תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה

פתח דבר

בשלהי המאה העשרים ואילך הפכו המחשב האישי והמדפסת לכלי עבודה הכרחיים כמעט בכל בית. כתוצאה מכך עלות הפרסום של ספר מודפס או של ספר מקוון ירדה פלאים, וניתן לומר שהמהפכה הטכנולוגית הזאת בתחום הדפוס הביאה לעלייה דרמטית בהוצאות ספרים ומאמרים. וכך נמצא שעבודותיהם של חוקרים בעלי שם עולמי טובעות בים של פרסומים לא מקצועיים, דהיינו פרסומים הטבולים במחזור סילופים וטעויות לרוב. קורה שידם של הכותבים הלא מיומנים קלה על המקלדת, והם מפזרים מידע בלא שנחשפו לממצאיהם המעודכנים של המובילים בתחום המידע שבו שלחו ידם או בלא שקיבלו ייעוץ מדעי ראוי.

למצער, מיתוסים היסטוריים אינם נחלתם של כלל ציבור הקוראים בלבד. גם בקרב אנשי מחקר בעלי שיעור קומה השתרשו מהם מסיבות שונות, למשל: בגין הסתמכות על תואריהם האקדמיים של הכותבים או בגין הסתמכות על מיתוסים כה נפוצים במאגרי מידע, עד כי נתפסו אצלם כמידע גנרי. וכך, אירועים שלא היו ולא נבראו או התרחשויות שאין שום אסמכתא המעידה על קיומן, נפוצו ללא בחינת המקורות הראשוניים. במקרים אחרים, תיקונים שערכו היסטוריונים בעבודותיהם מאוחר יותר לא הגיעו לידי הכותבים. לעתים קיימת התנגשות בין תיקוני המלומדים לבין השקפת הכותבים לכן קורה שאלה האחרונים נאחזים במיתוסים כאחיזה בקרנות המזבח. בכל מקרה, רעיונות תלויים על בלימה וניתוחים משוללי קשר למציאות הולידו מסקנות שהן כהררים תלויים בשׂערה, ובהסתמך עליהן היו שעוד בנו תילי תלים על בסיס של תאוריות מופרכות.

אם כן, דווקא בעידן שלנו, כששפע מידע זמין במרשתת, מוטל על ההיסטוריונים תפקיד חשוב ממדרגה ראשונה: לנפות את המידע הכוזב שתפס אחיזה בספרות המדעית והיה למעין אמת היסטורית. מן הראוי שאנשי מחקר לא יחפשו קיצורי דרך באוקיאנוס הפרסומים, אלא יבדקו היטב את המקורות הראשוניים, ינתחו אותם בקפדנות, ישתמשו במקורות משניים לאחר עיון בביקורות, ולבסוף יפרסמו את ממצאיהם לא רק בכתבי עת מדעיים או בעבודות מחקר או בכנסים מקצועיים, אלא גם בעיתונות הפופולארית. ובנימה אישית אוסיף כי לדאבוני, כחוקר מתחיל שהרבה להשתמש במקורות משניים, פה ושם נפלו במאמריי המופיעים באתר שלי 'ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות' מידעים כוזבים. חרף זאת ריכזתי אותם בשער השני של ספרי 'שואה, נאציזם, ואסלאם קיצוני' (2019), בציון הערה שהם אינם לציטוט ובהדגשה שבספריי הבאים יבואו על תיקונם ונושאיהם יורחבו. מטרת פרסומם בספר הנ"ל הייתה לעורר עניין בנושאים שנחקרו ובצורך להתמודד עם פסבדו אמיתות עקב הרלוונטיות שלהם לימינו.

אשר לעיסוק בחקר הנאציזם והאסלאם בעידן שלטון הרייך - ההתפתחויות ההיסטוריות בימינו מותירות אותו לאקטואלי ביותר. ממצאי המחקרים בנושא זה ובנושאים הקרובים לו ומסקנותיהם הם אות אזהרה לאזרחי העולם. אנו עדים להתנהלות חרקנית של אי אלו מנהיגים ברחבי תבל, ובכל זאת נדמה שמנהיגי העולם החופשי ואזרחיהם נוטים לעצום עיניים או לגלות הבנה לדרכם של הדיקטטורים, וטעמיהם עימם. כיוון שאלה הם פני הדברים, על ציבור רחב עלולה להתרגש סכנה, במקרה של אי ניתוח המציאות נכונה או במקרה של עצימת עיניים מפני עוולות כלפי אומה כלשהי או כלפי קהילות מסוימות או כלפי הפרט.

ומה קורה באירופה של ימינו? על פי ההנחות הדמוגרפיות העתידיות של מומחים, אופייה ותרבותה הייחודיים של אירופה, ילכו וידעכו עקב מיליוני המהגרים מארצות האסלאם שקבעו מושבם ביבשת זו, בעיקר בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21. מציאות זו מחזקת את תחזיתם של מומחים שונים, הקובעים שיהיה לאוכלוסייה המוסלמית רוב ברור ביבשת אירופה עוד כ-70 שנה. כך שאם לא יחולו שינויים בלתי צפויים, יתגשם חזונם של היטלר ושל הימלר: בני דת האסלאם (קיצוני) ישתלטו על אירופה לאחר ניסיונות כושלים, ודתם הגברית, לתפיסתם, תונחל לבני הגזע הארי.

האם מיותר להיתפס לתמונה דרמטית שכזאת? מחד גיסא, מוסלמים חילוניים או דתיים מתונים שחיו תחת המשטר הסובייטי והגרו לאירופה נפתחים לתרבות המערבית ומזדהים עימה. ואגב פזילה לנקודת זמן היסטורית לא רחוקה, נביא לדוגמה את המוסלמים האלבנים שהצילו יהודים רבים מציפורני הצורר הנאצי מצטיינים במתינות. עובדות אלה אינן מרגיעות חלק לא מבוטל מכלל האוכלוסייה הלא מוסלמית ולהלן נתרכז באירופה. מאידך גיסא, מראשית המאה ה-21 שורר בתחומיה אי שקט שמקורו בהגירה ההמונית של מוסלמים ליבשת זאת ובהקמתן של מעין אוטונומיות תרבותיות מוסלמיות.

אירופאים רבים מביטים בעיניים כלות, בפרט באותם מהגרים שזרמו לארצותיהם מחבלי ארץ שבהם האסלאם הקיצוני שולט. הם עוקבים בדאגה אחר מוסלמים אדוקים ורדיקלים המסתגרים בתוך עצמם ומטעמים דתיים מואסים בתרבות הכללית של 'הכופרים'. מקרבם יוצאים עשבים שוטים העושים מעשה נבלה מתוך אמונה עיוורת המושתתת על דרך פרשנותם את עקרונות האסלאם. החשש מהזרים הולך ומתגבר, בייחוד בעשור האחרון. פיגועי ירי של מוסלמים קיצוניים, התאבדותם, מעשי דריסה, מעשי אונס וניסיונות של כפייה דתית כלפי האוכלוסייה המארחת מתפרשים בעיני האוכלוסייה הילידית כניסיון המוסלמים הקיצוניים להשתלט על ארצותיהם. אין להתכחש לכך שקיים גרעין לחרדתם, כלומר להליכה אחר צו תרבותם ודתם. יש קנאים המאמינים שהאסלאם מחייבם לכבוש כל מקום זר ולגרום לנכבש להבין מי השולט. זו תרבות עתיקת יומין שכללה אונס של נשים מקומיות, המרת הדת של הכופרים, המרת תרבותם של המקומיים ואף רצח של גברים.

על רקע הדברים האלה, האירופאיים הלאומיים אינם מחרישים. הם מזהירים שאם לא יגורשו המוסלמים הקיצוניים מאירופה ולא תימנע הגירתם של דומיהם, עלולה אירופה לנפול לתוך מצוקה של הקצנה דתית ובעקבותיה תיהפך מיבשת מתקדמת ונאורה ליבשת של העולם השלישי. ארגונים אירופאיים לאומיים מנהלים מאבק נוקשה למנוע את התפתחותם של תהליכים, שכנראה ממילא בלתי נמנעים. איבוד זהותם הלאומית של האירופאים, מחיקת תרבותם השורשית, השלטת דת האסלאם ביבשת – כל אלה ייתכנו אם אומנם התחזיות הדמוגרפיות תתממשנה.

שניים מתוך הארגונים הלאומיים האירופאיים הם 'האיחוד הלאומי' (Rassemblement national) שבראשם עומדת מארין לה פן ו'בריטניה קודם' (Britain First). בשונה מאביה, מארין לה פן הציגה קו פרו יהודי ואף פרו ציוני והיא ניסתה לגייס את תמיכת יהודי צרפת במאבקה נגד התפשטות האסלאם בצרפת. לה פן הצהירה שמפלגתה מכירה בזכותה של ישראל להתקיים. אשר לארגון 'בריטניה קודם', חבריה הצהירו שהם נגד אנטישמיות והם תומכים בישראל. הם מדגישים את רצונם לעצור את התפשטות האסלאם.

בתקופתנו, לא תהיה זו תקינות פוליטית לגלות שמץ של הבנה לעמדתם של הארגונים הלאומיים האירופאיים האנטי מוסלמיים. בה בשעה שהתקינות הפוליטית תובעת לגנותם בחריפות, בחדרי חדרים מתנהל שיח פוליטי של דמוקרטים, החוששים מהשתלטות האסלאם הרדיקלי בארצותיהם או בכלל מהתפשטות תרבות האסלאם במחוזותיהם על חשבון חירותם ותרבותם השורשית. שותפים סמויים להצהרות האנטי מוסלמיות מתגלים כל אימת שפורצות שרפות בכנסיות או מתרחשים מקרי רצח בגין פגיעה בסממני האסלאם. ככלל, התקשורת נוטה להשוות את הארגונים הלאומיים הרדיקליים לתנועה הנאצית של היטלר או לנאו-נאצים בימינו. שכן, חברי ארגונים אלה נוקטים צעדים המתנגשים עם עקרונות המשטר הדמוקרטי של ארצותיהם.

חובתנו לזכור שהמוסלמים למוצאם ולקהילותיהם אינם מקשה אחת. מוסלמים מתונים באירופה עצמה מגנים בחריפות את בני דת מוחמד הקיצוניים, אלא שקולותיהם נבלעים בתוך זעקות הקיצוניים הזוכים לסיקור תקשורתי נרחב ביותר. ואגב, בקרב המתונים קיימת קבוצה המכנה עצמה 'מוסלמים ציונים'. הם מכירים בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. למעלה מזה, בשנה האחרונה אנו עדים להסכמי שלום בין ארצות מוסלמיות לישראל שהוחרמה על ידיהן מאז הקמתה. ההסכמים המדיניים בין מדינות מוסלמיות במזרח התיכון לישראל נערכו הפעם, בלי להתנותם בוויתורים חד צדדיים (כזכור, תמורת קיום הסכם השלום עם מצרים נדרשה ישראל לסגת מסיני, ולירדן נדרשה להעביר להם מים מהכינרת, ובמוצהר, כתנאי לשלום, הפלסטינים תובעים את שטחי יהודה ושומרון ושליטה על מקורות המים). עידן חדש עומד בפתחנו. חרף חוקי דת האסלאם הנוקשים באמירויות הערביות, תיירים יהודים מישראל, שעד לא מכבר הוצגו בתקשורת הערבית כמפלצות חסרות צלם אנושי, מתקבלים שם בברכה, וכמובן נחתמים חוזים כלכליים בין הצדדים. בעקבות האמירויות נוצרו מגעים ואף יחסים דיפלומטיים עם מדינות ערביות נוספות: בחריין, עומאן, סודאן ומרוקו.

ועדיין העיניים נשואות להצטרפותן של מדינות ערביות ומוסלמיות נוספות ליצירת קשרים דיפלומטיים עם המדינה היהודית בין בגלוי ובין בחשאי. התחזית היא שהתהליכים ההיסטוריים הדרמטיים האלה יתרחבו. קשרי המסחר והתעשייה ישגשגו ופרויקטים משותפים בתחום המדע והטכנולוגיה יועילו למדינות החתומות על הסכמי השלום. מנגד, אפשר שהפלסטינים, לפחות בחלקם, לא יהיו אלא רסיס בודד שנותר מהאידיאולוגיה הכוללנית של הפאן ערביזם, האנטי מערבי והאנטי ציוני. בעיצומם של ימים אלה, ההנהגה הפלסטינית איננה מסוגלת להעלות על דל שפתיה את הרעיון שלישראל קיימת הזכות להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי. ועוד בעניין ההתפתחויות המתרחשות בעולם המוסלמי, ראוי להזכיר, שרוב האוכלוסייה המוסלמית של איראן מתנגדת לאיומי השלטון האוטוקרטי השמרני בארצם. הרוב המכריע דוחה בשאט נפש את ההכרזות של משטר האייתולות להשמיד את ישראל בנשק גרעיני. הם מייחלים לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לאיראן אשר נגדעו עם עלייתו של מנהיג 'הרפובליקה האסלאמית', רוחאללה ח'ומייני. השינויים לא פרצו לפתחנו בפתאומיות. ההתפתחויות ההיסטוריות המושתתות על אינטרסים בין עמי האזור למדינת ישראל היו שרירים וקיימים עשרות בשנים אך התנהלו בחשאיות. ועל המהלכים האחרונים ניתן לומר: מִתּוֹךְ שֶלֹּא לִשְמָהּ בָּא לִשְמָהּ.

לסיום, האנושות חייבת לעקור את הרע מקרבה בעודו באיבו בלא לחשוש מאי שקט זמני או מקריאות לתקינות פוליטית בשם הדמוקרטיה. בראש ובראשונה, עליה להבחין בכך שבימינו ההיסטוריה חוזרת על עצמה בלבוש שונה, ואם האנושות לא תלמד מלקחי העבר, לא תפנימם ולא תיישמם, עלולה היא לחוות רעידות אדמה פוליטיות ומשברים מוסריים, חברתיים, פסיכולוגיים, כלכליים, ועוד.

מבוא

א. הרקע לחיבור הספר 'תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה'

ספר זה הוא אסופת מחקרים שעל בסיס חומריו נכתב הספר שבכתובים 'התנועה הלאומית הפלסטינית (1920) – ממשלת כל פלסטין (1948)'. 'תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה' והמשכו שבכתובים מבוססים על נושאי המאמר שפרסמתי באתר שלי 'ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות' ב-2013: 'התנועה הלאומית הפלסטינית (1920) – ממשלת כל פלסטין (1948)'. בשנים האחרונות עיינתי במקורות ראשוניים, בספרים מחקריים ובמאמרים אקדמיים העוסקים בנושאי מחקריי. ככל שהעמקתי בלימוד הנושא העליתי בחכתי מיתוסים הנפוצים מאוד ברשתות שנדלו מעבודותיהם של כמה אנשי מחקר שהסתמכו על שמועות שנפוצו בעיתונות והתגלגלו לספרות מחקרית. הואיל וגם אני התבססתי בתום לב במאמרי ההוא על מקורות בלתי אמינים, השתרבבו לתוכו מידעים כוזבים. כמו בספריי האחרונים כן בספרי זה ובמחקריי העתידיים, יזכו ענייני המאמרים שבאתרי לעיון מחודש, להרחבה ולבחינה דקדקנית וקפדנית.

ב. גישת המחקר

הגישה 'התהליכית-רדיקלית' נקוטה בספר זה. בהתאם לגישתה, עד עליית הנאצים לשלטון חיו רוב הערבים בשלום עם היהודים ורק מיעוט קיצוני שולי נטל חלק בכל המהומות. מלבד זאת, הגישה 'התהליכית-רדיקלית' מראה שהרקע לפרעות תרפ"ט היה דתי אסלאמי קיצוני ולא לאומי, שכן ההתנפלות על יהודים אירעה בעקבות הפצת השמועה שהיהודים מנסים להרוס את מסגד אל-אקצא ולא מחשש שהיהודים עלולים להשתלט על כל ארץ ישראל. באותה עת, ערבים רבים הצילו יהודים. יחסית למספר האוכלוסייה הערבית בארץ, כל מעשי הזוועה ביהודים נעשו בידי קבוצה קיצונית קטנה. בעקבות העיון במקורות הראשוניים, אני דוחה על הסף את הגישה 'הריאקציונית' (התגובתית), שאימצתי בעבר במאמר שפרסמתי ב'ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות' (ראו לעיל). הגישה הזו הקובעת שהסכסוך עם ערביי ארץ ישראל החל בין השנים 1920-1917 – כלומר בתקופה שמעצמות ההסכמה החליטו ליישם את הצהרת בלפור, שתמכה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל ובהמשך מדינה יהודית – מופרכת מיסודה. כלל ההפרכות המתייחסות לעמדת הרוב הערבי בארץ ישראל כלפי הציונים, נתמכות במחקרים ישנים שהושתתו על עדויות מהמאה ה-19 ועד ראשית תקופת המנדט.

ג. פרסומים קודמים הרלוונטיים לספר זה ונושאיהם

הנאציזם וערביי ארץ ישראל - אקדים את המאוחר ואציין שכבר בספריי הקודמים (רייני 2017; 2020) תיארתי את התפשטות הנאציזם בקרב ערביי ארץ ישראל, וטענתי שלנאציזם היה חלק מרכזי ביותר בהמצאת התודעה הפלסטינית בקרב ערביי ארץ ישראל. באחרונה מצאתי חיזוק להנחה שלי בדיווחו של הקצין הבריטי ג'ון באגוט גלאב (גלאב פאשה) מ-1938. ציטוט מדבריו ראו בפרק ט.

ממצאים ארכיוניים רשמיים שפרשׂתי בספרי 'הזכות על ארצנו' (2017) ובספר הנוכחי מוכיחים שבעשור השלישי של המאה ה-20 היו רוב ערביי ארץ ישראל פרו ציוניים. עד עליית הנאצים לשלטון, כ-70% מתושבי הארץ הערבים תמכו ביישוב היהודי ובעלייה הציונית עקב תרומתם לשיפור איכות החיים, לשגשוג כלכלי ולהגשמה של חיים משותפים. בעיניהם, הציונות הייתה גורם בעל ערך נעלה ביותר לקידום אורח החיים של הערבים בארץ. בתקופת העליות הראשונות, רוב מכריע של ערביי הארץ לא חשו מאוימים על ידי ההתיישבות היהודית, מאחר שהיו נטולי זהות לאומית ארצישראלית. נאמנותם הייתה נתונה לחמולה שלהם ולמקום מושבם. בו בזמן שהיה ליהודים הרצון להקים מדינה יהודית, היה רצון הערבים השבטיים להישאר בתוך הכפר ובחמולה. הם חשו זרות כלפי כל חמולה ערבית אחרת, שלמעשה, הייתה מעין 'לאום' בפני עצמה וכל כפר היה מעין ארץ הלאום. נאמנות הערבים לא חרגה מגבולות הכפר או בכלל ממקום מושבם באשר הוא. ערביי הארץ התנגדו בחריפות למיעוטים הקיצוניים שביססו את האידיאולוגיה שלהם בעיקר על קיצוניות דתית אסלאמית, שמטרתה המוצהרת הייתה לגרש כל גורם אירופאי שאיננו מוסלמי ולסלק את היהודים שבעיניהם היו חלק מהפלישה הקולוניאליסטית של ארצות המערב.

יודגש שמיעוט ערבי פרע ביהודי הארץ עד שנות ה-30. המצב הלך והידרדר לאחר שהעניק המנדט לאותו מיעוט דומיננטי את השלטון על כלל תושבי הארץ הערבים. אז נבטו וצמחו זרעי הסכסוכים הראשונים בין היהודים לערבים. עליית הנאצים לשלטון הייתה הגל המשמעותי הראשון שהוביל ליריבות חסרת פשרות בין מרבית הערבים בארץ ליהודים. אפילו יהודי עיראק שחיו בשלום עם שכניהם המוסלמים חוו על בשרם פרעות קשות. גם בארצות ערב האחרות החלו המקומיים לפגוע ביהודים ואף סייעו לנאצים לכלוא אותם במחנות ריכוז בארצות צפון אפריקה. חלק הארי מקרב הערבים שוחרי השלום הפכו למיעוט, אך לרוב – קולם או מחאותיהם, לא נשמעו או לא זכו לעניין בקרב שלטונות המנדט בארץ.

הנאציזם ויחסו לדת האסלאם ולגזע הערבי - בספרי 'שואה, נאציזם ואסלאם קיצוני: דת וגזע של עמי האסלאם בראי הנאציזם' (2019) עסקתי לראשונה ביחסי העולם המוסלמי והנאצים בתקופת השואה. בחלקו הראשון הצגתי שלל מסמכים והראיתי אילו מתוכם אמינים ואילו מזויפים. למצער, המסמכים המזויפים צוטטו רבות בקרב חוקרים בעלי שם, כגון: פרופ' דוד מוטדל, יגאל כרמון, ג'ני לבל, ועוד. מלבד זאת, בספר זה הפרכתי את מסקנותיהם של חוקרים שונים בדבר הצבתו של היטלר את הערבים ואת היהודים באותה קטגוריה של גזעים נחותים. לתכלית זו הבאתי ציטוטים מאמירותיהם של היטלר ועוזריו בענייני דת, גזע והעולם המוסלמי. כמו כן ערכתי השוואה בין המסמכים המזויפים הנפוצים בספרות המחקרית למסמכים המקוריים. אלה האחרונים תרמו להבנת עניין הנאציזם והעולם המוסלמי בימי השלטון הנאצי.

בספרי 'הצד הנסתר של השואה והנאציזם' (2020) הגשתי לקורא תיאור מקיף של קשרי העולם המוסלמי והרייך השלישי במהלך מלחמת העולם השנייה מתוך עיניהם של שישה נאצים שמילאו תפקידים מרכזיים: אדולף היטלר, היינריך הימלר, פרופ' ד"ר וולטר גרוס, אדולף אייכמן, ד"ר פריץ גרובה והמופתי חאג' אמין אל-חוסייני. מהחומרים שנחשפו בספר זה הסתבר שכלל ועיקר לא תכננו הנאצים לפגוע לרעה בגזע הערבי. בחוקי הגזע של נירנברג נאסר השימוש במונח 'אנטישמי' ובמקומו השתמשו במונח 'אנטי יהודי' בלבד. הנאצים הסבירו שתורת הגזע מבחינה בין הגזע השמי הכללי, כגון הערבים, לבין היהודים. הגרמנים ניסו להוכיח שדם הערבים מהול בדם ארי, כדי שיהיו ראויים להענקת התואר 'אריים לשם כבוד'. מיד לאחר כתיבת חוקי הגזע הובהר במפורש שבניגוד ליהודים, מותר לערבים להתחתן עם אריים וחוקי הגזע לא יחולו על ילדיהם.

הממצאים שהעליתי בשני ספריי המוזכרים לעיל בצירוף מסמכים ראשוניים שמצאתי לאחר פרסומם, עמדו ביסודו של חיבור פרק ח 'יחסם של היטלר והימלר לעמי האסלאם ולדת מוחמד', בספר הנוכחי. חזונם של היטלר והימלר היה שבני דת האסלאם (קיצוני) ישתלטו על אירופה. לפי ראות עיניהם, מן הראוי שתונחל לבני הגזע הארי דת האסלאם הגברית וההולמת את אופי הגרמני יותר מהנצרות. את משאת נפשם זאת הראיתי דרך התרעמותם של היטלר והימלר על כישלון הערבים (בשנת 732) ועל כישלון הטורקים (בשנת 1683) לכבוש את אירופה. לדבריהם, אלמלא כן היו הגרמנים מתאסלמים ומתפטרים מהנצרות 'הרכרוכית'. לגישתם של היטלר והימלר, הנצרות הביאה לכישלון הגזע הארי לשלוט בעולם, בעוד דת מוחמד הייתה עשויה לספק את צורכי בני הגזע הארי.

פעילות המופתי בתקופת השואה - מיתוסים שונים המתייחסים להשפעת המופתי על 'הפתרון הסופי' (1942) שהצגתי באתר שלי 'ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות' (2013), הופרכו בפרק ז 'ידיעות כוזבות על המופתי ודרכי הפצתן'. מניתי עשרה מיתוסים שמקורותיהם שונים תוך מתן הסברים, כיצד כל אחד מהם התגלגל לאוזניהם של החוקרים המוזכרים בפרק. את המיתוסים הפרכתי באמצעות מקורות ראשוניים.

תיקונים נוספים נערכו גם בנושא פעילות המופתי בשואה. כרבים שהסתמכו על כתבי החוקר והעיתונאי, חביב כנען, גם אני נשענתי עליהם במאמריי ב'ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות' (2013). משהסתבר לי שמיתוסים אחדים נשזרו בכתבי כנען וחלחלו בנדיבות רבה לספרות מחקרית אקדמית, מאמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת ואילך, ראיתי לנכון לבחון מחדש את פרסומיו. מצד אחד, חיזקתי את המידע האותנטי שמסר כנען; מצד שני, הפרכתי כל מידע חסר שחר שהתגלגל מעבודותיו לפרסומים שונים (ראו פרק ו 'תיעודיו של חביב כנען').

הרקע לפניית מנהיג לח"י לגורמים נאציים בהשוואה לשיתוף הפעולה של ערביי ארץ ישראל עימם - המאמר שדנתי בו במגעי יאיר שטרן עם הנאצים בראשית שנות מלחמת העולם השנייה (2014), תוקן והורחב בספר זה (פרק יג) בהסתמך על מקורות ראשוניים שנפלו לידיי.

עיסוקיי בהתפתחותה של הישות הפלסטינית חשפה אותי לצורך להשלים את הנתונים החסרים דרך יציקת חומרים היסטוריים אותנטיים ובעלי ערך מחקרי.

ד. מטרת הספר

בספר 'תיק סגור: תעלומת המופתי והשואה' שמתי לי למטרה לעקור מיתוסים שחדרו לספרי מחקר אקדמיים ולמאמרי דעה, שהתפרסמו במקורות שונים: העיתונות האיכותית הכתובה או המקוונת, טורי דעה, רשתות חברתיות, ועוד. בספר זה ובמחקריי הבאים תיבחן עמדתם של מרבית ערביי ארץ ישראל כלפי זהותם דרך האירועים ההיסטוריים, שהובילו להמצאת התודעה הפלסטינאית בקרבם. מלבד זאת, תורחב היריעה בנושא: דמותו ופועלו של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני משנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמות, דרך מלחמת העולם השנייה ועד הקמת מדינת ישראל. הפרק האחרון יפריך את הטענה שרוב ערביי ארץ ישראל פעלו לצד הבריטים, בעוד מנהיג הלח"י, יאיר שטרן, ניהל מגעים עם הנאצים.

למעשה, ספר זה הוא אסופת מאמרים המהווים תשתית לספר שבכתובים 'התנועה הלאומית הפלסטינית (1920) – ממשלת כל פלסטין (1948)'. בשיטה זו נקטתי בספרי 'שואה, נאציזם, ואסלאם קיצוני' (2019) המהווה בסיס לחיבור 'הצד הנסתר של השואה והנאציזם' (2020).

ה. מקורות המידע, תרומתם למחקר ועיקרי הנושאים הנדונים

התיעודים הארכיוניים הם האבן השואבת ואבן הבוחן במחקרי זה שתכליתו לנפץ מיתוסים. בספר שפע מקורות ראשוניים התורמים להרחבת תיאור התהליכים, שהשפיעו על מרקם החיים החברתיים בארץ בין יהודים לערבים מפרעות תרפ"א (1920) ועד לקום המדינה (1948). ברשימת המקורות יוחד להם הסעיף 'תעודות ומסמכים'. בעיקרם, המקורות המשניים הם ספרי מחקר ומאמרים של היסטוריונים בעלי שם שהקדישו שנות חיים לחקר הנושאים המועלים בספר.

ההפניות למקורות המשניים מופיעים בגוף הספר, ופרטיהם המלאים ברשימת המקורות בעברית, בסעיף 'ספרים ומאמרים' וברשימת המקורות באנגלית, בסעיף 'ספרים ומאמרים'.

בשער הראשון של הספר מובאים מחקרים, מסמכים ועדויות אישיות של חוקרים בעלי שם. מהמאה ה-19 ועד ראשית תקופת המנדט. מטרתם היא לתמוך בגישה 'התהליכית-רדיקלית' החדשה ולהפריך את הגישה 'הריאקציונית' הישנה שננקטה בידי חוקרים עד ראשית המאה ה-21. התיעודים הללו תורמים לחיזוק טענתי המרכזית, שהמגעים בין ערביי ארץ ישראל לשכניהם הטמפלרים הנאציים היו הגורם מכריע להתהוות התודעה הלאומית הפלסטינית בקרבם בשנות ה-30. עד אז רוב הערבים בארץ היו נטולי תודעה לאומית ארצישראלית כלשהי.

בשער השני מובאים מסמכים ועדויות משנות ה-30 ועד תום מלחמת העולם השנייה.

בשער השלישי, פרק העוסק בפרשת אברהם 'יאיר' שטרן. פרק זה הוא הרחבה ותיקון המאמר שפרסמתי באתר שלי 'ניפוץ מיתוסים, המציאות והעובדות' (2014). במסגרת ההשוואה בין שיתוף הפעולה של ערביי ארץ ישראל עם הנאצים לפניית שטרן לגורמים נאציים, הופרך הטיעון שהרוב הערבי עמד בארץ לצד הבריטים במלחמתם בנאצים.

שער ראשון
יחסי יהודים-ערבים מהמאה ה-19 עד שנות המנדט הראשונות

פרק א
התיעודים של תת אלוף פרדריק הרמן קיש

פרדריק הרמן קיש (‏23 באוגוסט 1888 – 7 באפריל 1943) שירת בצבא המלכותי של בריטניה בשנים 1919-1909 ובשנים 1943-1939. כקצין בחיל ההנדסה המלכותי שירת בהודו עד 1914. במהלך מלחמת העולם הראשונה נפצע פעמיים בצרפת. לאחר החלמתו נשלח לעיראק ונפצע שם בשלישית. עד תום מלחמת העולם הראשונה שירת במחלקת המשטרה הצבאית החשאית במשרד המלחמה בלונדון. במהלך המלחמה הועלה לדרגת סגן אלוף, ובסיומה היה חבר במשלחת הבריטית לשיחות השלום בפריז. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939 נשלח לשרת בצפון אפריקה בדרגת אלוף משנה. בהמשך נתמנה לקצין הנדסה ראשי של הארמיה השמינית בצפון אפריקה בדרגת תת אלוף. בתוניס עלה על מוקש ונהרג. קיש זכה לעיטורים: מפקד, מסדר האימפריה הבריטית עמית, מסדר האמבט אות השירות המצוין קצין, לגיון הכבוד (צרפת) צלב המלחמה (צרפת), עם עלה דקל מסדר וון הו (טאיוואן).¹

ביוני 1917, בעת שירותו במטה הכללי שבמשרד המלחמה, נפגש קיש עם ד"ר חיים ויצמן במשרד של מפקדו. קודם לכן יידע אותו מפקדו על החלטת ממשלת הוד מלכותו לאפשר לד"ר ויצמן לצאת בשיירה צבאית שתחצה את הים התיכון, כדי להשתתף בוועידה מסוימת. הסידורים למסע זה הוטלו על קיש. במברק שנשלח אליו מד"ר ויצמן ב-1922, כשהיה בצוות השגרירות הבריטית בפריז, נתבקש לייצג את ההסתדרות הציונית בירושלים. היענותו לבקשה זו הובילה לזניחתו את הקריירה הצבאית. קיש הבין את מצב היהודים באירופה והעיד על עצמו שעבודתו "בוועידת השלום טלטלתני לוורשה, לברלין ולשלזיה העליונה", ועוד אמר:

ראיתי את תוצאות ההכרה בלאומיותם של הצ'כים, של הפולנים ושל העמים האחרים, שנשללה מהם עד אז האפשרות להגיע לכלל ביטוי עצמי מן הבחינה הלאומית. סידרתי פגישה עם הד"ר ויצמן והוא הפציר בי להיענות להזמנה מאחר שלא היה להסתדרות הציונית אדם אחר שיוכל לשאת ולתת כשווה בשווה עם פקידים בריטים רמי דרג בארץ ישראל. ועם זה הסביר לי הד"ר ויצמן בכל לשון של הסברה כי יש צורך במאמצים שיטתיים להגיע לפיוס עם הערבים... הרגשתי כי לא יכולתי לסרב; לפיכך הסתלקתי ממשרתי בצבא – לא בלי צער רב – ובנובמבר 1922 באתי לארץ ישראל יחד עם הד"ר ויצמן כדי לגשת לתפקידי החדש.² [הדגשה שלי, י"ר]

מדברי קיש עולה שוויצמן הדגיש שהוטל עליו לכונן יחסים טובים יותר עם הערבים, מכפי שהצליחה ההסתדרות הציונית לקיים עד כה. קיש נמצא ראוי למלא את תפקיד מנהל המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים הודות לרקע שלו. הוא שירת בצבא ההודי שהורכב מגזעים רבים ושונים מאוד, והיה חבר במשלחת הבריטית בוועידת השלום בפריז ולאחריה. קיש נפגש עם ערבים בארץ ישראל מכל הרמות והמישורים, מהמשפחה המלכותית ההאשמית, המלך חוסיין ובנו עבדאללה, אמיר עבר הירדן, ועד נכבדי הערים והכפרים. כמו כן נפגש עם מבקרים רבים מכל חלקי המזרח התיכון.³

כשהצטרף קיש להנהלה הציונית בדצמבר 1922, הייתה למופתי חאג' אמין אל-חוסייני השפעה רבה ביותר: ב-1921, לאחר מות המופתי דאז שהיה אחיו החורג, התמנה להנהיג את ערביי ארץ ישראל הן במישור הלאומי הן במישור הדתי. הנציב העליון, סר הרברט סמואל, העניק לו חנינה ומינה אותו למופתי חרף היותו לאומן ערבי קיצוני, שהנהיג את ההתקפות הערביות על הרובע היהודי בירושלים העתיקה בפסח 1920. מינוי זה הוענק לו כיוון שדורות רבים כיהנה משפחתו בתפקיד המופתי. זמן קצר לאחר מכן נבחר אל-חוסייני לנשיאות המועצה המוסלמית העליונה שהוקמה לא מכבר. מועצה זו מינתה את שופטי בתי הדין הדתיים המוסלמיים ואת עוזריהם, ואף ניהלה את קרנות ההקדש המוסלמי.⁴

ביומנו של קיש תועדו כל משימותיו החל מ-23 בינואר 1923 עד 19 באוגוסט 1931. ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם הראשונה, דיויד לויד ג'ורג', תיאר את פועלו של קיש כדלקמן:

איש לא יטיל ספק במהימנותו של אלוף משנה קיש, וראויה היא עדותו שנסמוך עליה. אף על פי שהמחבר היה קצין שזכה להצטיינות יתרה במלחמת העולם [הראשונה], דיפלומט אשר שירת שירות רב ערך בוועידת השלום ואשר נפתחו לפניו סיכויים מזהירים לעתידו, בכל זאת זנח את הקריירה שלו כשקיבל שליחות שראה בה משום מילוי חובתו לעמו... קנה בקיאות יסודית בפרשת המאורעות. זיכרונותיו מבוססים על הבקיאות שקנה בעבודתו זו ולא על עדות מפי השמועה או על עדות מכלי שני.⁵ [הדגשות שלי, י"ר]

לויד ג'ורג' הביע אמון בעבודתו של קיש לפתור את הסכסוך, שכפי שנראה בהמשך, התגלע, לכאורה, בין היהודים לערבים מאז מאורעות אפריל 1920. בעבודה זו הסתמך קיש על אסופת העדויות שהעלה בחכתו, וממצאיו הסיק שההנהלה הציונית עשתה מאמצים בלתי פוסקים להגיע לכלל פיוס והבנה עם הערבים, שרבים מתוכם היו מתונים באותה עת, והם נכונו להיעתר לפניית מממשלת המנדט ולהגיע לכלל פיוס והבנה עם היישוב העברי על יסוד הפוליטיקה הכלולה במנדט. קיש הוסיף:

לדאבון לבנו לא ניתנה פניה זו, ואדרבא, הממשלה לא פסקה מלקיים את הסמכות והכוח השליט מאחורי הקלעים של האגודה המוסלמית-נוצרים [אמ"ן] המוזכרת ביומני, אגודה שנוצרה על ידי מוסלמים ונוצרים מיד לאחר שהוקם השלטון הבריטי בארץ, כדי להתנגד להתקדמות המפעל היהודי בכיוון הפוליטיקה של ממשלת המנדט. לאחר מכן, כשחדלה להתקיים האגודה המוסלמית-נוצרית, כתוצאה מהתפוררותה האיטית, יצר המופתי במקומה כמה וכמה ארגונים בזה אחר זה, ששימשו מכשירים להתנגדות לפוליטיקה הבריטית בארץ ישראל, והאחרון במכשירים הללו היה "הוועד הערבי העליון" שמילא תפקיד מכריע כל כך במהומות של שנת 1936 שהוועדה המלכותית תיארתן, ובצדק, כ"מרד גדול".⁶ [הדגשות שלי, י"ר]

לפי קיש, אלמלא חיזקה ממשלת בריטניה את הקיצוניים, ניתן היה למנוע את הסכסוך היהודי-ערבי, לימים הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שכן, הערבים המקומיים יכלו להשלים עם הזכויות הפוליטיות של היהודים, היינו הקמת מדינה יהודית עם ממשל משלה מבלי לפגוע בזכויות האזרחיות של הערבים. קיש גם ציין את התרומה היהודית לצמיחה החומרית של הערבים הודות למפעל הציוני ולהשקעותיו שעשויים היו להימשך גם במהלך שנות ה-30.⁷

קיש מתח ביקורת חריפה על דרך מינויו של המופתי אל-חוסייני בינואר 1923:

אם קיוותה הממשלה, כאשר העבירה מינוי זה בדרכים שהיה בהן משום חריגה ישירה מן הנוהל המקובל, שתזכה בשיתוף פעולה מצד סיעתו, בעניינים שאינם קשורים לבית הלאומי היהודי, בוודאי התאכזבה מרה. ואכן, אף כי אין הממשלה תומכת בסיעה זו תמיכה כספית ישירה כמובן, הרי הפרה את הנוהג ששרר בימי הטורקים, בכך שהעניקה למועצה המוסלמית שליטה על הכנסות ההקדשים המגיעות לכדי 50 אלף לי"ש לשנה.⁸

עוד ציין:

מזכיר הממלכה לענייני המושבות בבית הנבחרים [עיין בפרוטוקול הרשמי, הנסרד, מיום 21 באוקטובר 1937 עמ' 26] הכריז, כי התברר לו שהמופתי פעל בכל ימי כהונתו נגד האינטרסים של בריטניה בארץ ישראל. עם כל זאת, וחרף הדרישות שחזרנו ודרשנו מארבעה נציבים עליונים בזה אחר זה, לא פסקה ממשלת פלשתינה מלתמוך במופתי, מאז נתמנה לכהונתו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה ועד שפוטר ממנה באוקטובר 1937. אין לי כל ספק כי אלמלא השתמש המופתי לרעה בכוחו הרב, ואלמלא נהגה פלשתינה במשך 15 שנה במידת סבלנות כלפי אותו שימוש לרעה, כי עתה היו הערבים והיהודים מגיעים מזמן רב לכלל הסכם במסגרת המנדט. [הדגשה שלי, י"ר]

להערת קיש:

התעלומה שבמינויו של חאג' אמין ובתמיכה שניתנה לו לאחר מכן על ידי הממשלה, תגדל לכשנקרא את הקטע הזה בספר הזיכרונות של סר רונלד סטורס, לפנים מושל ירושלים, ואחד היועצים הראשיים של סר הרברט סמואל בענייני הערבים:

מעורר הפרעות שנעשו על ידי הערבים היה איש אחד, חאג' אמין אל-חוסייני, אחיו ויורשו של המופתי כאמל אפנדי. כרוב התְּעַמְלָנִים כן גם הוא, גמר את מלאכתו, הסתת ההמון למעשי אלימות הגוזרים עונש על עושיהם, וברח.

סטורס, 'זכרונות', כרך ב', עמ' 529 מן ההוצאה העברית.⁹

מלבד תיעוד הביקורים התדירים של נכבדים ערביים, שחפצו לשוחח עם ראש הסוכנות היהודית, תועדו בקשותיהם מקיש להתערב בענייניהם. מכתבם של 30 נכבדים ערבים ממחוז רמלה באפריל 1923 מעיד על רחשי האמון שלהם כלפיו:

להוד מעלתו אלוף משנה קיש, נשיא ההנהלה הציונית ירושלים.

לכבוד חג הפסח הקדוש שולחים אנו את מיטב איחולינו הלבביים. מי ייתן והאל יעניק עוד שנים רבות של אושר, שפע ואחדות בין היהודים לערבים. אנו ידידיך ממחוז רמלה מאחלים חג שמח לכל מנהיגי ההסתדרות הציונית. ישמורך האל וישרה רגשי אהבה וידידות בין האומות האחיות. אנו מאושרים על הפיוס בין הערבים ליהודים. [הדגשה שלי, י"ר]

גם הערבים האנטי ציוניים החלו להבין כי לשני הצדדים, הערבים והיהודים, יש אינטרסים כלכליים משותפים. אי לכך הציעו להקים מפלגה חקלאית ארצישראלית, שחבריה יהיו פלאחים ערביים ומתיישבים יהודיים גם יחד. עיתון ערבי תמך בהקמת מפלגה זו והטעים שמדיניותה תהיה מציאותית יותר ממדיניות המפלגה האנטי ציונית. "מפלגה זו תיאבק למען העלאת רמת חייהם של הפלאחים ושל בעלי האדמות; הואיל ואין להשיג מטרה זו בלא שיתוף פעולה מצד הממשלה ומצד תושבי הארץ, מוסלמים, יהודים או נוצרים, חפצה היא לשתף פעולה עם כולם".¹⁰

המשך הפרק בספר המלא