרים, יושבות יונים על חוטי החשמל, עננים מנמיכים, ואני פונה והולכת מזרחה לאורך השוליים הקפואים של מאונט רויאל. להר הטובל בשלג יש יופי מפחיד, בזה אחר זה מזדקרים העצים במעלה המדרון, דקיקים ככפיסים. הטמפרטורה צונחת מהר ואנשים, פניהם אטומות מאחורי כובעיהם וצעיפיהם, נדחקים ועוברים בגסות. המקום הזה נושא את אומללותו בצורה כה תהומית. נשים רעות עיניים, ארוזות במגפי סטילטו, בועטות מדרכן את הקרח בעוד גברים קטנים במעילים כבדים משתרכים לאורך המדרכה. הקשישים מועדים ונופלים אל תלוליות שלג. כל הסבלנות האנושית נקרשת בחורף. ברחוב האוניברסיטה אני פונה שמאלה וממשיכה ללכת עד שאני מגיעה לדלתות הכבדות של המרכז לחקר המוח.

שֶרינגטון, בְּרוֹקָה, פֶּנפילד, רָמוֹן אי קָחאל: שמותיהם של אבותינו המדענים חרוטים באותיות זהב על הקיר בחלל הכניסה הנרחב. המסדרונות הרחבים מזמזמים באור ניאון. במקום לרדת אל מעבדתי אני עולה במדרגות אל הקומה הרביעית האוורירית, ממלכתם של הקלינאים. ביקורי הבוקר של הנוירולוגים והנוירוכירורגים כבר יצאו לדרך והפרוזדור הזה נטוש זמנית. אני נכנסת למשרדו של הירוג'י. בינואר ניטרל המרכז את קוד הכניסה שלו, אבל לא את הקוד של קבוצת המעבדה שלנו. כשאני מקישה את המספרים, מהבהב בחטף אור ירוק ואז נשמעת נקישה של מנגנון כלשהו. אני מסובבת את הידית ונכנסת.

הנה חלונו של הירוג'י עם נוף ההר. הנה שולחנו.

אני נכנסת פנימה וסוגרת את הדלת מאחורי. ארוניות תיוק ערוכות לאורך הקיר מימין ומגיעות עד לתקרה. מורין, ראש יחידת המחקר שלנו, דוחק בי להעביר את התיקיות המשותפות שלנו ממשרדו של הירוג'י, אבל אני טרם התפניתי לכך. חשבתי שעד שאארגן הכול, הירוג'י כבר יחזור ואז יצטרכו גם התיקיות לחזור. דומה היה שאין טעם אפילו להתחיל במלאכה. הארוניות מייבבות כשאני פותחת אותן. מחצית מתכולתן כבר איננה, כל תיקי החולים הועברו למקום אחר, אבל כל תיעוד העבודה שעשינו במשותף נותר כאן, מסודר להפליא.

אני מצלצלת לשלוחה של מורין ואומרת לו שאם הוא מחפש אותי, אני נמצאת במשרדו של הירוג'י, עושה את המעשה שמפניו חששתי. הוא אומר שיעלה ויביא לשם כמה קרטונים. כשמורין מגיע, משתהה גם הוא לרגע. שלושתנו בילינו כאן שעות רבות, שוחחנו, התווכחנו, התבטלנו. המשרד הזה מערער את ביטחונו. הוא ניגש לחלון, מעיף מבט החוצה ואז חוזר אל הביטחון היחסי של הדלת.

"ג'ייני," הוא אומר. "מצטער שאני מכריח אותך לעשות את זה."

"צדקת. הגיע הזמן."

הוא מהנהן. שבועות קודם לכן ניסה לדרבן אותי לעשות זאת, אבל אני דחיתי אותו. עכשיו הוא נוטל עט משולחנו של הירוג'י ומקיש בו ללא קול על אצבעותיו. הוא אומר שאצלצל למטה אם אזדקק למשהו.

"עוד מוח?" אני אומרת.

הוא צוחק. "הממ. לא, אבל הגיע מיקרוסקופ סטריאו חדש. בואי לראות אותו כשתגמרי כאן." הוא יוצא, העט עדיין בידו.

אחרי שהוצאו כל התיקיות, אני סוגרת את הארונית ומתיישבת על כיסאו של הירוג'י. אור הבוקר, טבול בזהב, הטיל את מבטו על השולחן והוא מאיר מהדק, חפיסת אטבי נייר ובודהה אצבעוני עשוי ברונזה בתנוחת ישיבה, שתי ידיו פשוטות במחווה מגוננת. להירוג'י יש משהו שכל הנוירולוגים האחרים חומדים: מפה פרֶנולוגית של המוח מצוירת על ראש עשוי פורצלן. בתקופה הוויקטוריאנית האמינו שלמוח יש ארבעים ושמונה תכונות מנטליות, ולכל אחת מהן יש מקום מסוים במוח שאותו אפשר לחוש באמצעות בליטות על הגולגולת. הרסנות, למשל, מתקמרת כפרסה מאחורי האוזן. אי־מוסריות מרחפת בפדחת, הרבה מעל שוטטות ו חייתיות, תכונות שפלות המתפיחות את הצוואר. עדינות שוכנת בסמוך לנועם הליכות. בראשי יש בליטה מעל הרקה השמאלית. הירוג'י בדק במפה.

"עליצות," אמר וחייך, מרים את מבטו.

שנינו צחקנו. הוא נהג להניח את משקפיו על חוטם הפורצלן של הראש, חוטם זקוף הרבה יותר, לדבריו, רומאי יותר, מחוטמו הוא.

אני פותחת את המגירות. החדירה לפרטיותו מעוררת בי תחושת בושה ובכל זאת אני ממשיכה, מעבירה את אצבעותי בתוך תכולת שולחנו. במגירה האמצעית אני רואה קופסת שקופיות, כמה סוללות, מתאם וגליל פתוח של סוכריות גומי. מתחת לכל אלה יש פנקס צהוב קטן. אני נוטלת אותו בהיסוס, במחשבה שאולי זהו לוח שנה או אפילו יומן. כשאני פותחת אותו אני רואה את כתב ידו המוכר כל כך, הידוע כל כך, של ידידי עד שגל של רגש מכה בי. שמות, כתובות ומספרים ממלאים כל דף. מתחת לשמי יש לפחות חצי תריסר רישומים מחוקים, רשימה של כל הטלפונים הסלולריים שאיבדתי ושל הדירות שפיניתי במשך עשר שנים. אני רואה היכן נוסף לשמי שמו של נאווין, ואחר כך ג'ייני/נַאו/קירי, עד שאנחנו הופכים לווריאציות זה של זה. שני סימני קריאה נמרצים מלווים את שמותינו, מה שמעורר בי את החשד שהירוג'י נמצא ממש לידי, משטה בי. אני ממשיכה לפי סדר האלפבית. בסוף בסוף, על פנים הכריכה האחורית, נמצא רישום אחד אחרון. לי נוּאוֹנג. מודגש בקו אחד. שני מספרים כתובים מתחתיו, האחד נראה צפון אמריקאי והוא מחוק, אבל השני נשאר. הוא מתחיל ב־+855, הקידומת של קמבודיה.

אני סוגרת את פנקס הכתובות ומחזירה אותו למגירה. אני נושאת את הקרטונים למטה, בזה אחר זה. בסיבוב האחרון, מזיעה, אני חוזרת לשולחן. אני מוציאה את פנקס הכתובות ומניחה אותו בזהירות בתוך הקרטון.

 

הערב יורד חיש מהר. במבואה, שם מתפצל המרכז לבית החולים ולאוניברסיטה, אני יושבת. אינני מסוגלת להתייצב מול הקור המקפיא. המבואה הזאת היא צומת, מקום שבו נפגשים ונפרדים חולים, נוירולוגים, חוקרים, בני משפחה וסטודנטים. זה שתים עשרה שנה אני עובדת כחוקרת במרכז לחקר המוח. קומות רבות מתחת, במעבדת האלקטרו־פיזיולוגיה שלי, אני מקשיבה שעה אחר שעה ליריית נויורונים יחידים. בעבודתי אני קוצרת תאים, אוספת נתונים, מודדת חשמליוּת, ובאותה שעה, בקומות העליונות, חיים נפתחים ומשתנים: חולה עם גידול במוח מתחילה לאבד את ראייתה, נערה מפסיקה לזהות פנים, לרבות את פניה שלה, גבר נועץ מבט ממורמר ברגלו השמאלית ומסרב להאמין שהיא שייכת לגופו. עצמִיִים רבים כל כך נולדים ונולדים בשנית, אובדים ומדומיינים מחדש.

ועכשיו נעצרת פתאום אישה בחלוק בית חולים, נדהמת מעוצם תבנית הקווים על הרצפה. אחות ניגשת ודוחקת בה להתקדם. חברי בּוֹנֶט חולף כאן ומבטו קולט אותי. הוא שואל מה ניתחתי היום ואני אומרת לו חשופיות. בונט, שעובד בהדמיה מוחית ושאותו אני מרבה לקנטר על כך שהוא תמיד ממהר לשום מקום, כבר עבר אותי והתרחק במסדרון. "מה שלום הבן שלך?" הוא שואל והולך עכשיו אחורנית. "נראה שכבר שנים קירי לא היה פה." אני סוטה מהנושא. "אף אחד לא בוכה על חשופיות." הוא צוחק, מבצע פירואט בחלוק המעבדה שלו, מצדיע ונעלם מעבר לפינה. האישה בחלוק בית החולים עדיין הולכת, שוקלת כל קו בהתקרבו אליה. מחלת פרקינסון, בשלב מתקדם מאוד. האחות אומרת: "את בטוחה שאת לא רוצה כיסא גלגלים, נילה?" האישה מסתכלת בי במבט מלא צער. "זה כמו לשבת בעגלת תינוקות, לא? למה למהר סתם בשביל לעמוד בלי לזוז? הרי את המגשים של ארוחת הצהריים יביאו רק בעוד שעה."

כשהן חוצות את המבואה, אני מוציאה מכיס מעילי את הפנקס הצהוב. כל שעות אחר הצהריים זעק במחשבותי השם נואונג. אני מחשבת שוב את הפרש הזמנים. בקמבודיה כבר התחיל מחר בבוקר. אני מוציאה את הטלפון שלי ומחייגת את המספר הבינלאומי. בצלצול השישי עונה אישה.

אני מבקשת לשוחח עם לי נואונג.

כשהיא אינה מגיבה, אני מבקשת פעם נוספת, עוברת לדבר בקמרית, אף כי המילים שוב אינן באות בנקל. היא צוחקת, בהקלה, ואומרת: לא, נואונג לא בבית, הוא כבר יצא לעבודה. יש לה מבטא של פנום פן, אותו המבטא שהיה להורי.

"מי זה?" היא שואלת.

שמי האנגלי נשמע לי פתאום משונה ולכן אני אומרת: "אני מצלצלת מקנדה."

"קנדה, כן. אני אגיד לו."

אני מודה לאישה ומנתקת. הטלפון כבד בידי. אני מרימה אותו שוב ומחייגת את מספרו של מֶנג. הטלפון מצלצל זמן רב, אבל איש אינו עונה.

 

כשזה קרה בפעם הראשונה, היה ינואר. הייתי חרדה ומותשת מעבודה, ואז, באותו יום, לא יכולתי למצוא את הארנק, ואחר כך את המפתחות. בתוך הבלבול שכחתי לקחת את קירי מהמעון. עד שהצליח הצוות הנרגז לאתר אותי, בני כבר המתין בחדרים הנטושים יותר משעתיים.

רצתי כל הדרך. במעון הודיתי לעובדים והתנצלתי כמיטב יכולתי, ואז לקחתי את ידו של קירי והלכנו בשלג, מועדים יחדיו על חלקות הקרח. צבע השמים היה שחור כפחם והקור ארב לנו. בני איבד את צעיפו. הוא שאל איפה הייתי, ומשלא השבתי, פרץ בבכי, משך בידי, אבל גופי היה קל וידי כמו הייתה רחוקה מאוד.

בבית הכנתי ארוחת ערב והוא הסתובב בין רגלי, מושך בבגדי. "מה קרה, אמא?" שאל אותי שוב ושוב. בראשי עמד עצב עבות, אבל ניסיתי להתרכז באורז ובגזר ואחר כך בשעועית הירוקה הדהויה. ידעתי שאם אדבר, מילותי יתלעלעו ויישברו, ולכן ניסיתי לשמר את האנרגיה שלי. ילדי פרץ בבכי. הוא הרים את החתולה וטמן את פניו בפרוותה. בשולי תודעתי ביצבץ זיכרון, אבל במאמץ גדול של כוח הרצון הצלחתי להסיט ממנו את מבטי. הכנסתי אורז וגזר ושעועית ירוקה לקערת פלסטיק קטנה והעמדתי אותה בזהירות על השולחן. דקות ארוכות עמדתי לפני הכיריים וניסיתי לוודא שכל המבערים כובו. קירי ביקש כף. ליתר ביטחון הדלקתי וכיביתי שוב את המבערים. אני חייבת לעשות דברים לפי הסדר. בתוך החשיכה הלכתי לחדר השינה. קולו של קירי היה מרוחק, כהתרוצצות עכברים בין הקירות. "מה קרה, אמא? למה את בוכה?" נכנסתי לחדר השינה וסגרתי את הדלת בשקט רב ככל שיכולתי.

גַ'מבַּוואן רבצה על הכרית שלי. החתולה של קירי צפתה בי בעצלתיים. חברתה נעמה לי. זכרתי את היום שבו הבאנו אותה הביתה, את החתלתולה הקטנטונת הזאת שאהבה להתכרבל בתוך מגירת הגרביים של קירי. בני זחל בדירה כמטורף, מתיז מפיו "גַ'מבַּאגַ'מבַּאגַ'מבַּא". נאווין אמר: "נשמע כמו ריקוד לטיני." השם היה רעיון שלי, גַ'מבַּוואן, מלך הדובים, גיבור מתוך הרַמַיָאנָה, האפוס שנקרא אצלנו בקמבודיה בשם ריאָמקֶר.

בני שרט את הדלת. "אני יכול להכין לך ארוחת ערב?"

"אני אוהבת אותך, קירי," אמרתי. שמעתי אותו מתייפח שעות, כך נדמה היה לי, ובכיו היה כשכבת עור לגופי שלא יכולתי להסיר.

נאווין חזר הביתה אל החורבן הזה, ובכל זאת סלח לי.

רציתי לקשור את פרק ידו של בני אל פרק ידי בחתיכת חוט כדי להציל את שנינו. הרי בלילה, אני יודעת, נעלמים יקירינו. פעם, כשהייתי בת עשר, ראש הקואופרטיב שלנו, קוֹזאל, נתן לי בגדים של ילדה אחרת. הוא אמר לי ללבוש אותם לשדות. אחר כך, כשהתפשטתי באפלולית, ראיתי שדם חילחל מבעד לאריג והכתים את עורי, כיסה את חזי ואת ירכי. אני זוכרת את צליל המים, את אמי מקרצפת את הבגדים שוב ושוב. אני זוכרת שהיא קירצפה כל כך חזק עד שהצבע השחור ירד פסים פסים. כתבנו את שמה של הילדה על חתיכה של קליפת עץ וטמנו אותה באדמה. אמי התפללה לחיים. הסתכלתי בשמים, בעצים, בתלולית האדמה המוטרדת, ולא ראיתי שום אל אפשרי.

כשנאווין ישן לצדי, נאבקתי לבלום את מחשבותי. בחלומותי ראיתי כל אדם וכל דבר, אבל אף פעם לא ראיתי את אמי, אף פעם לא ראיתי את סופאם. הקמר רוז' לימדו אותנו לשרוד, ללכת לבדנו, לא לקחת עמנו דבר. חפצים אישיים חמקו ונעלמו, ובעקבותיהם בני משפחתנו ויקירינו, ואחריהם, לבסוף, נאמנויותינו ואנו עצמנו. כל אוצרותינו, קלי ערך או יקרי ערך, בלתי חשובים או אהובים, זכו לאותו היחס.

 

בחוץ אני מוקפת נצנצים זעירים של שלג. אני יורדת בשדרת האוניברסיטה לעבר קפה אֶספֶּרנצָה והחום בתוכו מקבל את פני. בעל המקום מנקה את התפריטים המנוילנים, בזהירות, כמצחצח כלי כסף עדינים. הוא מעווה את פניו לעבר אדם בסרבל צהוב שעומד מעבר לחלון, רתום למערכת מורכבת של חגורות ותופסנים, מרחף מעל התנועה. האיש הוא ספק אקרובט ספק עובד עירייה המתקן את חוטי החשמל. האור הכתום של משאיתו מסתובב מעלינו כצחוק שקט.