חידוש נישואים ביוון

1

"מזל טוב, כריסטו." דאמן גיחך ואחז בזרועו של חברו, בלחיצה קשה. "לא חשבתי שאי פעם אראה את היום הזה."
"לא חשבת שאזמין אותך לחתונה שלי?" כריסטו חייך. ממי עוד היה מבקש להיות השושבין שלו אם לא דאמן, חבר ילדותו?
"אתה יודע למה אני מתכוון. מעולם לא ציפיתי לראות אותך נשוי, לפני שתתפרפר לעוד עשר שנים ותחליט שהגיע הזמן לגדל כמה יורשים."
המבט שחלף ביניהם חשף את הבנתם המשותפת, למשמעות של היות היורש הגברי היחיד לשושלת משפחתית – של דאמן עסקה בספנות ושל כריסטו בנכסים. היו ציפיות ואחריות, תמיד, גם אם הגיעו מרופדים בעושר ובפריווילגיה.
במחשבה על אחריותו החדשה ביותר, גלגל כריסטו את כתפיו. הנוקשות שדקרה בעורפו הייתה מוכרת. אך עתה, הוא יכול להירגע. עם סיום החתונה, תוכניותיו באו על מקומן בשלום. הייתה לו בעיה והוא תיקן אותה, פשוט מאוד. החיים יכולים לחזור למסלולם הרגוע. זוהר הסיפוק שחש, כשהחליק את הטבעת על אצבעה הקטנה של אמה, בער בתוכו.
הכול הסתדר היטב.
"אני שמח שיכולת להגיע לכאן, בהתראה קצרה." למרות חוסר הרגשנות של כריסטו, הוא הרגיש טוב, על שחברו היה איתו.
מלבד זאת, זה היה נראה מוזר, אם לא היה אף אחד מהצד של החתן, אפילו בחתונה קטנה כל כך. דאמן הגיע למלבורן, בדיוק בזמן לטקס הפרטי. עכשיו, בגני בית הכלה, זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלהם לדבר.
"היא לא מה שציפיתי, הכלה הקטנה שלך."
כריסטו הרים גבה שואלת.
"דבר ראשון, היא מוקסמת ממך. מה היא רואה בך..." דאמן הניע את ראשו בתמיהה מדומה, כאילו נשים לא הסתובבו סביב כריסטו כמו דבורים סביב פרח. זה היה דבר נוסף משותף להם.
"מובן שאמה מוקסמת. היא נישאה לי."
כריסטו לא חש צניעות כוזבת, ביחס למשיכתו למין השני. מלבד זאת, הוא חיזר בזהירות אחר נכדתו של קאטסויאניס, חיזר אחריה לאט, דבר שלא עשה בדרך כלל כדי לזכות באישה. דחיית הצעת נישואיו לא הייתה כלולה בתוכניותיו של כריסטו.
הוא עשה עבודה מצוינת. ניצוץ של חום הוצת, לזכרון של מבטה פעור-העיניים של אמה ולדרך הלהוטה בה החזירה לנשיקת סוף הטקס החפוזה שלו, מפתה אותו להאריך את הנשיקה למשהו נלהב יותר. ידיו של כריסטו התהדקו על מותניה הדקות והוא מצא את עצמו מצפה ללילה, אז ייקח אותה למיטתו בפעם הראשונה.
דאמן פלט צחוק. "מדברים על כריסטו קרידס האדיר, שהאגו שלו גדול כמו הים התיכון." הוא קימט את מצחו והעיף מבט אל הבית, כאילו אישר שהם לבדם. כולם היו בארוחת הבוקר של החתונה, בצד הרחוק של הבניין. "אבל, ברצינות, הופתעתי. אמה מקסימה. מאוד מתוקה." שתיקה נוספת. "אבל לא הטיפוס הרגיל שלך." המבט שלו הפך נוקב. "חשבתי שבת דודתה יותר מתאימה לסגנון הרגיל שלך. הג'ינג'ית הנמרצת."
כריסטו הנהן, מדמיין את קימוריה המושלמים של מאיה, בבגדים הצמודים שהיא העדיפה. הביטחון שלה, ההומור הסקסי שלה כשניסתה למשוך את תשומת ליבו. היא אף הייתה מצליחה, לו הדברים היו שונים.
דקירה של כאב חלפה, מראשו לכתפיו, והוא חיכך את ידו על עורפו.
"אתה צודק, היא מהממת. בנסיבות אחרות, היה יכול להיות לנו כיף ביחד." הוא נד בראשו. מצבו היה סופי ובלתי ניתן לשינוי. חרטות לא יועילו. "אבל אנחנו מדברים על נישואין, לא הנאה."
צליל עמום גרם לכריסטו לבחון את חלקו האחורי של הבית הגדול. אבל לא הייתה תנועה בחלונות, אף אחד לא היה בפטיו או על הדשא. אף צליל, מלבד מנגינת מוסיקה רחוקה.
הוא היה צריך לחזור לחגיגה, לפני שכלתו תתהה מה לוקח לו כל כך הרבה זמן.
פעימה של סיפוק הגבירה את קצב ליבו של כריסטו. "אמה לא סקסית ומתוחכמת כמו בת דודתה, או יפה כמוה, אך סבה השאיר לה את הנכס באתונה, שרציתי לקנות. נישואין היו המחיר של רכישתו."
החיוך של דאמן דעך. "התחתנת בגלל זה? ידעתי שהעסקה חשובה, אבל בטח לא היית צריך – ?"
"אתה צודק. בדרך כלל לא הייתי שוקל את זה, אבל הנסיבות השתנו." כריסטו משך בכתפיו והעלה הבעה נונשלנטית על פניו, כדי להסוות את המתח שעדיין חש, לשינוי העמוק בחייו. "אני מוצא את עצמי במצב המוזר, של אחריות לילד." ההכרזה בקול לא הפכה את האמירה למתקבלת יותר על הדעת, או הפחיתה את ההלם המתמשך שלו. "אתה יכול לדמיין אותי, כאב?"
הוא הנהן, כשעיניו של חברו בלטו. "אתה רואה, מדוע הנישואין הפכו לפתע נחוצים, אם לא מושכים. אני לא זקוק לסירנה סקסית. במקום זאת, רכשתי טיפוס ביתי עדין והגיוני, שרוצה רק לרצות אותי. היא תהיה האם האכפתית המושלמת."
 
ידיה של אמה אחזו באגן הרחצה חזק כל כך, עד שלא יכלה לחוש באצבעותיה. זה היה מזל, מכיוון ששאר גופה היה כמו פצע ענק אחד, גולמי, הפועם בייסורים חדים.
היא מצמצה ובהתה במראה בחדר האמבטיה האחורי שלמטה. זה שאליו היא ושושבינתה פרשו לתיקון איפור מהיר, כאשר חדר האמבטיה בקדמת הבית היה תפוס. זה עם החלון הפתוח, מוסתר על ידי קיסוס, שיצא אל הגינה האחורית הרחבה.
במראה, עיני שקד מסנוורות נעצו בה מבט. פיה בשפתון החדש הזה, שחשבה לכל כך מתוחכם, היה קו צבע מכווץ, כהה מדי ללחייה החיוורות כמו קיר.
סביב פניה הלבנים, היא עדיין עטתה את התחרה העתיקה של ההינומה של סבתה.
אמה נרעדה ועצמה את עיניה, שונאת לפתע את משקל התחרה על לחייה ואת שמלת הכלה הארוכה סביב רגליה הרועדות. השמלה הצמודה, שהייתה כה מושלמת לפני כן, אחזה בה עכשיו בחוזקה מדי, גורמת לעורה להיות דביק מדי מזיעה, דוקרת את מותניה ושדיה וסוחטת את ריאותיה, עד שחשבה שהן עלולות להתפוצץ.
"האם ידעת?"
עיניה של אמה נפקחו ופגשו את עיניה של סטף במראה. במקום להפוך לבובת שעווה כמו אמה, ההלם גרם לסטף להיראות תוססת. עיניה נצצו וסומק טיפס על לחייה.
"שאלה טיפשית. כמובן שלא ידעת." פיה הנדיב של חברתה התעוות. "אני אהרוג אותו במו ידיי. לא, הריגה זה טוב מדי. עינוי איטי. זה מה שמגיע לו." פניה הזדעפו באכזריות. "איך הוא יכול להתייחס אלייך כך? הוא בטח יודע, איך את מרגישה כלפיו."
הכאב הנורא בחזהּ של אמה התעצם, הפך מייסר. היא הרגישה כאילו שהיא נקרעת לגזרים. מה שהיה הגיוני, משום שהיא הייתה טיפשה דייה למסור את ליבה לכריסטו קרידס, והוא פשוט קרע אותו.
בלי אזהרה.
בלי הרדמה.
בלי התנצלות.
"כי לא אכפת לו." המילים חמקו, מבעד לשפתיים קהות מתחושה. "מעולם לא היה אכפת לו ממני באמת."
ברגע שאמרה את המילים בקול, חשה אמה באמיתותן, למרות הכישוף הרומנטי שכריסטו שזר סביבה. הוא היה חביב ומבין, רך ותומך, כשהתמודדה עם מות סבה. היא ראתה באדיבות המיושנת שלו כהוכחה לכבודו כלפיה, לנכונותו להמתין. עכשיו היא הבינה שהסבלנות והאיפוק שלו היו משום שהוא לא נמשך אליה כלל.
הבחילה זינקה, כשהכיסוי מעל עיניה הוסר באכזריות.
מדוע לא ראתה זאת קודם? מדוע לא הקשיבה לסטף, כשהציעה לה להתקדם לאט? שלא לקבל החלטות חשובות, בזמן שהיא פגיעה רגשית?
אמה הייתה אבודה בסיפור אגדה בחודש שעבר, סיפור אגדה שבו, ככל ששב הצער, הנסיך המקסים שלה היה איתה, לא כדי להציל אותה, אלא להיות שם בשבילה, ועזר לה להרגיש שהיא לא לבד.
כל מי שהיא אהבה, בחיים האלה, מת. הוריה, כשהייתה בת אחת-עשרה, נלקחו בפתאומיות מחייה, כשהמטוס הקל שבו טסו נפל בסערה. ואז סבתה, לפני ארבע שנים, כשאמה הייתה בת שמונה-עשרה. ועכשיו פאפו הדעתני, המיושן ללא תקנה ועם זאת הנפלא. תחושת האובדן הייתה קשה מנשוא, למעט כאשר כריסטו היה לידה.
היא לקחה נשימה חדה, שפילחה את ריאותיה ההדוקות, ואז פלטה אותה בצחוק מר. "הוא אפילו לא יודע מי אני. אין לו מושג."
רוצה רק לרצות אותו, ממש!
טיפוס ביתי!
ברור שכריסטו האמין לפאפו, שהתעקש לחשוב שהיא למדה כדי למלא את הזמן, לפני שתמצא את הגבר הנכון להינשא לו!
אולי חשב כריסטו שהיא גרה בבית של סבה וסבתה, מכיוון שהיא כנועה וצייתנית. האמת היא שעל אף התרברבותו, פאפו היה אבוד כשסבתה מתה, ואמה החליטה להישאר עד שיתאושש. אך אז הבריאות שלו הידרדרה ולא היה זמן טוב לעזוב.
הטרגדיה הייתה שאמה חשבה שכריסטו מבין אותה באמת. היא האמינה שהוא בילה איתה, מכיוון שחשב שהיא מעניינת ומושכת.
אבל לא מושכת כמו בת דודתה, התוססת והמהממת.
כאב לחץ על בטנה של אמה ונשימתה נסוגה מריאותיה המכווצות.
מספיק גרוע, שכריסטו ראה בה רגילה ומשעממת בהשוואה לדודניתה הסירנה הסקסית. אבל העובדה שהוא לא הבחין שמאיה הייתה נדיבה, אינטליגנטית ומצחיקה, כמו גם סקסית, איכשהו עשתה את זה גרוע יותר.
כריסטו היה אדם פיקח. לדברי פאפו, הוא הצליח בצורה פנומנלית בזכות התובנה שלו, כששינה את פני העסק המשפחתי שירש. ברור שכריסטו לא בזבז זמן, והפעיל תובנה זו על הנשים שפגש.
כי אנחנו לא מספיק חשובות?
כי הוא חושב שאנחנו עומדות לרשותו, כראות עיניו?
מה שאמר, על יחסו לנשים, גרם לעורה של אמה להתכווץ על עצמותיה.
היה לו מוניטין כפלייבוי באירופה, הוא תמיד יצא עם נשים זוהרות ומהממות. אבל בתמימותה, דחתה אמה את הרכילות התקשורתית. היא האמינה לו, כשהבטיח לה שהמוניטין שלו מוגזם. ואז הוא ליטף את לחייה, ידו צונחת אל עצם הבריח שלה, מתחקה אחר המחשוף המעוטר של שמלתה, ואמה שכחה את הספקות ואת קו מחשבותיה.
היא הייתה כל כך קלה לתמרון! מוכנה ליפול בקסמו המיומן. לתשומת ליבו.
כי הוא היה הגבר הראשון שממש הבחין בה.
האם באמת רומתה, כה בקלות?
אמה התנודדה מעל לאגן, כשהבחילה זינקה מבטנה. מרה שרפה את גרונה והיא התעוותה שוב ושוב.
כשזה נגמר והיא שטפה את פיה ופניה, היא הרימה את עיניה אל חברתה. "האמנתי בו, סטף. חשבתי שהעובדה שלא הגיב למאיה הייתה ההוכחה, שהוא באמת נמשך אליי." קולה עלה למשהו כמו יללה ואמה נשכה את שפתה.
היא הייתה פתייה. היא דחקה הצידה את השאלות המהותיות של חברתה, על מהירות חיזורו של כריסטו. באותו זמן, זה היה הגיוני להינשא במהירות, כדי שפאפו שלה יוכל להיות איתם. וכשהוא מת, טוב, הדבר האחרון שהוא אמר לה היה כמה הוא שמח, שהוא יודע שיש לה את כריסטו ושהוא לא רוצה שהיא תדחה את החתונה.
היא הייתה צריכה לחכות.
היא הייתה צריכה לדעת שדמיונות רומנטיים טובים מכדי להיות אמיתיים.
"הייתי אידיוטית גמורה, נכון?" היא תמיד הייתה זהירה ולא הרפתקנית, הגיונית ולא אימפולסיבית – ובכל זאת, היא נתנה לפנים נאות ולשון חלקלקה, שקרנית ורמאית, להסיח את דעתה מתוכניות הקריירה שלה ומהזהירות המולדת שלה.
"מובן שלא, מתוקה." סטף כרכה את זרועה על כתפיה ולחצה בחוזקה. "את אישה חמה ונדיבה וישרה, שתמיד מחפשת את הטוב באנשים."
אמה הנידה את ראשה, מעלה חיוך מתוח על נאמנותה של חברתה. "את מתכוונת שבדרך כלל, אני טומנת את הראש שלי בחול." או בספרים. פאפו התלונן בקביעות שהיא בילתה יותר מדי זמן עם האף בספר. "ובכן, לא עוד." היא נרעדה, כשקרח הקפיא את עמוד שדרתה. "תארי לעצמך, מה אם לא היינו שומעות..."
"אבל כן שמענו." סטף לחצה שוב את כתפה. "השאלה היא, מה את הולכת לעשות בקשר לזה?"
השאלה שלפה אותה מרחמיה העצמיים.
אמה הביטה במראה, רואה את פניה האפורות העטויות בתחרה. לפתע, בפרץ חום מהולל, כעס שטף אותה. כעס חריף ולוהט שרץ בעורקיה, מחמם את בשרה הקר כקרח ומבעיר את הפגיעות שהרגישה, מזלזולו האדיש של כריסטו. הסומק עלה מבטנה אל שדיה ועד לחייה, כשהיא סבה אל חברתה.
"לעזוב, כמובן. כריסטו יכול למצוא אישה הגיונית אחרת, שתטפל בילדו ותרצה אותו."
הדבר טיפשי ביותר, שמכל ההנחות שהוא עשה לגביה והמשחקים ששיחק, מה שהכי הטריד אותה הוא שהוא זיהה את כמיהתה לעונג גופני. את כמיהתה לו.
צמרמורת חלפה בה, למחשבה כיצד ציפתה לספק אותו ולגרום לו לגמול לה בידיו הגדולות והגמישות ועם הגוף הקשה והגברי שלו.
עכשיו הרעיון שהוא ייגע בה גרם לה לבחילה.
במיוחד, כשברור שהסיבה שהוא נמנע מסקס לא הייתה מכבוד כלפיה או לסבה הגוסס. זה היה משום שסקס עם העכברה המשעממת של המשפחה לא משך אותו. אם כריסטו היה מאורס למאיה היפה, לא הייתה כל התאפקות. הם היו מבעירים את הסדינים, הרבה לפני החתונה.
פרץ של אש צרב עמוק בתוך ליבתה הנשית של אמה. במקום בו, יום אחד, גבר שתאהב ויאהב אותה בחזרה, יכבוש אותה. היא חשבה שמצאה אותו בכריסטו קרידס. עכשיו כל מה שחשה הוא תיעוב כלפיו ואכזבה מעצמה, שהאמינה בשקריו.
"כל כך הוקל לי." דבריה של סטף משכו אותה חזרה להווה. "חששתי שאולי תחשבי להישאר איתו, בתקווה שבסופו של דבר הוא יתאהב בך."
אמה הנידה בראשה, התחרה הישנה מתפתלת סביב כתפיה. פאפו היה גאה בכך שלבשה את אותה הינומה שכלתו עטתה לחתונתה. הנישואין האלה היו כל כך חשובים לו. אך זה היה שקר. כריסטו לא עשה טיפשה רק ממנה, אלא אף מסבה. היא לעולם לא תסלח לו על כך.
"יכול להיות שאני השקטה במשפחה, אבל אני לא סמרטוט. כפי שכריסטו עומד לגלות." היא פגשה את עיניה של חברתה במראה. "תעזרי לי?"
"את צריכה לשאול?" סטף גלגלה את עיניה. "על מה את חושבת?"
אמה היססה, והבינה שלא עלה דבר בראשה. אך רק לשנייה.
"את יכולה לעלות לחדר שלי ולהביא את הדרכון ואת התיק שלי? והמזוודה שלי?" המזוודה שהיא ארזה לירח הדבש שלה. המחשבה דקרה בליבה. היא שאפה נשימה מייצבת. "תצטרכי לרדת במדרגות האחוריות."
"ואז מה?"
"אני אזמין טיסה מכאן. אם אוכל לשאול את המכונית שלך ולהשאיר אותה בשדה-התעופה – "
"ולהשאיר את כריסטו קרדיס לשאת בתוצאות, כשאשתו נעלמה? אני אוהבת את זה." חיוכה של סטף כמעט הסתיר את הזעם בעיניה. "אבל יש לי רעיון טוב יותר. תשכחי משדה-התעופה. זה המקום הראשון שהוא יבדוק. עם המשאבים שלו, הוא יהיה בעקבותייך, תוך שעות ספורות. לכי לביתי והמתיני לשיחה." היא פתחה את ארנקה והוציאה ממנו את המפתחות שלה, לוחצת אותן לידיה של אמה. "אני אוציא אותך ממלבורן, אבל כך שהוא לא יוכל להתחקות אחר התנועות שלך. לא סתם, אני סוכנת הנסיעות הטובה ביותר בעיר. זה יהיה תענוג אמיתי, לראות אותו רותח, כשלא יוכל למצוא אותך."
אמה חייכה, לראשונה מאז שמעה את שיחתו של כריסטו. לא משנה שהלחיים שלה היו מתוחות כל כך עד שהיו עלולות להיסדק, או שהכאב שבליבה היה עמוק מתמיד. מה שחשוב היה שיש לה מוצא וחברה אמיתית.
פתאום, היא לא הרגישה לבד ופגיעה להחריד.
"תודה, סטף. אני לא יכולה להגיד לך מה המשמעות של העזרה שלך." אמה מצמצה נגד דמעות הרחמים העצמיים העצובות, שעלו בגב עיניה.
היא בכתה כשאיבדה את פאפו. היא סירבה להזיל דמעות על גבר שלא היה ראוי להגיד אף את שמו של סבה. רמאי, ששיחק באהבה ובפחד של איש זקן לעתיד נכדתו.
"אבל תצטרכי להיזהר, שלא להסגיר אותי." אמה הזעיפה את פניה לחברתה. "מבט אחד על פנייך וכריסטו יידע שאת מסתירה משהו. יכול להיות שהוא מנוול, אבל הוא חכם."
מצחיק איך שדיברה עליו כך, זה גרם לצמרמורת של עונג בגבה. זה היה דבר קטנטן לעומת מה שהוא עשה לה, אך זו הייתה התחלה.
סטף הנידה בראשה ועטתה הבעה צנועה וחסודה, שהטעתה את מוריהן במשך שנים. "אל תדאגי. הוא לא יחשוד בדבר. אני אגיד לו שאת צריכה מנוחה קצרה. הוא יקבל את זה. הוא יודע שזו הייתה סחרחרה, בנוסך לכך שאת מתגעגעת לסבך."
דבריה של סטף שלחו בה תחושת געגוע לאיש הזקן, שהיה שתלטני וקשה אך תמיד אוהב מתחת לחיצוניות המחוספסת. היא מצמצה, מסרבת להיכנע עכשיו לאבל.
"מעולה. את תעלי למעלה, בזמן שאני אסיר את ההינומה הזו." לא היה זמן להחליף את השמלה, אבל היא לא תצליח לברוח עם הינומה מתנפנפת מאחוריה. "אני אסתיר את זה בארון כאן. תוכלי לאסוף אותה אחר כך, ולשמור עליה בשבילי?"
"כמובן. אני יודעת שהיא יקרה." סטף הניחה את ידה על זרועה של אמה, ולחצה בעדינות. "רק עוד דבר אחד. לאן את נוסעת?"
אמה פנתה למראה והחלה לחפש אחר שלל הסיכות שתפסו את ההינומה במקומה. "למקום היחיד שהוא עדיין בית." דודתה ודודה, הוריה של מאיה, ירשו את הבית הזה ואת נכסיו האוסטרליים של פאפו. היא קיבלה את הנכס המסחרי באתונה, שעבר לניהולו של בעלה. היא תצטרך לעשות משהו בקשר לזה, הבינה. בנוסף, היא ירשה את הווילה הישנה של סבה וסבתה ביוון. זו שאליה היא נסעה כל שנה, לחופשה עם הוריה, לפני מותם. "אני נוסעת לקורפו."
זה היה מקום המסתור המושלם. היא מעולם לא הזכירה אותו לכריסטו, ובכל מקרה, הוא לעולם לא יחפש אותה במגרש הביתי שלו, ביוון.
היא תוכל להירגע שם, להחליט מה היא מתכננת לעשות. ואיך תסיים את הפארסה הזו של נישואיה.