חירות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חירות
מכר
מאות
עותקים
חירות
מכר
מאות
עותקים
4.2 כוכבים (24 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: עופרה אביגד
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 625 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 25 דק'

ג'ונתן פראנזן

ג'ונתן פרנזן (אנגלית: Jonathan Earl Franzen) נולד בשיקגו בשנת 1959 והתגורר בילדותו בוובסטר גרובס שבמיזורי. למד בסוורתמור קולג', ב"פררייה אוניברסיטט" שבברלין, ועבד במחלקה למדעי כדור הארץ שבאוניברסיטת הארוורד. זכה במלגות ובפרסים רבים, ביניהם פרס וייטינג לסופרים, פרס גוגנהיים וה-National Book Award. הוא מתגורר בניו יורק.

תקציר

העניינים במשפחת ברגלנד מתחילים להתערער כשג`ואי, נער הזהב המפונק, קושר קשר בלתי הולם עם בת השכנים, אבל הם מגיעים לידי משבר רק כשהוא עובר לגור בבית הסמוך אתה ועם הוריה ההמוניים. פטי, אמו,  רואה בזה עלבון צורב כל כך, עד שהיא נעשית אדם אחר:  במקום צעירה נצחית עם זנב סוס, שאופה עוגיות ומארגנת פעילויות ספורט בשכונה,  היא מתחילה לשתות ולקטר.  כדי להיחלץ ממצבה,  היא כותבת אוטוביוגרפיה שערורייתית , ובה מתברר שהאיש שהיא אוהבת באמת אינו בעלה אלא חברו הטוב,  שהוריה השאפתנים הפקירו אותה, שהיא אכולת אשם ותיעוב עצמי,  ומכאן העלילה רק תלך ןתסתבך...

רומן חדש ומבריק מאת ג'ונתן פראנזן, מחבר רב-המכר התיקונים, שאף הוכתר על ידי אחד המבקרים כ"טולסטוי של עידן האינטרנט".

"חירות, כמו קודמו, התיקונים, הוא יצירת מופת אמריקנית... הוא עשיר ועמוק אף יותר מהתיקונים, נוצץ פחות אך בוטח יותר. ככל הרומנים הגדולים, חירות אינו רק מספר סיפור מרתק, אלא מאיר בתבונה המוסרית הקורנת ממחברו את העולם שחשבנו שאנו מכירים."

                          מוסף הספרים של ניו יורק טיימס

בפרוזה שהיא יורדת חדרי בטן וצלולה כבדולח גם יחד, מראה לנו פראנזן דמויות השואפות לנווט את דרכן בעולם של אביזרים טכנולוגיים ונורמות התנהגות חמקמקות... הוא מתגלה כמי שמיומן הן בכתיבת קומדיה לבני הנעורים והן בהעמדת טרגדיה למבוגרים."

                                                 ניו יורק טיימס

פרק ראשון

פרק 1: חביבה

 

 

אם פטי לא היתה אתאיסטית, היא היתה מודה לאלוהים על מגמות הספורט בבתי הספר, כי בעצם זה מה שהציל אותה ונתן לה סיכוי לממש את עצמה כאדם. היא אסירת תודה באופן מיוחד לסָנְדרָה מוֹשֶר מחטיבת הביניים בנוֹרת' צָ'אפָּאקוּוָאה, לאִילֵיין קָארְבֶר ולגֵ'יין נֵייגֶל מתיכון הוֹרָאס גְרִילִי, לאֶרנִי ורוֹז סָלבָטוֹרֶה במחנה הכדורסל לבנות בגֶטִיסבֶּרג ולאַיירִין טְרֵדוֶל מאוניברסיטת מינסוֹטָה. המאמנים הנפלאים האלה לימדו את פטי משמעת עצמית, סבלנות, מיקוד ועבודת צוות, והקנו לה את אידאל הרוח הספורטיבית שעזר לה להתגבר על התחרותיות החולנית ועל הדימוי העצמי הנמוך שלה.

פטי גדלה במחוז וֶסטצֶ'סטֶר בניו יורק. היא היתה הבכורה מבין ארבעה ילדים, ששלושת הצעירים ביניהם היו קרובים ממנה להגשמת תקוותיהם של ההורים. היא היתה גדולה יותר מכולם באופן בולט, וגם מיוחדת פחות וטיפשה יותר במידה ניכרת. לא טיפשה ממש אבל טיפשה באופן יחסי. היא צמחה לגובה של מטר שבעים ותשע, כמעט כמו אחיה, והיתה גבוהה הרבה יותר משתי אחיותיה, ולפעמים הצטערה שהיא לא המשיכה עוד קצת והגיעה למטר שמונים, כי ממילא לא היה לה סיכוי להתאים למשפחה שלה. אולי היכולת לראות את הסל טוב יותר, להתייצב ברחבה הצפופה במהלך התקפה ולהחליף עמדות הגנה בקלות היתה ממתנת קצת את האופי התחרותי שלה ותורמת לניהול חיים מאושרים יותר אחרי הקולג'; ואולי לא, אבל זאת מחשבה מעניינת. כשהגיעה לליגת המכללות היא היתה בדרך כלל אחת השחקניות הנמוכות על המגרש, מה שהזכיר לה משום מה את מקומה במשפחתה ועזר לה להיות תמיד ברמות-שיא של אדרנלין.

הזיכרון הראשון של פטי ממשחק ספורט קבוצתי כשאמא שלה יושבת ביציע הוא גם אחד הזיכרונות האחרונים שלה. זה היה במסגרת קייטנת ספורט לילדים רגילים במתחם שבו אחיותיה הלכו לקייטנת אמנות לילדים מיוחדים, ויום אחד הופיעו אמא שלה ואחיותיה במגרש לקראת הסבבים האחרונים של משחק סופטבול. פטי היתה מתוסכלת מרוב עמידה בפינה השמאלית הרחוקה של המגרש בזמן שבנות מוכשרות פחות עשו טעויות ברחבה הפנימית, וחיכתה שמישהי תחבוט לעומק המגרש. היא התחילה להסתנן לאט-לאט לרחבה הפנימית, וכך הסתיים המשחק - הרצות עמדו בבסיס הראשון והשני. החובטת חבטה בכדור שקפץ אל מגִנה מרכזית חסרת קואורדינציה להחליא, ופטי רצה לפניה כדי לקלוט את הכדור, להמשיך ולפסול את הרצה המובילה ואז לרדוף אחרי הרצה השנייה, ילדונת מתוקה שהצליחה כנראה להגיע לבסיס הראשון בזכות טעויות של המגִנות. פטי הסתערה ישר אליה, והילדה נמלטה בצווחות לחלק האחורי של המגרש, נטשה את המסלול בין הבסיסים ולפיכך נפסלה אוטומטית, אבל פטי המשיכה לרדוף אחריה ופסלה אותה שוב בנגיעת כפפה, בזמן שהילדה התכווצה וצרחה כאילו נגיעה קלילה מכפפה מסבה לה כאב נורא.

פטי ידעה שזו לא היתה שעתה הספורטיבית היפה ביותר. משהו השתלט עליה כי המשפחה שלה ישבה ביציע. אחר כך, כשהיו במכונית הסטיישן המשפחתית, שאלה אותה אמה בקול רוטט יותר מהרגיל אם היא היתה חייבת להיות כל כך... אגרסיבית. אם זה היה הכרחי להיות... נו, להיות אגרסיבית. מה כבר היה קורה לפטי אם היא היתה חולקת קצת את הכדור עם הבנות האחרות? פטי ענתה לה שהיא לא קיבלה אף כדור בפינה השמאלית של המגרש. ואמא שלה אמרה: "לא אכפת לי שתשחקי בקבוצת ספורט, אבל רק אם תלמדי קצת שיתוף פעולה ומודעות קהילתית." ופטי אמרה, "אז תשלחי אותי לקייטנה אמתית כדי שאני לא אהיה השחקנית הטובה היחידה! אני לא יכולה לשתף פעולה עם אנשים שלא מסוגלים לתפוס כדור!" ואמא שלה אמרה, "אני לא בטוחה שזה רעיון טוב, לעודד אגרסיביות ותחרותיות כאלה. כנראה אני לא חובבת ספורט, אבל אני לא מבינה מה הכיף הגדול בלהביס מישהו רק כדי להביס אותו. לא יותר נחמד לשתף פעולה עם כולם ולבנות משהו ביחד?"

אמא של פטי היתה דמוקרטית מקצועית, מה שהיא גם עכשיו, בעת כתיבת שורות אלה: חברת בית המחוקקים הנכבדה ג'וֹיס אֶמֶרסוֹן, הידועה בתמיכתה בשטחים פתוחים, בילדים עניים ובאמנויות. בעיניה של ג'ויס, גן העדן הוא מרחב פתוח שילדים עניים יכולים ללכת אליו ולעסוק באמנות על חשבון המדינה. ג'ויס נולדה בברוקלין ב-1934 בשם ג'ויס מרקוביץ, אבל כנראה סלדה מיהדותה עוד משחר מודעותה. (האוטוביוגרפית תוהה אם הרעד התמידי בקולה של ג'ויס נובע ממאמציה הנואשים לא להישמע כמו ילידת ברוקלין). היא קיבלה מלגה לתואר ראשון כללי ביערות מיין, ושם פגשה את אביה של פטי, גוי גמור, שאתו היא התחתנה בכנסייה אוניטרית-אוניברסליסטית באפר איסט סייד במנהטן. לדעת האוטוביוגרפית, ג'ויס ילדה את התינוקת הראשונה שלה לפני שהיתה מוכנה רגשית לאמהות, אבל אולי לא מן הראוי שהאוטוביוגרפית, שהיא עצמה לא בדיוק אם השנה, תבוא בטענות דווקא בנושא זה. בשנת 1960, כשג'ק קנדי נבחר למועמד הדמוקרטי לנשיאות, הוא סיפק לג'ויס תירוץ מרגש ונאצל לצאת מהבית שהיא לא הצליחה להתאפק מלמלא בתינוקות. ואז באו זכויות האזרח, וייטנאם ובובי קנדי - כולם סיבות טובות לצאת מהבית, שהיה רחוק מלהיות גדול דיו לארבעה ילדים קטנים בתוספת אומנת מברבדוס במרתף. ב-1968 ג'ויס השתתפה בוועידה הארצית הראשונה שלה כצירה מסורה של בובי המת. היא שימשה הגזברית המחוזית של המפלגה ואחר כך יושבת הראש, וארגנה את הקמפיין למען טדי (רוזוולט) בשנת 1972 וגם בשנת 1980. מדי קיץ התרוצצו בביתם עדרי מתנדבים שיצאו ונכנסו כל היום מבעד לדלתות הפתוחות עם ארגזי ציוד של קמפיינים. פטי היתה יכולה להתאמן בכדרור ובקליעות לסל שש שעות רצופות בלי שמישהו ישים לב או יגלה עניין.

אביה של פטי, רֵיי אמרסון, היה עורך דין וקומיקאי חובב, שהרפרטואר שלו כלל בדיחות פלוצים וחיקויים מרושעים של המורים של ילדיו, של חבריהם ושל השכנים. אחד מעינויי פטי החביבים עליו היה חיקוי של יוּלָאלי, האומנת מברבדוס, שהיתה כמעט בטווח שמיעה כשהוא משחזר את המבטא ואת השגיאות שלה בקול רם יותר ויותר, עד שפטי היתה נמלטת מהשולחן מרוב בושה לצלילי צווחות הגיל של אחֶיה. עוד מקור בלתי נדלה לשעשוע היה לגלוג על המאמנת הנערצת על פטי, סנדי מושר, שריי נהנה לכנותה "סאאאנדרה". הוא שאל את פטי שוב ושוב אם לסאאאנדרה היו בזמן האחרון מחזרים, או אולי, גיחי־גיחי, מחזרות? אחיה ענו במקהלה: סאאאנדרה, סאאאנדרה! שיטות משעשעות נוספות להתעמרות בפטי היו למשל להסתיר את הכלב המשפחתי, אֶלמוֹ, ולהעמיד פנים שהוא הורדם לצמיתות כשפטי היתה באימון כדורסל, או להקניט את פטי על שגיאות עובדתיות שלה מלפני שנים רבות - כמו לשאול אותה מה שלום הקנגורו באוסטריה, ואם יצא לה לראות את הרומן החדש פרי עטה של הסופרת המפורסמת בת זמננו לואיזה מֵיי אלקוט, ואם היא עדיין חושבת שאספרגוס שייך לממלכת החיות. "ראיתי אתמול את האספרגוס של פטי רודף אחרי טנדר," היה אביה אומר. "תראו, תראו אותי, ככה האספרגוס של פטי רדף אחרי הטנדר."

לרוב היה אביה יוצא שוב מהבית אחרי ארוחת הערב כדי לפגוש כל מיני עניים שעליהם היה מגן בבית המשפט תמורת תשלום סמלי או ללא תמורה כלל. היה לו משרד מול בית המשפט בווייט פליינס. בין הלקוחות שקיבלו ממנו שירות חינם היו מהגרים מפורטו-ריקו ומהאיטי, טרנסווסטיטים ואנשים מוגבלים שכלית או פיזית. חלקם הסתבכו עד כדי כך שהוא אפילו לא לעג להם מאחורי גבם. אבל אם רק התאפשר לו, הוא היה מוצא משהו משעשע בצרות שלהם.

כשפטי היתה בכיתה י' היא באה, לצורך הכנת עבודה לבית הספר, לצפות בשני משפטים שאביה הופיע בהם. הנאשם באחד המשפטים היה מובטל מיונקרס ששתה יותר מדי ב"יום פורטו-ריקו", הלך לחפש את גיסו כדי לחתוך אותו בסכין, וכשלא מצא אותו, חתך במקומו מישהו זר בבר. לא רק אביה, גם השופט והתובע, נראו משועשעים מהנאשם השלומיאל והטיפש. הם החליפו ביניהם עוד ועוד קריצות מרומזות. כאילו עליבות, כיעור וישיבה בכלא הם סתם תאטרון שוליים של המעמד הנמוך שנועד להכניס קצת פלפל לשגרת יומם המשמימה.

בדרך הביתה, ברכבת, שאלה פטי את אביה לצד מי הוא היה.

"אה, שאלה טובה," הוא ענה. "את צריכה להבין שהלקוח שלי שקרן, הקורבן שקרן, ובעל הבר שקרן. כולם שקרנים. הלקוח שלי זכאי כמובן להגנה ראויה. אבל צריך לנסות גם לעשות צדק. לפעמים התובע, השופט ואני עובדים יחד, באותו אופן שבו התובע עובד עם הקורבן, או אני עובד עם הנאשם. שמעת על שיטת המשפט האדוורסרית שלנו?"

"כן."

"אז לפעמים התובע, השופט ואני נמצאים באותו צד. אנחנו מנסים לעשות סדר בעובדות ולהימנע מעיוות דין. אבל, אה, אל... אל תכתבי את זה בעבודה שלך."

"חשבתי שבשביל לעשות סדר בעובדות יש חבר מושבעים."

"נכון. את זה תכתבי בעבודה שלך. משפט לפני חבר מושבעים מקרב האזרחים. זה חשוב."

"אבל רוב הלקוחות שלך חפים מפשע, נכון?"

"לרבים מהם לא מגיע עונש קשה כמו שמנסים לתת להם."

"אבל הרבה מהם ממש חפים מפשע, נכון? אמא אומרת שיש להם בעיה עם השפה, או שהשוטרים לא תמיד עוצרים את האנשים הנכונים, ושיש נגדם דעה קדומה, וחוסר הזדמנויות."

"כל הדברים האלה נכונים לגמרי, פטי מותק. אבל עם זה, אה... אמא שלך היא לפעמים יפת נפש פתיה."

הלעג שלו הפריע לפטי פחות כשהוא כוון לאמא שלה.

"הרי ראית את האנשים האלה," הוא אמר לה. "זה פשוט לא ייאמן. אֶל רוֹן מֶה פּוּסוֹ לוֹקוֹ."*

[* הרום שיגע אותי (ספרדית).]

חשוב לציין שלמשפחה של ריי היה הרבה מאוד כסף. אמא ואבא שלו גרו באחוזה ענקית, ששייכת למשפחה כבר דורות רבים בגבעות בצפון מערב ניו ג'רזי, בבית אבן מודרניסטי שעוצב על פי השמועה בידי פרנק לויד רייט, ועל קירותיו היו תלויות יצירות שוליות של אימפרסיוניסטים צרפתים ידועים. מדי קיץ התאסף שבט אמרסון ליד האגם שבאחוזה לפיקניקים משפחתיים שפטי בדרך כלל לא הצליחה ליהנות מהם. סבה, אוגוסט, אהב לתפוס את נכדתו הבכורה ולכרוך את זרועותיו סביב בטנה, להושיב אותה על ברכיו המקפצות ולהפיק מהעניין מין ריגוש קטן שרק אלוהים יודע מהו; מה שבטוח זה שלא היה לו כבוד לגבולות הגוף של פטי. מכיתה ז' היא נאלצה גם לשחק טניס זוגות עם ריי מול השותף הזוטר שלו ואשת השותף במגרש החֵמָר של סבה וסבתה, ולסבול את מבטיו המביכים של השותף שבלע בעיניו את גופה בבגדי הטניס החושפניים.

כמו ריי, גם סבה קנה את הזכות להתנהגות תימהונית בחוג המשפחה הודות לתרומתו לציבור בעבודתו המשפטית; הוא עשה לעצמו שם כאשר הגן על סרבני מצפון ועל משתמטים מפורסמים משלוש מלחמות. בשעות הפנאי, שהיו לו בשפע, הוא גידל ענבים על אדמתו והתסיס אותם באחד ממבני העזר. ה"יקב" שלו נקרא Doe Haunch* והיה בדיחה משפחתית גדולה, כי באותם פיקניקים היה אוגוסט מהדס לו בכפכפים ובבגד ים מדולדל כשבידו בקבוק עם תווית חובבנית, וממלא שוב את הכוסות שאורחיו רוקנו קודם בסתר על הדשא או בין השיחים. "מה דעתכם?" הוא היה שואל. "איך היין?" הוא התנהג קצת כמו ילד שמתפאר בתחביביו וקצת כמו אינקוויזיטור שנחוש להעניש את כל קורבנותיו באופן שוויוני. הוא דגל במנהג האירופי של השקיית ילדים ביין, וכשהאמהות הצעירות היו טרודות בקילוף קלחי תירס ובתחרות הסלט המקושט, הוא מהל במים את הבציר המשובח שלו ודחף אותו לילדים, אפילו לבני השלוש, ובשעת הצורך היה אוחז בעדינות בסנטרם, מריק את התערובת לפיהם ומוודא שהם בלעו. "אתם יודעים מה זה?" הוא היה אומר. "זה יין." ואם אחד הילדים התחיל פתאום להתנהג מוזר, הוא היה אומר, "מה שאתה מרגיש נקרא להיות שתוי. שתית יותר מדי. אתה שתוי." - דבר שנאמר בסלידה כנה ובחביבות כנה לא פחות. פטי, שהיתה הגדולה מבין הילדים, נהגה להתבונן במחזה הזה בחלחלה דמומה ולהניח לאחד האחים או בני הדודים הצעירים להתריע "סבא משכר את הילדים הקטנים!" וכשהאמהות היו מגיעות במרוצה לנזוף באוגוסט ולחטוף ממנו את הילדים, והאבות התבדחו ברמיזות גסות על האובססיה של אוגוסט לירכיים של איילות, היתה פטי חומקת לתוך האגם, צפה לה במים הרדודים החמימים ומניחה להם לאטום את אוזניה בפני משפחתה.

[* מילולית: נתח הבשר מירך איילה.]

כי תמיד היה גם הקטע השני - בכל פיקניק כזה היו תמיד במטבח של בית האבן גם בקבוק או שניים של בורדו עתיק ונפלא ממרתף היינות המהולל של אוגוסט, יין שהובא מן המרתף הודות להתעקשותו של אביה, שהתבטאה בשידול ובתחנונים אין-סופיים, וריי גם היה זה שנתן תמיד את האות - ניד ראש קל, למשל - לאחיו ולכל חבר ממין זכר שהוא הזמין לפיקניק, לחמוק ולבוא אחריו. הגברים היו חוזרים כעבור דקות אחדות עם כוסות יין כרסתניות מלאות עד שפתן באדום המופלא, ובידו של ריי היה הבקבוק הצרפתי שנותרו בו שלושה סנטימטר של יין, שהוא חילק בין כל הרעיות והאורחים המועדפים פחות. שום מידה של תחנונים לא היתה משכנעת את אוגוסט להוציא בקבוק נוסף מהמרתף; במקומו הוא הציע תוספת מה"דו הונץ' ריזרב" מתוצרתו.

אותו סיפור חזר על עצמו בחג המולד - סבא וסבתא היו נוסעים מניו ג'רזי במרצדס החדישה שלהם (אוגוסט היה מחליף מכונית כל שנה-שנתיים) לבית החד-קומתי הצפוף מדי של ריי וג'ויס, מגיעים שעה שלמה לפני השעה שג'ויס הפצירה בהם שלא יבואו לפניה, ומחלקים מתנות מעליבות. פעם אחת, ידועה במיוחד, ג'ויס קיבלה שתי מגבות מטבח משומשות מאוד. ריי קיבל בדרך כלל איזה ספר אמנות גדול משולחן המציאות של "בארנס אנד נובל", לפעמים עדיין עם תווית המחיר של 3.99 דולר. והילדים קיבלו קשקושי פלסטיק קטנים תוצרת אסיה: שעונים מעוררים זעירים שלא פעלו, ארנקי מטבעות עם שם של סוכנות ביטוח מניו ג'רזי, בובות אצבע סיניות מפחידות וזולות ומבחר מקלונים לערבוב משקאות. בינתיים, באוניברסיטת האם של אוגוסט, הלכה ונבנתה ספרייה על שמו. כיוון שאחיה של פטי היו מזועזעים מן הקמצנות של הסבים, וכפיצוי דרשו מההורים שלל חג מולד שערורייתי - מנהג שבגללו היתה ג'ויס יושבת בכל ערב חג מולד ואורזת עד שלוש לפנות בוקר את המתנות שנבחרו מרשימותיהם האין-סופיות והמפורטות להפליא - פנתה פטי לכיוון ההפוך והחליטה ששום דבר לא יעניין אותה יותר חוץ מספורט.

סבא שלה היה פעם ספורטאי אמתי, כוכב נבחרת הריצה בקולג' ושחקן התקפה בנבחרת הפוטבול, וכנראה ממנו היא ירשה את הגובה ואת התגובות המהירות. גם ריי שיחק פוטבול, אבל באיזו אוניברסיטה במיין שבקושי הצליחה להעלות קבוצה למגרש. הספורט האמתי שלו היה טניס - המשחק היחיד שפטי תיעבה, אף שהצטיינה גם בו. לדעתה, ביורן בורג היה חלש מבפנים. למעט קומץ חריג (למשל שחקן הפוטבול ג'ו נאמאת), היא בדרך כלל לא התרשמה מספורטאים גברים. ההתמחות שלה היתה התאהבות בנערים מקובלים מבוגרים ממנה או יפים ממנה במידה שחסמה כל אפשרות של ממש לקשר אתם. אבל מאחר שהיתה אדם חביב מאוד, היא יצאה כמעט עם כל מי שהזמין אותה. היא חשבה שלנערים ביישנים או לא מקובלים יש חיים קשים, והיא חמלה עליהם ככל יכולתה. משום מה, רבים מהם היו מתאבקים. מניסיונה ידעה שמתאבקים הם אמיצים, שתקנים, מרובעים, חד-גבתיים, מנומסים ולא נבהלים מספורטאיות. אחד מהם התוודה באוזניה בסוד שבחטיבת הביניים הוא וחבריו נהגו לכנות אותה "הקופה".

במה שנוגע לסקס ממש, ההתנסות הראשונה של פטי בתחום היתה אונס במסיבה בגיל שבע עשרה על ידי שמיניסט מפנימייה יוקרתית בשם איתן פּוֹסט. איתן לא עשה שום ספורט פרט לגולף, אבל היה לו יתרון של חמישה עשר סנטימטר ועשרים קילו על פטי, והוא המחיש בצורה מייאשת למדי את היחס בין כוח השרירים של נשים לזה של גברים. מה שהוא עשה לה לא היה לדעתה אונס שאפשר לסווג בתחום האפור, כי כשהיא התחילה להיאבק בו, היא נאבקה בכל כוחה - גם אם לא ביעילות ולא לאורך זמן, כי לראשונה בחייה היתה שיכורה. היא הרגישה תחושת חופש מופלאה! לא מן הנמנע שבאותו ערב אביבי, יפהפה וחמים בברכה רחבת הידיים שבחצר של קים מק'קלוסקי, יצרה פטי אצל איתן פוסט רושם מוטעה. גם כשלא היתה שתויה היא היתה חביבה הרבה יותר מדי, ובתוך הברכה היא כנראה ממש עלתה על גדותיה מרוב חביבות. בסיכומו של דבר היו לה מספיק סיבות להאשים את עצמה. מערכת המושגים שלה בענייני רומנטיקה היתה כמו בסדרה "האי של גיליגאן" - הכי פרימיטיבית בעולם. משהו שנע בין שלגייה לננסי דרו. ואיתן ניחן ללא ספק במראה היהיר שנראה לה מושך בשלב הזה בחייה. הוא נראה כמו גיבור מתוך רומן רומנטי עם ציור של מפרשית על העטיפה. אחרי שהוא אנס את פטי הוא אמר לה שהוא מצטער ש"זה" היה יותר "פרוע" מכפי שהוא התכוון ש"זה" יהיה. שהוא מצטער על זה.

רק אחרי שהתפוגגה השפעת הפינה קולדה - השכם למחרת בבוקר, בחדר שפטי, מתוקף חביבותה, חלקה עם אחותה הקטנה כדי שאחותה האמצעית תוכל לקבל חדר משלה ותהיה בו מבולגנת ויצירתית כאוות נפשה - רק אז התעוררה בה התרעומת. תרעומת על כך שאיתן ראה בה כלומניקית שהוא יכול פשוט לאנוס אותה ואז לקחת אותה הביתה. והיא לא כזאת כלומניקית. כבר עכשיו בשביעית, בין כל שאר הישגיה, היא שיאנית האסיסטים של כל הזמנים לעונה אחת בתיכון הוראס גרילי. שיא שבו היא תזכה שוב בשנה שלאחר מכן! היא גם שובצה בחמישייה הראשונה בסגל הכוכבות של כל מדינת ניו יורק, כולל ברוקלין והברונקס. ולמרות כל זאת, איזה נער גולף שהיא בקושי מכירה חשב שזה בסדר לאנוס אותה.

כדי לא להעיר את אחותה הקטנה, היא הלכה ובכתה במקלחת. זו היתה, בלי הגזמה, השעה האומללה ביותר בחייה. אפילו היום, כשהיא חושבת על אנשים שסובלים מדיכוי ברחבי העולם ועל קורבנות של עוולות ומנסה לדמיין איך הם מרגישים, מחשבותיה חוזרות לאותה שעה קשה. דברים שמעולם לא עלו עד אז בדעתה - כמו למשל, כמה זה לא צודק שהבת הבכורה צריכה לחלוק חדר עם אחותה במקום לקבל את החדר לשעבר של יולאלי במרתף רק מפני שהוא גדוש עד אפס מקום בציוד קמפיינים שעבר זמנו, וגם כמה זה לא צודק שאמא שלה מוקסמת כל כך מהופעות התאטרון של אחותה האמצעית, אבל אף פעם לא הולכת למשחקי הכדורסל של פטי - כל הדברים האלה עלו עכשיו בדעתה. היא התרעמה כל כך עד שכמעט התחשק לה לדבר עם מישהו. אבל היא לא העזה לגלות למאמנת שלה ולחברותיה לקבוצה שהיא שתתה.

הסיפור בכל זאת התגלה למחרת למרות מאמציה הכנים לקבור אותו, כשהמאמנת נייגל התחילה לחשוד ועקבה אחריה במלתחות אחרי המשחק. ואז היא הושיבה אותה אצלה במשרד ודרשה ממנה תשובות על מקור החבורות בגופה והארשת האומללה על פניה. פטי השפילה את עצמה כשפרצה מיד בבכי והתוודתה על כל מה שקרה. לתדהמתה המוחלטת, המאמנת הציעה לקחת אותה לבית חולים ולערב את המשטרה. פטי סיימה זה עתה משחק סופטבול שבמהלכו חבטה שלוש חבטות מוצלחות מתוך ארבע, השיגה לקבוצה שתי נקודות וביצעה כמה מהלכי הגנה יוצאים מן הכלל. היה ברור שהיא לא נפגעה פגיעה חמורה. חוץ מזה, ההורים שלה וההורים של איתן היו מיודדים במסגרת עסקנותם הפוליטית, כך שממילא לא היה לה סיכוי. היא העזה לקוות שהתנצלות נכלמת על הפרת משטר האימונים עם חמלת המאמנת וסלחנותה יורידו את הנושא מהפרק. אבל אוי כמה שהיא טעתה.

המאמנת התקשרה לביתה של פטי ותפסה את אמה של פטי, שהיתה כהרגלה קצרת נשימה ובדרך לפגישה, ולא היה לה זמן לדבר - אבל גם לא המשאבים המוסריים להודות בזה, וכך המאמנת אמרה לתוך השפופרת בצבע בז' שבמשרד מחלקת הספורט את המילים שלעולם לא יימחו "הבת שלך סיפרה לי הרגע שאתמול בלילה אנס אותה נער בשם איתן פוסט." ואז המאמנת הקשיבה רגע לפני שאמרה, "לא, היא סיפרה לי כרגע... כן... ממש אתמול בלילה... כן, היא כאן." והיא הושיטה לפטי את הטלפון.

"פטי?" אמרה אמא שלה. "את... בסדר?"

"אני בסדר."

"גברת נייגל אומרת שקרה איזה אירוע אתמול בלילה?"

"האירוע הוא שנאנסתי."

"אוי ואבוי לי, אוי ואבוי. אתמול בלילה?"

"כן."

"הייתי בבית בבוקר. למה לא אמרת משהו?"

"אני לא יודעת."

"למה, למה, למה? למה לא אמרת לי משהו?"

"אולי באותו רגע זה לא נראה לי כזה סיפור."

"אבל בכל זאת סיפרת לגברת נייגל."

"לא," אמרה פטי. "יש לה פשוט הבחנה דקה יותר ממך."

"בקושי ראיתי אותך הבוקר."

"אני לא מאשימה אותך. אני רק אומרת."

"ואת חושבת שמה שקרה זה ש... שאולי זה היה..."

"אונס."

"אני לא מאמינה שזה קורה," אמרה אמא שלה. "אני באה לקחת אותך."

"המאמנת נייגל רוצה שאני אלך לבית חולים."

"את מרגישה לא טוב?"

"כבר אמרתי. אני בסדר."

"אז פשוט תישארי איפה שאת, ושאף אחת מכן לא תעשה שום דבר עד שאני אגיע."

פטי ניתקה את השיחה ואמרה למאמנת שאמא שלה בדרך.

"אנחנו נכניס את הבחור הזה לכלא להרבה-הרבה זמן," אמרה המאמנת.

"לא, לא, לא," אמרה פטי. "אנחנו לא."

"פטי."

"זה פשוט לא יקרה."

"זה יקרה אם תרצי שזה יקרה."

"לא, אני שוב אומרת לך שזה לא יקרה. ההורים שלי והפוסטים הם חברים, יש להם קשרים פוליטיים."

"תקשיבי לי," אמרה המאמנת. "זה לא קשור. את מבינה?"

פטי היתה בטוחה למדי שהמאמנת טועה בעניין הזה. ד"ר פוסט היה קרדיולוג ואשתו היתה ממשפחה עם הרבה מאוד כסף, והבית שלהם היה מהבתים האלה שפוליטיקאים כמו טד קנדי, אד מסקי או וולטר מונדייל נהגו לפקוד כשנזקקו למימון. במרוצת השנים שמעה פטי מהוריה הרבה סיפורים על "החצר האחורית" של הפוסטים, שהיתה כנראה בגודל של סנטרל פארק, רק יפה יותר. היה אפשר אולי להעלות על הדעת שאחת מאחיותיה המצטיינות, המחוננות והאמנותיות של פטי היתה יכולה לסבך את הפוסטים בצרות, אבל היה מגוחך לחשוב שהספורטאית המגושמת והבינונית תצליח לשרוט אפילו שריטה קטנה בשריון של משפחת פוסט.

"אני פשוט לא אשתה יותר אף פעם," היא אמרה. "וזה יפתור את הבעיה."

"אולי לך זה יפתור את הבעיה," אמרה המאמנת. "אבל לא לבחורות אחרות. תסתכלי על הזרועות שלך. תראי מה הוא עשה לך. הוא יעשה את זה גם למישהי אחרת אם לא תעצרי אותו."

"זה רק סימנים כחולים ושריטות."

בשלב הזה פצחה המאמנת בנאום מוטיבציה חוצב להבות על עמידה לצד החברות לקבוצה - שבמקרה זה היו כל הנשים הצעירות שאיתן פוסט יפגוש בחייו. השורה התחתונה היתה שפטי צריכה לספוג עברה חמורה למען הקבוצה, להתלונן במשטרה ולתת למאמנת לדווח על המקרה לבית הספר הפרטי בניו המפשייר שבו איתן לומד כדי שהוא יסולק משם בלי תעודת גמר, ואם פטי לא תעשה את זה היא מכשילה את הקבוצה שלה.

פטי התחילה שוב לבכות, כי היא כמעט היתה מעדיפה למות ובלבד שלא תכשיל את הקבוצה. בתחילת החורף היא שיחקה עם שפעת במשך כמעט מחצית שלמה לפני שהתעלפה בשולי מגרש הכדורסל וקיבלה אינפוזיה. והבעיה היתה בדיוק שבליל אמש היא לא היתה עם הקבוצה שלה אלא הלכה למסיבה עם חברתה שחקנית ההוקי אמנדה, שחששה כנראה שלא יימצא מנוח לנשמתה עד שתפתה את פטי ללגום פינה קולדה מאותם דליים שלמים שהובטחו במסיבה של מק'קלוסקי. אל רון מה פוסו לוקה. אף אחת מהנערות האחרות בברכת השחייה של מק'קלוסקי לא היתה ספורטאית, כך שבעצם הופעתה שם בגדה פטי בקבוצה האמתית שלה. ועכשיו היא נענשת. איתן לא אנס אף אחת מהנערות המופקרות שהיו שם, הוא אנס את פטי, כי היא לא היתה שייכת, כי היא אפילו לא יודעת לשתות.

היא הבטיחה למאמנת לחשוב על זה קצת.

היה מזעזע לראות את אמא שלה באולם הספורט, והיה ברור שאמא שלה מזועזעת להיות שם. היא נעלה את נעליה השטוחות הרגילות והסתכלה סביבה כמו זהבה המפוחדת ביער של שלושת הדובים, סוקרת בחשש את אבזרי המתכת החשופים, את הרצפה מוכת הפטרת ואת הכדורים הצרורים בשקי רשת. פטי ניגשה אליה ונכנעה לחיבוק, אבל מכיוון שאמה היתה קטנה הרבה יותר ממנה, פטי הרגישה קצת כמו שעון מטוטלת עתיק שג'ויס מתאמצת להרים. היא התנתקה מג'ויס והובילה אותה אל משרד המאמנת הקטן בעל קירות הזכוכית כדי שאפשר יהיה לקיים את הדיון ההכרחי.

"היי, אני ג'יין נייגל," אמרה המאמנת.

"כן, כבר... נפגשנו," אמרה ג'ויס.

"אה, את צודקת. באמת נפגשנו פעם," אמרה המאמנת.

נוסף לדיבור המאומץ של ג'ויס היו לה גם יציבה מאומצת תואמת ומסכה של חיוך נעים שהתאימה כמעט לכל אירוע, פומבי או פרטי. ומכיוון שהיא לא הרימה את הקול אף פעם, גם לא כשכעסה (שאז נשמע קולה רועד ומאומץ עוד יותר), היתה לה היכולת לעטות את החיוך הנעים הזה גם ברגעים של מחלוקת קורעת.

"לא, זה היה יותר מפעם אחת," היא אמרה עכשיו. "נפגשנו כמה פעמים."

"באמת?"

"אני בטוחה למדי."

"לא נראה לי," אמרה המאמנת.

"אני אחכה בחוץ," אמרה פטי וסגרה מאחוריה את הדלת.

הדיון בין האם למאמנת לא ארך זמן רב. ג'ויס יצאה בנקישת עקבים ואמרה, "בואי נלך."

המאמנת שעמדה בפתח, מאחורי ג'ויס, נעצה בפטי מבט רב-משמעות שאמר אל תשכחי מה שאמרתי על נאמנות לקבוצה.

מכוניתה של ג'ויס נותרה האחרונה במגרש החניה לאורחים. היא נעצה את המפתח במתג ההתנעה אבל לא סובבה אותו. פטי שאלה מה הולך לקרות עכשיו.

"אבא שלך במשרד," אמרה ג'ויס. "אנחנו נוסעות ישר אליו."

אבל היא לא סובבה את המפתח.

"מה שאני לא מבינה," היא התפרצה, "זה איך ספורטאית מצטיינת כמוך... כלומר איך הצליח איתן, או מי שזה לא היה..."

"איתן. זה היה איתן."

"איך הצליח מישהו... או איתן," היא אמרה. "את אומרת שדי בטוח שזה איתן. איך הוא - אם זה איתן - איך הוא הצליח...?" אמא שלה כיסתה את פיה באצבעותיה. "אוי, הלוואי שזה היה כל אחד אחר. ד"ר וגברת פוסט הם כאלה חברים טובים של... של כל כך הרבה דברים טובים. ואני לא מכירה את איתן טוב, אבל..."

"אבל אני בעצמי בקושי מכירה אותו!"

"נו, אז איך זה יכול היה לקרות!"

"בואי נלך כבר הביתה."

"לא. את חייבת לספר לי. אני אמא שלך."

לשמע המשפט הזה, ג'ויס נראתה נבוכה. היא הבינה כנראה כמה זה משונה שהיא צריכה להזכיר לפטי שהיא אמא שלה. ואילו פטי, מצדה, שמחה שהספק הזה סוף-סוף הונח בגלוי על השולחן. אם ג'ויס היא אמא שלה, אז איך זה שהיא לא באה לסבב המשחקים הראשון בטורניר הארצי, כשפטי שברה את שיא הקליעה של כל הזמנים במסגרת נבחרת הבנות של הוראס גרילי עם 32 נקודות? אמותיהן של כל שאר השחקניות מצאו איכשהו זמן לבוא למשחק.

היא הראתה לג'ויס את פרקי ידיה.

"הנה זה מה שקרה," היא אמרה. "כלומר חלק ממה שקרה."

ג'ויס העיפה מבט אחד בחַבּוּרוֹת, נרעדה, ואז נפנתה, כאילו מתוך כבוד לפרטיותה של פטי. "זה נורא," היא אמרה. "את צודקת. זה נורא."

"המאמנת נייגל אומרת שאני צריכה ללכת לחדר מיון, לספר למשטרה ולמנהל של איתן."

"כן, אני יודעת מה המאמנת שלך רוצה. היא חושבת שסירוס הוא עונש מתאים בשבילו. מה שאני רוצה לדעת זה מה את חושבת."

"אני לא יודעת מה אני חושבת."

"אם את רוצה ללכת למשטרה עכשיו," אמרה ג'ויס, "נלך למשטרה. רק תגידי לי אם זה מה שאת רוצה."

"נראה לי שאנחנו צריכות לספר לאבא קודם."

וכך הן יצאו בדרכן העירה. ג'ויס תמיד הסיעה את אחֶיה של פטי לחוגי ציור, גיטרה, בלט, יפנית, אמנות הדיון, דרמה, פרחי משפט, פסנתר וסיף, אבל פטי לא זכתה לנסוע עם ג'ויס כמעט אף פעם. באמצע השבוע היא לרוב היתה חוזרת הביתה מאוחר מאוד באוטובוס של הספורטאים. אם היה לה משחק, אמא או אבא של אחת השחקניות האחרות היו מקפיצים אותה הביתה. אם היא וחברותיה נתקעו פעם, היא ידעה שאין טעם לטרוח ולהתקשר להוריה אלא מוטב פשוט להשתמש במספר הטלפון של תחנת המוניות בווסטצ'סטר ובאחד השטרות של עשרים דולר שאמא שלה הכריחה אותה לקחת אתה תמיד. מעולם לא עלה בדעתה להשתמש בעשרים הדולר לשום מטרה אחרת חוץ מנסיעה במונית, או ללכת אחרי המשחק לאנשהו חוץ מאשר הביתה, ואז, בעשר או באחת עשרה בלילה, היא היתה מקלפת את נייר האלומיניום מארוחת הערב שהשאירו לה, ויורדת למרתף לכבס את מדי הנבחרת אגב אכילה וצפייה בשידורים חוזרים. לא פעם היא נרדמה שם למטה.

"אני רוצה לשאול אותך שאלה היפותטית," אמרה ג'ויס תוך כדי נהיגה. "את חושבת שאולי זה יספיק אם איתן יתנצל בפנייך רשמית?"

"הוא כבר התנצל."

"על..."

"על הפראות שלו."

"ומה אמרת?"

"לא אמרתי כלום. אמרתי שאני רוצה ללכת הביתה."

"אבל הוא בכל זאת התנצל על הפראות שלו."

"זאת לא היתה התנצלות אמתית."

"טוב. אני סומכת עלייך בעניין הזה."

"אני רק רוצה שהוא יֵדע שאני קיימת."

"מה שתגידי... מתוקה."

ג'ויס הגתה את המילה "מתוקה" כאילו זו המילה הראשונה שהיא לומדת בשפה זרה.

כמבחן או כעונש, פטי אמרה, "אולי אם הוא יתנצל בכנות אמתית, אולי זה יספיק." ואז היא בחנה היטב את אמה, שהתאמצה (כך נראה לפטי) לרסן את התרגשותה.

"זה נשמע לי כמו פתרון כמעט אידאלי," אמרה ג'ויס. "אבל רק אם את באמת חושבת שזה יספיק מבחינתך."

"לא, אני לא חושבת," אמרה פטי.

"סליחה?"

"אמרתי שזה לא יספיק."

"חשבתי שהרגע אמרת שזה כן יספיק."

פטי התחילה שוב לבכות באומללות רבה.

"אני מצטערת," אמרה ג'ויס. "אולי לא הבנתי אותך?"

"הוא אנס אותי כאילו שזה שום דבר. אני בטח לא הראשונה."

"אי אפשר לדעת את זה בוודאות, פטי."

"אני רוצה לבית חולים."

"הנה, תראי, כמעט הגענו למשרד של אבא. אלא אם ממש כואב לך, אבל אם כבר אנחנו כאן, אולי כדאי ש..."

"אבל אני יודעת בדיוק מה הוא יגיד. אני יודעת מה הוא ירצה שאני אעשה."

"הוא ירצה שתעשי מה שהכי טוב בשבילך. לפעמים קשה לו לבטא את זה, אבל הוא אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם."

לא היה דבר שפטי רצתה להאמין בו יותר מבאמירה הזאת. היא כמהה בכל לבה ומאודה להאמין באמִתותה. הלוא אביה הקניט אותה ולגלג עליה כל כך בנימה שאינה יכולה להתפרש אלא כאכזריות לשמה - אלמלא אהב אותה בסתר יותר מכל דבר בעולם. אבל היא כבר היתה בת שבע עשרה, ולא באמת טיפשה. היא ידעה שאפשר לאהוב מישהו יותר מכל דבר בעולם - ובכל זאת לא לאהוב אותו כל כך אם עסוקים בדברים אחרים.

ריח של נפטלין עמד בקודש הקודשים של אביה, בחדר של שותפו הבכיר שהוא לקח לעצמו אחרי פטירתו בלי להחליף אפילו את השטיחים והווילונות. מהיכן בדיוק עלה ריח הנפטלין הזה - זאת היתה מין תעלומה שכזאת.

"איזה חרא קטן ומנוול!" זו היתה תגובתו של ריי לבשורות שהביאו אשתו ובתו על פשעו של איתן.

"לא כל כך קטן, לצערנו," אמרה ג'ויס בצחוק חלול.

"הוא פושטק קטן ומחורבן," אמר ריי. "הוא תפוח רקוב!"

"אז אנחנו הולכים עכשיו לבית חולים?" אמרה פטי. "או למשטרה?"

אבא שלה אמר לאמא שלה להתקשר לד"ר סִיפֵּרסְטַיין, רופא הילדים הזקן, שהיה פעיל במפלגה הדמוקרטית מאז ימי רוזוולט, ולבדוק אם הוא פנוי לקבל מקרה חירום. בזמן שג'ויס התקשרה, ריי שאל את פטי אם היא יודעת מה זה אונס.

היא לטשה בו מבט המום.

"רק בדקתי," הוא אמר, "אם את יודעת מה ההגדרה המשפטית."

"הוא קיים אתי יחסי מין בניגוד לרצוני."

"אמרת 'לא' בצורה מפורשת?"

"אמרתי: 'לא', 'די', 'תפסיק'. חוץ מזה, זה היה ברור. ניסיתי לשרוט אותו ולדחוף אותו ממני."

"אז הוא חתיכת חרא מתועב."

היא לא שמעה את אביה מדבר כך מעולם, ואפילו העריכה את זה, אבל רק תאורטית, כי הוא לא נשמע כמו עצמו.

"דייב סיפרסטיין אומר שהוא יכול לקבל אותנו בחמש," דיווחה ג'ויס. "הוא כל כך אוהב את פטי, שלדעתי הוא היה מבטל את הפגישה שלו הערב אם היה צורך."

"ממש," אמרה פטי. "אני בטוחה שאני מספר אחת בין כל עשרת אלפים המטופלים שלו." ואז היא סיפרה לאבא שלה את הסיפור שלה, ואבא שלה הסביר לה למה המאמנת נייגל טועה ולמה היא לא יכולה ללכת למשטרה.

"צֵ'סטֶר פוסט הוא לא איש קל," אמר ריי, "אבל הוא עושה הרבה דברים טובים במחוז. ובגלל ה... המעמד שלהם, האשמה כזאת תגרור אחריה גל פרסומים עצום. כולם ידעו מי המאשימה. כולם. אמנם מה שרע למשפחת פוסט הוא לא מעניינך. אבל כמעט אין לי ספק שבסופו של דבר את תיפגעי ותושפלי מהשימוע, מהמשפט עצמו ומהפרסום שלו אפילו יותר מאשר עכשיו. גם אם הוא יודה באשמה, גם אם הוא יקבל מאסר על תנאי, גם אם יוציאו צו איסור פרסום. עדיין יהיה הפרוטוקול של המשפט."

ג'ויס אמרה, "אבל זאת החלטה שלה, לא..."

"ג'ויס," השתיק אותה ריי בהרמת יד. "הפוסטים יכולים להרשות לעצמם כל עורך דין במדינה. וברגע שהאישום מתפרסם, הנזק הכי גרוע לנאשם כבר נעשה. אין לו שום תמריץ לזרז את ההליכים. למעשה, עדיף לו להכפיש אותך כמה שיותר לפני הגשת כתב ההגנה או המשפט."

פטי הרכינה את ראשה ושאלה מה אבא שלה חושב שהיא צריכה לעשות.

"אני הולך להתקשר עכשיו לצ'סטר," הוא אמר. "את תלכי לד"ר סיפרסטיין ותוודאי שהכול בסדר."

"וכדי שהוא יוכל להעיד," אמרה פטי.

"כן, הוא יוכל להעיד אם יהיה צורך. אבל פטי, לא יהיה משפט."

"אז הוא פשוט יֵצא מזה ככה בלי שום עונש? ויעשה את זה למישהי אחרת בסוף השבוע הבא?"

ריי הרים את שתי ידיו. "תני לי, אה, תני לי לדבר עם מר פוסט. אולי אפשר יהיה לשכנע אותו להגיע להסדר של אי-תביעה על תנאי. זאת מין תקופת ניסיון בשקט. חרב מעל לראש של איתן."

"אבל זה כלום."

"למען הדיוק, פטי מותק, זה לא מעט. זה מה שמבטיח שהוא לא יעשה את זה למישהי אחרת. זה גם מצריך הודאה באשמה."

וזה באמת נראה לה אבסורדי, לדמיין את איתן לובש סרבל כתום ויושב בכלא רק משום שגרם לה נזק שממילא היה בעיקר אצלה בראש. הלוא היו לה כבר אימוני ריצה שהכאיבו לה יותר מהאונס. גם אחרי משחק כדורסל קשה היא הרגישה מוכה יותר מאשר עכשיו. חוץ מזה, בתור ספורטאית, היא התרגלה למגע של ידיים זרות בגופה - כשמעסים שריר תפוס או נצמדים בהגנה, נאבקים על כדור חופשי, חובשים קרסול, מתקנים יציבה או מותחים רצועה בברך.

ובכל זאת התברר לה שתחושת העוול עצמה יכולה להיות פיזית לגמרי, ובמובן מסוים מוחשית אפילו יותר מגופה הדואב, המסריח והמיוזע. לעוול היו צורה, משקל, טמפרטורה, מרקם וטעם רע מאוד.

במשרדו של ד"ר סיפרסטיין היא נכנעה לבדיקה כמו ספורטאית טובה. אחרי שהתלבשה, הוא שאל אם היא כבר קיימה פעם יחסי מין לפני לכן.

"לא."

"זה מה שחשבתי. מה עם אמצעי מניעה? הבחור השתמש בהם?"

היא הנהנה. "זה היה הרגע שניסיתי לברוח. כשראיתי מה יש לו."

"קונדום."

"כן."

את כל הדברים האלה ועוד שִרבט ד"ר סיפרסטיין בתיק שלה, ואז הסיר את משקפיו ואמר, "יהיו לך חיים טובים, פטי. סקס זה דבר נהדר, ואת תיהני ממנו כל החיים. אבל היום לא היה יום כל כך טוב, מה?"

בבית, אח אחד היה בחצר האחורית, והטיל מברגים בגדלים שונים באוויר במין להטוט משונה. אחות אחרת קראה את גִבּוֹן במהדורה המלאה. והאחות שהתקיימה על יוגורט וצנוניות היתה בחדר האמבטיה ושוב צבעה את השׂער בצבע חדש. בתוך כל התימהונות המבריקה הזאת היה ביתה האמתי של פטי ספסל אחד, מרופד בספוג מעופש, בפינת הטלוויזיה במרתף. ריח שמן השׂער של יולאלי עדיין עמד בו גם שנים אחרי שהיא פוטרה. פטי לקחה אתה מכל של גלידה בטעם חמאת פקאן לספסל שבמרתף, וענתה "לא" כשאמה קראה מלמעלה ושאלה אם היא עולה לארוחת ערב.

בדיוק התחיל פרק בסדרה "המופע של מרי טיילר מור" כשאבא שלה ירד אחרי המרטיני וארוחת הערב, והציע שהוא ופטי יֵצאו לסיבוב קטן באוטו. באותו שלב בחייה של פטי, היתה מרי טיילר מור מקור המידע היחיד שלה על מינסוטה.

"אני יכולה לראות את הפרק הזה קודם?" היא אמרה.

"פטי."

בתחושת קיפוח צורבת היא כיבתה את הטלוויזיה. אבא שלה נסע לכיוון בית הספר שלה ועצר במגרש החניה מתחת לפנס רחוב מסנוור. הם פתחו את החלונות, וניחוח של מדשאה באביב חדר למכונית, מדשאה כמו זו שהיא נאנסה עליה לפני שעות לא רבות.

"נו?" היא אמרה.

"איתן מכחיש," אמר אבא שלה. "הוא אומר שזאת היתה רק השתוללות פראית, ובהסכמה."

האוטוביוגרפית תתאר עכשיו את דמעותיה של הנערה במכונית כמו גשם שמתחיל לרדת חרש, בלי שיבחינו בו, אבל בתוך זמן קצר עד להפתיע מרטיב הכול. היא שאלה את אבא שלה אם הוא דיבר עם איתן ישירות.

"לא, רק עם אבא שלו, פעמיים," הוא אמר. "אם אני אגיד לך שהשיחה היתה טובה, זה יהיה שקר."

"אם ככה, מר פוסט לא מאמין לי."

"טוב, איתן הוא הבן שלו. הוא לא מכיר אותך טוב כמונו."

"ואתה מאמין לי?"

"כן, אני מאמין לך."

"ואמא?"

"ודאי שהיא מאמינה."

"אז מה אני עושה?"

אבא שלה פנה אליה כמו עורך דין. כמו מבוגר שפונה למבוגר אחר. "את פשוט עוזבת את זה," הוא אמר. "שוכחת מזה. ממשיכה הלאה."

"מה?"

"את מוחקת את זה, ממשיכה הלאה. לומדת להיות זהירה יותר."

"כאילו שזה בכלל לא קרה?"

"פטי, כל מי שהיו במסיבה הם חברים שלו. הם יגידו שהם ראו אותך משתכרת ומתחילה אתו. הם יגידו שהייתם מאחורי מחסן במרחק של לא יותר מעשרה מטר מהברכה ושהם לא שמעו שום דבר חריג."

"היה שם המון רעש. היתה מוזיקה והיו צעקות."

"הם גם יגידו שהם ראו את שניכם יוצאים ביחד בהמשך הערב ונכנסים למכונית שלו. ומה שכל העולם יראה זה בחור מבית ספר יוקרתי, שהולך ללמוד בפרינסטון ושמגלה אחריות ומשתמש באמצעי מניעה, וג'נטלמן מספיק לעזוב את המסיבה באמצע ולקחת אותך הביתה."

הגשם המתעתע החרישי הלך והרטיב את צווארון חולצת הטריקו של פטי.

"אתה לא באמת בצד שלי, מה?"

"ודאי שאני בצד שלך."

"אתה כל הזמן אומר 'ודאי', 'ודאי'."

"תקשיבי לי. התובע ירצה לדעת למה לא צרחת."

"התביישתי! האנשים שהיו שם הם לא חברים שלי!"

"אבל את מבינה שלשופט או למושבעים יהיה קשה להבין את זה? כל מה שהיית צריכה לעשות זה לצרוח, ואז לא היה קורה לך כלום."

פטי ניסתה להיזכר למה היא לא צרחה. בראייה לאחור היא נאלצה להודות שזאת היתה התנהגות חביבה עד כדי מוזרות.

"אבל נאבקתי בו."

"כן, אבל את ספורטאית מצטיינת, ובלמים נשרטים ונחבלים כל הזמן, לא ככה? בידיים, ברגליים."

"אמרת למר פוסט שאני בתולה? כלומר שהייתי?"

"לא חשבתי שזה עניינו."

"אולי כדאי שתתקשר אליו שוב ותגיד לו את זה."

"תשמעי, מתוקה שלי," אמר אבא שלה, "אני יודע שזה נורא לא הוגן. אני מרגיש איום ונורא בשבילך. אבל לפעמים הדבר הכי טוב הוא פשוט ללמוד את הלקח ולוודא שאף פעם לא תיכנסי שוב למצב כזה. להגיד לעצמך, 'עשיתי טעות, והיה לי מזל רע', ואחר כך לעזוב. פשוט לעזוב את זה."

הוא סובב את המפתח חצי סיבוב שהדליק את האורות בלוח המחוונים, והשאיר את היד על המפתח.

"אבל הוא ביצע פשע," אמרה פטי.

"כן, אבל עדיף ל... אה. החיים לא תמיד הוגנים, מתוקה שלי. מר פוסט אמר שנראה לו שאולי איתן יסכים להתנצל על זה שהוא לא היה יותר ג'נטלמני, אבל. נו טוב. זה משהו שהיית רוצה?"

"לא."

"זה מה שחשבתי."

"המאמנת נייגל אומרת שאני צריכה ללכת למשטרה."

"שהמאמנת נייגל תכדרר ולא תתערב," אמר אבא שלה.

"עכשיו עונת הסופטבול," אמרה פטי. "סופטבול לא מכדררים."

"אלא אם את רוצה לבלות את השנה האחרונה שלך בתיכון בהשפלה פומבית."

"כדורסל משחקים בחורף. באביב, כשמתחמם בחוץ, משחקים סופטבול."

"אני שואל אותך, את באמת רוצה לבלות ככה את השנה האחרונה שלך בתיכון?"

"המאמנת קארבר היא מאמנת הכדורסל," אמרה פטי. "והמאמנת נייגל היא מאמנת הסופטבול. אתה מבין?"

אבא שלה התניע.

וככה בשנה האחרונה בתיכון, במקום לספוג השפלה פומבית, פטי הפכה לשחקנית אמתית, לא סתם שחקנית מוכשרת. היא כמעט גרה באולם הספורט. היא הושעתה משלושה משחקים אחרי שתקעה כתף בגב של פורוורדית מניו רושל שהכניסה מרפק לסטפני מהקבוצה שלה, ובכל זאת שברה את כל שיאי בית הספר שהשיגה בשנה הקודמת, ובנוסף כמעט שברה את שיא הקליעות. וככל שהרחיבה את טווח הקליעה שלה ממרחק, כך גם גבר תאבונה להתקפות מתפרצות. ובנוגע לכאב הפיזי, היא התעלמה ממנו מכול וכול.

באביב, כשאחד מחברי בית המחוקקים פרש אחרי שנים ארוכות בשירות המפלגה, והנהגת המפלגה בחרה באמא של פטי למתמודדת על התפקיד, הציעו הפוסטים לקיים למענה אירוע לגיוס כספים במרחבי הפאר הירוקים של חצרם. ג'ויס ביקשה את רשותה של פטי לפני שנענתה להצעה, ואמרה שהיא לא תעשה שום דבר שפטי לא מרגישה אתו נוח, אבל לפטי כבר מזמן לא היה אכפת מה ג'ויס עושה, והיא אמרה לה את זה. כשמשפחת המועמדת הסתדרה מול המצלמה לצילום המשפחתי ההכרחי, איש לא הצטער על היעדרה של פטי. המרירות שעל פניה לא היתה תורמת להשגת המטרה של ג'ויס.

ג'ונתן פראנזן

ג'ונתן פרנזן (אנגלית: Jonathan Earl Franzen) נולד בשיקגו בשנת 1959 והתגורר בילדותו בוובסטר גרובס שבמיזורי. למד בסוורתמור קולג', ב"פררייה אוניברסיטט" שבברלין, ועבד במחלקה למדעי כדור הארץ שבאוניברסיטת הארוורד. זכה במלגות ובפרסים רבים, ביניהם פרס וייטינג לסופרים, פרס גוגנהיים וה-National Book Award. הוא מתגורר בניו יורק.

סקירות וביקורות

תפס אמריקה ג'ונתן פראנזן כתב רומן משובח שמבקש ללכוד את התקופה ואת החברה שבהן הוא חי באמצע הספר שואל וולטר ברגלנד את חברו, מוזיקאי הרוק ריצ'רד כץ, איך ההרגשה לזכות סוף-סוף בתהילה כשהוא כבר באמצע שנות ה‭ 40-‬ שלו. ריצ'רד משיב: "אולי הייתי שונא את החוסר של זה, אבל אני גם לא אוהב את הדבר עצמו‭."‬ הדיאלוג הקצר הזה ועילתו מקפלים בתוכם את תיאור הקריירה המדהימה של פראנזן עצמו וגם הסבר לחלק מסוד קסמו. במסה חשובה שפירסם פראנזן ב‭,1996-‬ קונן הסופר האלמוני למדי דאז, בן ה‭,37-‬ על שקיעתה של הפרוזה האמריקאית. הוא ציין שם כי מאז צאתו לאור של 'מלכוד ‭ '22‬ בתחילת שנות ה‭,60-‬ לא לכד אף ספר פרוזה את תשומת ליבה של אמריקה בכללותה. חמש שנים מאוחר יותר, הצליח פראנזן לעשות זאת באופן חלקי עם 'התיקונים‭.'‬ ועכשיו, עם 'חירות‭,'‬ זה רשמי: ג'ונתן פראנזן עשה את זה.

זו אחת הדוגמאות הנדירות של נבואה-שאיפה פומבית שמתגשמת. אבל מה שמקסים בפראנזן היא העובדה שאתה מאמין שלא נוח לו במיוחד עם התהילה. אכפת לו, אתה מאמין, לא רק מעצמו אלא מאמנות הפרוזה. אכפת לו, אתה מאמין, גם מבני אדם. לעיתים נדירות 'הטובים' מנצחים בצורה מובהקת כל כך. פראנזן הוא מ'הטובים‭,'‬ ולכן נצחונו הספרותי משמח כל כך.

הבחירה של פראנזן, המבקש להחזיר את עטרת הפרוזה ליושנה, בדמותו של רוקיסט כאחד משלושת גיבורי הרומן, מתבקשת גם היא לאור דבריו מ‭.1996-‬ שיר הרוק או הפופ בן ארבע הדקות הפך להיות צורת האמנות הדומיננטית של העידן שבו אנו חיים. בניסיון המוצלח של פראנזן ללכוד דמות של מוזיקאי ברומן רחב יריעה, ישנה נקמה מתוקה של אמנות הפרוזה הוותיקה באמנות הצעירה והיהירה.

'חירות' נפתח בטון ג'יין אוסטיני של סאטירה לא מרושעת, של קומדיית מנהגים המתרחשת בפרובינציה אמריקאית מערב-תיכונית, אבל מרחיב עד מהרה את יריעתו לכדי יצירה טולסטויאנית שמנסה ללכוד חברה שלמה. הוא מושתת על משולש רומנטי: פטי, הברווזון המכוער במשפחה ליברלית אמידה מאזור ניו-יורק, מכירה בקולג‭,'‬ בסוף שנות ה‭,70-‬ את וולטר, צעיר אידיאליסט וחנון מהמעמד הבינוני-הנמוך ואת חברו הטוב ריצ'רד, סולן כריזמטי של להקת פאנק שולית. פטי בוחרת בוולטר. בקפיצה שמתרחשת עד מהרה לשנות האלפיים, שבהן מתרחש עיקר הרומן, פטי משנה את דעתה. במקביל, עוסק הרומן גם ביחסיה של פטי עם בנה האהוב ג'ואי, שהיא אינה מצליחה להתאושש מהתנכרותו לה בגיל ההתבגרות ומבחירתו בבת השכנים, ממשפחה ווייט-טראשית רפובליקנית.

ככלל, זה ספר חד וזועם פחות מ'התיקונים‭,'‬ יותר מיושב בדעתו. אבל זה רומן משובח. הוא משובח בראש ובראשונה בגלל עיצוב הדמויות המוקפד, עתיר הדקויות, האמפתי-סאטירי, ובעיקר עיצוב דמותה של פטי, שהושקעו בו כישרון ותשומת לב מיוחדים. לכך מצטרפת תכונה נוספת של הפרוזה של פראנזן, שאפשר לקרוא לה 'אנרגיה נרטיבית‭.'‬ עם הפיכת הדפים הקורא חש באנרגיה אדירה שהייתה כלואה זמן רב וכעת נפרקת סוף-סוף במעשה גלילת הסיפור - והיא נפרקת בכל זאת במתינות הולמת, למרות הלחץ האדיר לשחרורה. התוצאה, בפשטות, היא ספר שאתה מתגעגע אליו בזמן הפסקות הקריאה. מתגעגע כי גורל הדמויות מעסיק אותך, כי אתה מאמין שיש לסופר משהו חשוב או מעניין לומר לך, על הדמויות ובכלל, משהו שלא תוכל לקבל באף מקום אחר.

אבל 'חירות' הוא לא רק סיפורה של משפחת ברגלנד. פראנזן רצה לומר משהו גם על אמריקה בכללותה (ומשום שאמריקה היא עדיין ההווה והעתיד שלנו מבחינות רבות, זו אמירה שרלוונטית גם לקוראים זרים‭.(‬ הדמויות הפרטיות נווטו בטבעיות לייצג תופעות מרכזיות בחברה האמריקאית או להיקלע לזירות פעולה מרכזיות באותה חברה. וולטר, למשל, העסוק באופן כפייתי בגורל הפלנטה, משמש בידיו של פראנזן כדוגמה עדכנית לאידיאליזם האמריקאי, אותה תכונה שעוררה מאז המאה ה‭ 19-‬ הערצה ובוז מצד האירופאים: התמסרות לרעיונות נעלים, שלפעמים מסתירים מעיני המתמסרים עצמם את שאיפותיהם הקטנוניות יותר ‭ ')‬המלחמה למען הדמוקרטיה' של בוש הבן, שמהווה רכיב לא שולי ברקע הרומן, היא דוגמה קיצונית במיוחד לסתירה כזאת‭.(‬ באופן ספציפי יותר: עמדתו של וולטר, שמטיף לשימור אקולוגי ולהגבלת הילודה, ניתנת לפירוש לא רק לגופו של עניין, כתשוקה לשימור הטבע, אלא כתשוקה להימלט מהחברה האנושית, שהופכת מסובכת יותר ויותר. העניין הזה בא לידי ביטוי גם במקום הנכבד שמוקדש ביצירתו של פראנזן לדיכאון.

באופן בולט, 'חירות' עוסק בקיטוב באמריקה; אמריקה של שנות האלפיים שהולכת ונקרעת בין האגפים הליברליים לאגפים הרפובליקניים שלה. נדמה לי שמה שהופך את פראנזן לדמות שיכולה להבין את אמריקה, ואינה כלואה בדוגמות המוסרניות - הגם שצודקות ברובן - של האגף הליברלי שאליו הוא שייך במובהק, היא השאפתנות הספרותית הכבירה שלו עצמו. בזכות השאפתנות הזו הוא אולי מבין משהו בסיסי על החלום האמריקאי, על התשוקה של האינדיבידואל לכוח ולהתעשרות אגדית; תשוקה שמפעמת כאן, למשל, בדמותו של הבן ג'ואי.

השאלה האם יש לפראנזן תזה כוללת על המציאות האמריקאית - או שאולי הוא רק 'שועל‭,'‬ בניסוחו של ישעיהו ברלין, כלומר מי שמתעניין בתופעות רבות באמריקה העכשווית, אך אין לו תזה 'קיפודית' - נותרת פתוחה. אבל היעדרו המשוער של רעיון גורף לא פוגע ברומן בכללותו. יש משהו הרואי בניסיון של אדם אחד להבין את תקופתו ולחלוש עליה, ויש משהו משמח בכך שהניסיון ההרואי הזה הצליח כאן במידה רבה.
אריק גלסנר 7 לילות 06/04/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
ג'ונתן פראנזן מגיש "חירות" ללא תשובות עמיחי שלו ידיעות אחרונות 01/05/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: עופרה אביגד
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2012
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 625 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 25 דק'

סקירות וביקורות

תפס אמריקה ג'ונתן פראנזן כתב רומן משובח שמבקש ללכוד את התקופה ואת החברה שבהן הוא חי באמצע הספר שואל וולטר ברגלנד את חברו, מוזיקאי הרוק ריצ'רד כץ, איך ההרגשה לזכות סוף-סוף בתהילה כשהוא כבר באמצע שנות ה‭ 40-‬ שלו. ריצ'רד משיב: "אולי הייתי שונא את החוסר של זה, אבל אני גם לא אוהב את הדבר עצמו‭."‬ הדיאלוג הקצר הזה ועילתו מקפלים בתוכם את תיאור הקריירה המדהימה של פראנזן עצמו וגם הסבר לחלק מסוד קסמו. במסה חשובה שפירסם פראנזן ב‭,1996-‬ קונן הסופר האלמוני למדי דאז, בן ה‭,37-‬ על שקיעתה של הפרוזה האמריקאית. הוא ציין שם כי מאז צאתו לאור של 'מלכוד ‭ '22‬ בתחילת שנות ה‭,60-‬ לא לכד אף ספר פרוזה את תשומת ליבה של אמריקה בכללותה. חמש שנים מאוחר יותר, הצליח פראנזן לעשות זאת באופן חלקי עם 'התיקונים‭.'‬ ועכשיו, עם 'חירות‭,'‬ זה רשמי: ג'ונתן פראנזן עשה את זה.

זו אחת הדוגמאות הנדירות של נבואה-שאיפה פומבית שמתגשמת. אבל מה שמקסים בפראנזן היא העובדה שאתה מאמין שלא נוח לו במיוחד עם התהילה. אכפת לו, אתה מאמין, לא רק מעצמו אלא מאמנות הפרוזה. אכפת לו, אתה מאמין, גם מבני אדם. לעיתים נדירות 'הטובים' מנצחים בצורה מובהקת כל כך. פראנזן הוא מ'הטובים‭,'‬ ולכן נצחונו הספרותי משמח כל כך.

הבחירה של פראנזן, המבקש להחזיר את עטרת הפרוזה ליושנה, בדמותו של רוקיסט כאחד משלושת גיבורי הרומן, מתבקשת גם היא לאור דבריו מ‭.1996-‬ שיר הרוק או הפופ בן ארבע הדקות הפך להיות צורת האמנות הדומיננטית של העידן שבו אנו חיים. בניסיון המוצלח של פראנזן ללכוד דמות של מוזיקאי ברומן רחב יריעה, ישנה נקמה מתוקה של אמנות הפרוזה הוותיקה באמנות הצעירה והיהירה.

'חירות' נפתח בטון ג'יין אוסטיני של סאטירה לא מרושעת, של קומדיית מנהגים המתרחשת בפרובינציה אמריקאית מערב-תיכונית, אבל מרחיב עד מהרה את יריעתו לכדי יצירה טולסטויאנית שמנסה ללכוד חברה שלמה. הוא מושתת על משולש רומנטי: פטי, הברווזון המכוער במשפחה ליברלית אמידה מאזור ניו-יורק, מכירה בקולג‭,'‬ בסוף שנות ה‭,70-‬ את וולטר, צעיר אידיאליסט וחנון מהמעמד הבינוני-הנמוך ואת חברו הטוב ריצ'רד, סולן כריזמטי של להקת פאנק שולית. פטי בוחרת בוולטר. בקפיצה שמתרחשת עד מהרה לשנות האלפיים, שבהן מתרחש עיקר הרומן, פטי משנה את דעתה. במקביל, עוסק הרומן גם ביחסיה של פטי עם בנה האהוב ג'ואי, שהיא אינה מצליחה להתאושש מהתנכרותו לה בגיל ההתבגרות ומבחירתו בבת השכנים, ממשפחה ווייט-טראשית רפובליקנית.

ככלל, זה ספר חד וזועם פחות מ'התיקונים‭,'‬ יותר מיושב בדעתו. אבל זה רומן משובח. הוא משובח בראש ובראשונה בגלל עיצוב הדמויות המוקפד, עתיר הדקויות, האמפתי-סאטירי, ובעיקר עיצוב דמותה של פטי, שהושקעו בו כישרון ותשומת לב מיוחדים. לכך מצטרפת תכונה נוספת של הפרוזה של פראנזן, שאפשר לקרוא לה 'אנרגיה נרטיבית‭.'‬ עם הפיכת הדפים הקורא חש באנרגיה אדירה שהייתה כלואה זמן רב וכעת נפרקת סוף-סוף במעשה גלילת הסיפור - והיא נפרקת בכל זאת במתינות הולמת, למרות הלחץ האדיר לשחרורה. התוצאה, בפשטות, היא ספר שאתה מתגעגע אליו בזמן הפסקות הקריאה. מתגעגע כי גורל הדמויות מעסיק אותך, כי אתה מאמין שיש לסופר משהו חשוב או מעניין לומר לך, על הדמויות ובכלל, משהו שלא תוכל לקבל באף מקום אחר.

אבל 'חירות' הוא לא רק סיפורה של משפחת ברגלנד. פראנזן רצה לומר משהו גם על אמריקה בכללותה (ומשום שאמריקה היא עדיין ההווה והעתיד שלנו מבחינות רבות, זו אמירה שרלוונטית גם לקוראים זרים‭.(‬ הדמויות הפרטיות נווטו בטבעיות לייצג תופעות מרכזיות בחברה האמריקאית או להיקלע לזירות פעולה מרכזיות באותה חברה. וולטר, למשל, העסוק באופן כפייתי בגורל הפלנטה, משמש בידיו של פראנזן כדוגמה עדכנית לאידיאליזם האמריקאי, אותה תכונה שעוררה מאז המאה ה‭ 19-‬ הערצה ובוז מצד האירופאים: התמסרות לרעיונות נעלים, שלפעמים מסתירים מעיני המתמסרים עצמם את שאיפותיהם הקטנוניות יותר ‭ ')‬המלחמה למען הדמוקרטיה' של בוש הבן, שמהווה רכיב לא שולי ברקע הרומן, היא דוגמה קיצונית במיוחד לסתירה כזאת‭.(‬ באופן ספציפי יותר: עמדתו של וולטר, שמטיף לשימור אקולוגי ולהגבלת הילודה, ניתנת לפירוש לא רק לגופו של עניין, כתשוקה לשימור הטבע, אלא כתשוקה להימלט מהחברה האנושית, שהופכת מסובכת יותר ויותר. העניין הזה בא לידי ביטוי גם במקום הנכבד שמוקדש ביצירתו של פראנזן לדיכאון.

באופן בולט, 'חירות' עוסק בקיטוב באמריקה; אמריקה של שנות האלפיים שהולכת ונקרעת בין האגפים הליברליים לאגפים הרפובליקניים שלה. נדמה לי שמה שהופך את פראנזן לדמות שיכולה להבין את אמריקה, ואינה כלואה בדוגמות המוסרניות - הגם שצודקות ברובן - של האגף הליברלי שאליו הוא שייך במובהק, היא השאפתנות הספרותית הכבירה שלו עצמו. בזכות השאפתנות הזו הוא אולי מבין משהו בסיסי על החלום האמריקאי, על התשוקה של האינדיבידואל לכוח ולהתעשרות אגדית; תשוקה שמפעמת כאן, למשל, בדמותו של הבן ג'ואי.

השאלה האם יש לפראנזן תזה כוללת על המציאות האמריקאית - או שאולי הוא רק 'שועל‭,'‬ בניסוחו של ישעיהו ברלין, כלומר מי שמתעניין בתופעות רבות באמריקה העכשווית, אך אין לו תזה 'קיפודית' - נותרת פתוחה. אבל היעדרו המשוער של רעיון גורף לא פוגע ברומן בכללותו. יש משהו הרואי בניסיון של אדם אחד להבין את תקופתו ולחלוש עליה, ויש משהו משמח בכך שהניסיון ההרואי הזה הצליח כאן במידה רבה.
אריק גלסנר 7 לילות 06/04/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
ג'ונתן פראנזן מגיש "חירות" ללא תשובות עמיחי שלו ידיעות אחרונות 01/05/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
חירות ג'ונתן פראנזן

פרק 1: חביבה

 

 

אם פטי לא היתה אתאיסטית, היא היתה מודה לאלוהים על מגמות הספורט בבתי הספר, כי בעצם זה מה שהציל אותה ונתן לה סיכוי לממש את עצמה כאדם. היא אסירת תודה באופן מיוחד לסָנְדרָה מוֹשֶר מחטיבת הביניים בנוֹרת' צָ'אפָּאקוּוָאה, לאִילֵיין קָארְבֶר ולגֵ'יין נֵייגֶל מתיכון הוֹרָאס גְרִילִי, לאֶרנִי ורוֹז סָלבָטוֹרֶה במחנה הכדורסל לבנות בגֶטִיסבֶּרג ולאַיירִין טְרֵדוֶל מאוניברסיטת מינסוֹטָה. המאמנים הנפלאים האלה לימדו את פטי משמעת עצמית, סבלנות, מיקוד ועבודת צוות, והקנו לה את אידאל הרוח הספורטיבית שעזר לה להתגבר על התחרותיות החולנית ועל הדימוי העצמי הנמוך שלה.

פטי גדלה במחוז וֶסטצֶ'סטֶר בניו יורק. היא היתה הבכורה מבין ארבעה ילדים, ששלושת הצעירים ביניהם היו קרובים ממנה להגשמת תקוותיהם של ההורים. היא היתה גדולה יותר מכולם באופן בולט, וגם מיוחדת פחות וטיפשה יותר במידה ניכרת. לא טיפשה ממש אבל טיפשה באופן יחסי. היא צמחה לגובה של מטר שבעים ותשע, כמעט כמו אחיה, והיתה גבוהה הרבה יותר משתי אחיותיה, ולפעמים הצטערה שהיא לא המשיכה עוד קצת והגיעה למטר שמונים, כי ממילא לא היה לה סיכוי להתאים למשפחה שלה. אולי היכולת לראות את הסל טוב יותר, להתייצב ברחבה הצפופה במהלך התקפה ולהחליף עמדות הגנה בקלות היתה ממתנת קצת את האופי התחרותי שלה ותורמת לניהול חיים מאושרים יותר אחרי הקולג'; ואולי לא, אבל זאת מחשבה מעניינת. כשהגיעה לליגת המכללות היא היתה בדרך כלל אחת השחקניות הנמוכות על המגרש, מה שהזכיר לה משום מה את מקומה במשפחתה ועזר לה להיות תמיד ברמות-שיא של אדרנלין.

הזיכרון הראשון של פטי ממשחק ספורט קבוצתי כשאמא שלה יושבת ביציע הוא גם אחד הזיכרונות האחרונים שלה. זה היה במסגרת קייטנת ספורט לילדים רגילים במתחם שבו אחיותיה הלכו לקייטנת אמנות לילדים מיוחדים, ויום אחד הופיעו אמא שלה ואחיותיה במגרש לקראת הסבבים האחרונים של משחק סופטבול. פטי היתה מתוסכלת מרוב עמידה בפינה השמאלית הרחוקה של המגרש בזמן שבנות מוכשרות פחות עשו טעויות ברחבה הפנימית, וחיכתה שמישהי תחבוט לעומק המגרש. היא התחילה להסתנן לאט-לאט לרחבה הפנימית, וכך הסתיים המשחק - הרצות עמדו בבסיס הראשון והשני. החובטת חבטה בכדור שקפץ אל מגִנה מרכזית חסרת קואורדינציה להחליא, ופטי רצה לפניה כדי לקלוט את הכדור, להמשיך ולפסול את הרצה המובילה ואז לרדוף אחרי הרצה השנייה, ילדונת מתוקה שהצליחה כנראה להגיע לבסיס הראשון בזכות טעויות של המגִנות. פטי הסתערה ישר אליה, והילדה נמלטה בצווחות לחלק האחורי של המגרש, נטשה את המסלול בין הבסיסים ולפיכך נפסלה אוטומטית, אבל פטי המשיכה לרדוף אחריה ופסלה אותה שוב בנגיעת כפפה, בזמן שהילדה התכווצה וצרחה כאילו נגיעה קלילה מכפפה מסבה לה כאב נורא.

פטי ידעה שזו לא היתה שעתה הספורטיבית היפה ביותר. משהו השתלט עליה כי המשפחה שלה ישבה ביציע. אחר כך, כשהיו במכונית הסטיישן המשפחתית, שאלה אותה אמה בקול רוטט יותר מהרגיל אם היא היתה חייבת להיות כל כך... אגרסיבית. אם זה היה הכרחי להיות... נו, להיות אגרסיבית. מה כבר היה קורה לפטי אם היא היתה חולקת קצת את הכדור עם הבנות האחרות? פטי ענתה לה שהיא לא קיבלה אף כדור בפינה השמאלית של המגרש. ואמא שלה אמרה: "לא אכפת לי שתשחקי בקבוצת ספורט, אבל רק אם תלמדי קצת שיתוף פעולה ומודעות קהילתית." ופטי אמרה, "אז תשלחי אותי לקייטנה אמתית כדי שאני לא אהיה השחקנית הטובה היחידה! אני לא יכולה לשתף פעולה עם אנשים שלא מסוגלים לתפוס כדור!" ואמא שלה אמרה, "אני לא בטוחה שזה רעיון טוב, לעודד אגרסיביות ותחרותיות כאלה. כנראה אני לא חובבת ספורט, אבל אני לא מבינה מה הכיף הגדול בלהביס מישהו רק כדי להביס אותו. לא יותר נחמד לשתף פעולה עם כולם ולבנות משהו ביחד?"

אמא של פטי היתה דמוקרטית מקצועית, מה שהיא גם עכשיו, בעת כתיבת שורות אלה: חברת בית המחוקקים הנכבדה ג'וֹיס אֶמֶרסוֹן, הידועה בתמיכתה בשטחים פתוחים, בילדים עניים ובאמנויות. בעיניה של ג'ויס, גן העדן הוא מרחב פתוח שילדים עניים יכולים ללכת אליו ולעסוק באמנות על חשבון המדינה. ג'ויס נולדה בברוקלין ב-1934 בשם ג'ויס מרקוביץ, אבל כנראה סלדה מיהדותה עוד משחר מודעותה. (האוטוביוגרפית תוהה אם הרעד התמידי בקולה של ג'ויס נובע ממאמציה הנואשים לא להישמע כמו ילידת ברוקלין). היא קיבלה מלגה לתואר ראשון כללי ביערות מיין, ושם פגשה את אביה של פטי, גוי גמור, שאתו היא התחתנה בכנסייה אוניטרית-אוניברסליסטית באפר איסט סייד במנהטן. לדעת האוטוביוגרפית, ג'ויס ילדה את התינוקת הראשונה שלה לפני שהיתה מוכנה רגשית לאמהות, אבל אולי לא מן הראוי שהאוטוביוגרפית, שהיא עצמה לא בדיוק אם השנה, תבוא בטענות דווקא בנושא זה. בשנת 1960, כשג'ק קנדי נבחר למועמד הדמוקרטי לנשיאות, הוא סיפק לג'ויס תירוץ מרגש ונאצל לצאת מהבית שהיא לא הצליחה להתאפק מלמלא בתינוקות. ואז באו זכויות האזרח, וייטנאם ובובי קנדי - כולם סיבות טובות לצאת מהבית, שהיה רחוק מלהיות גדול דיו לארבעה ילדים קטנים בתוספת אומנת מברבדוס במרתף. ב-1968 ג'ויס השתתפה בוועידה הארצית הראשונה שלה כצירה מסורה של בובי המת. היא שימשה הגזברית המחוזית של המפלגה ואחר כך יושבת הראש, וארגנה את הקמפיין למען טדי (רוזוולט) בשנת 1972 וגם בשנת 1980. מדי קיץ התרוצצו בביתם עדרי מתנדבים שיצאו ונכנסו כל היום מבעד לדלתות הפתוחות עם ארגזי ציוד של קמפיינים. פטי היתה יכולה להתאמן בכדרור ובקליעות לסל שש שעות רצופות בלי שמישהו ישים לב או יגלה עניין.

אביה של פטי, רֵיי אמרסון, היה עורך דין וקומיקאי חובב, שהרפרטואר שלו כלל בדיחות פלוצים וחיקויים מרושעים של המורים של ילדיו, של חבריהם ושל השכנים. אחד מעינויי פטי החביבים עליו היה חיקוי של יוּלָאלי, האומנת מברבדוס, שהיתה כמעט בטווח שמיעה כשהוא משחזר את המבטא ואת השגיאות שלה בקול רם יותר ויותר, עד שפטי היתה נמלטת מהשולחן מרוב בושה לצלילי צווחות הגיל של אחֶיה. עוד מקור בלתי נדלה לשעשוע היה לגלוג על המאמנת הנערצת על פטי, סנדי מושר, שריי נהנה לכנותה "סאאאנדרה". הוא שאל את פטי שוב ושוב אם לסאאאנדרה היו בזמן האחרון מחזרים, או אולי, גיחי־גיחי, מחזרות? אחיה ענו במקהלה: סאאאנדרה, סאאאנדרה! שיטות משעשעות נוספות להתעמרות בפטי היו למשל להסתיר את הכלב המשפחתי, אֶלמוֹ, ולהעמיד פנים שהוא הורדם לצמיתות כשפטי היתה באימון כדורסל, או להקניט את פטי על שגיאות עובדתיות שלה מלפני שנים רבות - כמו לשאול אותה מה שלום הקנגורו באוסטריה, ואם יצא לה לראות את הרומן החדש פרי עטה של הסופרת המפורסמת בת זמננו לואיזה מֵיי אלקוט, ואם היא עדיין חושבת שאספרגוס שייך לממלכת החיות. "ראיתי אתמול את האספרגוס של פטי רודף אחרי טנדר," היה אביה אומר. "תראו, תראו אותי, ככה האספרגוס של פטי רדף אחרי הטנדר."

לרוב היה אביה יוצא שוב מהבית אחרי ארוחת הערב כדי לפגוש כל מיני עניים שעליהם היה מגן בבית המשפט תמורת תשלום סמלי או ללא תמורה כלל. היה לו משרד מול בית המשפט בווייט פליינס. בין הלקוחות שקיבלו ממנו שירות חינם היו מהגרים מפורטו-ריקו ומהאיטי, טרנסווסטיטים ואנשים מוגבלים שכלית או פיזית. חלקם הסתבכו עד כדי כך שהוא אפילו לא לעג להם מאחורי גבם. אבל אם רק התאפשר לו, הוא היה מוצא משהו משעשע בצרות שלהם.

כשפטי היתה בכיתה י' היא באה, לצורך הכנת עבודה לבית הספר, לצפות בשני משפטים שאביה הופיע בהם. הנאשם באחד המשפטים היה מובטל מיונקרס ששתה יותר מדי ב"יום פורטו-ריקו", הלך לחפש את גיסו כדי לחתוך אותו בסכין, וכשלא מצא אותו, חתך במקומו מישהו זר בבר. לא רק אביה, גם השופט והתובע, נראו משועשעים מהנאשם השלומיאל והטיפש. הם החליפו ביניהם עוד ועוד קריצות מרומזות. כאילו עליבות, כיעור וישיבה בכלא הם סתם תאטרון שוליים של המעמד הנמוך שנועד להכניס קצת פלפל לשגרת יומם המשמימה.

בדרך הביתה, ברכבת, שאלה פטי את אביה לצד מי הוא היה.

"אה, שאלה טובה," הוא ענה. "את צריכה להבין שהלקוח שלי שקרן, הקורבן שקרן, ובעל הבר שקרן. כולם שקרנים. הלקוח שלי זכאי כמובן להגנה ראויה. אבל צריך לנסות גם לעשות צדק. לפעמים התובע, השופט ואני עובדים יחד, באותו אופן שבו התובע עובד עם הקורבן, או אני עובד עם הנאשם. שמעת על שיטת המשפט האדוורסרית שלנו?"

"כן."

"אז לפעמים התובע, השופט ואני נמצאים באותו צד. אנחנו מנסים לעשות סדר בעובדות ולהימנע מעיוות דין. אבל, אה, אל... אל תכתבי את זה בעבודה שלך."

"חשבתי שבשביל לעשות סדר בעובדות יש חבר מושבעים."

"נכון. את זה תכתבי בעבודה שלך. משפט לפני חבר מושבעים מקרב האזרחים. זה חשוב."

"אבל רוב הלקוחות שלך חפים מפשע, נכון?"

"לרבים מהם לא מגיע עונש קשה כמו שמנסים לתת להם."

"אבל הרבה מהם ממש חפים מפשע, נכון? אמא אומרת שיש להם בעיה עם השפה, או שהשוטרים לא תמיד עוצרים את האנשים הנכונים, ושיש נגדם דעה קדומה, וחוסר הזדמנויות."

"כל הדברים האלה נכונים לגמרי, פטי מותק. אבל עם זה, אה... אמא שלך היא לפעמים יפת נפש פתיה."

הלעג שלו הפריע לפטי פחות כשהוא כוון לאמא שלה.

"הרי ראית את האנשים האלה," הוא אמר לה. "זה פשוט לא ייאמן. אֶל רוֹן מֶה פּוּסוֹ לוֹקוֹ."*

[* הרום שיגע אותי (ספרדית).]

חשוב לציין שלמשפחה של ריי היה הרבה מאוד כסף. אמא ואבא שלו גרו באחוזה ענקית, ששייכת למשפחה כבר דורות רבים בגבעות בצפון מערב ניו ג'רזי, בבית אבן מודרניסטי שעוצב על פי השמועה בידי פרנק לויד רייט, ועל קירותיו היו תלויות יצירות שוליות של אימפרסיוניסטים צרפתים ידועים. מדי קיץ התאסף שבט אמרסון ליד האגם שבאחוזה לפיקניקים משפחתיים שפטי בדרך כלל לא הצליחה ליהנות מהם. סבה, אוגוסט, אהב לתפוס את נכדתו הבכורה ולכרוך את זרועותיו סביב בטנה, להושיב אותה על ברכיו המקפצות ולהפיק מהעניין מין ריגוש קטן שרק אלוהים יודע מהו; מה שבטוח זה שלא היה לו כבוד לגבולות הגוף של פטי. מכיתה ז' היא נאלצה גם לשחק טניס זוגות עם ריי מול השותף הזוטר שלו ואשת השותף במגרש החֵמָר של סבה וסבתה, ולסבול את מבטיו המביכים של השותף שבלע בעיניו את גופה בבגדי הטניס החושפניים.

כמו ריי, גם סבה קנה את הזכות להתנהגות תימהונית בחוג המשפחה הודות לתרומתו לציבור בעבודתו המשפטית; הוא עשה לעצמו שם כאשר הגן על סרבני מצפון ועל משתמטים מפורסמים משלוש מלחמות. בשעות הפנאי, שהיו לו בשפע, הוא גידל ענבים על אדמתו והתסיס אותם באחד ממבני העזר. ה"יקב" שלו נקרא Doe Haunch* והיה בדיחה משפחתית גדולה, כי באותם פיקניקים היה אוגוסט מהדס לו בכפכפים ובבגד ים מדולדל כשבידו בקבוק עם תווית חובבנית, וממלא שוב את הכוסות שאורחיו רוקנו קודם בסתר על הדשא או בין השיחים. "מה דעתכם?" הוא היה שואל. "איך היין?" הוא התנהג קצת כמו ילד שמתפאר בתחביביו וקצת כמו אינקוויזיטור שנחוש להעניש את כל קורבנותיו באופן שוויוני. הוא דגל במנהג האירופי של השקיית ילדים ביין, וכשהאמהות הצעירות היו טרודות בקילוף קלחי תירס ובתחרות הסלט המקושט, הוא מהל במים את הבציר המשובח שלו ודחף אותו לילדים, אפילו לבני השלוש, ובשעת הצורך היה אוחז בעדינות בסנטרם, מריק את התערובת לפיהם ומוודא שהם בלעו. "אתם יודעים מה זה?" הוא היה אומר. "זה יין." ואם אחד הילדים התחיל פתאום להתנהג מוזר, הוא היה אומר, "מה שאתה מרגיש נקרא להיות שתוי. שתית יותר מדי. אתה שתוי." - דבר שנאמר בסלידה כנה ובחביבות כנה לא פחות. פטי, שהיתה הגדולה מבין הילדים, נהגה להתבונן במחזה הזה בחלחלה דמומה ולהניח לאחד האחים או בני הדודים הצעירים להתריע "סבא משכר את הילדים הקטנים!" וכשהאמהות היו מגיעות במרוצה לנזוף באוגוסט ולחטוף ממנו את הילדים, והאבות התבדחו ברמיזות גסות על האובססיה של אוגוסט לירכיים של איילות, היתה פטי חומקת לתוך האגם, צפה לה במים הרדודים החמימים ומניחה להם לאטום את אוזניה בפני משפחתה.

[* מילולית: נתח הבשר מירך איילה.]

כי תמיד היה גם הקטע השני - בכל פיקניק כזה היו תמיד במטבח של בית האבן גם בקבוק או שניים של בורדו עתיק ונפלא ממרתף היינות המהולל של אוגוסט, יין שהובא מן המרתף הודות להתעקשותו של אביה, שהתבטאה בשידול ובתחנונים אין-סופיים, וריי גם היה זה שנתן תמיד את האות - ניד ראש קל, למשל - לאחיו ולכל חבר ממין זכר שהוא הזמין לפיקניק, לחמוק ולבוא אחריו. הגברים היו חוזרים כעבור דקות אחדות עם כוסות יין כרסתניות מלאות עד שפתן באדום המופלא, ובידו של ריי היה הבקבוק הצרפתי שנותרו בו שלושה סנטימטר של יין, שהוא חילק בין כל הרעיות והאורחים המועדפים פחות. שום מידה של תחנונים לא היתה משכנעת את אוגוסט להוציא בקבוק נוסף מהמרתף; במקומו הוא הציע תוספת מה"דו הונץ' ריזרב" מתוצרתו.

אותו סיפור חזר על עצמו בחג המולד - סבא וסבתא היו נוסעים מניו ג'רזי במרצדס החדישה שלהם (אוגוסט היה מחליף מכונית כל שנה-שנתיים) לבית החד-קומתי הצפוף מדי של ריי וג'ויס, מגיעים שעה שלמה לפני השעה שג'ויס הפצירה בהם שלא יבואו לפניה, ומחלקים מתנות מעליבות. פעם אחת, ידועה במיוחד, ג'ויס קיבלה שתי מגבות מטבח משומשות מאוד. ריי קיבל בדרך כלל איזה ספר אמנות גדול משולחן המציאות של "בארנס אנד נובל", לפעמים עדיין עם תווית המחיר של 3.99 דולר. והילדים קיבלו קשקושי פלסטיק קטנים תוצרת אסיה: שעונים מעוררים זעירים שלא פעלו, ארנקי מטבעות עם שם של סוכנות ביטוח מניו ג'רזי, בובות אצבע סיניות מפחידות וזולות ומבחר מקלונים לערבוב משקאות. בינתיים, באוניברסיטת האם של אוגוסט, הלכה ונבנתה ספרייה על שמו. כיוון שאחיה של פטי היו מזועזעים מן הקמצנות של הסבים, וכפיצוי דרשו מההורים שלל חג מולד שערורייתי - מנהג שבגללו היתה ג'ויס יושבת בכל ערב חג מולד ואורזת עד שלוש לפנות בוקר את המתנות שנבחרו מרשימותיהם האין-סופיות והמפורטות להפליא - פנתה פטי לכיוון ההפוך והחליטה ששום דבר לא יעניין אותה יותר חוץ מספורט.

סבא שלה היה פעם ספורטאי אמתי, כוכב נבחרת הריצה בקולג' ושחקן התקפה בנבחרת הפוטבול, וכנראה ממנו היא ירשה את הגובה ואת התגובות המהירות. גם ריי שיחק פוטבול, אבל באיזו אוניברסיטה במיין שבקושי הצליחה להעלות קבוצה למגרש. הספורט האמתי שלו היה טניס - המשחק היחיד שפטי תיעבה, אף שהצטיינה גם בו. לדעתה, ביורן בורג היה חלש מבפנים. למעט קומץ חריג (למשל שחקן הפוטבול ג'ו נאמאת), היא בדרך כלל לא התרשמה מספורטאים גברים. ההתמחות שלה היתה התאהבות בנערים מקובלים מבוגרים ממנה או יפים ממנה במידה שחסמה כל אפשרות של ממש לקשר אתם. אבל מאחר שהיתה אדם חביב מאוד, היא יצאה כמעט עם כל מי שהזמין אותה. היא חשבה שלנערים ביישנים או לא מקובלים יש חיים קשים, והיא חמלה עליהם ככל יכולתה. משום מה, רבים מהם היו מתאבקים. מניסיונה ידעה שמתאבקים הם אמיצים, שתקנים, מרובעים, חד-גבתיים, מנומסים ולא נבהלים מספורטאיות. אחד מהם התוודה באוזניה בסוד שבחטיבת הביניים הוא וחבריו נהגו לכנות אותה "הקופה".

במה שנוגע לסקס ממש, ההתנסות הראשונה של פטי בתחום היתה אונס במסיבה בגיל שבע עשרה על ידי שמיניסט מפנימייה יוקרתית בשם איתן פּוֹסט. איתן לא עשה שום ספורט פרט לגולף, אבל היה לו יתרון של חמישה עשר סנטימטר ועשרים קילו על פטי, והוא המחיש בצורה מייאשת למדי את היחס בין כוח השרירים של נשים לזה של גברים. מה שהוא עשה לה לא היה לדעתה אונס שאפשר לסווג בתחום האפור, כי כשהיא התחילה להיאבק בו, היא נאבקה בכל כוחה - גם אם לא ביעילות ולא לאורך זמן, כי לראשונה בחייה היתה שיכורה. היא הרגישה תחושת חופש מופלאה! לא מן הנמנע שבאותו ערב אביבי, יפהפה וחמים בברכה רחבת הידיים שבחצר של קים מק'קלוסקי, יצרה פטי אצל איתן פוסט רושם מוטעה. גם כשלא היתה שתויה היא היתה חביבה הרבה יותר מדי, ובתוך הברכה היא כנראה ממש עלתה על גדותיה מרוב חביבות. בסיכומו של דבר היו לה מספיק סיבות להאשים את עצמה. מערכת המושגים שלה בענייני רומנטיקה היתה כמו בסדרה "האי של גיליגאן" - הכי פרימיטיבית בעולם. משהו שנע בין שלגייה לננסי דרו. ואיתן ניחן ללא ספק במראה היהיר שנראה לה מושך בשלב הזה בחייה. הוא נראה כמו גיבור מתוך רומן רומנטי עם ציור של מפרשית על העטיפה. אחרי שהוא אנס את פטי הוא אמר לה שהוא מצטער ש"זה" היה יותר "פרוע" מכפי שהוא התכוון ש"זה" יהיה. שהוא מצטער על זה.

רק אחרי שהתפוגגה השפעת הפינה קולדה - השכם למחרת בבוקר, בחדר שפטי, מתוקף חביבותה, חלקה עם אחותה הקטנה כדי שאחותה האמצעית תוכל לקבל חדר משלה ותהיה בו מבולגנת ויצירתית כאוות נפשה - רק אז התעוררה בה התרעומת. תרעומת על כך שאיתן ראה בה כלומניקית שהוא יכול פשוט לאנוס אותה ואז לקחת אותה הביתה. והיא לא כזאת כלומניקית. כבר עכשיו בשביעית, בין כל שאר הישגיה, היא שיאנית האסיסטים של כל הזמנים לעונה אחת בתיכון הוראס גרילי. שיא שבו היא תזכה שוב בשנה שלאחר מכן! היא גם שובצה בחמישייה הראשונה בסגל הכוכבות של כל מדינת ניו יורק, כולל ברוקלין והברונקס. ולמרות כל זאת, איזה נער גולף שהיא בקושי מכירה חשב שזה בסדר לאנוס אותה.

כדי לא להעיר את אחותה הקטנה, היא הלכה ובכתה במקלחת. זו היתה, בלי הגזמה, השעה האומללה ביותר בחייה. אפילו היום, כשהיא חושבת על אנשים שסובלים מדיכוי ברחבי העולם ועל קורבנות של עוולות ומנסה לדמיין איך הם מרגישים, מחשבותיה חוזרות לאותה שעה קשה. דברים שמעולם לא עלו עד אז בדעתה - כמו למשל, כמה זה לא צודק שהבת הבכורה צריכה לחלוק חדר עם אחותה במקום לקבל את החדר לשעבר של יולאלי במרתף רק מפני שהוא גדוש עד אפס מקום בציוד קמפיינים שעבר זמנו, וגם כמה זה לא צודק שאמא שלה מוקסמת כל כך מהופעות התאטרון של אחותה האמצעית, אבל אף פעם לא הולכת למשחקי הכדורסל של פטי - כל הדברים האלה עלו עכשיו בדעתה. היא התרעמה כל כך עד שכמעט התחשק לה לדבר עם מישהו. אבל היא לא העזה לגלות למאמנת שלה ולחברותיה לקבוצה שהיא שתתה.

הסיפור בכל זאת התגלה למחרת למרות מאמציה הכנים לקבור אותו, כשהמאמנת נייגל התחילה לחשוד ועקבה אחריה במלתחות אחרי המשחק. ואז היא הושיבה אותה אצלה במשרד ודרשה ממנה תשובות על מקור החבורות בגופה והארשת האומללה על פניה. פטי השפילה את עצמה כשפרצה מיד בבכי והתוודתה על כל מה שקרה. לתדהמתה המוחלטת, המאמנת הציעה לקחת אותה לבית חולים ולערב את המשטרה. פטי סיימה זה עתה משחק סופטבול שבמהלכו חבטה שלוש חבטות מוצלחות מתוך ארבע, השיגה לקבוצה שתי נקודות וביצעה כמה מהלכי הגנה יוצאים מן הכלל. היה ברור שהיא לא נפגעה פגיעה חמורה. חוץ מזה, ההורים שלה וההורים של איתן היו מיודדים במסגרת עסקנותם הפוליטית, כך שממילא לא היה לה סיכוי. היא העזה לקוות שהתנצלות נכלמת על הפרת משטר האימונים עם חמלת המאמנת וסלחנותה יורידו את הנושא מהפרק. אבל אוי כמה שהיא טעתה.

המאמנת התקשרה לביתה של פטי ותפסה את אמה של פטי, שהיתה כהרגלה קצרת נשימה ובדרך לפגישה, ולא היה לה זמן לדבר - אבל גם לא המשאבים המוסריים להודות בזה, וכך המאמנת אמרה לתוך השפופרת בצבע בז' שבמשרד מחלקת הספורט את המילים שלעולם לא יימחו "הבת שלך סיפרה לי הרגע שאתמול בלילה אנס אותה נער בשם איתן פוסט." ואז המאמנת הקשיבה רגע לפני שאמרה, "לא, היא סיפרה לי כרגע... כן... ממש אתמול בלילה... כן, היא כאן." והיא הושיטה לפטי את הטלפון.

"פטי?" אמרה אמא שלה. "את... בסדר?"

"אני בסדר."

"גברת נייגל אומרת שקרה איזה אירוע אתמול בלילה?"

"האירוע הוא שנאנסתי."

"אוי ואבוי לי, אוי ואבוי. אתמול בלילה?"

"כן."

"הייתי בבית בבוקר. למה לא אמרת משהו?"

"אני לא יודעת."

"למה, למה, למה? למה לא אמרת לי משהו?"

"אולי באותו רגע זה לא נראה לי כזה סיפור."

"אבל בכל זאת סיפרת לגברת נייגל."

"לא," אמרה פטי. "יש לה פשוט הבחנה דקה יותר ממך."

"בקושי ראיתי אותך הבוקר."

"אני לא מאשימה אותך. אני רק אומרת."

"ואת חושבת שמה שקרה זה ש... שאולי זה היה..."

"אונס."

"אני לא מאמינה שזה קורה," אמרה אמא שלה. "אני באה לקחת אותך."

"המאמנת נייגל רוצה שאני אלך לבית חולים."

"את מרגישה לא טוב?"

"כבר אמרתי. אני בסדר."

"אז פשוט תישארי איפה שאת, ושאף אחת מכן לא תעשה שום דבר עד שאני אגיע."

פטי ניתקה את השיחה ואמרה למאמנת שאמא שלה בדרך.

"אנחנו נכניס את הבחור הזה לכלא להרבה-הרבה זמן," אמרה המאמנת.

"לא, לא, לא," אמרה פטי. "אנחנו לא."

"פטי."

"זה פשוט לא יקרה."

"זה יקרה אם תרצי שזה יקרה."

"לא, אני שוב אומרת לך שזה לא יקרה. ההורים שלי והפוסטים הם חברים, יש להם קשרים פוליטיים."

"תקשיבי לי," אמרה המאמנת. "זה לא קשור. את מבינה?"

פטי היתה בטוחה למדי שהמאמנת טועה בעניין הזה. ד"ר פוסט היה קרדיולוג ואשתו היתה ממשפחה עם הרבה מאוד כסף, והבית שלהם היה מהבתים האלה שפוליטיקאים כמו טד קנדי, אד מסקי או וולטר מונדייל נהגו לפקוד כשנזקקו למימון. במרוצת השנים שמעה פטי מהוריה הרבה סיפורים על "החצר האחורית" של הפוסטים, שהיתה כנראה בגודל של סנטרל פארק, רק יפה יותר. היה אפשר אולי להעלות על הדעת שאחת מאחיותיה המצטיינות, המחוננות והאמנותיות של פטי היתה יכולה לסבך את הפוסטים בצרות, אבל היה מגוחך לחשוב שהספורטאית המגושמת והבינונית תצליח לשרוט אפילו שריטה קטנה בשריון של משפחת פוסט.

"אני פשוט לא אשתה יותר אף פעם," היא אמרה. "וזה יפתור את הבעיה."

"אולי לך זה יפתור את הבעיה," אמרה המאמנת. "אבל לא לבחורות אחרות. תסתכלי על הזרועות שלך. תראי מה הוא עשה לך. הוא יעשה את זה גם למישהי אחרת אם לא תעצרי אותו."

"זה רק סימנים כחולים ושריטות."

בשלב הזה פצחה המאמנת בנאום מוטיבציה חוצב להבות על עמידה לצד החברות לקבוצה - שבמקרה זה היו כל הנשים הצעירות שאיתן פוסט יפגוש בחייו. השורה התחתונה היתה שפטי צריכה לספוג עברה חמורה למען הקבוצה, להתלונן במשטרה ולתת למאמנת לדווח על המקרה לבית הספר הפרטי בניו המפשייר שבו איתן לומד כדי שהוא יסולק משם בלי תעודת גמר, ואם פטי לא תעשה את זה היא מכשילה את הקבוצה שלה.

פטי התחילה שוב לבכות, כי היא כמעט היתה מעדיפה למות ובלבד שלא תכשיל את הקבוצה. בתחילת החורף היא שיחקה עם שפעת במשך כמעט מחצית שלמה לפני שהתעלפה בשולי מגרש הכדורסל וקיבלה אינפוזיה. והבעיה היתה בדיוק שבליל אמש היא לא היתה עם הקבוצה שלה אלא הלכה למסיבה עם חברתה שחקנית ההוקי אמנדה, שחששה כנראה שלא יימצא מנוח לנשמתה עד שתפתה את פטי ללגום פינה קולדה מאותם דליים שלמים שהובטחו במסיבה של מק'קלוסקי. אל רון מה פוסו לוקה. אף אחת מהנערות האחרות בברכת השחייה של מק'קלוסקי לא היתה ספורטאית, כך שבעצם הופעתה שם בגדה פטי בקבוצה האמתית שלה. ועכשיו היא נענשת. איתן לא אנס אף אחת מהנערות המופקרות שהיו שם, הוא אנס את פטי, כי היא לא היתה שייכת, כי היא אפילו לא יודעת לשתות.

היא הבטיחה למאמנת לחשוב על זה קצת.

היה מזעזע לראות את אמא שלה באולם הספורט, והיה ברור שאמא שלה מזועזעת להיות שם. היא נעלה את נעליה השטוחות הרגילות והסתכלה סביבה כמו זהבה המפוחדת ביער של שלושת הדובים, סוקרת בחשש את אבזרי המתכת החשופים, את הרצפה מוכת הפטרת ואת הכדורים הצרורים בשקי רשת. פטי ניגשה אליה ונכנעה לחיבוק, אבל מכיוון שאמה היתה קטנה הרבה יותר ממנה, פטי הרגישה קצת כמו שעון מטוטלת עתיק שג'ויס מתאמצת להרים. היא התנתקה מג'ויס והובילה אותה אל משרד המאמנת הקטן בעל קירות הזכוכית כדי שאפשר יהיה לקיים את הדיון ההכרחי.

"היי, אני ג'יין נייגל," אמרה המאמנת.

"כן, כבר... נפגשנו," אמרה ג'ויס.

"אה, את צודקת. באמת נפגשנו פעם," אמרה המאמנת.

נוסף לדיבור המאומץ של ג'ויס היו לה גם יציבה מאומצת תואמת ומסכה של חיוך נעים שהתאימה כמעט לכל אירוע, פומבי או פרטי. ומכיוון שהיא לא הרימה את הקול אף פעם, גם לא כשכעסה (שאז נשמע קולה רועד ומאומץ עוד יותר), היתה לה היכולת לעטות את החיוך הנעים הזה גם ברגעים של מחלוקת קורעת.

"לא, זה היה יותר מפעם אחת," היא אמרה עכשיו. "נפגשנו כמה פעמים."

"באמת?"

"אני בטוחה למדי."

"לא נראה לי," אמרה המאמנת.

"אני אחכה בחוץ," אמרה פטי וסגרה מאחוריה את הדלת.

הדיון בין האם למאמנת לא ארך זמן רב. ג'ויס יצאה בנקישת עקבים ואמרה, "בואי נלך."

המאמנת שעמדה בפתח, מאחורי ג'ויס, נעצה בפטי מבט רב-משמעות שאמר אל תשכחי מה שאמרתי על נאמנות לקבוצה.

מכוניתה של ג'ויס נותרה האחרונה במגרש החניה לאורחים. היא נעצה את המפתח במתג ההתנעה אבל לא סובבה אותו. פטי שאלה מה הולך לקרות עכשיו.

"אבא שלך במשרד," אמרה ג'ויס. "אנחנו נוסעות ישר אליו."

אבל היא לא סובבה את המפתח.

"מה שאני לא מבינה," היא התפרצה, "זה איך ספורטאית מצטיינת כמוך... כלומר איך הצליח איתן, או מי שזה לא היה..."

"איתן. זה היה איתן."

"איך הצליח מישהו... או איתן," היא אמרה. "את אומרת שדי בטוח שזה איתן. איך הוא - אם זה איתן - איך הוא הצליח...?" אמא שלה כיסתה את פיה באצבעותיה. "אוי, הלוואי שזה היה כל אחד אחר. ד"ר וגברת פוסט הם כאלה חברים טובים של... של כל כך הרבה דברים טובים. ואני לא מכירה את איתן טוב, אבל..."

"אבל אני בעצמי בקושי מכירה אותו!"

"נו, אז איך זה יכול היה לקרות!"

"בואי נלך כבר הביתה."

"לא. את חייבת לספר לי. אני אמא שלך."

לשמע המשפט הזה, ג'ויס נראתה נבוכה. היא הבינה כנראה כמה זה משונה שהיא צריכה להזכיר לפטי שהיא אמא שלה. ואילו פטי, מצדה, שמחה שהספק הזה סוף-סוף הונח בגלוי על השולחן. אם ג'ויס היא אמא שלה, אז איך זה שהיא לא באה לסבב המשחקים הראשון בטורניר הארצי, כשפטי שברה את שיא הקליעה של כל הזמנים במסגרת נבחרת הבנות של הוראס גרילי עם 32 נקודות? אמותיהן של כל שאר השחקניות מצאו איכשהו זמן לבוא למשחק.

היא הראתה לג'ויס את פרקי ידיה.

"הנה זה מה שקרה," היא אמרה. "כלומר חלק ממה שקרה."

ג'ויס העיפה מבט אחד בחַבּוּרוֹת, נרעדה, ואז נפנתה, כאילו מתוך כבוד לפרטיותה של פטי. "זה נורא," היא אמרה. "את צודקת. זה נורא."

"המאמנת נייגל אומרת שאני צריכה ללכת לחדר מיון, לספר למשטרה ולמנהל של איתן."

"כן, אני יודעת מה המאמנת שלך רוצה. היא חושבת שסירוס הוא עונש מתאים בשבילו. מה שאני רוצה לדעת זה מה את חושבת."

"אני לא יודעת מה אני חושבת."

"אם את רוצה ללכת למשטרה עכשיו," אמרה ג'ויס, "נלך למשטרה. רק תגידי לי אם זה מה שאת רוצה."

"נראה לי שאנחנו צריכות לספר לאבא קודם."

וכך הן יצאו בדרכן העירה. ג'ויס תמיד הסיעה את אחֶיה של פטי לחוגי ציור, גיטרה, בלט, יפנית, אמנות הדיון, דרמה, פרחי משפט, פסנתר וסיף, אבל פטי לא זכתה לנסוע עם ג'ויס כמעט אף פעם. באמצע השבוע היא לרוב היתה חוזרת הביתה מאוחר מאוד באוטובוס של הספורטאים. אם היה לה משחק, אמא או אבא של אחת השחקניות האחרות היו מקפיצים אותה הביתה. אם היא וחברותיה נתקעו פעם, היא ידעה שאין טעם לטרוח ולהתקשר להוריה אלא מוטב פשוט להשתמש במספר הטלפון של תחנת המוניות בווסטצ'סטר ובאחד השטרות של עשרים דולר שאמא שלה הכריחה אותה לקחת אתה תמיד. מעולם לא עלה בדעתה להשתמש בעשרים הדולר לשום מטרה אחרת חוץ מנסיעה במונית, או ללכת אחרי המשחק לאנשהו חוץ מאשר הביתה, ואז, בעשר או באחת עשרה בלילה, היא היתה מקלפת את נייר האלומיניום מארוחת הערב שהשאירו לה, ויורדת למרתף לכבס את מדי הנבחרת אגב אכילה וצפייה בשידורים חוזרים. לא פעם היא נרדמה שם למטה.

"אני רוצה לשאול אותך שאלה היפותטית," אמרה ג'ויס תוך כדי נהיגה. "את חושבת שאולי זה יספיק אם איתן יתנצל בפנייך רשמית?"

"הוא כבר התנצל."

"על..."

"על הפראות שלו."

"ומה אמרת?"

"לא אמרתי כלום. אמרתי שאני רוצה ללכת הביתה."

"אבל הוא בכל זאת התנצל על הפראות שלו."

"זאת לא היתה התנצלות אמתית."

"טוב. אני סומכת עלייך בעניין הזה."

"אני רק רוצה שהוא יֵדע שאני קיימת."

"מה שתגידי... מתוקה."

ג'ויס הגתה את המילה "מתוקה" כאילו זו המילה הראשונה שהיא לומדת בשפה זרה.

כמבחן או כעונש, פטי אמרה, "אולי אם הוא יתנצל בכנות אמתית, אולי זה יספיק." ואז היא בחנה היטב את אמה, שהתאמצה (כך נראה לפטי) לרסן את התרגשותה.

"זה נשמע לי כמו פתרון כמעט אידאלי," אמרה ג'ויס. "אבל רק אם את באמת חושבת שזה יספיק מבחינתך."

"לא, אני לא חושבת," אמרה פטי.

"סליחה?"

"אמרתי שזה לא יספיק."

"חשבתי שהרגע אמרת שזה כן יספיק."

פטי התחילה שוב לבכות באומללות רבה.

"אני מצטערת," אמרה ג'ויס. "אולי לא הבנתי אותך?"

"הוא אנס אותי כאילו שזה שום דבר. אני בטח לא הראשונה."

"אי אפשר לדעת את זה בוודאות, פטי."

"אני רוצה לבית חולים."

"הנה, תראי, כמעט הגענו למשרד של אבא. אלא אם ממש כואב לך, אבל אם כבר אנחנו כאן, אולי כדאי ש..."

"אבל אני יודעת בדיוק מה הוא יגיד. אני יודעת מה הוא ירצה שאני אעשה."

"הוא ירצה שתעשי מה שהכי טוב בשבילך. לפעמים קשה לו לבטא את זה, אבל הוא אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם."

לא היה דבר שפטי רצתה להאמין בו יותר מבאמירה הזאת. היא כמהה בכל לבה ומאודה להאמין באמִתותה. הלוא אביה הקניט אותה ולגלג עליה כל כך בנימה שאינה יכולה להתפרש אלא כאכזריות לשמה - אלמלא אהב אותה בסתר יותר מכל דבר בעולם. אבל היא כבר היתה בת שבע עשרה, ולא באמת טיפשה. היא ידעה שאפשר לאהוב מישהו יותר מכל דבר בעולם - ובכל זאת לא לאהוב אותו כל כך אם עסוקים בדברים אחרים.

ריח של נפטלין עמד בקודש הקודשים של אביה, בחדר של שותפו הבכיר שהוא לקח לעצמו אחרי פטירתו בלי להחליף אפילו את השטיחים והווילונות. מהיכן בדיוק עלה ריח הנפטלין הזה - זאת היתה מין תעלומה שכזאת.

"איזה חרא קטן ומנוול!" זו היתה תגובתו של ריי לבשורות שהביאו אשתו ובתו על פשעו של איתן.

"לא כל כך קטן, לצערנו," אמרה ג'ויס בצחוק חלול.

"הוא פושטק קטן ומחורבן," אמר ריי. "הוא תפוח רקוב!"

"אז אנחנו הולכים עכשיו לבית חולים?" אמרה פטי. "או למשטרה?"

אבא שלה אמר לאמא שלה להתקשר לד"ר סִיפֵּרסְטַיין, רופא הילדים הזקן, שהיה פעיל במפלגה הדמוקרטית מאז ימי רוזוולט, ולבדוק אם הוא פנוי לקבל מקרה חירום. בזמן שג'ויס התקשרה, ריי שאל את פטי אם היא יודעת מה זה אונס.

היא לטשה בו מבט המום.

"רק בדקתי," הוא אמר, "אם את יודעת מה ההגדרה המשפטית."

"הוא קיים אתי יחסי מין בניגוד לרצוני."

"אמרת 'לא' בצורה מפורשת?"

"אמרתי: 'לא', 'די', 'תפסיק'. חוץ מזה, זה היה ברור. ניסיתי לשרוט אותו ולדחוף אותו ממני."

"אז הוא חתיכת חרא מתועב."

היא לא שמעה את אביה מדבר כך מעולם, ואפילו העריכה את זה, אבל רק תאורטית, כי הוא לא נשמע כמו עצמו.

"דייב סיפרסטיין אומר שהוא יכול לקבל אותנו בחמש," דיווחה ג'ויס. "הוא כל כך אוהב את פטי, שלדעתי הוא היה מבטל את הפגישה שלו הערב אם היה צורך."

"ממש," אמרה פטי. "אני בטוחה שאני מספר אחת בין כל עשרת אלפים המטופלים שלו." ואז היא סיפרה לאבא שלה את הסיפור שלה, ואבא שלה הסביר לה למה המאמנת נייגל טועה ולמה היא לא יכולה ללכת למשטרה.

"צֵ'סטֶר פוסט הוא לא איש קל," אמר ריי, "אבל הוא עושה הרבה דברים טובים במחוז. ובגלל ה... המעמד שלהם, האשמה כזאת תגרור אחריה גל פרסומים עצום. כולם ידעו מי המאשימה. כולם. אמנם מה שרע למשפחת פוסט הוא לא מעניינך. אבל כמעט אין לי ספק שבסופו של דבר את תיפגעי ותושפלי מהשימוע, מהמשפט עצמו ומהפרסום שלו אפילו יותר מאשר עכשיו. גם אם הוא יודה באשמה, גם אם הוא יקבל מאסר על תנאי, גם אם יוציאו צו איסור פרסום. עדיין יהיה הפרוטוקול של המשפט."

ג'ויס אמרה, "אבל זאת החלטה שלה, לא..."

"ג'ויס," השתיק אותה ריי בהרמת יד. "הפוסטים יכולים להרשות לעצמם כל עורך דין במדינה. וברגע שהאישום מתפרסם, הנזק הכי גרוע לנאשם כבר נעשה. אין לו שום תמריץ לזרז את ההליכים. למעשה, עדיף לו להכפיש אותך כמה שיותר לפני הגשת כתב ההגנה או המשפט."

פטי הרכינה את ראשה ושאלה מה אבא שלה חושב שהיא צריכה לעשות.

"אני הולך להתקשר עכשיו לצ'סטר," הוא אמר. "את תלכי לד"ר סיפרסטיין ותוודאי שהכול בסדר."

"וכדי שהוא יוכל להעיד," אמרה פטי.

"כן, הוא יוכל להעיד אם יהיה צורך. אבל פטי, לא יהיה משפט."

"אז הוא פשוט יֵצא מזה ככה בלי שום עונש? ויעשה את זה למישהי אחרת בסוף השבוע הבא?"

ריי הרים את שתי ידיו. "תני לי, אה, תני לי לדבר עם מר פוסט. אולי אפשר יהיה לשכנע אותו להגיע להסדר של אי-תביעה על תנאי. זאת מין תקופת ניסיון בשקט. חרב מעל לראש של איתן."

"אבל זה כלום."

"למען הדיוק, פטי מותק, זה לא מעט. זה מה שמבטיח שהוא לא יעשה את זה למישהי אחרת. זה גם מצריך הודאה באשמה."

וזה באמת נראה לה אבסורדי, לדמיין את איתן לובש סרבל כתום ויושב בכלא רק משום שגרם לה נזק שממילא היה בעיקר אצלה בראש. הלוא היו לה כבר אימוני ריצה שהכאיבו לה יותר מהאונס. גם אחרי משחק כדורסל קשה היא הרגישה מוכה יותר מאשר עכשיו. חוץ מזה, בתור ספורטאית, היא התרגלה למגע של ידיים זרות בגופה - כשמעסים שריר תפוס או נצמדים בהגנה, נאבקים על כדור חופשי, חובשים קרסול, מתקנים יציבה או מותחים רצועה בברך.

ובכל זאת התברר לה שתחושת העוול עצמה יכולה להיות פיזית לגמרי, ובמובן מסוים מוחשית אפילו יותר מגופה הדואב, המסריח והמיוזע. לעוול היו צורה, משקל, טמפרטורה, מרקם וטעם רע מאוד.

במשרדו של ד"ר סיפרסטיין היא נכנעה לבדיקה כמו ספורטאית טובה. אחרי שהתלבשה, הוא שאל אם היא כבר קיימה פעם יחסי מין לפני לכן.

"לא."

"זה מה שחשבתי. מה עם אמצעי מניעה? הבחור השתמש בהם?"

היא הנהנה. "זה היה הרגע שניסיתי לברוח. כשראיתי מה יש לו."

"קונדום."

"כן."

את כל הדברים האלה ועוד שִרבט ד"ר סיפרסטיין בתיק שלה, ואז הסיר את משקפיו ואמר, "יהיו לך חיים טובים, פטי. סקס זה דבר נהדר, ואת תיהני ממנו כל החיים. אבל היום לא היה יום כל כך טוב, מה?"

בבית, אח אחד היה בחצר האחורית, והטיל מברגים בגדלים שונים באוויר במין להטוט משונה. אחות אחרת קראה את גִבּוֹן במהדורה המלאה. והאחות שהתקיימה על יוגורט וצנוניות היתה בחדר האמבטיה ושוב צבעה את השׂער בצבע חדש. בתוך כל התימהונות המבריקה הזאת היה ביתה האמתי של פטי ספסל אחד, מרופד בספוג מעופש, בפינת הטלוויזיה במרתף. ריח שמן השׂער של יולאלי עדיין עמד בו גם שנים אחרי שהיא פוטרה. פטי לקחה אתה מכל של גלידה בטעם חמאת פקאן לספסל שבמרתף, וענתה "לא" כשאמה קראה מלמעלה ושאלה אם היא עולה לארוחת ערב.

בדיוק התחיל פרק בסדרה "המופע של מרי טיילר מור" כשאבא שלה ירד אחרי המרטיני וארוחת הערב, והציע שהוא ופטי יֵצאו לסיבוב קטן באוטו. באותו שלב בחייה של פטי, היתה מרי טיילר מור מקור המידע היחיד שלה על מינסוטה.

"אני יכולה לראות את הפרק הזה קודם?" היא אמרה.

"פטי."

בתחושת קיפוח צורבת היא כיבתה את הטלוויזיה. אבא שלה נסע לכיוון בית הספר שלה ועצר במגרש החניה מתחת לפנס רחוב מסנוור. הם פתחו את החלונות, וניחוח של מדשאה באביב חדר למכונית, מדשאה כמו זו שהיא נאנסה עליה לפני שעות לא רבות.

"נו?" היא אמרה.

"איתן מכחיש," אמר אבא שלה. "הוא אומר שזאת היתה רק השתוללות פראית, ובהסכמה."

האוטוביוגרפית תתאר עכשיו את דמעותיה של הנערה במכונית כמו גשם שמתחיל לרדת חרש, בלי שיבחינו בו, אבל בתוך זמן קצר עד להפתיע מרטיב הכול. היא שאלה את אבא שלה אם הוא דיבר עם איתן ישירות.

"לא, רק עם אבא שלו, פעמיים," הוא אמר. "אם אני אגיד לך שהשיחה היתה טובה, זה יהיה שקר."

"אם ככה, מר פוסט לא מאמין לי."

"טוב, איתן הוא הבן שלו. הוא לא מכיר אותך טוב כמונו."

"ואתה מאמין לי?"

"כן, אני מאמין לך."

"ואמא?"

"ודאי שהיא מאמינה."

"אז מה אני עושה?"

אבא שלה פנה אליה כמו עורך דין. כמו מבוגר שפונה למבוגר אחר. "את פשוט עוזבת את זה," הוא אמר. "שוכחת מזה. ממשיכה הלאה."

"מה?"

"את מוחקת את זה, ממשיכה הלאה. לומדת להיות זהירה יותר."

"כאילו שזה בכלל לא קרה?"

"פטי, כל מי שהיו במסיבה הם חברים שלו. הם יגידו שהם ראו אותך משתכרת ומתחילה אתו. הם יגידו שהייתם מאחורי מחסן במרחק של לא יותר מעשרה מטר מהברכה ושהם לא שמעו שום דבר חריג."

"היה שם המון רעש. היתה מוזיקה והיו צעקות."

"הם גם יגידו שהם ראו את שניכם יוצאים ביחד בהמשך הערב ונכנסים למכונית שלו. ומה שכל העולם יראה זה בחור מבית ספר יוקרתי, שהולך ללמוד בפרינסטון ושמגלה אחריות ומשתמש באמצעי מניעה, וג'נטלמן מספיק לעזוב את המסיבה באמצע ולקחת אותך הביתה."

הגשם המתעתע החרישי הלך והרטיב את צווארון חולצת הטריקו של פטי.

"אתה לא באמת בצד שלי, מה?"

"ודאי שאני בצד שלך."

"אתה כל הזמן אומר 'ודאי', 'ודאי'."

"תקשיבי לי. התובע ירצה לדעת למה לא צרחת."

"התביישתי! האנשים שהיו שם הם לא חברים שלי!"

"אבל את מבינה שלשופט או למושבעים יהיה קשה להבין את זה? כל מה שהיית צריכה לעשות זה לצרוח, ואז לא היה קורה לך כלום."

פטי ניסתה להיזכר למה היא לא צרחה. בראייה לאחור היא נאלצה להודות שזאת היתה התנהגות חביבה עד כדי מוזרות.

"אבל נאבקתי בו."

"כן, אבל את ספורטאית מצטיינת, ובלמים נשרטים ונחבלים כל הזמן, לא ככה? בידיים, ברגליים."

"אמרת למר פוסט שאני בתולה? כלומר שהייתי?"

"לא חשבתי שזה עניינו."

"אולי כדאי שתתקשר אליו שוב ותגיד לו את זה."

"תשמעי, מתוקה שלי," אמר אבא שלה, "אני יודע שזה נורא לא הוגן. אני מרגיש איום ונורא בשבילך. אבל לפעמים הדבר הכי טוב הוא פשוט ללמוד את הלקח ולוודא שאף פעם לא תיכנסי שוב למצב כזה. להגיד לעצמך, 'עשיתי טעות, והיה לי מזל רע', ואחר כך לעזוב. פשוט לעזוב את זה."

הוא סובב את המפתח חצי סיבוב שהדליק את האורות בלוח המחוונים, והשאיר את היד על המפתח.

"אבל הוא ביצע פשע," אמרה פטי.

"כן, אבל עדיף ל... אה. החיים לא תמיד הוגנים, מתוקה שלי. מר פוסט אמר שנראה לו שאולי איתן יסכים להתנצל על זה שהוא לא היה יותר ג'נטלמני, אבל. נו טוב. זה משהו שהיית רוצה?"

"לא."

"זה מה שחשבתי."

"המאמנת נייגל אומרת שאני צריכה ללכת למשטרה."

"שהמאמנת נייגל תכדרר ולא תתערב," אמר אבא שלה.

"עכשיו עונת הסופטבול," אמרה פטי. "סופטבול לא מכדררים."

"אלא אם את רוצה לבלות את השנה האחרונה שלך בתיכון בהשפלה פומבית."

"כדורסל משחקים בחורף. באביב, כשמתחמם בחוץ, משחקים סופטבול."

"אני שואל אותך, את באמת רוצה לבלות ככה את השנה האחרונה שלך בתיכון?"

"המאמנת קארבר היא מאמנת הכדורסל," אמרה פטי. "והמאמנת נייגל היא מאמנת הסופטבול. אתה מבין?"

אבא שלה התניע.

וככה בשנה האחרונה בתיכון, במקום לספוג השפלה פומבית, פטי הפכה לשחקנית אמתית, לא סתם שחקנית מוכשרת. היא כמעט גרה באולם הספורט. היא הושעתה משלושה משחקים אחרי שתקעה כתף בגב של פורוורדית מניו רושל שהכניסה מרפק לסטפני מהקבוצה שלה, ובכל זאת שברה את כל שיאי בית הספר שהשיגה בשנה הקודמת, ובנוסף כמעט שברה את שיא הקליעות. וככל שהרחיבה את טווח הקליעה שלה ממרחק, כך גם גבר תאבונה להתקפות מתפרצות. ובנוגע לכאב הפיזי, היא התעלמה ממנו מכול וכול.

באביב, כשאחד מחברי בית המחוקקים פרש אחרי שנים ארוכות בשירות המפלגה, והנהגת המפלגה בחרה באמא של פטי למתמודדת על התפקיד, הציעו הפוסטים לקיים למענה אירוע לגיוס כספים במרחבי הפאר הירוקים של חצרם. ג'ויס ביקשה את רשותה של פטי לפני שנענתה להצעה, ואמרה שהיא לא תעשה שום דבר שפטי לא מרגישה אתו נוח, אבל לפטי כבר מזמן לא היה אכפת מה ג'ויס עושה, והיא אמרה לה את זה. כשמשפחת המועמדת הסתדרה מול המצלמה לצילום המשפחתי ההכרחי, איש לא הצטער על היעדרה של פטי. המרירות שעל פניה לא היתה תורמת להשגת המטרה של ג'ויס.