סוגר פינה

האישה היא הכוח של הבית. רואים את זה אפילו בארון הבגדים. מי קובעת בדרך כלל את חלוקת הבגדים בארון? האישה. והיא מקפידה לחלק את המקום בארון שווה בשווה.

האישה מקבלת מדפים, מגירות, מקומות אחסון למעלה, למטה, בצדדים, תלייה, סלסילות… והגבר? הוא צריך להסתפק בשאריות: שני מדפים ושתי מגירות. מספיק. ולא סתם מגירות – המגירות בתחתית הארון, איפה שקשה לה להתכופף, והמדפים הגבוהים, שאליהם היא לא מגיעה. כמו שאמרתי – שווה בשווה.
לאשתי יש חלוקת מדפים ברורה: מדפים לבגדים לבית ומדפים לבגדים לעבודה. אני? אני מושיט את היד בבוקר, אם זה מקומט – זה לבית; ואם זה מקומט אבל לא יראו שזה מקומט זה לעבודה.
לאשתי יש סדר אפילו במגירה של התחתונים: יש לה תחתונים ליום־יום, תחתונים לאירוע, תחתונים סקסיים (לא הרבה, אנחנו נשואים שתים־עשרה שנה, היא זרקה את רובם).
אני? אני גבר. לי יש במגירה של התחתונים רק שני סוגים של תחתונים: תחתונים שהייתי צריך לזרוק מזמן ותחתונים שכדאי מאוד שאני אזרוק עכשיו.
לכולנו בארון יש את המגירה של הגרביים. שם יש היררכיה ברורה: יש גרבי ספורט (שפעם היו לבנים והיום הם בצבע חום בהיר שנוטה לאפור כהה), גרביים אלגנטיים, גרביים עם חור קטן בפינה השמאלית למעלה, ויש... זוגות בודדים. גרביים שבן הזוג שלהם מת בכביסה, לא ישוב, נפל במלחמת ההרתחה, לא יחזור. אבל אתה א זורק אותם. אין לך אומץ. אתה אומר: לא רוצה לקחת את זה 10 סוגר פינה על עצמי, אולי פעם, אחד מהגרביים האבודים, יחזור. אולי יום אחד תהיה עסקת חילופי גרביים.
אחת לכמה זמן אשתי אומרת לי: "מאמי, בא לך לבוא לקנות איתי בגדים?"
מה זה בא לי? לא היה לי אומץ לבקש... תתקשרי לאימא שלך שתבוא איתנו, נהפוך את זה ליום כיף...
כשאנחנו מגיעים לקניון, הסטנדרטים שלי נמוכים מאוד: מבחינתי, חנות בגדים טובה היא חנות שיש בה כיסא.
ותמיד זה אותו ריטואל: אשתי יוצאת מתא ההלבשה ואומרת: “מאמי, מה אתה אומר?"
“נשמה יקרה שלי, אני לא מבין בזה כלום. אם תגידי לי כמה זה עולה, יהיה לי קל יותר להחליט."
אבל נשכח לרגע מבגדים, מה שאשתי הכי אוהבת זה נעליים! אשתי חולת נעליים. יש שם למחלה הזאת – נעלת.
פעם בשבועיים אשתי חוזרת הביתה עם שקית ובתוכה זוג נעליים חדשות, ותמיד יש לה אותו משפט: "מאמי, לא יכולתי להתאפק." כשאני לא יכול להתאפק אני הולך לשירותים, כשאשתי לא יכולה להתאפק זה עולה 800 שקלים.