מבעד לקירות האלה

פרולוג

אוויר הים הקר נשב בין הגבעות, קרזל את שערי ושילח צינה בגווי, כשעלינו מעט גבוה יותר אל היעד שלנו.
״איך את מרגישה?״ שאל ג'וד.
כשידו עוטפת בנחישות את ידי, טיילנו בין גבעולי הדשא הירוק הקיצי.
״נהדר, ממש נהדר.״ חייכתי בעוד ידי מרקדת על ראשי פרחי בר סגולים שהיו פזורים בכל פינה. נשמתי נשימה עמוקה מלוא ריאותיי ונתתי לאוויר להסתחרר בקשת צלעותיי. נשאתי תפילת הודיה קטנה, בידיעה שהייתה תקופה בחיי שבה נשימה עמוקה לא הייתה אפשרית.
״כמעט הגענו. את רואה את זה?״ הוא שאל והצביע בידו הפנויה אל שפת המים.
״אלוהים אדירים, כן!״ קראתי.
באופק ניצבה כנסייה קטנה שהשקיפה אל הים — או אולי שרידיה של כנסייה. שלושה קירות עדיין עמדו, וכשהתקרבנו ראיתי את שרידי הקיר הרביעי מפוזרים על האדמה בערימות. הגג והרצפה נעלמו מזמן, ובמקומם השתלט הטבע. חבצלות קטנות ושמיים כחולים יפהפיים נשזרו בצורה מושלמת בין היסודות לקירות השחוקים, ויצרו משהו שנראה כמעט כמו חלק מהקרקע.
אף אחד מאיתנו לא דיבר במשך שעה ארוכה. פשוט עמדנו וספגנו את היופי השקט. כך תמיד דמיינו אותו. כשישבתי במיטת בית החולים שלי ופנטזתי על מקומות רחוקים ועל טיולים אקזוטיים ליעדים עלומים, זה מה שתמיד דמיינתי בראש.
והנה אני, עומדת בתוך החלום שלי.
בזכות ג'וד.
הסתובבתי ועינינו נפגשו. שם, באמצע הכנסייה, מוקפת פרחי בר כשהגלים מתנפצים מתחתינו, אהבת חיי כרעה על ברך אחת.
״מה אתה עושה?״ שאלתי וקולי הדקיק רעד כשהבטתי אליו.
״בדיוק מה שרציתי לעשות מהרגע שפגשתי אותך.״
״אני לא יודעת מה להגיד.״
״אל תגידי כלום.״ הוא חייך בחום. ״פשוט תקשיבי.״
הנהנתי כשנטל את ידיי בידיו.
״אני יודע שאת חושבת שהצלתי אותך, אבל בכל הכנות — את זו שהצלת אותי. כל אדם עם עושר כזה היה יכול לשלם על הניתוח. זה לא היה החלק הקשה. אבל את הוצאת אותי מהאפלה. אלמלא את, הייתי נשאר כל חיי בבית החולים הזה ושונא את עצמי בגלל טעויות העבר. את האור שלי, המלאך שלי, ועכשיו אני רוצה שתהיי אשתי. בבקשה תגידי כן, ליילה. בבקשה עשי אותי למאושר באדם והינשאי לי.״
דמעות נקוו בעיניי כשהושיט יד לכיסו ושלף קופסת תכשיטים שחורה קטנה. כשהרים את המכסה, הרגשתי שליבי החדש מחסיר פעימה למראה הטבעת הנוצצת בפנים.
קלאסית ועל־זמנית — בדיוק מה שאני הייתי בוחרת. לא התאפקתי והעברתי את אצבעותיי על היהלום הקבוע בטבעת הזהב הדקה.
״כן״, עניתי בשקט ודמעות אושר זלגו על פניי.
התבוננתי כשג'וד ענד את הטבעת על הקמיצה בידי השמאלית. היא התאימה כמו כפפה. אושר ושמחה זהרו בעיניו כשעמד ואסף אותי בזרועותיו. ידעתי שהנצח איתו הוא בדיוק המקום שבו אני אמורה להיות.
״אני אוהבת אותך,״ אמרתי וליטפתי בידיי את שערו הבלונדיני הפרוע.
״אני אוהב אותך... היי, שמעת את זה?״
מה? לא ככה זה אמור לקרות.
״שמעתי מה?״ שאלתי.
״אני נשבע, שמעתי ילד צועק. לא שמעת את זה?״
״לא, לא נראה לי.״
זה אף פעם לא קרה.
חרדה נבטה בחזי כשהוא הביט סביבו.
״קדימה. בואי נלך לבדוק.״
פתאום שמעתי זעקה חלושה של ילד. הבטתי סביבי, אבל ראיתי רק הרים וקילומטרים על גבי קילומטרים של אזור כפר ירוק.
עוד זעקה.
״רגע, אני חושבת שזה בא מכאן!״ הצבעתי ופניתי ימינה, מה שהוביל אותנו אל קבוצת עצים צפופה.
אני לא זוכרת יער.
נכנסנו לתוך גוש העצים ופתאום החשיך. גדמי עץ גבוהים התעוררו לחיים והושיטו ידיים אלינו כשהעמקנו פנימה יותר ויותר.
״אני חושב ששמעתי את זה שוב,״ אמר ג'וד והאיץ את צעדיו.
צעדיו המהירים הפכו לריצה ואני ניסיתי לעמוד בקצב. שורשי עצים ענקיים זינקו וחסמו את דרכי ועד מהרה הופרדנו.
״ג'וד!״ קראתי והבטתי ימינה ושמאלה.
״ליילה! אני כאן!״
״אני לא רואה אותך!״
הסתובבתי במעגלים והבהלה הגוברת השתלטה עליי.
״ג'וד!״ צרחתי. הרגשתי שנשימתי נחלשת ועמדתי קפואה במקום כשהקירות החשוכים של היער החלו לסגור סביבי.
הילד צעק שוב והפעם הייתה זו זעקת חרדה. הרגשתי פתאום קרועה.
לאן אלך? אל מי אני רצה?
״ג'וד! הצילו!״ הצלחתי להגיד לפני שקרסתי.
כעבור שניות, החשכה בלעה אותי לחלוטין.

פרק 1

אורחת לא צפויה

ליילה

״ליילה,״ קול קרא באפלה. ״תתעוררי, מלאך. שוב חלמת חלום רע.״
הערפל החל להתפוגג ואט אט פקחתי עיניים. ג'וד הביט בי בשילוב של דאגה ושעשוע. ידו ליטפה את שערי הפרוע בעדינות וחיוך עלה על פניו היפות.
״הנה את,״ אמר.
״היי,״ עניתי ונמתחתי מעט כששאריות העייפות התפוגגו ממני.
״אותו סיוט?״ הוא התכוון כנראה לחלום שממנו העיר אותי.
״כן,״ אישרתי.
״את יודעת, אלמלא החתונה הקרבה והלחץ המטורף שאני יודע שהיא גורמת לך, הייתי קצת מודאג שהצעת הנישואים הרומנטית שלי הפכה לסיוט חוזר שבו את נבלעת על ידי יער זדוני.״
״תאמין לי, זו לא בחירה שלי,״ אמרתי ורטט עבר בגווי מעצם המחשבה על העצים מטילי הצל.
״אפשר עדיין לברוח כדי להתחתן.״ גבותיו הזדקרו בהתגרות.
״המשפחות שלנו יהרגו אותנו.״
״רק אם יגלו אותנו,״ ענה במהירות.
״כבר הוצאת הון על זה,״ טענתי.
״הוצאנו הון. תגידי את זה איתי, ליילה. ״הוצאנו הון. את ארוסתי — אשתי לעתיד,״ השיב. ״כל מה ששלי — שלך, זוכרת?״ הוא אימץ אותי אל גופו החטוב.
התכרבלתי בו ונאנחתי.
״טוב, אני מקבלת. כיוון שזה הכסף שלנו, אני מוכרחה למחות נגד הבזבוז המשווע הזה. אז לא, אנחנו לא בורחים להתחתן, חבר,״ אמרתי וצבטתי אותו כדי להדגיש את המסר.
״אאוץ'.״ הוא צחק. ״כל עוד הכול מסתיים בזה שמישהו יגיד 'אני מכריז עליכם כבעל ואישה', מה שתחליטי יתאים לי.״
״באמת היית עוזב הכול ומתחתן איתי מחר?״
הוא התהפך וריתק אותי תחתיו, כולא אותי בין זרועותיו השריריות החסונות. אצבעותיי טיפסו מעצמן וליטפו את ציור הדיו השחור והמורכב שעל זרועו.
״בתוך שנייה. אבל את צודקת. האימהות שלנו יהרגו אותנו אם לא ניתן להן להיות עדות ליום הזה. אז נתנהג יפה ואני אעניק לך את החתונה שתמיד חלמת עליה. ואז, אשתי לעתיד, את ואני נבלה את שלושת השבועות הבאים ב... אה, נכון. אסור לי לספר לך. זו הפתעה.״
נענעתי את הראש ופלטתי נשיפה מתוסכלת. ״מנוול אחד.״
״לא יפה לדבר ככה.״ הוא צחק.
״למה זה תמיד צריך להיות הפתעה, ג'וד?״ יבבתי וכרכתי את זרועותיי סביבו. ״אירלנד הפתיעה אותי בשביל כל החיים. אתה לא צריך להמשיך להקסים אותי.״
הוא הרכין את ראשו והרגשתי את שפתיו נוגעות בלחיי.
״האמת שכן,״ לחש. ״כל יום, עד יומנו האחרון, אני מתכוון לעשות בדיוק את זה. מגיע לך שיקסימו אותך, ליילה.״
מילותיו הממו אותי לרגע ופשוט הבטתי בו, שקועה באהבתו ובחמימותו.
״תוכל לפחות להגיד לי מה לארוז?״ שאלתי וחיוך מבויש התפשט על פניי.
״מממ... לא,״ השיב. הוא צחק מייד כשראה את התסכול על פניי. ״אבל אני יכול לתת לך מדריכה.״
״מדריכה?״ שאלתי בבלבול. ״זה קטע של עשירים? אתה מתכוון לתקוע אותי עם קניינית אישית סנובית, ג'וד? כי אני מעדיפה לבוא עם תיק שאימא שלי ארזה — או בעצם רק תיק.״
״באמת? את לא רוצה קניינית אישית? כי זו שחשבתי עליה מושלמת בשבילך,״ אמר בחיוך שובב. הוא נישק את לחיי במהירות ויצא מהמיטה כדי להתחיל להתארגן כמו בכל בוקר.
״לא,״ עניתי והתיישבתי כשאני משלבת את ידיי על חזי.
מאז עברתי לניו יורק, נאלצתי להתרגל לדברים רבים — לחיי העיר, להיעדר עצים, לכך שאנשים כל הזמן לובשים שחור מסיבה לא ברורה. אבל ההסתגלות הכי גדולה הייתה לכסף של ג'וד.
הוא הגיע אליי בתור ג'וד, האח המעשי השקט. מה שהתחיל כחברות פשוטה בין קירותיו של בית חולים פרח לאהבה שכמוה לא יכולתי לדמיין. עד מהרה גיליתי שהאיש השבור שעבד במסדרונות הבודדים של בית החולים ממוריאל בסנטה מוניקה הוא למעשה היורש של תאגיד בשווי כמה מיליארדי דולרים. ג'וד הסתתר מפני עבר כאוב וברח מחובותיו כלפי משפחתו. הוא שנא את עצמו על כך.
התברר שלא רק לי יש צלקות.
ג'וד הציל אותי בכמה וכמה מובנים, ובתורי — נראה לי שגם אני עזרתי לו. אבל מעולם לא דמיינתי שאגור עם מיליארדר. לפעמים, כשהמצב נעשה קשה והמחלה השתלטה עליי, או שנאמר לי שאני זקוקה לטיפול או ניתוח לב נוסף, תהיתי אם חיים כלשהם אפשריים בכלל.
רציתי רק את ג'וד. בין אם היה שרת, אח מעשי או אחד הגברים העשירים בארצות הברית, הוא תמיד יהיה הגבר שהתגנב לחדר שלי עם פודינג שוקולד ביד.
״מה אם הייתי אומר לך,״ אמר ג'וד וחיוכו התרחב, ״ שקניינית אישית מסוימת טסה לכאן במיוחד בשבילך?״
״האמת שזה רק מחריף את המצב,״ אמרתי בפנים חמוצות.
״כל הדרך מסנטה מוניקה?״
עיניי התרחבו. ״גרייס?״
הוא השיב בהנהון נלהב.
זינקתי מהמיטה והשלכתי את עצמי אל זרועותיו. ״אתה רציני? מתי? איפה? איך?״
נפלנו על המיטה וצחקנו. ״כן, אני רציני. היא טסה לכאן היום. למעשה, הטיסה שלה כבר נחתה מזמן. אז כדאי שתזיזי את הישבן שלך למקלחת כי היא תגיע בעוד כמה דקות. אה, והיא מביאה את התינוק. על לא דבר.״
צווחתי, חיבקתי אותו ופיזרתי נשיקות על פניו המהממות. ״אתה מדהים!״ קראתי.
הוא תפס את פניי בידיו, עינינו הצטלבו והרגשתי שהוא מרצין מעט. רטט האושר בינינו הפך לזמזום חשמלי כשמשך אותי אליו.
״לא, את זו שמדהימה אותי - כל הזמן, כל יום, כל דקה. אני אוהב אותך, ליילה, את מסחררת אותי ואני כבר מחכה בקוצר רוח שתהיי אשתי.״
כששפתיו נגעו בשפתיי, אני הייתי זו שהסתחררה.
 
***

״אז החלטת שהשמלה שלי תהיה ירוקה?״ שאלה גרייס כששוטטנו ברחובות מנהטן.
״כן.״ צחקתי. ״שאלת אותי את השאלה הזאת בשבוע שעבר, את זוכרת?״
״אני יודעת.״ היא נאנחה, עטפה את זָנדר התינוק וקירבה אותו אל חזה.
גרייס נכנסה לעולם האימהות בצעדים קלילים. האימהות טלטלה את עולמה המתוכנן בקפידה — יצור שבוכה וישן בכל מקום ובכל שעה שיחפוץ — אבל היא ובעלה בריאן הסתגלו היטב וזנדר פרח. תמיד חשבתי שלגרייס תהיה בת. היא הייתה נשית ומעודנת ובבית החולים שבו עבדה כאחות כינו אותה בשם שלגייה, אבל כשראיתי אותה עכשיו עם התינוק הקטן והמקסים, הכול נראה מושלם. הוא היה היין הכחול והמרגיע ליאנג הוורוד והנוצץ שלה.
״אבל חשבתי שאחרי כל הקיטורים שלי תשני את דעתך,״ הוסיפה גרייס ועשתה פרצוף מצחיק לזנדר, שצחק באושר מהשטויות של אימו.
״זאת אומרת, ההצקה המתמדת שלך שאשנה את הצבע לוורוד?״ שאלתי והבטתי אל מעבר לרחוב לכיוון קבוצת עצים — מחזה נדיר ברחובות ניו יורק.
העצים התחילו להחליף צבע ודהו מירוק לכתום בוער, שעמד בסתירה עזה לגווני האפור הכהה של הבניינים ברקע.
״לא בדיוק ורוד. יותר צבע סומק בהיר. תחשבי שזה ורוד חורפי.״ היא חייכה.
״ורוד חורפי? עכשיו את מגזימה, גרייס.״ צחקתי. ״את יודעת למה אני אוהבת ירוק.״
״כן, בגלל שזה תואם לצבע העיניים של ג'וד וזה רומנטי ויפהפה ומשתלב נהדר בנושא חג המולד של החתונה, אבל אל תאשימי אותי שניסיתי.״
״אני אתן לך נקודות בונוס על ההתמדה,״ הוספתי והצבעתי אל החנות שעליה דיברנו בארוחת הצהריים.
״כן! הנה היא! אנחנו נמצא שם המון דברים לירח הדבש, נכון?״ גרייס קראה. היא עשתה את הדבר המשונה שהורים עשו כשדיברו בו־זמנית אל מבוגר ואל ילד. השיחה הייתה מכוונת למבוגר, אבל אוקטבת הצליל והבעות הפנים המוגזמות העידו אחרת.
זה היה מוזר ומקסים גם יחד.
שלושתנו נכנסנו לחנות הגדולה והתחלנו לחפש. זו הייתה חנות שהרגשתי בה בנוח. אף אחד לא בא להעריך כמה כסף אני עומדת להוציא. נתנו לי לשוטט בין המדפים עם גרייס בעודנו מנהלות שיחה קלילה ומתעדכנות לגבי חיינו.
״אז מה נשמע במחלקה הקרדיולוגית?״ שאלתי.
גרייס הרימה סוודר ארוך שרוולים עם שולי פרווה. נענעתי בראשי וצחקקתי כשזנדר הושיט יד מהמנשא אל הצווארון החום והצמרירי.
״תראי, הרבה זמן לא היה אצלנו נשף,״ אמרה בחיוך רחב. ״אבל הכול טוב. קצת בודד בלי המטופלת החביבה עליי, אבל לא הייתי רוצה שום דבר אחר.״
״לפחות יש לך עדיין את מרקוס,״ אמרתי.
״כן, בהחלט. העובדה שאימא שלך והוא בסביבה היא כמו לקבל עוד סבא וסבתא. הם באמת נהדרים, ליילה.״
״טוב, לא חשבתי אחרת.״
הפריט הבא שהרימה לבדיקתי היה ביקיני בצבע אדום עז. עיניי יצאו מחוריהן כשנחו על שתי פיסות הבד הזעירות.
״קודם סוודר לקוטב הצפוני ועכשיו ביקיני? לאן בדיוק הוא לוקח אותי?״
חיוכה התרחב. ״לא היית רוצה לדעת?״
פניי קדרו כשחשבתי על התשובה שלי. ״הוא לא הגזים, נכון? זאת אומרת, הוא יודע שהוא לא צריך לעשות מחוות רומנטיות מטורפות. אני אוהַב אותו בכל מצב.״
גרייס הניחה את הביקיני על המדף והתקרבה כמה צעדים. היא כרכה את זרועה סביב כתפי והובילה אותי לפינת הישיבה בירכתי החנות. למזלי, לא נשארו בעלים או בני זוג נטושים בחנות ולכן הפינה עמדה כולה לרשותנו.
״מה זאת אומרת?״ שאלה כשהתיישבנו.
״אני פשוט דואגת לפעמים שאחרי כל מה שקרה — השתלת הלב שעברתי והאשמה שלו על שלא היה שם — הוא מרגיש צורך אדיר לפצות על זה. אני לא רוצה להיות עול עליו, גרייס.״ הרגשתי כאילו אני מתוודה על חטא נורא.
ג'וד היה האדם הכי מדהים שאי פעם הכרתי. ההודאה שחשבתי שהוא פועל מתוך אשמה ולא מתוך אהבה הייתה פשע בל יתואר.
״ליילה, שניכם עברתם בשנתיים האחרונות יותר ממה שרוב הזוגות עוברים במשך חיים שלמים, אבל תאמיני לי כשאני אומרת שהמחוות הגדולות האלה, שבעינייך משמעותיות כל כך, לא מתקרבות לאהבה של הגבר הזה כלפייך. כשהוא התקשר אליי בשבוע שעבר ושאל אם אוכל לטוס לכאן לסוף השבוע, כל כולו שפע התלהבות. אני זוכרת את ג'וד הקודם. הוא היה מוצף חרטה ולא היה בו מקום לשום דבר אחר. זה לא היה ג'וד האמיתי. תני לו לאהוב אותך כמו שלך מגיע שיאהבו אותך.״
נתתי למילותיה לרחף בינינו והרגשתי אותן מחלחלות ומתגבשות. זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. האישור סילק את כל ספקותיי.
בעשרים־ואחת השנים הראשונות לחיי האמנתי שחיי יעברו עליי בין קירות חדר בית החולים, ואז גיליתי שמחכה לי עולם שלם מחוץ לשעריו. ג'וד אִפשר את זה.
הוא אִפשר לי דברים, ומעולם לא הרגשתי ביטחון עצמי יותר מאשר עכשיו.
אבל הילדה הקטנה הזאת, זו שמעולם לא חוותה את הריגוש שבלימוד רכיבה על אופניים או קפיצה לתוך ערמת עלים, תהתה לעיתים קרובות אם הסובבים אותה הרגישו בהבדלים הקטנים שבינה ובין שאר העולם. האם ריחמו עליי? האם הרגישו צורך לכפר על הקשיים שעולל לי ליבי הפגום? תהיתי והתקשיתי עם הסוגיה הזו מאז הצלקות בחזי נסגרו והחלימו והחיים התקדמו סביבן. בחלוף הזמן, הרגשות האלה גאו וירדו כמו הגלים המתנפצים באוקיינוס.
ותמיד אחזור אל המסקנה הפשוטה היחידה. המשפחה שלי, גרייס, ג'וד - כולם אהבו אותי בגללי וזה מה שחשוב.
״את צודקת. אני מדברת שטויות — שוב.״
״זו לא שטות, ליילה. לא היית את אם לא היית דואגת לאחרים. זה פשוט מי שאת ואחת מהסיבות הרבות שבזכותן אני גאה להגיד שאת חברה שלי.״
לא התאפקתי וחייכתי. ״טוב, עכשיו את סתם מתחנפת.״ צחקתי.
״נכון. אפשר להמשיך בקניות? או לפחות להעמיד פנים שאנחנו ממשיכות? זנדר יתחרפן אם נפסיק לזוז.״
״ברור, אבל בתנאי אחד.״
״מה שתרצי.״
״מותר לי להחזיק אותו קצת?״
היא חייכה. ״חשבתי שאף פעם לא תבקשי.״