סנגורו של אדם מת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סנגורו של אדם מת
הוספה למועדפים

סנגורו של אדם מת

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קובי פיס

קובי פיס, יליד 1980, הוא בנקאי וסופר. מִסְפרים ומילים. 'סנגורו של אדם מת' הוא ספרו השני.
קדם לו 'הגרלה מסוכנת', פרי עטו הראשון.

תקציר

בגיל 41, רגע לפני שסגרתי עסקת ענק שתקפיץ אותי למגרש של עורכי הדין הבכירים במשק, נשלח אליי אות חיים מאיציק, אחי הגדול. עד רגע זה ובמשך שלוש עשרה וחצי שנים, חלמתי שמדובר בטעות בזיהוי ואחי מעולם לא נהרג בקרב ההוא בלבנון.
המסר המצמרר הזה התחיל שרשרת אירועים אשר אילצה אותי להתמודד עם ניסיון סחיטה אכזרי שאיים למוטט אותי מקצועית ואישית, עם איומים שספגו שתי בנותיי הקטנות, מסר שערער עוד את מערכת היחסים המתפרקת עם סיגל, אשתי.
נאחזתי במטוטלת שהתנודדה כאחוזת תזזית, שוב ושוב, נע בין תקווה גדולה לייאוש נורא, באפשרות להתאחד עם אחי הגדול. 

קובי פיס, יליד 1980, הוא בנקאי וסופר. מִסְפרים ומילים. 'סנגורו של אדם מת' הוא ספרו השני.
קדם לו 'הגרלה מסוכנת', פרי עטו הראשון.

פרק ראשון

1.
כשבחרתי ללכת ללמוד משפטים, לא הייתי מודע לעצם קיומו של התפקיד שאותו אני ממלא כיום, זה שתופס את מרבית השעות שלי במשך היום. השיקול שהנחה אותי בבחירת המקצוע, לפני תשע-עשרה שנים, היה בעיקר הרצון לתת לעצמי הגדרה מעניינת, ו"איתן דיין, עורך דין" — כן, כבר שמעתי את כל הבדיחות הקשורות לשם המשפחה שלי — צלצל טוב באותם ימים באוזניי, ובעיקר באלה של אימי.
ההחלטה להתרחק כמה עשרות קילומטרים מבית הוריי שבראשון לציון נעשתה ללא התלבטות מיוחדת. רציתי להיפרד מהמוּכּר לי לטובת מקום שאני לא מוּכּר בו. רציתי להמציא את עצמי מחדש, במקום חדש: ירושלים. אבל כל הכוונות האלו לא החזיקו מעמד יותר מחצי יום מפני שעוד לפני שהלימודים באוניברסיטה העברית התחילו, מצאתי את עצמי בחברת שניים מחבריי לכיתה בתיכון. טוב, לא באמת היינו חברים באותה תקופה מעורפלת. אני חושב שמבחינת כולם הייתי הבחור הגמלוני ההוא שלא ממש תקשר עם הסביבה, אבל נראה שהשירות הצבאי שלי שינה בי משהו, ובזמן ימי האקדמיה שלנו, דודו, מוטי ואני כבר נעשינו חבורה מגובשת.
השנים בירושלים היו תמהיל משונה של מסיבות, מבחנים, אלכוהול ושיעורים מתישים. בדרך לא דרך, את לימודי התואר הראשון סיימתי בהצטיינות יתרה. באותם ימים, בעוד שני חבריי הישנים-חדשים התקשו למצוא עבודה שלא תנצל אותם עד תום ובתמורה תשלם להם פרוטות, אחריי חיזרו בנמרצות המשרדים הגדולים. ממוצע התואר שלי עמד על ציון 99.98, ולולא חמש הנקודות שהחסיר ממני פרופסור ברכה בקורס דיני תאגידים, הייתי חולף על פני קו הסיום כמצטיין הראשי של הפקולטה למשפטים לדורותיה. בטקס הענקת התארים, אימא שלי התרגשה כאילו חמש הנקודות מעולם לא נלקחו ממני.
במבט לאחור, את העסקה הראשונה הגדולה שלי ביצעתי מייד אחרי שזרקתי את התעודה למגירה בבית הוריי. יותר משרציתי להצליח מבחינה חומרית, חיפשתי עניין בתחום המקצועי שעל הנייר הצטיינתי בו. כבר אז, בגילי הצעיר, ידעתי שללא תשוקה לא יהיה סיכוי שאצליח להתמיד במקום עבודה כלשהו. אני חושב שבחרתי במשרד הירושלמי של עורך הדין אבירם אדרי מכמה סיבות: הראשונה, בזכות שלוש השנים היפות שלי בירושלים, התאהבתי בעיר ובאופי הייחודי שלה, ומשרדו של אדרי, אשר שכן סמוך למדרחוב בן יהודה הצבעוני, קרץ לי מאוד. השנייה, אבירם היה מוכן לשלם לי קרוב לפי שלושה מאשר למתמחה ממוצע, והשלישית, המשרד שלו התמחה בתביעות נגזרת נגד תאגידים. באוניברסיטה, בקורס שעסק בנושא זה — שגם אותו לימד פרופסור ברכה — כבר קיבלתי ציון מאה עגול. אז גם החלטתי שזהו התחום שבו אני רוצה להתמחות.
ללא ספק עשיתי עסקה טובה, וזו הייתה תקופה מחכימה ונהדרת עבורי. אבל אז הגיע הקיץ ההוא, זה שריסק את אותם ימים נפלאים לשברי חלקיקים ונתן לתמימות שבי ולזו של כל משפחתי בעיטה הגונה בישבן.
עמדתי לפני השמשה הארוכה ושלחתי מבט ארוך אל עבר העיר שמתחתיי. גשם כבד שטף את גגות הבתים של גבעתיים ורמת גן, וברק שחתך את העננים האיר את חדר המשרד כולו ודמותי השתקפה על פני הזכוכית. הייתי בדיוק בגבול הגיל הזה שבין הפרידה הסופית מהנעורים לבין בגרות יפה ורעננה. עברתי בשנה ושלושה חודשים את גיל ארבעים והרגשתי שהגעתי לשיא המקצועי שלי.
הפעם, אורו העז של הברק חשף מולי את פניי העייפות. בקושי ישנתי בשלוש היממות האחרונות. בשלב זה של חיי לא היו לי ילדים בבית שהעירו אותי אל תוך לילות אבודים. כן, הייתי אב לשתי נסיכות מושלמות אבל גם בעל שאשתו התרחקה ממנו, או שאני הרחקתי אותה ממני. בנוסף לכך, ובעיקר, עסקת מרקט-פלוס הבשילה אחרי כמעט שנה וחצי של עבודת נמלים.
בסביבת העבודה שבה אני חי כיום, ההגדרה שמאפיינת את הפעילות שלי, אותי, היא "פִינַנְסְייר". אני הבחור שישיג את הכסף שחסר, האדם שמגרש את הספקות. רוקם העסקאות, מחיה החלומות. עם הזמן שמעתי שלל תיאורים מגוחכים שהצמידו לעיסוק שלי, אבל ברגעים מסוימים היה בהם מן האמת. במציאות היום-יומית שלי אני נדרש להבריח דאגות בשווי של מאות מיליונים, להרחיק את השדים ממפתן הדלת.
בסופו של דבר, מרבית הלקוחות מגיעים אליי כשפסע בינם לבין אסון פיננסי, רגע לפני שהחברה שהקימו בעשר אצבעות חומקת מידיהם אל אלו של הנושים, וזה במקרה הטוב. לקריסה כלכלית יש נזק היקפי שפוגע בבעלי השליטה, בעובדים שלהם, במשפחות שלהם. ברגע השפל כולם רק רוצים בטובת המשפחות שלהם.
אז אם ללקוחות שלי חסר כסף, לי יש הקשרים והיכולות לגייס את ההון הדרוש. למעשה, אני בסך הכול איש מימון. עורך דין ששקוע בעבודה אפורה במשך מרבית שעות אור השמש, ולא פעם גם באור הירח.
במשרד של עורך דין אדרי למדתי שאי אפשר לבצע את התפקיד שלי ללא יחסי אנוש והפעלה של אינטליגנציה רגשית, או נכון יותר לומר — שימוש אגרסיבי במילה אחת קסומה: אמון. במשא ומתן של עסקאות כמו זו הנוכחית, הון אדיר עתיד להחליף ידיים —
שש מאות שלושים וחמישה מיליון שקלים ליתר דיוק — וסף הרגישות בין המוכר לקונה הוא שברירי ביותר, ויש לשמור על דיסקרטיות מוחלטת. מאחורי כל אחד מהצדדים עומדים בעלי מניות, מחזיקי אגרות חוב, בנקים שמחכים לקבל את ליטרת הבשר שלהם. בתווך שבין כל אלה ישנה התקשורת שרק מחכה לכותרת ההרסנית הבאה. הרס הוא גורם שיווקי נהדר במדיה.
לפני כשנה וחצי פנו אליי נציגים של חברת מרקט-פלוס במטרה להיחלץ מהסערה הקרבה. הבעיות של החברה היו ידועות לכולם. היא נקלעה לבעיות מימון מול מחזיקי החוב, אבל לזכות המנהלים ייאמר שהם השכילו להקדים תרופה למכה. לעיתים קרובות, בעלים של חברות מצליחות חושבים שמגע אלוהים דבק בהם והוא יחזיק מעמד לעד. מסרבים להאמין שבעסקים הכול ארעי.
 
"איתן, הם מוכנים." הבחנתי בהשתקפות של עידית העומדת בפתח החדר. רעם שהגיח מתוך עננים כבדים הרעיד את השמשה הארוכה.
"תודה שנשארת עד עכשיו, אנחנו נסיים עוד מעט," אמרתי כשהסתובבתי לעברה.
"זה יעלה לך בשעות נוספות." חייכה.
"תכפילי אותן." תורי היה לחייך. עידית, המזכירה בת השישים וחמש שלי, הסתובבה ועשתה דרכה חזרה אל חלקו הקדמי של המשרד. השעה הייתה 12:43 אחרי חצות. אני חושב שהיא עבדה לא פחות קשה ממני על עסקת מרקט. בעוד כמה דקות שני הצדדים יחתמו על המסמכים והכסף יחל לעשות את דרכו אל עבר הלקוח שלי, ואליי. ציינתי לעצמי, שוב, לשלוח את עידית ובן זוגה לחופשה של שבועיים על חשבון המשרד, אחרי שהכול יסתיים.
פתחתי את אחת האפליקציות שבטלפון שלי והמצלמה הלא נסתרת שלחה אליה תמונת מצב בשידור ישיר על המתרחש בחדר הישיבות. הבטתי בשני האנשים המבוגרים ונראה היה ששניהם מפויסים ומרוצים. אחרי מעל לשנה של ניסיונות למצוא את מתווה העסקה, נותר ויכוח על כמה עשרות אלפי שקלים, אחוז שולי ביותר מהיקף הכסף שיעבור מצד לצד. ברגע הזה החלטתי להשאיר את שני בעלי החברות לבד בחדר הישיבות עד שייצא עשן לבן. לפעמים צריך לדעת להרפות ולתת לאחרים לעשות את מה שצריך.
בדרכי אליהם, הצעדים שלי נשמעו היטב במסדרון הצר והארוך שבקומה השלושים ושמונה. שכרתי רבע קומה במגדל ובשאיפותיי תכננתי לפלוש לרבע הסמוך. אולי אפילו לסגור שטח קטן ולאבזר אותו במכשירי כושר. בשנתיים האחרונות הזנחתי את תוכנית האימונים שלי והייתי נחוש לחזור לעניינים. שכר הדירה במתחם הבורסה ברמת גן היה לא זול, אבל לא התלוננתי. בטח שלא הערב. אחרי שהעסקה תיחתם, ואני אגזור את האחוז וחצי שלי.
ניצבתי לפני דלת עץ האלון העבה שבכניסה לחדר הישיבות. הדלת המקורית, שהייתה דקה יותר, הוחלפה מתוך מחשבה שהיא לא תוכל לבלוע את הצעקות שיעלו במהלך הדיונים השונים. וצעקות תמיד עלו. זכור לי דיון שבו בעלים של חברה מתרסקת השליך נעל על רואה החשבון שלו.
אך לא הלילה. בלעתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה. צחנה של סיגריות קידמה את פניי. לא הרשיתי לאיש לעשן במשרד שלי, אבל מצד שני תמיד ידעתי לדחוף את הקווים האדומים שלי קדימה כשצריך. את הגמישות הזאת למדתי היטב בתקופת ההתמחות שלי במשרד של אדרי. אם מישהו כאן מוכן לשלם מעל שש מאות מיליון שקלים כדי לסגור את העסקה, באמת שלא התכוונתי לאסור עליו להצית סיגריות בזו אחר זו. מצידי הוא יכול היה גם להדליק מדורה באמצע החדר, אם זה מה שהיה גורם לו לחתום על החוזה.
"נו, אפשר להתחיל לברך על המוגמר?" גייסתי את מבע פניי הקורנות. שני המסובים לשולחן בעל חיפוי הפורניר בצבע דובדבן הביטו בי מחויכים.
"יאללה, תכין את המסמך הסופי." זרק לעברי שמעון אלישע, הבעלים של חברת שני, זו המוצעת למכירה. בזמן המשא ומתן הוא התגלה כאיש עסקים קשוח הבקי בכל פרט. בסמוך אליו ישב דורון אברהם, הקונה, הבעלים של חברת ניכיון שיקים, שמעך למעני את הסיגריה שלו במאפרה שלפניו. שני הגברים היו בשנות השישים לחייהם ולשניהם היה סיפור חיים דומה. זה היה טוב.
עסקת מרקט-פלוס הייתה מורכבת אך פשוטה: החברה הפרטית שהחלה את דרכה לפני ארבעים ואחת שנה כחנות מכולת קטנה, צמחה לרשת מזון הנסחרת בבורסה. עם הזמן, "מרקט" ביצעה מהלכים של הגוונה מורחבת לשווקים אחרים והפכה במבנה שלה לחברת אחזקות. בין שלל העסקים היא שלטה בחברת הבת שלה — תמר, ששלטה בחברה הנכדה — שני, שתיהן על שמות בתו ונכדתו של הבעלים של הרשת, שמעון, בהתאמה.
היתרון העיקרי במבנה של פירמידת אחזקות שכזו הוא שבשעת משבר, אחת החברות יכולות לצאת לעזרתה של החברה האֵם ולהפך. אפשר לעשות זאת על ידי העלאת דיבידנדים למעלה, כלומר, אם חברת הבת שני מחזיקה במזומנים או שיש לה שווי שוק גבוה, היא יכולה להעביר אותם לחברה שמעליה, כמו במקרה זה של מרקט-פלוס המשוועת למזומנים. לכן היה צריך למכור את שני.
התיישבתי בראש שולחן עץ האורן המאסיבי ופתחתי את המחשב הנייד השחור שלי. בחדר הייתה דממה ורחש המאוורר של המחשב נשמע היטב. רגע אחרי שהמסך ניעור לחיים, קפץ מסמך הוורד שהכנתי מראש וכל שהיה עליי לעשות הוא למלא את סכום העסקה.
"אז כמה?" חייכתי אליהם.
"634,458,018" — אמר שמעון אלישע בקולו המחוספס. שמונה-עשר השקלים היו תוספת ידועה לעסקאות שלו. דורון אברהם הנהן בהסכמה והניח את כף ידו הבשרנית על כתפו של אלישע. חשבתי בהתפעמות על כך שאחוז וחצי מהסכום הזה יעבור לרשותי.
בזמן שהקלדתי את הסכום על גבי המסמך, הטלפון שלי רטט. לא ייחסתי כל חשיבות לכך והשתקתי את המכשיר. סיימתי לעדכן את שאר הפרטים במסמך, והסלולרי שלי רטט שוב. לפתע נזכרתי שאנחנו בשעת לילה מאוחרת וסקרן אותי לדעת מי החוצפן שמתקשר אליי באחת בלילה אף על פי שזה לא היה אירוע כזה נדיר.
הבטתי במסך הטלפון וזיהיתי קידומת של שיחה מחו"ל. "נו תענה," אמר אברהם, "אנחנו סקרנים לדעת מי זה." המשיך אלישע בעוקצנות. חייכתי במבוכה וקיבלתי את השיחה.
"כן," זרקתי אל תוך המכשיר בתשלובת של החלטיות וקוצר רוח כמי שהיה אמור לישון עכשיו. ציפיתי למענה בשפה זרה אבל המילים היו בעברית.
"תעצור את העסקה!" נורה לעברי קול אישה נמוך ומדוד.
קפאתי לרגע והבטתי בשני הגברים שישבו מולי. הבטן שלי התהפכה.
"עם מי אני מדבר?"
"זה לא משנה כרגע. תפוצץ את העסקה!"
"אוקיי, ולמה שנעשה את זה?" ניסיתי לשוות לקולי אדישות, כאילו מדובר בשיחה עם לקוח אחר. לא רציתי לשדר מצוקה כלשהי.
"מר דיין, תבדוק את חשבון הבנק שלך!" הורה לי הקול.
אלישע ואברהם הביטו בי, עדיין מחויכים, אך ידעתי שהם חסרי סבלנות. השעה הייתה מאוחרת ואחרי יותר משנה מורטת עצבים, שהגיעה סוף סוף לסיומה, הם רצו לסגור את העניין בצורה רשמית.
"טוב, אני אבדוק את זה," אמרתי וניתקתי את השיחה.
"לקוח מחו"ל." הנחתי את דעתם של השניים שלידי, אבל המחשבות החלו להתרסק בראשי. לא חסרים בעלי אינטרסים שלא היו רוצים לראות את העסקה הזאת יוצאת לפועל, אבל התזמון העלה תהיות.
למרות זאת, המשכתי לעדכן את המסמך שבמחשב ואז הגיע מסרון: "תבדוק את חשבון הבנק שלך, עכשיו!" הורו המילים שנשלחו גם הן ממספר מחוץ לארץ. מזה כבר היה קשה להתעלם. עיניי חזרו אל מסך המחשב אבל לא אל מסמך הוורד.
נו, זה ייקח עשר שניות.
פתחתי את דפדפן האינטרנט והקלקתי על הלשונית של אתר הבנק שלי. בזריזות הקלדתי את שם המשתמש והסיסמה ונכנסתי אל שדה תנועות העובר ושב. הבטתי ביתרה וסכרתי את פי בעזרת כף ידי הימנית. מה לעזאזל?!
עד היום בצהריים, החשבון הפרטי שלי עמד על יתרת זכות נזילה של עשרים ומשהו אלף שקלים. סכום קטן שאני משאיר חופשי להוצאות שוטפות.
כעת, היתרה הראתה סך של 15,024,584 שקלים.

קובי פיס

קובי פיס, יליד 1980, הוא בנקאי וסופר. מִסְפרים ומילים. 'סנגורו של אדם מת' הוא ספרו השני.
קדם לו 'הגרלה מסוכנת', פרי עטו הראשון.

עוד על הספר

סנגורו של אדם מת קובי פיס
1.
כשבחרתי ללכת ללמוד משפטים, לא הייתי מודע לעצם קיומו של התפקיד שאותו אני ממלא כיום, זה שתופס את מרבית השעות שלי במשך היום. השיקול שהנחה אותי בבחירת המקצוע, לפני תשע-עשרה שנים, היה בעיקר הרצון לתת לעצמי הגדרה מעניינת, ו"איתן דיין, עורך דין" — כן, כבר שמעתי את כל הבדיחות הקשורות לשם המשפחה שלי — צלצל טוב באותם ימים באוזניי, ובעיקר באלה של אימי.
ההחלטה להתרחק כמה עשרות קילומטרים מבית הוריי שבראשון לציון נעשתה ללא התלבטות מיוחדת. רציתי להיפרד מהמוּכּר לי לטובת מקום שאני לא מוּכּר בו. רציתי להמציא את עצמי מחדש, במקום חדש: ירושלים. אבל כל הכוונות האלו לא החזיקו מעמד יותר מחצי יום מפני שעוד לפני שהלימודים באוניברסיטה העברית התחילו, מצאתי את עצמי בחברת שניים מחבריי לכיתה בתיכון. טוב, לא באמת היינו חברים באותה תקופה מעורפלת. אני חושב שמבחינת כולם הייתי הבחור הגמלוני ההוא שלא ממש תקשר עם הסביבה, אבל נראה שהשירות הצבאי שלי שינה בי משהו, ובזמן ימי האקדמיה שלנו, דודו, מוטי ואני כבר נעשינו חבורה מגובשת.
השנים בירושלים היו תמהיל משונה של מסיבות, מבחנים, אלכוהול ושיעורים מתישים. בדרך לא דרך, את לימודי התואר הראשון סיימתי בהצטיינות יתרה. באותם ימים, בעוד שני חבריי הישנים-חדשים התקשו למצוא עבודה שלא תנצל אותם עד תום ובתמורה תשלם להם פרוטות, אחריי חיזרו בנמרצות המשרדים הגדולים. ממוצע התואר שלי עמד על ציון 99.98, ולולא חמש הנקודות שהחסיר ממני פרופסור ברכה בקורס דיני תאגידים, הייתי חולף על פני קו הסיום כמצטיין הראשי של הפקולטה למשפטים לדורותיה. בטקס הענקת התארים, אימא שלי התרגשה כאילו חמש הנקודות מעולם לא נלקחו ממני.
במבט לאחור, את העסקה הראשונה הגדולה שלי ביצעתי מייד אחרי שזרקתי את התעודה למגירה בבית הוריי. יותר משרציתי להצליח מבחינה חומרית, חיפשתי עניין בתחום המקצועי שעל הנייר הצטיינתי בו. כבר אז, בגילי הצעיר, ידעתי שללא תשוקה לא יהיה סיכוי שאצליח להתמיד במקום עבודה כלשהו. אני חושב שבחרתי במשרד הירושלמי של עורך הדין אבירם אדרי מכמה סיבות: הראשונה, בזכות שלוש השנים היפות שלי בירושלים, התאהבתי בעיר ובאופי הייחודי שלה, ומשרדו של אדרי, אשר שכן סמוך למדרחוב בן יהודה הצבעוני, קרץ לי מאוד. השנייה, אבירם היה מוכן לשלם לי קרוב לפי שלושה מאשר למתמחה ממוצע, והשלישית, המשרד שלו התמחה בתביעות נגזרת נגד תאגידים. באוניברסיטה, בקורס שעסק בנושא זה — שגם אותו לימד פרופסור ברכה — כבר קיבלתי ציון מאה עגול. אז גם החלטתי שזהו התחום שבו אני רוצה להתמחות.
ללא ספק עשיתי עסקה טובה, וזו הייתה תקופה מחכימה ונהדרת עבורי. אבל אז הגיע הקיץ ההוא, זה שריסק את אותם ימים נפלאים לשברי חלקיקים ונתן לתמימות שבי ולזו של כל משפחתי בעיטה הגונה בישבן.
עמדתי לפני השמשה הארוכה ושלחתי מבט ארוך אל עבר העיר שמתחתיי. גשם כבד שטף את גגות הבתים של גבעתיים ורמת גן, וברק שחתך את העננים האיר את חדר המשרד כולו ודמותי השתקפה על פני הזכוכית. הייתי בדיוק בגבול הגיל הזה שבין הפרידה הסופית מהנעורים לבין בגרות יפה ורעננה. עברתי בשנה ושלושה חודשים את גיל ארבעים והרגשתי שהגעתי לשיא המקצועי שלי.
הפעם, אורו העז של הברק חשף מולי את פניי העייפות. בקושי ישנתי בשלוש היממות האחרונות. בשלב זה של חיי לא היו לי ילדים בבית שהעירו אותי אל תוך לילות אבודים. כן, הייתי אב לשתי נסיכות מושלמות אבל גם בעל שאשתו התרחקה ממנו, או שאני הרחקתי אותה ממני. בנוסף לכך, ובעיקר, עסקת מרקט-פלוס הבשילה אחרי כמעט שנה וחצי של עבודת נמלים.
בסביבת העבודה שבה אני חי כיום, ההגדרה שמאפיינת את הפעילות שלי, אותי, היא "פִינַנְסְייר". אני הבחור שישיג את הכסף שחסר, האדם שמגרש את הספקות. רוקם העסקאות, מחיה החלומות. עם הזמן שמעתי שלל תיאורים מגוחכים שהצמידו לעיסוק שלי, אבל ברגעים מסוימים היה בהם מן האמת. במציאות היום-יומית שלי אני נדרש להבריח דאגות בשווי של מאות מיליונים, להרחיק את השדים ממפתן הדלת.
בסופו של דבר, מרבית הלקוחות מגיעים אליי כשפסע בינם לבין אסון פיננסי, רגע לפני שהחברה שהקימו בעשר אצבעות חומקת מידיהם אל אלו של הנושים, וזה במקרה הטוב. לקריסה כלכלית יש נזק היקפי שפוגע בבעלי השליטה, בעובדים שלהם, במשפחות שלהם. ברגע השפל כולם רק רוצים בטובת המשפחות שלהם.
אז אם ללקוחות שלי חסר כסף, לי יש הקשרים והיכולות לגייס את ההון הדרוש. למעשה, אני בסך הכול איש מימון. עורך דין ששקוע בעבודה אפורה במשך מרבית שעות אור השמש, ולא פעם גם באור הירח.
במשרד של עורך דין אדרי למדתי שאי אפשר לבצע את התפקיד שלי ללא יחסי אנוש והפעלה של אינטליגנציה רגשית, או נכון יותר לומר — שימוש אגרסיבי במילה אחת קסומה: אמון. במשא ומתן של עסקאות כמו זו הנוכחית, הון אדיר עתיד להחליף ידיים —
שש מאות שלושים וחמישה מיליון שקלים ליתר דיוק — וסף הרגישות בין המוכר לקונה הוא שברירי ביותר, ויש לשמור על דיסקרטיות מוחלטת. מאחורי כל אחד מהצדדים עומדים בעלי מניות, מחזיקי אגרות חוב, בנקים שמחכים לקבל את ליטרת הבשר שלהם. בתווך שבין כל אלה ישנה התקשורת שרק מחכה לכותרת ההרסנית הבאה. הרס הוא גורם שיווקי נהדר במדיה.
לפני כשנה וחצי פנו אליי נציגים של חברת מרקט-פלוס במטרה להיחלץ מהסערה הקרבה. הבעיות של החברה היו ידועות לכולם. היא נקלעה לבעיות מימון מול מחזיקי החוב, אבל לזכות המנהלים ייאמר שהם השכילו להקדים תרופה למכה. לעיתים קרובות, בעלים של חברות מצליחות חושבים שמגע אלוהים דבק בהם והוא יחזיק מעמד לעד. מסרבים להאמין שבעסקים הכול ארעי.
 
"איתן, הם מוכנים." הבחנתי בהשתקפות של עידית העומדת בפתח החדר. רעם שהגיח מתוך עננים כבדים הרעיד את השמשה הארוכה.
"תודה שנשארת עד עכשיו, אנחנו נסיים עוד מעט," אמרתי כשהסתובבתי לעברה.
"זה יעלה לך בשעות נוספות." חייכה.
"תכפילי אותן." תורי היה לחייך. עידית, המזכירה בת השישים וחמש שלי, הסתובבה ועשתה דרכה חזרה אל חלקו הקדמי של המשרד. השעה הייתה 12:43 אחרי חצות. אני חושב שהיא עבדה לא פחות קשה ממני על עסקת מרקט. בעוד כמה דקות שני הצדדים יחתמו על המסמכים והכסף יחל לעשות את דרכו אל עבר הלקוח שלי, ואליי. ציינתי לעצמי, שוב, לשלוח את עידית ובן זוגה לחופשה של שבועיים על חשבון המשרד, אחרי שהכול יסתיים.
פתחתי את אחת האפליקציות שבטלפון שלי והמצלמה הלא נסתרת שלחה אליה תמונת מצב בשידור ישיר על המתרחש בחדר הישיבות. הבטתי בשני האנשים המבוגרים ונראה היה ששניהם מפויסים ומרוצים. אחרי מעל לשנה של ניסיונות למצוא את מתווה העסקה, נותר ויכוח על כמה עשרות אלפי שקלים, אחוז שולי ביותר מהיקף הכסף שיעבור מצד לצד. ברגע הזה החלטתי להשאיר את שני בעלי החברות לבד בחדר הישיבות עד שייצא עשן לבן. לפעמים צריך לדעת להרפות ולתת לאחרים לעשות את מה שצריך.
בדרכי אליהם, הצעדים שלי נשמעו היטב במסדרון הצר והארוך שבקומה השלושים ושמונה. שכרתי רבע קומה במגדל ובשאיפותיי תכננתי לפלוש לרבע הסמוך. אולי אפילו לסגור שטח קטן ולאבזר אותו במכשירי כושר. בשנתיים האחרונות הזנחתי את תוכנית האימונים שלי והייתי נחוש לחזור לעניינים. שכר הדירה במתחם הבורסה ברמת גן היה לא זול, אבל לא התלוננתי. בטח שלא הערב. אחרי שהעסקה תיחתם, ואני אגזור את האחוז וחצי שלי.
ניצבתי לפני דלת עץ האלון העבה שבכניסה לחדר הישיבות. הדלת המקורית, שהייתה דקה יותר, הוחלפה מתוך מחשבה שהיא לא תוכל לבלוע את הצעקות שיעלו במהלך הדיונים השונים. וצעקות תמיד עלו. זכור לי דיון שבו בעלים של חברה מתרסקת השליך נעל על רואה החשבון שלו.
אך לא הלילה. בלעתי נשימה עמוקה ונכנסתי פנימה. צחנה של סיגריות קידמה את פניי. לא הרשיתי לאיש לעשן במשרד שלי, אבל מצד שני תמיד ידעתי לדחוף את הקווים האדומים שלי קדימה כשצריך. את הגמישות הזאת למדתי היטב בתקופת ההתמחות שלי במשרד של אדרי. אם מישהו כאן מוכן לשלם מעל שש מאות מיליון שקלים כדי לסגור את העסקה, באמת שלא התכוונתי לאסור עליו להצית סיגריות בזו אחר זו. מצידי הוא יכול היה גם להדליק מדורה באמצע החדר, אם זה מה שהיה גורם לו לחתום על החוזה.
"נו, אפשר להתחיל לברך על המוגמר?" גייסתי את מבע פניי הקורנות. שני המסובים לשולחן בעל חיפוי הפורניר בצבע דובדבן הביטו בי מחויכים.
"יאללה, תכין את המסמך הסופי." זרק לעברי שמעון אלישע, הבעלים של חברת שני, זו המוצעת למכירה. בזמן המשא ומתן הוא התגלה כאיש עסקים קשוח הבקי בכל פרט. בסמוך אליו ישב דורון אברהם, הקונה, הבעלים של חברת ניכיון שיקים, שמעך למעני את הסיגריה שלו במאפרה שלפניו. שני הגברים היו בשנות השישים לחייהם ולשניהם היה סיפור חיים דומה. זה היה טוב.
עסקת מרקט-פלוס הייתה מורכבת אך פשוטה: החברה הפרטית שהחלה את דרכה לפני ארבעים ואחת שנה כחנות מכולת קטנה, צמחה לרשת מזון הנסחרת בבורסה. עם הזמן, "מרקט" ביצעה מהלכים של הגוונה מורחבת לשווקים אחרים והפכה במבנה שלה לחברת אחזקות. בין שלל העסקים היא שלטה בחברת הבת שלה — תמר, ששלטה בחברה הנכדה — שני, שתיהן על שמות בתו ונכדתו של הבעלים של הרשת, שמעון, בהתאמה.
היתרון העיקרי במבנה של פירמידת אחזקות שכזו הוא שבשעת משבר, אחת החברות יכולות לצאת לעזרתה של החברה האֵם ולהפך. אפשר לעשות זאת על ידי העלאת דיבידנדים למעלה, כלומר, אם חברת הבת שני מחזיקה במזומנים או שיש לה שווי שוק גבוה, היא יכולה להעביר אותם לחברה שמעליה, כמו במקרה זה של מרקט-פלוס המשוועת למזומנים. לכן היה צריך למכור את שני.
התיישבתי בראש שולחן עץ האורן המאסיבי ופתחתי את המחשב הנייד השחור שלי. בחדר הייתה דממה ורחש המאוורר של המחשב נשמע היטב. רגע אחרי שהמסך ניעור לחיים, קפץ מסמך הוורד שהכנתי מראש וכל שהיה עליי לעשות הוא למלא את סכום העסקה.
"אז כמה?" חייכתי אליהם.
"634,458,018" — אמר שמעון אלישע בקולו המחוספס. שמונה-עשר השקלים היו תוספת ידועה לעסקאות שלו. דורון אברהם הנהן בהסכמה והניח את כף ידו הבשרנית על כתפו של אלישע. חשבתי בהתפעמות על כך שאחוז וחצי מהסכום הזה יעבור לרשותי.
בזמן שהקלדתי את הסכום על גבי המסמך, הטלפון שלי רטט. לא ייחסתי כל חשיבות לכך והשתקתי את המכשיר. סיימתי לעדכן את שאר הפרטים במסמך, והסלולרי שלי רטט שוב. לפתע נזכרתי שאנחנו בשעת לילה מאוחרת וסקרן אותי לדעת מי החוצפן שמתקשר אליי באחת בלילה אף על פי שזה לא היה אירוע כזה נדיר.
הבטתי במסך הטלפון וזיהיתי קידומת של שיחה מחו"ל. "נו תענה," אמר אברהם, "אנחנו סקרנים לדעת מי זה." המשיך אלישע בעוקצנות. חייכתי במבוכה וקיבלתי את השיחה.
"כן," זרקתי אל תוך המכשיר בתשלובת של החלטיות וקוצר רוח כמי שהיה אמור לישון עכשיו. ציפיתי למענה בשפה זרה אבל המילים היו בעברית.
"תעצור את העסקה!" נורה לעברי קול אישה נמוך ומדוד.
קפאתי לרגע והבטתי בשני הגברים שישבו מולי. הבטן שלי התהפכה.
"עם מי אני מדבר?"
"זה לא משנה כרגע. תפוצץ את העסקה!"
"אוקיי, ולמה שנעשה את זה?" ניסיתי לשוות לקולי אדישות, כאילו מדובר בשיחה עם לקוח אחר. לא רציתי לשדר מצוקה כלשהי.
"מר דיין, תבדוק את חשבון הבנק שלך!" הורה לי הקול.
אלישע ואברהם הביטו בי, עדיין מחויכים, אך ידעתי שהם חסרי סבלנות. השעה הייתה מאוחרת ואחרי יותר משנה מורטת עצבים, שהגיעה סוף סוף לסיומה, הם רצו לסגור את העניין בצורה רשמית.
"טוב, אני אבדוק את זה," אמרתי וניתקתי את השיחה.
"לקוח מחו"ל." הנחתי את דעתם של השניים שלידי, אבל המחשבות החלו להתרסק בראשי. לא חסרים בעלי אינטרסים שלא היו רוצים לראות את העסקה הזאת יוצאת לפועל, אבל התזמון העלה תהיות.
למרות זאת, המשכתי לעדכן את המסמך שבמחשב ואז הגיע מסרון: "תבדוק את חשבון הבנק שלך, עכשיו!" הורו המילים שנשלחו גם הן ממספר מחוץ לארץ. מזה כבר היה קשה להתעלם. עיניי חזרו אל מסך המחשב אבל לא אל מסמך הוורד.
נו, זה ייקח עשר שניות.
פתחתי את דפדפן האינטרנט והקלקתי על הלשונית של אתר הבנק שלי. בזריזות הקלדתי את שם המשתמש והסיסמה ונכנסתי אל שדה תנועות העובר ושב. הבטתי ביתרה וסכרתי את פי בעזרת כף ידי הימנית. מה לעזאזל?!
עד היום בצהריים, החשבון הפרטי שלי עמד על יתרת זכות נזילה של עשרים ומשהו אלף שקלים. סכום קטן שאני משאיר חופשי להוצאות שוטפות.
כעת, היתרה הראתה סך של 15,024,584 שקלים.