אהבה בצל עץ העוזרד

פרק ראשון

בתחילת האביב של 1974, כשגִ'ינְג צ'יוֹ עוד למדה בתיכון, בחרה בה הנהלת בית הספר להיות חלק מצוות תלמידים שמשימתו היתה לכתוב חומר לימודים חדש. הקבוצה נשלחה אל הכפר סי פּינְג, התארחה בבתי האיכרים העניים וראיינה אותם. את סיפוריהם של תושבי הכפר התבקשו התלמידים להפוך לספר לימוד בהיסטוריה, לשימושם של תלמידי חטיבת הביניים מס' 8 בעיר ק'.

תוכניותיו של מנהל בית הספר היו מרחיקות לכת, והוא האמין שאם הספר ייערך כיאות, ייתכן שיילמד בכל בתי הספר של העיר ק', בכל חטיבות הביניים של מחוז ל' ואולי אפילו בכל רחבי המדינה. בכלל, אותה "יוזמה אדירה" של תלמידי חטיבה מס' 8 מן העיר ק' היתה עשויה להיכלל בדברי ימי החינוך הסיני כולו הודות לערכה ההיסטורי באותם הימים. יוזמה כזאת, אשר בימינו מצטיירת כנהדרת, נחשבה אז "חדשנית" מכוח הקריאה ל"מהפכה בחינוך". לפני "מהפכת התרבות" חוברות הלימוד היו רוויות בתכנים על פיאודליזם, קפיטליזם ורביזיוניזם, וסימנו, לדברי המנהיג הדגול היו"ר מאו, את "עידן שלטונם של המלומדים ונשותיהם היפות, הקיסרים וראשי הממשלות". חומרי הלימוד אמנם שונו במהלך מהפכת התרבות, אולם לא עמדו בקצב המהיר של המאורעות. כי אם למשל כתב מישהו על "קרב פּינְג סינְג גוּאָן" והילל את גבורתו של סגן היו"ר לין בְּיאוּ באותו קרב, הרי ימים ספורים לאחר מכן, עם בוא החדשות על אודות בגידתו והתרסקות מטוסו באונדורחאן, היה עליו לשנות את הכתוב.

עריכת חומרי הלימוד בידי התלמידים עצמם סימנה את המהפכה שהתחוללה בחינוך - מקרב ההמון, אל ההמון: האצילים הם הטיפשים, מעוטי האמצעים הם החכמים. ולכן אפשר לומר שהיתה זו חדשנות בעלת ערך.

לבד מג'ינג צ'יוֹ נבחרו עוד שתי בנות ובן, שכן כל הארבעה נהגו לקבל ציונים גבוהים על חיבוריהם. הקבוצה כונתה "צוות מהפכת החינוך של חטיבת ביניים מס' 8 של העיר ק'", ובראשה עמד מר לי מקבוצת התעמולה של הפועלים. הוא היה גבר נמרץ בן יותר משלושים, וידע לשיר ולנגן באַרחוּ.* השמועות סיפרו שנבצר ממנו לעבוד במפעל בשל מצבו הבריאותי, ולכן הוצב בבית הספר כנציג קבוצת התעמולה של הפועלים.

[* ארחו הוא כלי קשת סיני מסורתי, בעל שני מיתרים. (כל ההערות הן של המתרגמת.)]

לקבוצה הצטרפו גם סגן מנהל בית הספר, מר צֵ'ן, ששימש סגן מנהיג הקבוצה, והמורֶה לסינית של התיכון, המורה לוֹאוֹ. וכך, ביום אביב קר יצאה הקבוצה על שבעת אנשיה אל הכפר סי פּינג. הם נסעו באוטובוס הבינעירוני אל העיירה של פלך ק', ואף על פי שהמרחק היה כשלושים לי* בלבד ארכה הנסיעה שעה שלמה, מפני שאנשים עלו וירדו ממנו ללא הרף. אחר כך צעדו ברגל מעיירת פלך ק' אל הכפר, מרחק של יותר משמונה לי.

[* יחידת מרחק סינית מסורתית. לי אחד שקול לחצי קילומטר.]

כשהגיעו לעיירת הפלֶך פגשו את מר ג'אנג, ראש הכפר סי פינג. למר ג'אנג יצא מוניטין של אדם בעל כוח רב, שכן הכפר שלו נחשב לכפר מתקדם ש"למד חקלאות מדָה גָ'אי"* והיה בעל היסטוריה מפוארת של לחימה ביפנים.

[* דה ג'אי הוא שמו של כפר הררי בן כמה מאות תושבים, הנמצא במחוז שָאַנסִי שבצפון סין. בראשית שנות השישים יזם מאו דזה דונג את הקמפיין "ללמוד חקלאות מדה ג'אי", שבו הציב את שיטת החקלאות המקומית שפיתחו איכרי דה ג'אי כמופת לחקלאות קומוניסטית שעל האיכרים בכל רחבי סין לחקותו.]

אבל ג'ינג צ'יו מצאה שמר ג'אנג הוא איש נמוך למדי בגיל העמידה, רזה מאוד, קירח כמעט לגמרי, בעל גיבנת קלה, ובאופן כללי אדם בעל מראה רגיל למדי. היא לא מצאה כל דמיון בינו ובין דמויות הגיבורים האגדיים בעלי מבנה הגוף המוצק, עור הפנים הכהה, הגבות העבותות והעיניים הגדולות. היא נתקפה דאגה. איך תצליח להציג אותו בספר כגיבור נשגב ומהולל? נדמה שיהיה צורך ב"עריכה" ניכרת של החומר.

חברי הקבוצה ארזו את המיטלטלים וכרכו חבלים סביב התיקים בהתאם לשיטה הצבאית - שלוש קשירות לרוחב ושתיים לאורך. בידיהם נשאו את כלי הרחצה ואת החפצים לשימוש יומיומי.

"נטפס על ההר," אמר מר ג'אנג, "זו הליכה של חמישה לי בלבד. ההליכה דרך הנהר ארוכה כפליים. אתם לא נראים בכושר כל כך טוב, וחוץ מזה יש ביניכם גברות. אני חושש ש..."

"אנחנו לא מפחדים," השיבו שבעת האמיצים פה אחד, "ההליכה תחשל אותנו. לא משנה כמה יהיה קשה, אנחנו נמשיך ללכת."

"הטיפוס על ההר אכן מחשל, אבל ההליכה דרך הנהר ארוכה מאוד, ואני דואג לגברות שביניכם", אמר מר ג'אנג. הן חשו לא בנוח כשפנה אליהן בתור "גברות", שכן זו היתה דרך הפנייה לנשים נשואות. אך כשכונו כך בפי האיכרים, בני המעמד הנמוך והבינוני, הבנות לא מחו ורק תהו שמא אינן בקיאות דיין בעגה הכפרית הפשוטה. הדבר העיד מבחינתן על קיומו של פער מנטלי בינן ובין אותם איכרים, ועל הצורך לשנות את אופן המחשבה הבורגני שלהן ולהתאים אותו לזה של האיכרים.

מר ג'אנג ביקש לעזור ל"גברות" לשאת את חפציהן, אך הן סירבו בתוקף. אנחנו לא שבריריות, והגענו לכאן כדי להתחשל. לא יעלה על הדעת שלמן ההתחלה נקבל עזרה, אמרו. מר ג'אנג לא היה גבר בעל חזות חסונה במיוחד, ולכן רק אמר: "כשלא תוכלו לסחוב יותר, תנו סימן."

הטיפוס על ההר החל מיד כשיצאו חברי הקבוצה מעיירת הפלך. ההר, יש לציין, לא היה גבוה במיוחד, אך כיוון שהם נשאו בעצמם את תיקי הגב ואת הסלים, ניכר המאמץ בפניהם והזיעה ניגרה במורד גבם. מר ג'אנג סייע להם ונשא עוד ועוד תיקים, עד שלא היה לו עוד מקום. שתיים מבין שלוש הבנות לא סחבו את תיקיהן, ואף על פי שנותרו עם כלי הרחצה וכמה חפצים קטנים בלבד הן התנשפו בכבדות.

ג'ינג צ'יו היתה מותשת, אבל התעקשה לסחוב את חפציה בעצמה. היכולת לעמוד בעבודה קשה היתה אבן הבוחן שעל פיה מדדה בני אדם. בזמן המהפכה הואשמו הוריה בבגידה - אביה תויג כ"בעל אדמות" ואמה כ"מתנגדת היסטורית למהפכה" - והיא נאלצה לכפר על המגרעות הפוליטיות הללו באמצעות עבודה מאומצת, ומאז לא הרשתה לעצמה להפגין פחד ולעולם לא להישאר מאחור.

מר ג'אנג ראה את המאמץ שעשו ועודד אותם להמשיך.

"אנחנו לא רחוקים. עוד מעט נגיע אל עץ העוזרד ונשב לנוח," הבטיח להם.

עץ העוזרד הדמיוני הזכיר לג'ינג צ'יו את עץ השזיף מהאגדה העתיקה על הגנרל צאו צאו, שכדי לעודד את חייליו להמשיך ולצעוד בדה מלבו סיפור על יער מלא בעצי שזיף. עץ העוזרד גם הזכיר לה את השיר הרוסי ששמו "עץ העוזרד", שלמדה מפיה של המורה המתמחה לרוסית, שנשלחה מטעם בית הספר למורים של מחוז ל' אל חטיבת הביניים מס' 8 בעיר ק'.

שמה של המורה המתמחה שלימדה בכיתתה של ג'ינג צ'יו היה אן לי. היא היתה אישה גבוהה ורזה, בת עשרים ושש, עורה לבן וחיוור, תווי פניה נאים, אפה ישר ובולט. אבל עיניה היו הדבר היפה מכול. אם הן היו מעט שקועות, כבר היה אפשר לחשוב שהיא זרה. ואף על פי שלא היו שקועות, הן היו גדולות ועטורות בעפעפיים נהדרים. עפעפיה לא היו כפולים, כי אם בעלי שלושה או ארבעה כפלים, והתלמידות, כולן בעלות כפל עפעף בודד, קינאו בה בשל כך.

אביה של אן לי היה קצין בכיר באוגדה השנייה של חיל התותחנים, עד שהודח בעקבות בגידתו של הסגן לין בּיָאו, ומאז היו חייה של אן לי אומללים למדי. אחר כך שוב השתפר מצבו, והוא חילץ אותה מן הכפר שנשלחה אליו והצליח לרשום אותה לבית הספר המחוזי להכשרת מורים. החלטתה ללמוד במחלקה להוראת רוסית היתה בגדר תעלומה, שכן לימודי רוסית לא היו פופולריים עוד בימים ההם.

בשנות החמישים המוקדמות, משתמה מלחמת האזרחים, נוצר ככל הנראה ביקוש גדול ללימודי רוסית ומורים רבים לאנגלית נהפכו למורים לרוסית. אבל אז חלה ההידרדרות ביחסים בין המדינות - ברית המועצות נתפסה כרביזיוניסטית בשל השינויים שהנהיגה במרקסיזם הלניניסטי, וכל אותם מורים שנעשו מורים לרוסית חזרו שוב ללמד אנגלית.

בין חטיבת הביניים מס' 8 שבה למדה ג'ינג צ'יו לבין העיר הפריד נהר קטן, והתחבורה באזור לא היתה נוחה במיוחד. מסיבה לא ברורה החליטה ועדת החינוך המחוזית לשבץ את כל המורים לרוסית בחטיבת הביניים מס' 8, והיא הפכה לחטיבה היחידה בפלך - ואחת הבודדות במחוז כולו - שהשפה הרוסית נלמדה בה. כך, כמעט בכל שנה התייצב שם מתלמד חדש להוראת רוסית מטעם בית הספר המחוזי להכשרת מורים.

הודות לקשרים של אביה לא שובצה אן לי לחטיבות ביניים בפלך אחר. אן לי חיבבה את ג'ינג צ'יו, ונהגה לבלות עמה בעתות הפנאי. היא לימדה אותה שירים רוסיים, ואחד מאותם השירים היה "עץ העוזרד". באותה תקופה דברים מן הסוג הזה נעשו רק בחשאי - זמן רב קודם לכן נאסרה בסין כל פעילות שהיתה קשורה בברית המועצות, ובתקופת מהפכת התרבות כל דבר שמושג ה"אהבה" דבק בו הצטייר כהשפעה רעה וכשרידיו הרקובים של הקפיטליזם.

"עץ העוזרד" נחשב לשיר "מגונה", "רקוב" ו"בעל סגנון קלוקל", שכן הוא סיפר על שני צעירים שהתאהבו באותה עלמה. היא אהבה את שניהם ולא ידעה במי מהם לבחור, ולכן שאלה בעצתו של עץ העוזרד. בשורות האחרונות, היא שרה:

הו! עץ עוזרד יפה, פרחים לבנים על ענפיך פורחים,

הו! עץ עוזרד יקר, מדוע אתה עצוב?

מי מהם הוא האמיץ? מי מהם הוא אהובי?

הו! עץ עוזרד יקר,

אני מתחננת בפניך, במי מהם אבחר?

לאן לי היה קול נהדר, שפותח לדבריה על פי "הסגנון האיטלקי" והתאים מאוד לשיר הזה. בימי ראשון נהגה לבקר את ג'ינג צ'יו בביתה, וזו היתה מלווה את שירתה בנגינה באקורדיון. ולכן, כשהגה מר ג'אנג את המילים "עץ העוזרד" הופתעה ג'ינג צ'יו וחשבה שאולי גם הוא מכיר את השיר. אבל עד מהרה הבינה שהוא מתכוון לעץ של ממש, והעץ היה היעד שכל השבעה חתרו להגיע אליו.

תיק הגב הכביד עליה, והזיעה ניגרה במורד גבה. ידיות הסל פצעו את אצבעותיה והיא העבירה אותו ללא הרף מיד אחת לשנייה. ממש כשהרגישה שכבר אינה מסוגלת להמשיך, שמעה לפתע את קולו של מר ג'אנג: "הגענו אל עץ העוזרד. בואו נשב וננוח".

חברי הקבוצה פלטו אנחת רווחה - כמו אנשים שזה עתה נודע להם שקיבלו חנינה - והתמוטטו על הקרקע. לאחר ששבו אליהם כוחותיהם, שאל מר לי: "היכן הוא עץ העוזרד?" "שם," ענה מר ג'אנג והצביע לעבר עץ לא רחוק.

ג'ינג צ'יו נפנתה וראתה עץ רגיל למדי, שגובהו שישה או שבעה מטרים. האוויר היה קר עדיין, ועל העץ טרם הנצו הפרחים הירוקים והלבנים. ג'ינג צ'יו התאכזבה מעט; בדמיונה היה מראה העץ פיוטי ומקסים הרבה יותר. בכל פעם ששמעה את מילותיו של "עץ העוזרד", ראתה לנגד עיניה שני בחורים נאים הממתינים בצלו לאהובתם. האהובה הצעירה, לבושה בבגדים שהנשים הרוסיות נהגו ללבוש בעת ההיא, דידתה לקראתם באור הדמדומים, אך נעצרה לפתע, הסתתרה מפניהם ונועצה בעצב בעץ העוזרד.

"העץ הזה מצמיח פרחים לבנים?" שאלה ג'ינג צ'יו את מר ג'אנג.

שאלתה הציתה משהו במר ג'אנג, והוא פצח בהסבר: "לפנים הצמיח העץ פרחים לבנים, אבל כשנלחמנו ביפנים נשפך למרגלותיו דמם של גיבורים רבים והשקה את אדמתו, ומאז נצבעים הפרחים באדום."

חברי הקבוצה הקשיבו לו בתדהמה, עד שהזכיר להם מר לי את המשימה שהוטלה עליהם. "למה את לא כותבים את זה?" שאל אותם. משהבינו התלמידים שהעבודה החלה, תרו כולם אחר מחברותיהם והחלו לסכם את דבריו. מר ג'אנג לא התרשם, כמדומה, מארבעת העטים המעתיקים במרץ, והמשיך בדיבורו. משסיים את סיפוריו על גבורת אנשי כפרו, כבר חלפה מחצית השעה והגיע הזמן להמשיך ללכת.

הם התרחקו מהעץ וג'ינג צ'יו הסתובבה לאחור להביט בו. היא דימתה לראות שם בחור העומד תחת העץ, אך לא היה זה אחד החיילים הכפותים מסיפורו של מר ג'אנג, אלה שנקשרו אל העץ על ידי האויבים היפנים השטניים, אלא צעיר יפה תואר... היא נזפה בעצמה על המחשבות הקפיטליסטיות, והחליטה שמעתה תתמקד בכתיבת חומר הלימוד ובהקשבה לסיפורי האיכרים העניים. הסיפור על עץ העוזרד צריך להיכלל בספר הלימוד, בכך לא היה לה ספק, אך תחת איזו כותרת? אולי: "עץ העוזרד המוכתם בדם"? אם כי הכותרת הזאת תיאורית מדי. אז אולי "עץ העוזרד בעל הפרחים האדומים"? או פשוט "עץ העוזרד האדום"?

לאחר המנוחה הכבידו עליה התרמיל והשק שבידה אף יותר משהכבידו קודם לכן. התחושה הזאת הזכירה לה התנגשות של טעמים: כשאוכלים משהו מתוק לפני משהו מר, הטעם המר נעשה מריר יותר. אבל אף אחד לא העז להתלונן. הפחד מפני מאמץ ועייפות היה אופייני לקפיטליסטים, ומה שהפחיד את ג'ינג צ'יו יותר מכול היה האפשרות שתתויג כקפיטליסטית. הרקע המעמדי שלה לא היה טוב, ולכן אסור היה לה לנצל את האיכרים ולבקש מהם לסחוב לה את התיקים - שכן היה עלול להשתמע מכך שהיא מבודדת את עצמה מן העם. המפלגה דגלה במדיניות שלפיה "הרקע המעמדי לא אפשרי לבחירה, אולם העתיד נתון לבחירה", והיא ידעה היטב שעליה להיות זהירה הרבה יותר מאנשים בעלי רקע מעמדי טוב, ולדאוג לכך שדבריה ומעשיה יהיו מזוהים לחלוטין עם מעמד הפרולטריון.

אבל תחושות של כאב ועייפות אינן נעלמות רק מפני שלא מדברים בהן. ג'ינג צ'יו פיללה שתחושות הכאב בגופה יקמלו וימותו, וכך לא תחוש עוד את כובד המשא ואת הכאב בידיה. היא ניסתה לעשות את מה שתמיד עשתה כשביקשה להדחיק את הכאב: היא שקעה בחלומות בהקיץ, והמחשבות יצקו בה תחושה שנפשה עזבה את גופה, זרמה לה אל מציאות אחרת לגמרי, והפכה לאחד מיצירי דמיונה. עץ העוזרד המשיך להעסיק את מוחה, והיא לא הבינה מדוע. בעיני רוחה התערבבו החיילים הכפותים מסיפוריו של מר ג'אנג עם הרוסים הנאים וחולצותיהם הלבנות מן השיר. לעתים דמיינה שהיא חיילת גיבורה שנלחמה ביפנים ונענשה על ידי אויביה, ולעתים היתה הצעירה הרוסייה המתייסרת בהתחבטויותיה. היא היתה מבולבלת, וכבר לא ידעה לומר אם היא קומוניסטית או רביזיוניסטית.

לבסוף הגיעו לקצהו של השביל ההררי, ומר ג'אנג עמד מלכת. "זהו הכפר סי פינג," אמר והחווה בידו לעבר צלע ההר. התלמידים רצו אל קצה הצוק כדי להשקיף אל הכפר, אבל כל מה שראו היה נחל קטן שהתפתל לרגלי ההר והקיף את הכפר במימיו הירקרקים. באור השמש האביבית, מוקף בהרים היפים ובמים הצלולים, היה הכפר הזה יפה מכל הכפרים שג'ינג צ'יו ראתה מעודה. בנוף שנפרש תחתיהם נראו השדות כשמיכה שטלאים בצבעי ירוק וחום פזורים בה בין בתים קטנים. במרכז הכפר ניצבו מבנים אחדים ולידם סכר, ומר ג'אנג אמר שזהו מקום מושבה של חטיבת הייצור. כשנערכו שם אסיפות כלליות, השתתפו בהן גם אנשי הכפר, וגם מסיבות נערכו שם מפעם לפעם. מר ג'אנג הסביר להם שבפלך ק' כל כפר מהווה חטיבת ייצור חקלאית עצמאית, וראש הכפר הוא למעשה מזכיר סניף המפלגה של חטיבת הייצור. אם כי אנשי הכפר העדיפו את התואר "ראש הכפר ג'אנג".

חברי הצוות פסעו במורד ההר, ועצרו בביתו של מר ג'אנג שניצב על גדת הנהר. אשתו של מר ג'אנג קיבלה את פניהם וביקשה מכולם לקרוא לה "דודה", ואילו שאר בני הבית עבדו בשדה או למדו בבית הספר.

לאחר שנחו ואכלו, החל מר ג'אנג בסידורי המגורים. מר לי, סגן המנהל צֵ'ן והתלמיד לי "הבריא" הוזמנו להתאכסן יחדיו אצל משפחה אחת. המורה לוֹאוֹ, שישוב לבית הספר בתוך ימים ספורים, לאחר שיסיים להדריך את התלמידים במשימת הכתיבה, הצטרף אליהם.

אחת המשפחות בכפר הסכימה לארח את הבנות באחד מחדריה, אבל היה שם מקום לשתיים בלבד ולמר ג'אנג לא נותרה ברירה: "השלישית תגור בביתי, אבל אין בביתי חדר נוסף ומי שתגור פה תחלוק את המיטה עם בתי הקטנה."