אם נדע לבקש חיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

תקציר

אם נדע לבקש חיים – אסופה ראשונה מסוגה בעקבות הגותו של אהרן דוד גורדון (1856–1922), מגדולי הרוח שחיו כאן בינינו לפני כמאה שנה. אדם שהמציא את המילה 'חוויה', שחייו היו דוגמה חיה ונאמנה לתורתו, ותורתו רלוונטית מאי-פעם לחיינו, כאן, כיום.
המאמרים והרשימות האישיות שבספר נכתבו על ידי קוראיו ואוהביו של גורדון במגוון תחומי חיים: היחיד, העם, הטבע, חינוך, קהילה, עבודה, אלוהים, התפתחות אישית, גוף ונפש ועוד. מן האסופה עולה הממד החדשני, המהפכני והאקטואלי שבדברי גורדון, ושאיפתו לחולל שינוי ותיקון בתודעה, בחברה ובאנושות. הכותבים מביעים בשפה בהירה את החיבורים בין הגותו לבין אתגרים בני זמננו. הם יוצרים מפגשים עם קול ייחודי, רב-השראה, מעורר מחשבה ונוגע לנפש.
את האסופה מלווה סדרת צילומים מקורית של טבע ואדם.
הספר פונה למחפשי דרך ולשואפי חזון, לחפֵצים במבט צלול ועמוק על שאלות קיומיות, למבקשים התחדשות בחיים.

לקראת מותו כתב גורדון:
"במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי, כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים".

נפגשים עם א"ד גורדון – כי יש בדבריו ערך חי, כי הוא קורא לתיקון עמוק של אדם ועולם, שפירושו שותפות במעשה בראשית. 

משתתפים באסופה: אבשלום בן-צבי, אהוד פירר, אודי תמיר, אורית רוזנבליט, אילון שמיר, איתן בולוקן, אלחנן לואיס, גרא טוביה, יעל אילן, יעקב פרידלנד, מוקי צור, משה שנר, נעמה שקד, עינת רמון, ערן שוורצפוקס, צבי גילת, צבי צמרת, שרה שטרסברג-דיין, תחיה עצר

פרק ראשון

פתח דבר 

מה פירוש לבקש חיים?

אהרן דוד גורדון לא מקבל את החיים כמו שהם. מה שנקרא בפינו 'חיים', אמור, בעיניו, להיות משהו אחר לגמרי. עלינו לחדֵש מן השורש את חיינו — את כל מושגי החיים ואת תחושת החיים.

בעצם, גורדון קורא למהפכה — לא כזו שתחריב את העולם, אלא שתהפוך אותו למקום של אמת. מהפכה שצומחת מבפנים. הוא חותר להתחדשות יסודית ועמוקה של כל ממדי הקיום: בתפיסת האדם, ביחסים בין־אישיים וביחסים בין עמים, ביצירת התחדשות יהודית, באתגרים של חברה ושל לאומיות, בשותפות עם הטבע. בתוך כל דבריו פועמת הכמיהה להתפתחות רוח האדם. לגילוי של כוח החיים, 'הכוח לחיות', כאוצר נעלם שיש לחשוף ולפתֵח אותו, ואז — מי יודע לאן נגיע?!

בתו יעל סיפרה על ימי חייו האחרונים:

בהתעוררות רבה היה מתאר לפנַי את עתידו הנעלה של האדם, כאשר ימצא ויחפור את המטמונים שבנפשו, ואיך יפרוץ אורו הגנוז ויאיר את יחסי בני האדם עד שיגיעו למדרגה של "שמים חדשים וארץ חדשה".
לבסוף הוסיף: אם אנו מאמינים באפשרות של התקדמות גדולה כזו של רוח אנוש בעתיד, עלינו להתחיל לכוון את אורח חיינו מהיום לקראת העתיד הגדול הזה.

(יעל גורדון, 'מחייו בארץ')

מבּחינות רבות קריאת ההתעוררות של גורדון לא יכלה להישמע בזמנה, לפני מאה שנה. היא פנתה אל העתיד. עם השנים היא הולכת ומתבהרת ומקבלת הד. עוד ועוד אנשים מוצאים את דבריו נוגעים ללבם, לרוחם, לחייהם. הדברים מעוררים ורלוונטיים היום יותר מתמיד. אנחנו עדים למחירים הכבדים של ניכור, טשטוש אינדיווידואליות, אובדן מעגלי שייכות, יחס רכושני ונצלני בין אדם לזולתו ובין אדם לסביבה. אנו פוגשים משברים — שהלכו והחריפו בזמן משבר הקורונה — מצוקה ואובדן דרך ברמה אישית, חברתית, עולמית. אנו חשים את הידלדלות החיים, את העליבות והחולי הנואשים למַרפא.

 

מהו החזון, מה הוא היחס החדש שגורדון מציע לנו, לחיים בישראל היום?

בכך נוגע הספר שבידיכם. זוהי אסופה של מפגשים עם א"ד גורדון, שמבקשת לחבר מחשבה, חוויה ומעשה, ולעשות עבודת חיים במציאות שלנו. הזמַנו את קוראיו ואוהביו של גורדון, ותיקים וצעירים, ממגוון תחומי עיסוק, לכתוב על נושא בכתביו שהם רואים בו ערך חיוני לחיים הרוחשים ומבקשים דרך. כך נוצרה אסופה של התייחסויות עכשוויות, שמאירות מנקודות מבט שונות את העושר והמורכבות שבדבריו.

בשנים האחרונות זכינו בכמה ספרים שעוסקים בחיוניות ובעומק בגורדון והגותו. ייחודו של הספר הזה הוא ריבוי הפנים, מגוון התכנים והסגנונות. יש בו נגיעות אישיות מאוד והיבטים עיוניים, קצרים ונרחבים, אשר משלימים זה את זה, משיקים, ולעתים חולקים זה על זה.

בני אדם כל כך נבדלים זה מזה בתכונת נפשם, בצורתם הרוחנית, מתוך שהחיים והעולם משתקפים בכל נפש אדם באופן אחר... כי כל אדם הוא כעין עולם מלא בפני עצמו.

(האדם והטבע, עמ' 58)

אסופה כזאת עשויה להיראות אקלקטית: מה להגות סביבתית לצד אופי השבת לצד בודהיזם? מה לסוגיית העבודה לצד התפתחות פנימית? אבל הוא הדבר: כולם קשורים זה לזה במחשבתו של גורדון, אחוזים בשורש אחד. מעגלים מתפשטים של חיים. הגותו מקיפה וחודרת לְעומקן של שאלות קיומיות. בין דפי הספר שבידכם נפגשים עולמות שונים ומשוחחים יחד חינוך, לאומיות, קהילתיות, טבע, גוף ונפש. אולי מתוך כך יתרקמו חיבורים וייווצר מפגש מפרה, יחס חדש, להתמודדויות הגדולות העומדות לפתחנו.

בספר שמונה־עשרה רשימות, השתקפויות שונות של החיים והעולם, וביניהן משובצים ציטוטים נוספים של גורדון. בין הדפים שזורה יצירה חזותית, שפותחת לנפש מגע בלתי־אמצעי בהוויה, בלא מילים.

האסופה שלפניכם היא קטע מפסיפס בהתהוות. היא יוצאת לאור בציפייה להמשך — בתקווה שרשימות חדשות, בהיבטים חשובים שלא נכללו כאן, ייאספו לכרך נוסף.

 

*

 

לקראת מותו כתב גורדון:

במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי, כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים.

('רשימות אחרונות', עמ' 231)

תשעים ותשע שנים עברו. אנחנו מדברים כעת במה שכתב — בערך החי שבו — כי הוא חיוני, חיוני ממש לחיינו המתחדשים. להווה, לעתיד. כי יש בו מעיין חיים. כי הוא קורא לתיקון עמוק של אדם ועולם, שפירושו שותפות במעשה בראשית. מתוך אמונה שזה אפשרי — אם נרצה. זה תלוי בנו.

אולי אפשר לתקן, אולי עוד לא נגמרה יצירתו של האדם והוא צריך עוד להתגבר הלאה, בכיוון יותר נעלה. יסוד אחר מה'אולי' הזה אין לו, אבל בו, בה'אולי' הזה הוא מחזיק כמו בעוגן הצלה, ועליו הוא נותן את נפשו.

(שם, עמ' 230)

זו המִשאלה שהוא מנחיל לנו — לחיות "חיים בכל מלואם ושלמותם, חיים גדולים, עליונים, חיי עולם". הדברים האלה אינם מליצות. יכולה להיות להם השתמעות ממשית לגמרי למציאות שלנו, לחיים שמתהווים כאן במאבקים, בקושי, בספקות ותוהו ויצירה. על ה'אולי' הזה עומדים ובוערים חיינו. אם נדע לבקש חיים.

 

*

 

אני לוקחת את כתבי גורדון בידַי, ושוב הלב רוחֵב ומתחיל לבכות.

איזו רוח־לא־ידעתי נגעה בכל מיתרי לבבי, בכל נימי נפשי היותר עמוקים והיותר טמירים, איזה רעד של חיים ואור עבר בכל גופי ובכל ישותי. (בהשאלה מביטויו במאמר 'הקונגרס', עמ' 182)

חזונו הגדול של גורדון, מילותיו, מגען בנפש,

שיקוי המילים המרַפא, המחיֶה, המביא נוחם ורוך ורצון ותמורה —

הם שהניעו אותי לבקש איך להביא אל עוד אנשים את האור הגנוז,

שיבקע ויתפשט ויניע עולם.

 

*

 

בד בבד עם שְנות ההכנה של האסופה התרחש תהליך חשוב לא פחות — לימוד בחבורה. התכנסנו יחד, אנשים שביקשו לקרוא ולהעמיק בתורתו של גורדון כדרך חיים, ולחזור ולשאול איך לתרגם את דבריו לחיינו. כך צמחה תופעה, שלא היתה כמוה עד כה, של קבוצות לימוד כתבי גורדון, שמהוות מרחב להתבוננות והתפתחות.

ללמידה המשותפת תפקיד חיוני: מתחולל בה גילוי הדדי ומתח מפרה. מתבהרת ומתחדדת הראייה הייחודית לכל אדם במפגש עם עולמו של גורדון. כך נמנעת התקבעות בהבנה מסוימת, נמנעת גישה סמכותית, שגורדון סלד מהן כל כך. אין דרך אחת 'נכונה', זהו מפגש חי, דינמי, השוכן במפגש בין נפשות. הטקסטים יצאו מן הספר ונהיו לדיאלוג מתמשך עם גורדון ובינינו, לדיבור שמעורר ומחדֵש את החיים. וכך גם האסופה הזאת — מפגש של אנשים שונים עם רוחו החיה. פתיחת שערים לחשיבה, ללימוד, להתייחסות פעילה.

בעצם זאת הזמנה לכם,

הספר הוא גשר — להיכנס אל הכתבים, לפגוש אותם נפש־אל־נפש, בשיחה, בחבורה. לקחת אותם אל החיים.

 

 

עוד על הספר

אם נדע לבקש חיים נעמה שקד (עורכת), מחברים שונים

פתח דבר 

מה פירוש לבקש חיים?

אהרן דוד גורדון לא מקבל את החיים כמו שהם. מה שנקרא בפינו 'חיים', אמור, בעיניו, להיות משהו אחר לגמרי. עלינו לחדֵש מן השורש את חיינו — את כל מושגי החיים ואת תחושת החיים.

בעצם, גורדון קורא למהפכה — לא כזו שתחריב את העולם, אלא שתהפוך אותו למקום של אמת. מהפכה שצומחת מבפנים. הוא חותר להתחדשות יסודית ועמוקה של כל ממדי הקיום: בתפיסת האדם, ביחסים בין־אישיים וביחסים בין עמים, ביצירת התחדשות יהודית, באתגרים של חברה ושל לאומיות, בשותפות עם הטבע. בתוך כל דבריו פועמת הכמיהה להתפתחות רוח האדם. לגילוי של כוח החיים, 'הכוח לחיות', כאוצר נעלם שיש לחשוף ולפתֵח אותו, ואז — מי יודע לאן נגיע?!

בתו יעל סיפרה על ימי חייו האחרונים:

בהתעוררות רבה היה מתאר לפנַי את עתידו הנעלה של האדם, כאשר ימצא ויחפור את המטמונים שבנפשו, ואיך יפרוץ אורו הגנוז ויאיר את יחסי בני האדם עד שיגיעו למדרגה של "שמים חדשים וארץ חדשה".
לבסוף הוסיף: אם אנו מאמינים באפשרות של התקדמות גדולה כזו של רוח אנוש בעתיד, עלינו להתחיל לכוון את אורח חיינו מהיום לקראת העתיד הגדול הזה.

(יעל גורדון, 'מחייו בארץ')

מבּחינות רבות קריאת ההתעוררות של גורדון לא יכלה להישמע בזמנה, לפני מאה שנה. היא פנתה אל העתיד. עם השנים היא הולכת ומתבהרת ומקבלת הד. עוד ועוד אנשים מוצאים את דבריו נוגעים ללבם, לרוחם, לחייהם. הדברים מעוררים ורלוונטיים היום יותר מתמיד. אנחנו עדים למחירים הכבדים של ניכור, טשטוש אינדיווידואליות, אובדן מעגלי שייכות, יחס רכושני ונצלני בין אדם לזולתו ובין אדם לסביבה. אנו פוגשים משברים — שהלכו והחריפו בזמן משבר הקורונה — מצוקה ואובדן דרך ברמה אישית, חברתית, עולמית. אנו חשים את הידלדלות החיים, את העליבות והחולי הנואשים למַרפא.

 

מהו החזון, מה הוא היחס החדש שגורדון מציע לנו, לחיים בישראל היום?

בכך נוגע הספר שבידיכם. זוהי אסופה של מפגשים עם א"ד גורדון, שמבקשת לחבר מחשבה, חוויה ומעשה, ולעשות עבודת חיים במציאות שלנו. הזמַנו את קוראיו ואוהביו של גורדון, ותיקים וצעירים, ממגוון תחומי עיסוק, לכתוב על נושא בכתביו שהם רואים בו ערך חיוני לחיים הרוחשים ומבקשים דרך. כך נוצרה אסופה של התייחסויות עכשוויות, שמאירות מנקודות מבט שונות את העושר והמורכבות שבדבריו.

בשנים האחרונות זכינו בכמה ספרים שעוסקים בחיוניות ובעומק בגורדון והגותו. ייחודו של הספר הזה הוא ריבוי הפנים, מגוון התכנים והסגנונות. יש בו נגיעות אישיות מאוד והיבטים עיוניים, קצרים ונרחבים, אשר משלימים זה את זה, משיקים, ולעתים חולקים זה על זה.

בני אדם כל כך נבדלים זה מזה בתכונת נפשם, בצורתם הרוחנית, מתוך שהחיים והעולם משתקפים בכל נפש אדם באופן אחר... כי כל אדם הוא כעין עולם מלא בפני עצמו.

(האדם והטבע, עמ' 58)

אסופה כזאת עשויה להיראות אקלקטית: מה להגות סביבתית לצד אופי השבת לצד בודהיזם? מה לסוגיית העבודה לצד התפתחות פנימית? אבל הוא הדבר: כולם קשורים זה לזה במחשבתו של גורדון, אחוזים בשורש אחד. מעגלים מתפשטים של חיים. הגותו מקיפה וחודרת לְעומקן של שאלות קיומיות. בין דפי הספר שבידכם נפגשים עולמות שונים ומשוחחים יחד חינוך, לאומיות, קהילתיות, טבע, גוף ונפש. אולי מתוך כך יתרקמו חיבורים וייווצר מפגש מפרה, יחס חדש, להתמודדויות הגדולות העומדות לפתחנו.

בספר שמונה־עשרה רשימות, השתקפויות שונות של החיים והעולם, וביניהן משובצים ציטוטים נוספים של גורדון. בין הדפים שזורה יצירה חזותית, שפותחת לנפש מגע בלתי־אמצעי בהוויה, בלא מילים.

האסופה שלפניכם היא קטע מפסיפס בהתהוות. היא יוצאת לאור בציפייה להמשך — בתקווה שרשימות חדשות, בהיבטים חשובים שלא נכללו כאן, ייאספו לכרך נוסף.

 

*

 

לקראת מותו כתב גורדון:

במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי, כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים.

('רשימות אחרונות', עמ' 231)

תשעים ותשע שנים עברו. אנחנו מדברים כעת במה שכתב — בערך החי שבו — כי הוא חיוני, חיוני ממש לחיינו המתחדשים. להווה, לעתיד. כי יש בו מעיין חיים. כי הוא קורא לתיקון עמוק של אדם ועולם, שפירושו שותפות במעשה בראשית. מתוך אמונה שזה אפשרי — אם נרצה. זה תלוי בנו.

אולי אפשר לתקן, אולי עוד לא נגמרה יצירתו של האדם והוא צריך עוד להתגבר הלאה, בכיוון יותר נעלה. יסוד אחר מה'אולי' הזה אין לו, אבל בו, בה'אולי' הזה הוא מחזיק כמו בעוגן הצלה, ועליו הוא נותן את נפשו.

(שם, עמ' 230)

זו המִשאלה שהוא מנחיל לנו — לחיות "חיים בכל מלואם ושלמותם, חיים גדולים, עליונים, חיי עולם". הדברים האלה אינם מליצות. יכולה להיות להם השתמעות ממשית לגמרי למציאות שלנו, לחיים שמתהווים כאן במאבקים, בקושי, בספקות ותוהו ויצירה. על ה'אולי' הזה עומדים ובוערים חיינו. אם נדע לבקש חיים.

 

*

 

אני לוקחת את כתבי גורדון בידַי, ושוב הלב רוחֵב ומתחיל לבכות.

איזו רוח־לא־ידעתי נגעה בכל מיתרי לבבי, בכל נימי נפשי היותר עמוקים והיותר טמירים, איזה רעד של חיים ואור עבר בכל גופי ובכל ישותי. (בהשאלה מביטויו במאמר 'הקונגרס', עמ' 182)

חזונו הגדול של גורדון, מילותיו, מגען בנפש,

שיקוי המילים המרַפא, המחיֶה, המביא נוחם ורוך ורצון ותמורה —

הם שהניעו אותי לבקש איך להביא אל עוד אנשים את האור הגנוז,

שיבקע ויתפשט ויניע עולם.

 

*

 

בד בבד עם שְנות ההכנה של האסופה התרחש תהליך חשוב לא פחות — לימוד בחבורה. התכנסנו יחד, אנשים שביקשו לקרוא ולהעמיק בתורתו של גורדון כדרך חיים, ולחזור ולשאול איך לתרגם את דבריו לחיינו. כך צמחה תופעה, שלא היתה כמוה עד כה, של קבוצות לימוד כתבי גורדון, שמהוות מרחב להתבוננות והתפתחות.

ללמידה המשותפת תפקיד חיוני: מתחולל בה גילוי הדדי ומתח מפרה. מתבהרת ומתחדדת הראייה הייחודית לכל אדם במפגש עם עולמו של גורדון. כך נמנעת התקבעות בהבנה מסוימת, נמנעת גישה סמכותית, שגורדון סלד מהן כל כך. אין דרך אחת 'נכונה', זהו מפגש חי, דינמי, השוכן במפגש בין נפשות. הטקסטים יצאו מן הספר ונהיו לדיאלוג מתמשך עם גורדון ובינינו, לדיבור שמעורר ומחדֵש את החיים. וכך גם האסופה הזאת — מפגש של אנשים שונים עם רוחו החיה. פתיחת שערים לחשיבה, ללימוד, להתייחסות פעילה.

בעצם זאת הזמנה לכם,

הספר הוא גשר — להיכנס אל הכתבים, לפגוש אותם נפש־אל־נפש, בשיחה, בחבורה. לקחת אותם אל החיים.