האיש המת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האיש המת
מכר
מאות
עותקים
האיש המת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האיש המת

4.6 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 315 עמ' מודפסים

אוריה שביט

אוריה שביט הוא מחברם של 17 ספרים, ובהם הרומן "האיש המת", שהיה רב-מכר. שלושה מספריו לילדים נבחרו ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך. שביט הוא פרופ' ללימודי אסלאם, חוקר הלכה ותיאולוגיה מודרניות, ומשמש משנת 2016 ראש החוג ללימודי הערבית והאסלאם וראש התוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל-אביב. הוא גם מחבר הספר "המדריך לסטודנט" שהיה לנפוץ מסוגו בישראל. בעבר היה עיתונאי ועורך בכיר ב"הארץ" ובעיתונים אחרים.

תקציר

איש עסקים שנישואיו מתפוררים מדפדף בעיתון בטיסת לילה ומגלה מודעת אבל המבשרת שהלך לעולמו. כשהוא נוחת בארץ, נחוש למצות את הדין עם מי שמתנכל לו, מחכה לו תגלית מוזרה: בני משפחתו ומכריו לא מזהים אותו, אפילו כלבו לא מזהה אותו, ובעוד כמה שעות תחל הלווייתו בבית העלמין ירקון. ללא קורת גג וכסף הוא יוצא למסע הישרדות ברחובות תל אביב, שאינם חדלים להפתיע.

האיש המת הוא הרפתקה הנקראת בנשימה עצורה – לפרקים מותחת, לפרקים עצובה, לפרקים מצחיקה להפליא. אך זהו גם רומן פילוסופי, המעניק משמעות חדשה למיתוסים גדולים של התרבות המערבית, מהאודיסיאה ועד סיינפלד, מרובינזון קרוזו ועד היצ'קוק; סיפור שנון על האשליות בחיי משפחה, על עוצמתו ועקרותו של המעשה הספרותי, ובעיקר על החיים, המוות והסוד שביניהם.

אוריה שביט הוא מחברם של 11 ספרים. האיש המת הוא הרומן הראשון שלו.

פרק ראשון

א

 

 

את המודעה על מותו קרא ברק לביא בטיסת חצות של אל על מלונדון לתל אביב, בזמן שאכל את הסלט של הארוחה שלפני כיבוי האורות ודפדף בעמודי החדשות של עיתון הארץ שלקח מתיבת העיתונים. היה אתו ספר, רובינזון קרוזו, שגזיר עיתון תחוב בעמוד ארבעים ושבע שלו, שם עצר בטיסה לאנגליה ארבעה ימים קודם לכן. כשהיה ילד הִרבה לשחק במשחקי רובינזון קרוזו על דף נייר, מתמסר לחדוות ההצטמצמות. הוא ישב שעות ודמיין מה יעשה אם ייקלע לאי בודד בדרך לבית הספר רק עם הילקוט, ובתוכו ארוחת עשר וכמה ספרי לימוד. או שדמיין שננטש בלב מדבריות, בפונדק דרכים שחוץ ממכונת פחיות ומכונת חטיפים ישנות אין בו דבר, והוא נאלץ לקצוב את צריכת הקולה וסוכריות השוקולד שנפלו מהמכונות בחריקה.

להית'רו הגיע שעתיים וחצי לפני הטיסה, במונית של נהג ישראלי שהתאהב בנערה מגולדרס גרין לפני חמש־עשרה שנה. האותיות האדומות על הלוח האלקטרוני בישרו שההמראה מתעכבת בחצי שעה. אחרי הבידוק הביטחוני וביקורת הדרכונים שוטט כמה דקות בחנות ספרים ועיתונים בדיוטי פרי בלי לקנות דבר, וכשהתעייף התיישב על כיסא בעורפו של בית קפה, הזמין פרוסת עוגת פרג ובקבוק מים מינרליים והוציא את הספר מתיק הצד. הוא קרא ספרים לאט, ובגרסת דפוס בלבד, הֶרגל שלא השתנה גם כשרוב מכריו עברו לספרים אלקטרוניים. בשנה האחרונה רכש לטיסות בעיקר קלאסיקות, מתוך תחושה של מחויבות שלא ידע להסבירה. כבר הספיק לקנות את דון קיחוטה, הרפתקאות הברון מינכהאוזן, מסעות גוליבר, נשים קטנות, הרפתקאותיו של תום סוייר ואוליבר טוויסט, וגם את יוליסס, האודיסיאה ובעקבות הזמן האבוד. רובם אכזבו אותו, את חלקם אפילו לא סיים, והקריאה הפכה לאחת מאותן מטלות מייגעות שמהן ביקש להשתחרר כשפנה לקריירה החדשה שלו. אבל רובינזון קרוזו מצא חן בעיניו, אפילו עורר בו סקרנות של ילד, שחשב שאבדה, לגלות כיצד מסתיימת העלילה, אם כי חשב שהוא זוכר, מכל מקום את העלילה של הגרסאות המקוצרות לילדים.

כעבור שעה, בעמוד תשעים ושתיים, מלאו עשרה חודשים לשהותו של רובינזון קרוזו באי והוא הסתגל לרעיון שלא תימצא לו ישועה. לביא הניח את הספר בתיק הצד שלו, גם משום שעיניו התעייפו וגם משום שרצה להשאיר משהו לטיסה, וביקש את החשבון. הוא פנה להעביר את הזמן במשחק שהתחבב עליו בזמן ההמתנה בנמלי תעופה, לנחש את סיפור חייהם של אנשים שראה מרחוק ואז להתקרב ולראות אם יש אמת בניחוש. מבטו נעצר באב בעל גוף בחולצת פסים ובבנו המתבגר שעיניו מתריסות בשעמום, שישבו בטור הראשון של רחבת בית הקפה, ובצעירה נאה, שׂערה השחור פזור ועיניה מעורפלות, שאחזה בליטוף בידו של צעיר בעל שפם דליל ופנים כהים רכים. הוא החליט שהאב הוא הולנדי בעל מבשלות בירה שצירף את בנו לנסיעת עסקים ושהזוג הם סטודנטים איטלקים לאמנות שהתארסו לפני יומיים על הגלגל הענק. כשהתקדם לעברם כעבור כמה דקות שמע את הבן פונה לאביו במבטא אנגלי שאין לטעות בו, ואילו הצעירה, אולי איטלקייה ואולי לא, קמה לשירותים בלי לומר מילה.

בביקור הקודם בלונדון (הביקור הנוכחי היה הרביעי בתוך שנה אחת) נתקל ברשת מסעדות שלא הכיר, ריצ'רדס, שסמלה שור אימתני רוקע ברגלו. מנות הבשרים היו ענקיות והמנות הראשונות היו חסרות השראה אבל מהוקצעות וכאילו מותאמות לחך הישראלי, תפוחי אדמה פריכים, סלטים ירוקים נדיבים, מרק בצל מוקרם. גם השירות המעונב מצא חן בעיניו. מהתפריט המודפס על נייר מחוספס למד שלָרשת סניפים בשבע מדינות באירופה. תמונתו של הבעלים, איש אדום שיער ועב שפם, ריצ'רד גרגורי, שֵם שכאילו נברר ממדריך טלפונים, זרחה על הנייר, מספרת על חלום ילדות להקים מסעדה מכובדת שאנשי עסקים ייהנו בה ממחיר סביר ומשירות מהיר. כשחזר לארץ שלח לביא דואר אלקטרוני למנהל המחלקה הבינלאומית וביקש להיפגש אתו. שלשום הציג את עצמו והציע את שירותיו בתיווך בין הרשת ליזמים בארץ. משרדי ריצ'רדס נמצאים בקומה השביעית מתוך תשע של בניין זכוכית ומתכת מאחורי בית החולים סנט תומס, מרחק הליכה קצרה מהביג בן. משום שהתעקש לא להיעזר במפה הגיע ברגע האחרון ממש. כדרכו בפגישות מסוג זה, תיאר את משרד היזמות שלו כעסק מבוסס ומרושת הרבה יותר מכפי שהיה, אבל לא אמר אף מילה שמבחינה משפטית אפשר להגדירה שקר. האנגלי הסמוק שישב מולו, בריאן פיליפס, שֵם שגם הוא כאילו נברר מספר טלפונים, אמר לו שישמחו לקבל הצעות הולמות, אם כי הדגיש שהרשת נוקשה מאוד במתן זיכיונות. לביא רשם אכזבה על פניו, כנראה ציפה לפגוש נציג של בעל הון אמיתי. כשתכנן את השיחה לפרטי פרטים, לא כך תכנן אותה. הוא ידע שעליו להפגין שוויון נפש, וכעס שלא הצליח להסתיר את להיטותו למצוא חן. על שולחן העבודה ניצבה תמונה ממוסגרת של פיליפס עם אישה וילד קטן בלבם של מרבצי דשא, וביניהם מפזז בליל שיער שחור, בן תערובת חייכני שדמה לכלבו של לביא, ג'וני. לביא ניסה להוליך את השיחה לדמיון בין הכלבים, אבל גם כאן לא מצא עניין אמיתי בעיניו של האנגלי. הם נפרדו בלחיצת יד בלתי מחייבת. פיליפס הבטיח שיציג את ההצעה בישיבת ההנהלה הקרובה.

בעצם, לא בשביל הפגישה טס לביא ללונדון, אלא בשביל הנסיעה עצמה. חלק ניכר מהזמן בילה בפאב סמוך למלון, צופה בשידורי טניס מטורניר במדריד בסקיי ספורטס אגב שתיית בירה וזלילת בוטנים, ובלילה הקודם שילם שישים לירות שטרלינג וצפה מכיסא בשורה החמישית בהפקה מחודשת של מרי פופינס שהוצגה בווסט אנד. הוא גם קנה בשלושים לירות שטרלינג מעיל גשם עם רוכסן בצבע אפור שמים שהחליף את המעיל השחור הבלוי שכבר ליווה אותו עשור, ומשום שמזוודתו הישנה הייתה במצב של התפוררות נענה למבצע חיסול בחנות פינתית של הודי שפניו אפורים כאפר סיגר וקנה בארבעים לירות שטרלינג מזוודה בדיוק בגודל המתאים לנסיעות של ארבעה או חמישה ימים, ואת הישנה, שרוקן, השאיר במלון, למקרה שמי מהחדרניות תמצא בה תועלת. כשהיה בנסיעות עבודה האמין שדברים גדולים עדיין עשויים לקרות, כך סתם, מאליהם, מתוך ההליכה ברחובות קרים שלא אכזבו.

בסופו של דבר התעכבה הטיסה בארבעים וחמש דקות ולא בחצי שעה. כשצעד לעבר המושב שלו, 50k, הוא אהב לשבת ליד החלון, ראה לביא שהכיסא לידו ריק. רווח לו. הוא איש גבוה, מאה שמונים ושישה סנטימטרים, והמושבים הצפופים של אל על הקשו עליו. רק כשפנה לשבת גילה שאישה זעופה בגיל העמידה מתקדמת אל הכיסא הפנוי. הוא התנצל והיא זזה הצידה ברטינה, מן הסתם קיוותה גם היא שהמושב לידה יישאר ריק, ואולי זממה לגלוש אל המושב שליד החלון. אנשים שוכחים להזמין מראש מקום ליד החלון ואחר כך מקווים לטוב. זרועותיה גלשו אל מחוץ למשענת המושב ונשימותיה היו כבדות. תינוק החל לצווח שני מושבים לפניו ומיד נרגע ושוב צווח ושוב נרגע. הטיסה הזאת תהיה סיוט, חשב לביא. הוא עצם עיניים. המטוס השמיע סוף־סוף את הנשיפות המעידות על נכונות להמריא, והדיילות הלכו במעברים ובדקו שהנוסעים חגרו את חגורות הבטיחות. לביא היה מצונן קצת, מזכרת מהשפעת שפקדה אותו בשבוע שעבר ושבעטייה אפילו חשב לבטל את הטיסה, ולכן פער פה גדול כשהמטוס התרומם, מרחיק את הלחץ החריף באוזניים. אחר כך הצמיד את מצחו לחלון וראה את המטרופולין של לונדון מרצדת בחשיכה כשׂדה גחליליות.

הוא הוציא את רובינזון קרוזו מתיק הצד, פתח בעמוד תשעים ושתיים והחל לקרוא. בחלוף שלושה עמודים חזר התינוק לצווח, ועכשיו התעצמו הצווחות והפכו את הנוסעים לבני ערובה שאפילו לא יכולים להתלונן, מה אשמים ההורים שהתינוק בוכה. החשק להמשיך לקרוא חלף והוא החזיר את הספר לתיק, עצם את עיניו, העיתון מכורבל על ברכיו, וחיכה לשעת הארוחה. ארבעים וחמש דקות לאחר שהמטוס המריא חולקו מנות האוכל והמשקאות. נוסעים שבעים נרדמים מהר ולא מטרידים את צוות האוויר. לביא בחר במנה של עוף בסגנון סיני ובכוס של מיץ עגבניות, ואז הפריד את עמודי החדשות של העיתון משאר חלקיו ופרשׂ אותם מעל המגש. מאז היה נער אהב לקרוא עיתון בזמן שאכל.

הוא דפדף בדפי ידיעות של שגרה אל עמודי מודעות האבל, שתמיד קרא דבר ראשון. מנהגו היה לחפש שמות מוכרים. לפעמים, ללא תחושת אשמה, התענג על צירופים לשוניים מוזרים או על סודות משפחתיים שהודעות הפטירה ניסו להסתיר ואגב כך דווקא העצימו. כשראה את שמו במודעה צרה בתחתית העמוד התפלא רק מעט. ברק לביא הוא לא שם מיוחד כל כך. אבל כשקרא את פרטי המודעה, לדעת מיהו הברק לביא האחר הזה שמת, התרחבו עיניו. הפרטים על ההלוויה, שתתקיים מחר בשלוש אחר הצהריים בבית העלמין ירקון, חלקה 16, הצביעו כולם עליו: בצער רב אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של ברק לביא. אשתו: מיכל לביא. בתו וחתנו: יעל ונתן פרנקל. בנו: שאול. השבעה בבית המנוח ברח' חיים לבנון 89 ברמת אביב.

לביא הניח את העיתון כנגד המגש הפתוח, ואחר כך הסתכל שוב במודעה, וידא שלא החמיץ דבר וגילה שאף מילה לא השתנתה: ברק לביא. מיכל לביא. יעל ונתן פרנקל. שאול. חיים לבנון 89, רמת אביב. כעת שם לב שבמודעה אחרת, צמודה למודעה המקורית אבל צרה מעט יותר, משתתף המכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי בהרצליה בצערה של אשתו, ד"ר מיכל לביא, ובצער המשפחה, על מותו של בעלה, מי ייתן ולא תדעו עוד דאבה. לא בלתי מתקבל על הדעת שעל פני האדמה התהלך ברק לביא נוסף, נשוי למיכל, אב לשאול וליעל הנשואה לנתן. אבל בלתי אפשרי שגר באותו רחוב ובאותו בניין ושאשתו היא ד"ר לביא מהמרכז הבינתחומי.

ברגע הראשון תקפה את לביא בהלה, אותו גל חום בחלל הבטן שאדם מרגיש כשידו נשלחת אל הכיס האחורי של המכנסיים ומגלה שהארנק שאמור להיות שם איננו. אבל הבהלה חלפה עוד לפני שהתגבשה למועקה והמחשבות דילגו בראשו במהירות גדולה, מנהרה צפופה של מכוניות מסנוורות. מדובר, אין ספק, במעשה התנכלות, מישהו רצה להתנקם בו ושלח לעיתון שתי מודעות על מותו. זוהי עובדה, ועובדה שאי אפשר לערער עליה (מאז היה לביא ילד, כשהיו מחשבותיו נסערות הִרבה להשתמש בביטוי זה בינו לבין עצמו). זו לא מיכל, בשום פנים ואופן לא, הוא צריך להתבייש במחשבה. הוא ידע שהיא עדיין אוהבת אותו - בזאת היה משוכנע. אפשר לחוש בדברים כאלה. אמנם אין לו ספק שהיא נוטרת טינה על שחדל לאהוב אותה. אבל לא ייתכן שעיבדה את הטינה למין נקמנות שוצפת, שמחייבת מחשבה ותכנון קרי רוח ושסופה להעמיד גם אותה באור מגוחך. לא, לא אישה טובה ומדויקת כמוה. עליו להתבייש במחשבה. בשנים שבהן הוא עוסק בייבוא ובתיווך עסקי רכש יריבים מועטים. אפילו הסכסוך עם ברמינגהם לוקרס הסתיים בלי שהצדדים נגררו לתביעות הדדיות. בבית המשפט לא הופיע מזמן. בקריירה שלו לא היו התגוששויות שעלולות להותיר רגשי נקם מרים כל כך למשך שנים. דיני עבודה אינם דיני משפחה. לפני כמה חודשים הסתכסך עם שכן שרירי שכלבת הדוברמן השחורה שלו, חלקת העור, שלא הייתה קשורה ברצועה, התנפלה על ג'וני ופצעה אותו בבטנו. הוא דרש שישלם פיצויים, אבל השכן סירב. אחרי חודש עזב את הדירה השכורה. לביא חשב לברר את פרטיו ולהגיש תביעה, אבל לא עשה זאת. סכסוך לא היה כאן, וממילא הוא הצד הנפגע.

במנהרת ההתגוששות התבהרה דמות של בן תפנוקים בשם יואב אורגד, צעיר נעים למראה אבל מופרע לגמרי שהקים רשת של בתי קפה בכספי אביו, איש נדל"ן אמיד, ובהלוואה מהבנק, מן ההתחלה שלושה בתי קפה ולא אחד. אחרי שהרשת התרסקה, שישה חודשים לאחר יום ההשקה הרועשת, התעלם מהספקים ומהעובדים שהיה חייב להם כסף, ואף התנהג כאילו עושק באמתלות משפטיות הוא טקס חניכה בעולם האמיתי. זה היה לפני חמש שנים. כמה מהעובדים התארגנו, ולביא התמסר לתיק ללא מידה וכמעט פּרוֹ בּוֹנוֹ. בסופו של דבר נכנעו אורגד ואביו לאיום שלו בהרמת מסך ונאלצו לשלם לתובעים את חובותיו של הבן כמעט עד השקל האחרון. במדינה כולה היו אולי שלושה עורכי דין בעלי ותק וניסיון כמוהו בהרמת מסך, ועורכי הדין של אורגד הכירו בסכנה. לביא זיהה את השנאה בעיניו של הבחור הצעיר בדיון האחרון לפני הפשרה, שאליו התייצב אורגד עם אביו ועם שלושה עורכי דין, מדורדר באחת מהר החלומות על רשת בתי קפה חובקת עולם וכתבות פרופיל מחמיאות במוספים הכלכליים למעמד של ילד נזוף שנגזר עליו לחזור לשחק בחדר בהוראת אביו. כן, אין בכלל ספק - אם מישהו עשוי לזייף מודעות אבל על מותו זהו יואב אורגד. כשילך עוד הבוקר להתלונן במשטרה הוא לא יחשיד את אורגד באופן ישיר, אבל ירמוז לשוטרים שכיווּן החקירה הזה עשוי להניב פירות.

ובכן, הוא יתלונן במשטרה: המחשבה על כך ליטפה את ברק לביא, מנחמת בהבטחתה שעל פני האדמה מתהלך אויב מר אך מובס שלו. כל חייו נהג לשחזר בדמיונו אירועים שהתרחשו ולדמיין אירועים ושיחות שעשויים להתרחש, מתסרט אותם לפרטי פרטים. לעתים התרגז ממאורע ישן ששִחזר כאילו אירע ממש באותו הרגע, ולפעמים התמלא שמחה על מאורע שקרה רק בדמיונו כאילו התרחש באמת. לא חלפו אלא כמה שניות מרגע שראה את מודעות האבל על מותו וכבר חזה מולו, מוחשי לחלוטין, את יואב אורגד מתקשר למחלקת המודעות של העיתון בשני קולות, בתחילה גברי ואחר כך נדמה לנשי, ומזמין בחיוך נכלולי את שתי מודעות האבל, ולא חלפו אלא שניות נוספות עד שהקול הנדמה לנשי נעלם ובמקומו הופיע קול נשי ממש של צעירה בהירת שיער, ציפורניה משוחות בלק אדמדם, עיניה גדולות, אחותו הצעירה של אורגד, אולי בעצם ארוסתו הטרייה, יש נשים שנמשכות לגברים מופרעים, חלקלקים, מתחזָה למנהלת לשכה במרכז הבינתחומי.

העיתון עדיין מונח לפניו, הרהר ברק לביא בשיחות שיחכו לו בימים הקרובים. ההתלוצצות עם רינת מזכירתו ברגע שראשו יציץ מבעד לפתח המשרד, "ובכן הידיעות על מותי היו מוקדמות מדי," הטפיחה הקלה על שכם שכנו יהושע, כשיבקר אותו הערב בביקורו השבועי הקבוע, או נכון יותר הכמעט קבוע, "היום אדם לא יכול לטוס לחוץ לארץ בלי שיהרגו אותו!" הפגישה עם שאולי בקדברה, שם יחגגו את חזרתו לחיים כביכול בכוסית של יין אדום ובצלוחית של אצבעות מאפה בצק במילוי תפוח אדמה, "ואתה כבר בטח התחלת להתאמן על אמירת קדיש?" זו תהיה הזדמנות להתקרב אליו. סוף־סוף לחזור להכיר את בנו, שמאז היה נער מתבגר הלך והתרחק ממנו ובשנים האחרונות נהפך לאדם זר ממש, ומתוך המפגש הזה ייוולדו מפגשים של קבע, הוא יקפיד מעתה לפגוש את שאולי פעם בשבוע לפחות. הטלפונים המנחמים של חברי עבר לאשתו, שדווקא הוא יענה עליהם, ויעורר תדהמה רבתי בצדו האחר של הקו. וכמובן, מכתב ההתראה הזועם למערכת של העיתון, התביעה לקבל פיצוי, ודרישתו, החשובה מהפיצוי החומרי, שהנהלים לאישורן של מודעות אבל ישונו כדי שמקרים כאלה לא יישנו. ישונו, יישנו, לביא שיחק במילים ונדנד קלות את כוס הפלסטיק שנותרו בה שיירים של מיץ העגבניות, שבע רצון מתיקון העולם שיביא העוול שנעשה לו.

הודעה בשמו של הטייס ביקשה מהנוסעים לא לקום ממקומותיהם בגלל תנאי מזג אוויר קשים. הדיילות אספו את מגשי הארוחות. חתיכה של לחמנייה שהתגלגלה אל המושב של לביא הציקה לו, והוא התרומם כדי להסיט אותה לרצפה. פתאום שוב התגדל בו גל החום של הארנק שהלך לאיבוד. הרי חלק מהשיחות שהתנדנדו בראשו לא שייכות לעתיד, אלא כבר התרחשו בעבר. העיתון ראה אור בבוקר. מאז חלפו כמעט עשרים וארבע שעות. מיכל, ילדיו, רינת, מכריו, חברותיה של מיכל, כל העולם כולו, מישהו מהם הרי בוודאי ראה את המודעות על מותו, וגם אם איש מהם לא ראה אותן, מישהו הרי ראה וסיפר למישהו אחר, כלומר האייפון שלו אמור לרחוש מהבוקר שיחות מודאגות או משועשעות, ואם לא הספיק לענות לשיחה אחת, הייתה צריכה לבוא בעקבותיה שיחה נוספת, ועוד שיחה ועוד שיחה עד שיענה.

הוא הוציא את האייפון מהתיק, החביא אותו מאחורי העיתון הפרוש, ואז נזכר ששכח לטעון את המכשיר בליל אמש והתהלך כל היום עם מכשיר כבוי. אנחת רווחה. איזו דאגה ודאי נגרמה בגלל התקלה הקטנה הזאת! לביא ראה לפניו את שאולי מתקשר ליעל ואומר לה, בסגנון היבש שלו, אבל ניסיתי, אולי איזה שלושים פעם, הוא לא עונה, נראה לי נגמרה לו הסוללה, ואת מיכל מחייגת שנית לפקידות הקבלה במלון שלו בלונדון, יעל דוחקת בה מאחורי הכתף, ומסבירה להן באותה סבלנות שחיבבה אותה על סטודנטים ובמבטא המתאמץ להישמע טבעי של האנגלית האקדמית, אני חייבת ליצור קשר עם מיסטר ברק לביא, איט איז וֶרי ארג'נט. הוא חשב לפנות אל אחת הדיילות ולהסביר לה את המצב, אולי בתא הטייס יוכלו לטעון את האייפון שלו, או יאפשרו לו לעשות שיחה קצרה לארץ, אבל בינתיים כבו האורות במטוס. שכנתו, שעל אפה נשמטו כעת משקפיים מיושנים עבי עדשות, נרדמה ונחרה בקול רועם, כאילו מושב המטוס הוא מיטת אפריון פרטית שאפשר להירדם בה רגע לאחר כיבוי האורות. על פי מסך הטלוויזיה שלפניו הייתה השעה בארץ שלוש וחמישים לפנות בוקר. לביא החליט לוותר. אחרי ככלות הכול, עוד כמה שעות ינחת המטוס, ואם יטלטל את בני משפחתו בשנתם ויעורר מחדש את ההמולה שוודאי כבר נוצרה הבוקר בהיעדרו, ושככה, רק יעזור לאורגד להשיג את מטרתו. אין שום סיבה לשחק את המשחק שלו.

הוא קיפל בזהירות את העיתון ארבעה קיפולים והחזיר אותו אל תיק הצד. מניסיונו כעורך דין ידע שלפעמים קשה מאוד להשיג גיליון מקורי של עיתון. אחר כך גישש אל השמיכה הכחולה הדקה הארוזה בניילון ופרש אותה על חזו באופן שהשתפלה עד הברכיים. הוא שלח מבט קצר אל האישה שמימינו, וכשראה ששנתה עדיין כבדה הגניב את ידו מתחת לשמיכה, פתח את כפתור המכנסיים, תמיד תחושת הכבדות הזאת בטיסות, והסיט את המושב לאחור. כשרווח לו הדליק את האור החלש שמעל המושב והוציא מתיק הצד את רובינזון קרוזו. בלי משים פגע מרפקו באישה המתנשמת, אבל דבר לא יעיר אותה. בכל זאת אנסה לקרוא. הוא קרא כמה שורות, והמילים התערבבו בראשו. מיד סגר את הספר, הניח אותו ברשת שעל המושב שכנגד, ואז נמלך בדעתו, הרי בטיסה הזאת כבר לא ימשיך לקרוא, והחזיר את הספר לתיק הצד. המטוס היטלטל בכיס אוויר ונורית המצַווה לחגור את חגורות הבטיחות נדלקה. התינוק שוב צווח.

לביא עצם את העיניים ומיד חזר אל המודעות. הליטוף המחמיא שחש בו קודם התעצם בבלילת מחשבותיו. המוות שאיחל לו יואב אורגד הפיח בו חיוניות. התמונות שנועדו להיות התגלגלו בראשו, אלו שכבר התגלגלו בו וגם תמונות חדשות. הוא תיאר לעצמו את קור הרוח הבלתי מודע לעצמו שבו יגלגל הערב שיחה פילוסופית עם שכנו יהושע על התקרית המוזרה הזאת, את ידו של העיוור הגלמוד מגששת אל כוס הקפה שהכינה לו העוזרת הפיליפינית ואת חוטמו הגדול, שחולש על פניו, רוטט ומתעצם כפי שקורה כשהוא מתרגש ממשהו. זו תהיה הזדמנות לשחזר אתו שוב את גלגוליה של פרשת אורגד, שללא ספק הייתה אחד ממעשי החסד הגדולים שעשה בעבודתו המשפטית - אלא אם כן יביא בחשבון את הצלתו מגירוש, בימים שבהם התנדב במוקד הסיוע לפועלים זרים, של הסטודנט הסיני לתואר שלישי שהתחתן עם נגנית כינור מהפילהרמונית. ייתכן שאחת מתוכניות הטלוויזיה של אחרי הצהריים תבקש ריאיון קצר עם האיש שפתח עיתון וגילה שהוא מת. אין סיבה שיסרב, ובלבד שיהיה ברור שהמטרה היא להעלות לסדר היום הציבורי את הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם יכול לפרסם בעיתון מודעת אבל על יריבו. חברו הקרוב מימי הצבא, רועי גנות, שאתו לא החליף מילה בשנה האחרונה, ודאי ינצל את ההזדמנות כדי להתקשר אליו ולחדש את הקשר, הם היו כמו אחים ממש. הוא יקבע אתו פגישה ליום שישי בבוקר לכל המאוחר, ואולי בעקבותיה יחזרו לשחק טניס יחד, אבל כבר בטלפון יאמר לו, המזל של המנוול הזה הוא שהורי כבר לא אתנו, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לאבא לו היה פותח את העיתון ורואה מודעה כזו, אז כבר היה לו עסק יותר מאשר עם המשטרה, כן? יהיה מפתיע אם לא תתעורר בו השראה לכתוב שיר חדש בעקבות המקרה - טלטלה כזו היא התמריץ הנפלא ביותר ליצירה, אם כי שום דבר לא עולה בראשו כרגע. אבל זה יבוא. מכל מקום, בשום פנים ואופן לא יניח לאורגד לשבש את סדר יומו, זו הרי מטרתו של האווזון הגאוותן. הוא ייסע במונית לביתו ברמת אביב, יתקלח ויחליף בגדים, יענה אולי רק לשניים או שלושת הטלפונים הדחופים ביותר, ומשם ימשיך למשרד ברכבת התחתית. בעצם, ייסע ישר למשרד, זו הרי הייתה התוכנית המקורית כשהבין שהמטוס מתעכב, יסיים כמה מטלות שמחכות לו, ואז יחזור הביתה, יישן עד הצהריים ויֵצא לתחנת המשטרה. למיכל יתקשר רק כשיגיע למשרד, והמילים הראשונות שיאמר לה יהיו, אני חושב שיש לי הסבר לסיפור המוזר הזה, או אולי קודם יתנצל שהאייפון שלו שוב נכבה בלי ששם לב ויסכים שהגיע הזמן שיעבור לטריפון.

כשהתקרבה הטיסה לשעתה השלישית התנמנם לביא, לא ישן ממש אבל ישן יותר משהיה ער, ועיניו נפקחו רק כשדיילת רכנה לעברו: "אדוני, תוכל בבקשה ליישר את המושב, אנחנו לקראת נחיתה." המטוס גלש למסלול רטוב. מטילי גשם ניתכו על החלונות. אמצע פברואר, ומזג האוויר משוגע, בלונדון סגרירי אבל בלי טיפת גשם או רוחות חזקות במיוחד, ובתל אביב זהו החורף הקר ביותר מאז החורף של 1950, שבשיאו נערם שלג דק ברחובות העיר.

הנוסעים קמו מהמושבים, פתחו את תאי האחסון והנחיתו את המזוודות על הרצפה בעיניים משורעפות. לביא נשאר לשבת, הסיר את השמיכה אבל לא שכח לכפתר קודם את כפתור המכנסיים ולסדר את הרוכסן. אף פעם לא הבין את החיפזון של אנשים להסתער על התיקים עוד לפני שנפתחו דלתות המטוס, במיוחד מאז קרא ידיעה על מחקר שלפיו עשרות אנשים נפצעים קשה מדי שנה בארצות הברית ממזוודות שנופלות עליהם במטוסים. האישה שלידו קמה לאטה ונעצה בו מבט לאה ומאשים, שזירז אותו לבדוק אם אכן לא שכח לרכוס את כפתור המכנסיים. הוא הבחין בגיליון של ידיעות אחרונות מקומט במושב ריק ולקח אותו לידיו, דפדף במהירות למדור מודעות האבל, אבל לא גילה שם מודעה על מותו. נראה שיש גבול למה שמר אורגד הצעיר מוכן להשקיע כדי להמיט צער על אויביו. לפני שהשליך בחזרה את העיתון אל המושב הזכיר לו התאריך משהו שלא נתן דעתו עליו קודם לכן, ושוב חש את הליטוף המחמיא על פניו. היום מלאו בדיוק שלוש שנים פחות חודש ליום שבו פרש רשמית מעריכת הדין ופתח משרד עצמאי לייבוא ולייזום עסקי, והנה דווקא ביום הזה טרח מישהו לסגור אתו חשבון על מהלך משפטי שעשה לטובת הכלל. יש כאן אפוא סמליות כלשהי.

כשהגיע אל השלט "דרכונים ישראליים" היה לביא משוכנע שכנוע מלא שהמודעה שפורסמה בעניינו היא מעשה נקם, כלומר שבעיני העולם הוא חי ולא מת. ייתכן שלולא היה משוכנע כך, היה מהלך האירועים העתיד לבוא משתנה תכלית שינוי. לו עצמו לא יהיה ספק בכך כשישחזר את קורותיו בראשו בימים הבאים. מכל מקום, כשהושיט את דרכונו לשוטרת שחומה ששׂערה אסוף בצמה ידעו פניו לומר שהוא עצמו האיש שבצילום, והיא, רעות נחמני על פי התג המוכסף, הוא יזכור את שמה, השליכה אליו מבט חטוף יגע של סוף משמרת ואמרה לו, "אתה צריך לעדכן את התמונה שלך, מר לביא." הוא לא ייחס משמעות למשפט הזה, אלא מלמל, מודע היטב לכך שזו הלצה שהיא לא תוכל להבין, אבל שהיא דרושה לו כדי שיוכל לצטט אותה אחר כך בשיחות על גלגוליו המשונים של אותו הבוקר, "אבל לפחות אני חי, כן?" משם המשיך אל מסוע המזוודות, וגילה, לשמחתו, שהן כבר החלו לזנק החוצה, ועוד יותר מכך, שהמזוודה החדשה שרכש בלונדון הייתה אחת הראשונות שהופיעו על המסוע, עניין שתמיד ראה בו אות שהמאזן הכולל של נסיעה הוא חיובי.

לביא יצא החוצה. הגשם היה חזק. הוא פנה שמאלה, אבל צעירה נמוכה בצמה בלונדינית הפנתה אותו ימינה. תחנת המוניות שינתה מקום. גבר נמוך וקירח, שעמד ליד שורת מיניבוסים ואיפר על המדרכה, שאל אותו, "ירושלים?" וכשהניד בראשו בשלילה הפנה אותו הלאה, אל תחנת המוניות. התור שהתנחשל היה ארוך. לשמחתו התקדמו הנוסעים במהירות, וכבר בשבע ושלושים וחמש דקות ישב במונית. הנהג, שהיה יכול להיות בן שלושים והיה יכול להיות בן ארבעים, אחד מאותם גברים ששילוב של שיער מקליש וכרס עם פני ילד שאינם מצליחים להצמיח זיפים מקשה את הערכת גילם, הניח את המזוודה בתא המטען והציע לו סיגריה, שנענתה בשלילה. לביא לא עישן.

בשנותיו כעורך דין, במיוחד לפני הקמת הרכבת התחתית, הִרבה לביא לנסוע במוניות. את הנהגים חילק לשני סוגים, אלה שרוצים לדבר ואלה שמעדיפים לשתוק. כמעט תמיד אפשר לדעת מהרגע הראשון על איזה סוג נפלת.

"חוזר מנסיעת עסקים?" הנהג נמנה עם הסוג שרוצה לדבר.

לביא הנהן, לא היה בטוח שהוא מעוניין בשיחה. הוא שקל לספר לנהג על מודעות האבל, אבל החליט להימנע מכך. אדם שלא מכיר אותו יתקשה להתרשם מכך שהוא יושב מולו חי אף שהתפרסמו שתי מודעות על מותו.

"אתה, יש לך פרצוף של עורך דין," אמר הנהג.

לביא התרשם מכושר ההבחנה, אבל העמיד פני נעלב. "פעם באמת הייתי עורך דין. היום כבר לא. אני מתעסק בייבוא, ייזום עסקי, דברים כאלה."

"התכוונתי לזה בתור מחמאה," ביקש הנהג לרַצות. אחר כך, כדי לחמוק מעמדת הנחיתות שנקלע אליה, הדליק את הרדיו ברשת ב'.

"קרה משהו בארץ בימים האחרונים?"

הנהג משך בכתפיים. "אתה יודע איך זה. הייתה תאונה אחת, בדרך לאילת. חמישה בני משפחה, כולל הסבתא, הלכו במכה. אבא, אמא, שני ילדים, סבתא. נסעו לחתונה של הבת דודה. רק הסבא לא נהרג. ברגע האחרון הוא נשאר בבית, כי לא הרגיש טוב. אתה מבין? מה שהציל אותו זה שהוא קצת היפוכונדר. הבחור שהרג אותם הוא נהג של משאית צבאית, אולי שנה עם רישיון. חמישה במכה. והוא לא קרה לו כלום, אפילו לא שריטה. לא שאני מקנא בו. איזה חיים יהיו לו עכשיו, כשהוא יודע שהרג חמישה אנשים?"

לביא מלמל משהו על נהיגה פראית. לפני שנים רבות שאל אותו נהג מונית, כשעמדו בפקק בדרך לדיון בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, אם הוא יכול לתאר לעצמו איזו טרגדיה קרתה לו. לביא הנהן באהדה, והנהג, הוא לא זכר את פניו או את קולו אבל זכר כל פרט בדבריו, סיפר שהוריו, אשתו, שני בניו וגיסתו נהרגו כולם חודש קודם לכן בתאונת דרכים, ורק הוא, שהיה באותו היום בנסיעה לקריית שמונה, ניצל. "ככה הם נהרגו, טראח, במכה! ואני ואשתי," המשיך הנהג ההוא באותו קול חלול כואב, "ארבעים ושתיים שנה היינו נשואים, בלי מריבה אחת, וכל לילה, כל לילה ארבעים ושתיים שנה, אני לא מגזים כאן במה שאני אומר לך, זה פשוט היה ככה, כל לילה הזדיינו. כמו שפנים. במטבח, באמבטיה, מול הטלוויזיה. כשהיו אורחים, והייתה מגיעה השעה תשע בערב, אשתי הייתה דופקת על השולחן בסלון, טק, טק, בעץ, והאורחים היו יודעים שזה הזמן ללכת כי הגיע הזמן שלנו להזדיין. טק, טק, כולם ידעו בדיוק לְמה היא מתכוונת בטק־טק הזה. ומה אני עכשיו, מה נשאר ממני?"

"נתנו לכם מדים?" שאל לביא את הנהג כדי לדחוק את הזיכרון מראשו. הוא הבחין שהנהג לבוש בחולצת צווארון מקווקוות בצבע תכלת.

"כן, זה חדש. בהנהלה אומרים שככה יותר מכובד."

"אה." לביא לא היה בטוח מה עמדתו בנושא.

"טס הרבה?" שאל הנהג.

"סליחה? פשוט חשבתי על משהו אחר."

"שאלתי אם אתה טס הרבה? יוצא לך לנסוע הרבה?"

"בערך פעם בחודש."

הנהג שלף כרטיס ביקור של התחנה. "הנה, שיהיה לך המספר. יש לנו מבצע עכשיו. נסיעה מתל אביב לנתב"ג ביום מאה ועשרים שקל. בלילה מאה וחמישים. בכל תחנה אחרת זה שלושים אחוז יותר לפחות. ואנחנו מתחייבים שהנהג מחכה לך עשר דקות לפנֵי."

לביא השמיע שריקת התפעלות. "זה מחיר טוב. אני מתכוון, בשביל הנוסעים."

"כן."

"לכם זה בכלל משתלם?"

"בטח משתלם. אחרת זה לחזור בלי נסיעה לתחנה."

"אה." לביא חשב, בפעם הבאה באמת אזמין מהם ולא מהקסטל, למרות שבקסטל תמיד נחמדים. לחסוך חמישים שקל בכל נסיעה זה לא עניין של מה בכך.

"נשוי?" שאל הנהג.

"סליחה?"

"נשוי? כי כשנשואים, הרבה נסיעות זו יכולה להיות בעיה. כלומר, אצל חלקן. לא שאין לזה את היתרונות שיש לזה."

אה. זה הכיוון שהנהג רוצה להוליך אליו. לביא רצה להשיב שהוא נשוי ובכך לסיים את העניין, אבל לא היה מסוגל. מוזר באיזו קלות אנשים יכולים לשקר לקרובים להם ביותר וכמה גדול הקושי לשקר לזרים מוחלטים.

"כן. נשוי. בעצם, פרוד. כלומר, לא פורמלית פרוד, אבל בפועל פרוד. אנחנו גרים באותו בית. ופורמלית אני נשוי." הוא אמר את האמת. וכמעט הוסיף, חוץ מבוקר טוב וערב טוב ומתי אתה חוזר ושוב השארת לי להוציא את הפח אין בינינו כלום. אנחנו אפילו לא ישנים באותו חדר.

"אה. מצטער." הנהג שלח אליו מבט מהיר. כנראה ציפה לתשובה אחרת. הוא הנמיך את קולו של שר התחבורה, שהתראיין ברדיו. "בגלל הנסיעות?"

"סליחה?"

"בגלל הנסיעות נפרדתם?"

"מה הכוונה?"

"לא חשוב. לא שהתכוונתי לחטט. אני בעצמי נפרדתי מחברה שלי לפני חודש. ארבע שנים היינו לא פה ולא שם. אתה מבין. בסוף החלטנו לחתוך את זה."

"אני מבין," אמר לביא. התנועה בכביש זרמה. הוא יהיה במשרד בשמונה ורבע לכל המאוחר. שר התחבורה התחלף בשיר נוגה מותאם לטרגדיה. ראיתי ציפור רבת יופי. ציפור רבת יופי כזו לא אראה עוד.

"אתה אפילו לא יכול להתחיל להבין!" הנהג היה להוט לספר את הסיפור. "זאת אמא שלה, כן? טרטרה לה בראש שהיא יכולה להשיג מישהו הרבה יותר טוב ממני. היה איזה בחור אחד שהסתובב סביבה עוד מהתיכון, סטודנט למשפטים, די דומה לי אם לומר את האמת, זאת אומרת מהבחינה החיצונית, ואני זוכר איזה יום ששמעתי מעבר לדלת את האמא שלה עושה רשימה של היתרונות והחסרונות שלנו, לא תאמין, אני, אם לא הייתי שומע את זה במו האוזניים שלי, לא הייתי מאמין בעצמי, גובה, משקל, צבע עיניים, חוש הומור, לפי הראש שלה גברים הם גאדג'ט, אתה מבין, ובסוף אמרה שבגלל שההוא יהיה עורך דין ואני סתם נהג מונית אז ההוא לוקח. רצתה לראות את הבת שלה מסודרת. כאילו שהיום כל עורך דין מוצא עבודה. או כל רואה חשבון. כאילו שלא היה רשום בעיתון שיש ששת אלפים עורכי דין מובטלים. כל הזמן סכסכה, כל הזמן הסיתה אותה נגדי. למה אני מהבוקר עד הלילה על הכביש, למה אני לא לוקח אותה לחו"ל, למה לא שלחתי פרחים. למה ולמה ולמה, ושום דבר לא עזר. ואפשר לחשוב שאני נוהג במונית בשביל התענוג. יש חשבונות בסוף החודש שצריך לשלם. זו העבודה שלי."

"אני מבין," אמר לביא שוב בלי מחשבה. הוא שינה את השעה בשעונו לשעה המקומית. במחשבתו החליט שאם יגיע למשרד לפני רינת, כשתיכנס לא יאמר לה מילה בעניין מודעות האבל. קור רוחו ירשים אותה. אם כי, בעצם, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שרינת לא ראתה את המודעה בעיתון. הוא מעולם לא ראה אותה קוראת הארץ. מיכל - אין ספק שראתה. הם מנויים על העיתון, וגם אם דילגה, מישהו במרכז הבינתחומי בטוח הפנה את תשומת לבה. אבל לא רינת.

"בסוף, אתה יודע איך זה נגמר? יש לי מישהי, כלומר, היא הייתה החברה הראשונה שלי. עוד מהתיכון. רוני. חברוּת בוסר, כן? אבל חברות. היום אנחנו רק ידידים, אבל קרובים, קרובים, היא כמו אחות בשבילי. יש דברים כאלה. והיא אמרה לי, טחנה לי בראש, שאני צריך לחתוך את זה, כי אחרת אני סתם אאמלל לעצמי את החיים. ובסוף נפל לי האסימון, שזה בדיוק מה שאני עושה - מאמלל את עצמי בשביל משהו שאין לו סיכוי."

לביא הנהן. הדברים של נהג המונית התערבבו בשיחה עם נהג המונית ההוא, שאיבד את משפחתו, ואלה ואלה התערבבו במחשבות שלו על מודעות האבל. הוא שאל את עצמו אם יש תקדים לפרסום מודעת אבל כדי לנקום. אם לא טעה, קרא פעם שבמערכת בחירות כלשהי לראשות עיריית ירושלים, או אולי בעצם עיריית רחובות, היה מקרה כזה. פעילים של מועמד חרדי אחד נגד מועמד חרדי אחר. אבל אז נתלו המודעות על כמה קירות ולוחות. בהתחשב בקלות הביצוע, מפתיע שאין לתעלול הזה תקדימים רבים.

"ותבין - זה לא שאני לא מרגיש הקלה, כן? יש הקלה. אבל זה לא פשוט. כי הייתה בינינו אהבה גדולה שאתה לא יכול לדמיין. היו הרבה ימים, אני מתכוון כמה חודשים, לא ימים, שהרגשתי שכאילו הגורל הועיד שנהיה ביחד, שזה לא מקרה שנפגשנו, למרות שזה היה לגמרי מקרה. אבל בגלל האמא שלה זה פשוט לא היה יכול לעבוד. תאמין לי כשאני אומר לך שניסיתי הכול."

הם פנו לכיוון אבן גבירול במחלף גני התערוכה. בדרך אל הגשר הצטופפו מכוניות בפקק רטוב.

"בזמן האחרון אני שואל את עצמי, אולי בגלל המצב רוח שלי ממה שקרה, אבל ככה אני שואל את עצמי, אם יש בכלל דבר כזה אנשים מאושרים. אפשר להיות מאושר בחיים האלה? אני מתכוון, לא יום־יומיים, אלא הרבה זמן. אז אתה שואל אנשים והם אומרים לך שכן, אבל איך אתה יכול לדעת שהם לא משקרים? אתה לא מאמין איך שאנשים משקרים. אני אספר לך משהו, ככה בינינו. החבר הכי טוב שלי, מהילדות, רמי קוראים לו, התחיל לפני שנה לעבוד בתור טכנאי בבזק. הוא היה מספר לי שהוא מרוויח עשרת אלפים נטו בחודש. כלאחר יד, כמו שאומרים, בשביל לעשות רושם. ואז לגמרי במקרה, לפני חודש אני אצלו בבית, ואני מציץ על השולחן במטבח שלו, היה שם תלוש משכורת שכתוב עליו בנטו ששת אלפים חמש מאות ארבעים ושלוש. אתה מבין? בנאדם, החבר הכי טוב שלי, שיקר לי בפנים. מה יצא לו מזה? מה הרוויח מזה? העיקר שיקר."

אישה צעירה דילגה מהכביש לכיוון מגרשי הטניס כאילו הוא משטח החלקה.

"תעשה את החשבון לבד." בקולו של הנהג היה עכשיו להט ממש. "אחד משני זוגות מתגרש. אז הם לא מאושרים. וישנם אלה שלא מתגרשים בגלל הילדים, והם לא מאושרים. ואלה שלא התחתנו למרות שחיפשו. ואלה שהתאלמנו. ואלה שחולים, ואלה שנכים, ואלה שמובטלים, ואלה שיש להם פחות מדי כסף ואלה שיש להם יותר מדי כסף, ואלה שלא טוב להם בעבודה. אז מי נשאר?"

לביא הקשיב למשפט פה ולמשפט שם, מספיק כדי להתרשם שנהג המונית מדבר מדם לבו אבל לא מספיק כדי להביע דעה, והבין שעליו למלמל איזו אמירה בלתי מחייבת.

"טוב, אתה עוד אדם צעיר. אני בטוח שעוד יהיו לך הרבה ימים טובים." המשפט הזה מתאים לכל מקרה, ובלבד שאכן מדובר באדם צעיר. הוא חשב פתאום, לנהג המונית ההוא, שאיבד את משפחתו, הייתי צריך לומר שארבעים ושתיים השנים האוהבות שהיו לו עם אשתו הן יותר ממה שרוב האנשים זוכים לו, ודמיין את הנהג האבל משיב לו, זה הדבר הכי חכם ששמעתי. כל כך הרבה אנשים ניסו לנחם אותי, ודווקא מנוסע שמעתי את הדבר הכי מנחם. אתה לא יודע כמה אני מודה לך.

הפקק השתחרר. הנהג הרהר ברצינות באמירה על הימים הטובים שעוד יהיו לו, כאילו הייתה בה משמעות נסתרת, והשתתק לראשונה. טריפון צלצל. זו הייתה אמא שלו, שביקשה שלא ישכח לאסוף לה את התרופות מבית המרקחת, ואז התכעסה על הבטחה שהבטיח לסדר איזו ידית של דלת שנשברה ולא קיים. הנהג התמסר כולו לנזיפה, שוכח לגמרי מקיומו של ברק לביא, ורק כשפנו לכיוון אבן גבירול שאל אותו איזה מספר, כאילו הבאתו אל היעד היא המשימה המשנית בנסיעה הזאת. "זה בהתחלה של אבן גבירול, בבניין של וואלה, איפה שהסניף של ארומה," אמר לנהג, והנהג הנהן והמשיך להצטדק באוזני אמו, קולו מתגבה משנייה לשנייה. הוא עצר מול בניין המשרדים, חוסם נתיב שלם. "מאה שמונים שקלים," אמר בזמן שהוציא את המזוודה מתא המטען. לביא לא שכח לקחת את הקבלה ולאסוף אל הכתף גם את תיק הצד, למרות שכבר גירד בו לעלות למשרד.

טיפות של גשם ריקדו עליו, צפופות דיין להטריד אבל לא כדי שישלוף את המטרייה מתיק הצד. האוויר היה קר. איש של חורף הלך לאטו, ידיים תחובות בכיסים, פיו פולט הבל. לפניו התרוצץ כלב ורחרח בקדחתנות את העפר הרטוב שליד העצים הנטועים במדרכה. שני נערים, ללא מטריות, רצו לכיוון תחנת אבן גבירול צפון, שמעבר לכביש, אחד מהם קל רגליים ואחד מתנשף, והמתנשף צעק לקל הרגליים, "יא מניאק, תחכה." ריח של קפה עמד באוויר. תל אביב הייתה יפה בעיני לביא בימים של חורף.

בכניסה לבניין שבו שכן משרד הייבוא והייזום העסקי שלו עמד מדי בוקר, חוץ מימי ראשון, בדייקנות של חייל ממושמע העולה למשמרתו, כנר עצוב מראה, איש נמוך קומה ששערותיו הלבנות הדלילות מסורקות כלפי מעלה כקיסמים. כבר שנה עמד שם. האוזן של לביא הייתה בקיאה דיה להבחין שהוא נגן מקצועי, אם כי בהחלט לא וירטואוז. צר היה לו עליו. מעולם לא שוחחו, אבל לביא סיפר לעצמו על מהנדס מכונות רוסי שהוא גם נגן חובב מילדות, כל חייו טיפל באמו החולה ונשאר רווק, ולבסוף מצא את עצמו בארץ ללא עבודה וללא משפחה, מתקיים מקצבת זִקנה בלבד, והנגינה היא תוספת הכנסה הכרחית וגם הזדמנות חברתית בשבילו. לפחות פעמיים בשבוע היה לביא מניח מטבע של עשרה שקלים בנרתיקו הפתוח, מקפיד לא ליצור אתו קשר עין. המעשה תמיד עורר בו הרגשה טובה בצורתה הפשוטה ביותר, ואם נעדר הנגן בבוקר שאינו יום ראשון, גילה לביא שהוא דואג לגורלו. עכשיו פשפש בארנקו ובכיסו כדי להוציא משם עשרה שקלים, וכשכבר אחז במטבע ועמד להניחו בנרתיק הבחין שזהו מטבע של המלך צ'רלס והניח אותו בכיס. רגע חשב לתת לנגן שטר של עשרים, אבל דחה את המחשבה והמשיך הלאה, אל המשרד. הנגן יודע שלא אקפח אותו, אמר לעצמו, בכל זאת, כבר שנה בערך, וכבר ראה כיצד רינת פורטת לו שטר של עשרים לשני מטבעות.

משרדו שוכן בקומה השנייה. על הדלת תלוי שלט מתכת, "עו"ד ברק לביא - ייבוא וייזום עסקי", הסימן החיצוני היחיד לקיומו. כשעלה במדרגות הבחין בכתם של קפה מעורבב בשיירים של חול. צריך לבקש מרינת לדבר עם אנשי התחזוקה, אולי דבר ראשון אגיד לה משהו בעניין, זה ישדר עסקים כרגיל יותר מכל מחווה מאולצת.

הדלת הייתה פתוחה למחצה. רינת דיברה בטלפון. לביא הסתכל בשעונו. שמונה עשרים ושבע. בדרך כלל רינת לא הגיעה לפני תשע. ייתכן שידעה שמחכה לה עבודה רבה בעקבות פרסום המודעות. ואולי סתם רצתה להימנע מהפקקים של יום גשם. אין שום אפשרות שאיש לא סיפר לה על מודעות האבל, חשב בזמן שהלך אל הדלת, וגם החליט מה יהיה המשפט שיאמר לה ברגע שיראה אותה, בכל זאת זה יהיה, "ובכן, הנה אני, חי וקיים," ואז יקרוץ, יניח את המזוודה ויעיר בשלווה על הלכלוך במדרגות. מבעד לדלת הוא שמע את רינת, קולה איטי וכמעט עבה כרגיל, אומרת בהתגבהות, "זה היה פתאומי לגמרי."

רינת הבחינה בו והטתה את שפופרת הטלפון לצד. פניה היו לאים. הוא חייך אליה. גבותיה הזדקפו בתנופה קלה. הוא שב וחייך אליה. המילים ובכן, הנה אני, חי וקיים, התקרבו לצאת מפיו. אבל גבותיה, ששבו והזדקפו, והפעם בתנופה גדולה יותר, שהעידה על קוצר רוח ואי־הבנה, עצרו אותו. לפעמים יכול מבע פנים אחד לספר על מהלכם העתידי של חיים שלמים. עיניו המצומצמות של הרופא התורן במחלקה בלילה שנפטר אביו. הרִיק בעיניה של מיכל כשהסתכלה עליו ליד שולחן ארוחת הערב, באחד מרגעי השתיקה ביניהם. ועכשיו גבותיה המזדקרות של המזכירה.

"אני יכולה לעזור במשהו?" רינת שאלה אותו. פניה לא שידרו אפילו את האות הקל ביותר של השתתפות במהתלה.

הוא אמר בקול כמעט רגיל, "תעשי לי טובה, אין לי חשק למשחק הזה."

רינת קירבה את השפופרת לפיה. פניה לא העידו שקלטה את משמעות דבריו. "סליחה, אדוני," אמרה לצדו האחר של הקו, "אני אחזור אליך אחר כך."

היא בחנה את פניו של לביא, שהתקרב אליה. "אתה קרוב שלו?" שאלה.

הוא שתק.

"פשוט אתם קצת דומים, אז חשבתי שאולי אתה בן דוד, או משהו."

היא חיכתה שיאמר משהו.

"אולי לא שמעת. ברק לביא נפטר. שלשום. דום לב פתאומי, באמצע הרחוב. מול המשרד. ההלוויה יוצאת עוד כמה שעות. דחו אותה, כדי שהבן שלו יספיק לחזור מחו"ל."

היא בחנה את פניו המחווירים, שאי־ההבנה בהם הייתה מוחלטת, בהשתאות גוברת.

"אני מצטערת אם אני נשמעת קצרת רוח, אבל יש עניינים שאני צריכה לסגור. זה היה משרד פרטי שלו, רק אני עבדתי אתו. אתה יכול לתאר לעצמך."

לביא עדיין לא אמר מילה. הוא רצה להורות לה בקול שקט וסמכותי, אני לא אגיד את זה עוד פעם, די עם השטויות האלה, או אפילו להתקרב אליה ולנער אותה, לתת לה סטירה מצלצלת אם צריך, עד שתישבר ותחדל מהעמדת הפנים. אבל הנחישות השלֵווה, שלא היה בה חותם המאמץ של הזיוף, נטעה אותו על מקומו. המשרד הסתחרר סביבו. תיק הצד נשמט. בכל זאת הצליח לייצב את עמידתו ולשחרר את עיניו מערפולן. הכול נראה בדיוק כפי שהיה כשעזב ללונדון - פניה הכבדים של רינת, הסנטר המשורבב, המעיד על שיניים שלא יושרו בילדות, דלת חדרו הסגורה, הצמח גדול העלים בעציץ, הקריקטורה של הקוף המכסה את העיניים התלויה מעל עמדת המזכירות בקיר הצבוע בכחול, המטבחון הקטן, השיש שעליו מונחת הפוכה הכוס הישנה שכתוב עליה האבא הכי טוב.

"אפשר אולי להציע לך כוס מים, אדוני?" בקולה של רינת נשמעה עכשיו חמלה סמויה. "אתה נראה לא טוב. אני באמת מצטערת. אני משתתפת... זו מכה לכולנו."

עיניה הצטמצמו לעברו, כעדשה של מצלמה המתכוונת אל פרט אחד בעצם מרוחק. "זה מוזר..." אמרה, ואז חזרה בה למראה חיוורונו, "אתה בטוח שאתה לא רוצה כוס מים?"

לביא הניח את היד על הבטן, מתאמץ לבלום את מה שהתגעש ועלה בה, הרים את המזוודה מהרצפה, היטיב את תיק הצד שנשמט מכתפו, הסתובב בשתיקה, ורץ במדרגות החוצה מהבניין. הוא התפרץ מדלת הכניסה אל הגינה האחורית של בניין המגורים הצמוד לבית המשרדים, חלף על פני נגן הכינור והספיק, גם במצוקתו, לפרש ציפייה בפניו, ואז עצר מאחורי שיח גזום מטפטף, נעליו ומזוודתו משתקעות בבוץ, וכשהביט סביבו והיה בטוח שאיש אינו רואה אותו רכן אל האדמה והקיא את מה שהעמיס על בטנו בטיסה. מהאדמה עלה ריח של אחרי גשם, סמיך כהבל מרק, ועכשיו התערבב הריח הזה בצחנת הקיא. הוא קינח את שפתיו בידו, התרומם, ושוב ההתגעשות, ושוב הקיא, נותר עוד משהו ממיץ העגבניות הזה. ההקאה הקלה עליו. הוא התיישב על הקרקע, שיתלכלכו המכנסיים, מה זה חשוב עכשיו, והסדיר את נשימתו. אחר כך פתח את ברז המים של החצר בכוונה להרטיב את פניו שהתייזעו, וקילוח חזק מכפי ששיער שטף את חולצתו. הוא גרף אליו מעט מים, ינק אותם לפיו וערסל אותם על פניו, ואז, רטוב ומרוט, נשען על הקיר.

עכשיו עשה לביא דבר שמעולם לא עשה: הוא צבט את עצמו. צביטה לופתת בעור הרטוב של כף יד שמאל, עד שהרגיש כאב של ממש. הוא הזדעזע מהשתמעותו של מעשה הצביטה, מההכרה שנחבאה בו כאילו ייתכן בכלל שלפני יומיים צנח ברחוב ומת, אבל מיד הרגיש רוממות רוח מתקוממת נגד התעלול החולני שנעשה בו. הרי לא יכול להיות שום הסבר אחר: נעשה בו תעלול חולני. הוא לא צריך לצבוט את עצמו כדי לדעת שהוא חי וקיים. הוא הולך ונושם, חושב ומדבר. הוא ראה אתמול בלונדון את מרי פופינס, הוא אכל בוטנים ושתה בירה בפאב, הוא עלה למטוס, הוא נסע במונית, דרכונו הוחתם. אנשים ראו אותו. אנשים דיברו אתו. הוא הקיא רק לפני דקה, הנה הַקיא נספג באדמה שמולו. הוא קיים, זוהי עובדה, ועובדה שאי אפשר לערער עליה. יש רק הסבר אחד להתנהגות של רינת: יואב אורגד שיתף אותה במזימה שלו. הוא שילם לה סכום כסף יפה כדי שתעמיד פנים שמת. תאוות נקם גדולה כל כך פיתח הבחור הצעיר הזה, והרי אמצעים יש למשפחה שלו, שיכול להיות שאפילו חמשת אלפים, או עשרת אלפים שקלים, החליפו כאן ידיים. והיא, מה אכפת לה לשתף פעולה, היא ודאי התכוונה לעזוב ממילא, אם לא מחר אז בעוד כמה חודשים, אז למה שלא תעזוב מחר ותעשה קופה. היא הרי זקוקה לכסף. רק לפני חודש באה אליו ושאלה אם יוכל לתת לה העלאה, והסבירה בקול נרעד שאמה זקוקה לטיפול שיניים יקר, יותר משלושים אלף שקלים, והיא חייבת לעזור לה. יש לה חבר, בחור מוצק, מתולתל־שחורים, עובד במוסך, רם או רן שמו, לא, רן, זה שמו, רן, פעם אחת בא לקחת אותה מהמשרד, ואדישותו, היעדר ניסיון כלשהו לשאת חן בעיני המעסיק שלה, לא מצאו חן בעיני לביא. וגם פניו. לביא הגיע למסקנה כבר בנעוריו שאין אמת בדרישה לא להסתכל בקנקן. כאשר אתה רואה אדם שפניו מצחקים ועיניו מאירות הוא בדרך כלל אדם טוב, וכאשר אתה רואה אדם שעיניו עכבריות, מתרוצצות, ופניו הנוקשים זעופים בבוז, כמו רן זה, אתה יודע שטובה לא תצמח ממנו. אישה צעירה בסך הכול, היא לא יודעת שאולי יהיו תוצאות פליליות למעשה שלה.

זה מין בוקר הזוי שעוד אדבר בו רבות, ניסח מחשבה מסתלסלת, הרי לכל העניינים האלה יש הסבר פשוט וסביר, שכרגע אני עייף מכדי למצוא אותו. העיקר לשמור על קור רוח. רגע אחד חשב לעלות בחזרה אל המשרד ולעמת את רינת עם נוכחותו. תהיה הסיבה להתנהגותה אשר תהיה, הוא לא צריך להיות זה שעומד נבוך מחוץ למשרדו. אחרי ככלות הכול זה המשרד שלו. מי יודע אֵילו נזקים היא גורמת שם. אבל הוא החליט לא לעשות כך. העניינים עלולים להיגרר לעימות פיזי, ואין שום דרך לצאת טוב מעימות כזה. לא, בינתיים יבליג. יבליג וישמור על קור רוח, העיקר לשמור על קור רוח. אבל כשילך לתחנת המשטרה אחרי הצהריים יגיש תלונה גם נגדה. הוא לא יקבל שום גמגום ושום התנצלות, שום "מר לביא, זו הייתה שטות של רגע", ושום "מר לביא, הייתי צריכה את הכסף בשביל אמא שלי". אבל כל זה יכול לחכות עד אחר הצהריים.

יש רק דבר אחד שהוא רוצה לעשות עכשיו. להגיע הביתה. ג'וני יקפוץ עליו. הוא יתקלף מהבגדים המצחינים, יישאר בתחתוניו, ויעטוף את עצמו בשמיכה. אחר כך, עדיין עטוף בשמיכה, ייגש אל שולחן המטבח, היד תישלח אל הטלפון, שיחה אחת למיכל תעשה סדר בדברים, ואם מיכל מלמדת, ידבר עם שאולי או עם יעל, העיקר לסלק את הצל הקטן של הספק ולהשיב את מהלך החיים למסלולו. ואז יְשַקַע את עצמו באמבט מוקצף של מים חמים, וכשיתקררו לא יהסס לשוב ולפתוח את ברז המים החמים, ויתעלם מצלצול הטלפון, שיצלצל ויצלצל מטעמם של הדואגים לשלומו, ויתעלם גם מג'וני המרחרח ליד הדלת ומחשב אם יוכל לשטות באדונו כאילו עדיין לא קיבל את טיול הבוקר שלו, שהיה באחריותו של לביא כשהיה בארץ. ואולי יפנק את עצמו, הרי אין אף אחד בבית. הוא ימרח ממרח לַבַּנֶה על חתיכת בגט טרי, או יבצע פרוסה גדולה של עוגת פרג, וייקח את הפרוסה עם כוס הקפה לאמבט המוקצף. שם ייתן לגופו לצוף וגם למחשבותיו, ואחר כך ילבש אימונית ויישן שעתיים או שלוש. אחרי הצהריים ילך למשטרה, אולי יצטרפו אליו יעל או שאולי או שניהם. הם יצחקו על מה שקרה, לשאולי יש הומור מקאברי. כבר מזמן לא הלך לאיזשהו מקום עם אחד מילדיו.

מחוגי השעון התקרבו לתשע וחצי. לביא שוב חש בהתגעשות בבטן, אבל כשכרע להקיא לא נפלט דבר, וטוב שכך, משום שאחת השכנות בבניין, שירדה למטה להוציא את הפח, לטשה אליו מבט. המצח שלו היה חם. הוא הזדרז לעמוד על רגליו, האישה עדיין הסתכלה, וניער את המקטורן שלו ככל שיכול משבבי החול והמיץ שדבקו בו ואחר כך גם את אחורי מכנסיו. הוא הבחין שטיפות מהקיא שלו דבקו בתיק הצד והתערבבו בבוץ שאחז בו כשכרע אל הקרקע, ושטף תחת הברז, אבל התערובת מעוררת הגועל לא נעלמה לגמרי, ומתוך שלא מצא מוצא אחר תחב את התיק במאמץ לכיס הפנימי המרושת במזוודה שלו, היכן שהיה מניח גרביים מלוכלכים בנסיעות ארוכות יותר.

עכשיו התלבט אם לחזור במונית או ברכבת התחתית. בניווּלו הנוכחי לא נאה שיסתובב בין בני אדם. נהג המונית הוא אדם אחד ולא ציבור גדול, והוא ייקח אותו עד פתח הבית, אבל הוא הרגיש לא בנוח להיכנס למונית כשגופו נודף צחנה, והתעורר בו דחף להיות במקום ציבורי הומה מאדם, מקום שאולי ייתקל בו בחבר או בקולגה שיכיר את פניו. היה לו מינוי חודשי, ובדרך כלל הגיע למשרד, מקום שאין בו אפילו הסתברות של חניה, ברכבת התחתית ולא במכוניתו.

לביא גרר את מזוודתו והלך לכיוון השלט "אבן גבירול - צפון". על גג מכונית דייהטסו כחולה שחנתה באדום־לבן סמוך לשער הכניסה ראה עורב מכרסם בשקדנות חתיכת אגס. בניסיונו הכושל להתאים את זווית מקורו לליבת האגס לבשו פניו ארשת מגוחכת. מעולם לא ראה מראה כזה. הלוח החשמלי מעליו הראה שהרכבת שתחנתה האחרונה היא רחוב סוקולוב ברמת השרון תגיע עוד שתי דקות. דעתו הייתה מוסחת, ואחד מדרי הרחוב שהפכו את הרכבת התחתית למעונם, תרמיל גדול על גבו וצחנה נודפת מגופו, התנגש בו וכמעט הפיל אותו. לביא ירד במהירות במדרגות הנעות. הרכבת עמדה בתחנה. בשעה הזאת של היום היו הקרונות ריקים למחצה. הוא התיישב מול חייל וחברתו שעלו אתו. החייל הניח את הרובה שלו בין רגליו וכרך את ידו הימנית סביב צווארה של החברה, שנראתה צעירה ממנו בשנתיים לפחות. הם התגפפו. העייפות הגדולה שחש לביא כשעלה למטוס שוב הכבידה. הוא עצם עיניים אבל נזהר לא להירדם. זמן הנסיעה מתחת לאדמה בין משרדו לביתו היה שבע דקות, כולל העצירות בשלוש התחנות שבדרך. עיניו של לביא התפזרו בקרון. הן נתקלו בבחורה צעירה, לבושה בביקיני, שעוּנה על עמוד באחד מחופי אילת, ים כחול מאחוריה ושמי תכלת מעליה, ולצדה סיסמה של משרד התיירות באנגלית, Israel, where the sun always shines.

הרכבת עצרה בתחנת האוניברסיטה - מרכז הספורט. בחוץ קידמה את לביא סערת גשם מחודשת. הוא פתח את המטרייה והלך בצעדים מהירים לרחוב חיים לבנון 89. כשעמד ברמזור היה נדמה לו שבמיצובישי שחלפה לאטה מולו יושב משה, הבעלים השותף של הניקוי היבש מהמרכז המסחרי של נווה אביבים. הוא נופף לו לשלום אבל משה לא הבחין בו. בחורף כולנו נראים כמו מטריות מהלכות, גיחך לעצמו לביא. הגשם התחזק, חודר בעד המטרייה. גם רעם נשמע. על המדרכה התבוצצו גללי כלב ורגבי אדמה רטובים. כמה טיפות מים חלחלו אל גרביו מבעד לנעלי העור הכהות שלו, זה המחיר של קנייה בחנות עודפים, ורגליו נעשו לחות. הוא הביט למעלה, אל דירתו שבקומה הרביעית, בצד הפונה אל הרחוב. החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים.

לביא הקיש את קוד הכניסה של הבניין, 1234, ופתח את דלת הזכוכית. שאולי תמיד אמר שגנב מתוחכם לא יתקשה לפרוץ את הקוד. די שיעיף מבט בדיירים המבוגרים בצאתם להשליך את הפח שינחש באיזה רצף של ארבע ספרות בחרו. ממילא השאירו דיירים מרושלים את הדלת פתוחה פעמים רבות. לא הועילו ההפצרות החוזרות של גרינברג מוועד הבית, מנוסחות בסרבול באותיות מחשב ומהודקות אל לוח המודעות הנעול בזכוכית שמול המעלית.

להשליך את הגרביים הרטובים לסל הכביסה ולהשתקע באמבט חם, חשב לביא בזמן שהמעלית הצרה המיועדת לקומות הזוגיות ירדה לאטה אל קומת הקרקע. הגרביים חייבים להיות רטובים כדי שהעונג של האמבט החם יהיה שלם. מכל העניין כולו יֵצא רק טוב, אמר לעצמו, מכל העניין כולו יֵצא רק טוב במידה כזו שלימים עוד אחשוב שיזמתי אותו בעצמי. התעלול הנבזי שעשו לו יהפוך ליום הראשון בחייו החדשים, הטובים יותר - חייו כפי שהיו צריכים להיות. ראשית, המופרע הזה, יואב אורגד, ייכלא מאחורי סורג ובריח, מי יודע מה הוא עוד תכנן לעולל ואיזה מזל היה לי שהוא נפל כבר בתעלול טיפשי כזה. הרגשות שהתעוררו במיכל כשחוותה את מותי כביכול, ובכן, זה ודאי כבר מאוחר מדי, מבחינתי מאוחר מדי, אבל בכל מקרה, לפחות הם יקלו עלי להסביר לה מדוע אנחנו חייבים להיפרד, יהפכו את הפרידה שהיא בלתי נמנעת לנעימה יותר, נטולת טינה. גם עם יעל ושאולי דברים ישתנו. הייתה להם שנייה אחת מרוכזת של הצצה לעולם בלעדי, והשנייה הזאת גרמה להם להיזכר בכל הרגעים היפים ולבַכות את היעלמותם. מתוך אנחת הרווחה שחשו כשנוכחו בכזב שבמודעות הם יחדלו לראות בי מובן מאליו.

המעלית הגיעה ריקה. לביא לחץ על הכפתור של הקומה הרביעית והסתכל במראה. פניו נראו לו חיוורים מעט, אך חוץ מזה בדיוק כפי שנראו בפעם האחרונה שהסתכל במראה, כשהתגלח. אם כי פניו של אדם אף פעם אינם אותו דבר. זווית המבט, התאורה, מספר שעות השינה בלילה, לכל פנים פנים רבות. השינוי החשוב ביותר, המשיך לביא במחשבות, יבוא מעצמי. אני אבין את הפרשייה הזאת כפי שראוי להבין אותה, צלצול השכמה. תזכורת שחבל על כל רגע שמתבזבז. אפסיק להתרגז משטויות, אעשה מינוי לחדר הכושר, אחזור לשחק טניס, הבשר האדום יעוף מהצלחת, עוגת הפרג לא תעלה עליה יותר מפעם בשבוע. כשאחתוך עם מיכל אולי אתפנה סוף־סוף, מכל הבחינות, להכיר אישה אחרת, להתאהב מחדש. את הקשר עם החברים הישנים שיתחדש בעקבות פרסום המודעות לא אחמיץ. החיים יהיו יפים יותר אם גם בארץ יהיו בהם פעם בשבוע סרט, או הצגה, משחק טניס, למה לא, עם חבר טוב. במיוחד עם רועי גנות. הוא איש יקר, והעצב שלו על מותי המדומיין היה כן כל כך שחבל לא להחזיר את הקשר אתו למה שהיה פעם. וגם אל הביקור השבועי אצל יהושע אתייחס אחרת. נכון שהעיוור הזקן הופך לטרחן מיום ליום, מדבר על עצמו בלי הפסקה, והלכלוך בביתו נעשה בלתי נעים ככל שהעובדת מהפיליפינים מבינה שאיש לא מעיר לה, אבל זו מצווה, ואפילו מצווה ששכרה בצדה, הרי אין להכחיש שפעם או פעמיים נתן לי יהושע עצות שבהחלט התברר שהן מועילות.

זו הייתה הפעם השנייה שלביא החליט החלטה נחושה לשנות את חייו. הקודמת התקבלה אחרי פטירתו של אביו, לפני שלוש שנים. מותו היה המוות הראשון של בן משפחה שחווה כאדם בוגר, משום שהוריו התחתנו בגיל מאוחר ובילדותו לא היו לו סב או סבתא חיים. מאמו, שנפטרה מסרטן כשהיה בן שלוש, נשארו לו צילומים וזיכרון עמום של אישה גבוהה ומלאה גוררת עגלה ליד לוח מודעות מעוגל ומרימה מהרצפה בקבוק שוקו שהפיל. ביום גילוי המצבה של אביו הבטיח לעצמו לביא שורה של הבטחות לדברים שייעשו אחרת, עם מיכל, עם ילדיו, עם בריאותו, עם העולם כולו. הוא ימצא את הדרך לאהוב מחדש את אשתו או להיפרד ממנה, הוא יהיה חבר לילדיו, הוא יפרסם ספר שירה, הוא יחזור לשחק טניס. אף אחת מההבטחות לא קוימה חוץ מההבטחה לעזוב את עריכת הדין ולנסות את מזלו בעסקים עצמאיים, מעשה שגם הוא התאפשר רק הודות לירושה הנדיבה שהותיר אביו לבנו יחידו (בצוואתו השאיר מעט יותר ממיליון שקלים ודירת שלושה חדרים לא משופצת בבניין ללא מעלית ברחוב בזל, שאותה מכרו תמורת שני מיליון וארבע מאות אלף שקלים) ומשום שיחסיו עם מיכל כבר היו פְּרוּרים כל כך שדעתה נגד המהלך לא העלתה או הורידה. בפעם הזאת, כשעשה את דרכו לביתו במעלית, היה לביא משוכנע שהחלטתו נחושה באמת. הוא קיבל הזדמנות נוספת להימלט מהטפל בחייו, לאמץ רשתות של חיבה שנפרשו בהיעדרו, ואת ההזדמנות הזאת לא יחמיץ.

כשיצא מהמעלית חשב על הדלת הנפתחת ועל קפיצתו של ג'וני כשייכנס. הם אימצו אותו כשהיה גור, לפני שלוש־עשרה שנה, כלומר בתרגום לשנות בני אדם הוא היה בן המשפחה הישיש ביותר. בשנותיו הראשונות נהג לזנק ולנבוח בכל עת שמישהו יצא מדלת המעלית, עד שנאלצו לבטל את המינוי על הארץ לזמן מה כדי שלא יעיר אותם ואת הקומה כולה בחמש לפנות בוקר. עם השנים כהה אפו והוא חדל לנבוח גם אם העומד מול הדלת היה הנער השליח מהאטליז. רוב היום רבץ ללא תנועה על שמיכת צמר כחולה־לבנה שהונחה בסלון, שומר את כוחותיו לשני הטיולים היומיים, שבהם הילך בעצלתיים. על מחווה כלבית אחת בכל זאת הקפיד, כשנכנסו לביא, מיכל או אחד הילדים הביתה היה מקפץ אל ברכיהם ומלקק אותם ליקוק אחד מרוכז, ואחריו חוזר אל שמיכת הצמר.

לביא הוציא את הארנק מתיק הצד שבמזוודה ושלף ממנו את מפתח הדירה. הוא הכניס את המפתח לחור המנעול, אבל גילה שאין ביניהם התאמה. זו לא הייתה אי־התאמה הנגרמת משחיקה או מעיקום של המפתח, אלא אי־התאמה מוחלטת, המעידה שאין קשר.

מבעד לדלת שמע את מיכל.

"אני פותחת קצת את החלונות, מחניק פה," אמרה.

"מזג האוויר כזה דרמטי, כמו באיזה סרט." זה היה קולה של יעל. "אני מקווה שבהלוויה לא יֵרד גשם." נדמה שקולה רעד.

קול תקיף, של שאולי, הגיע מעבר לדלת ברור אבל מרוחק יותר, כנראה עמד במעבר שבין חדר המגורים למסדרון המוליך לחדרי השינה והאמבטיה, ידיו מרשרשות באגד ניירות: "אני בכל זאת מתעקש להבין את מה שאמרת שהרופא אמר לך. כי את מה שכתוב פה בכתב החרטומים הזה אי אפשר להבין. איך זה, דבר כזה, שאדם בגילו, אדם בריא בסך הכול, מגיע לבית חולים נושם אחרי אירוע לב ולא מצליחים להציל אותו. זה בית חולים או מרפאה מימי הביניים, האיכילוב הזה?" למיטב זיכרונו של לביא, בנו היה אמור להיות עכשיו בפסטיבל סרטי סטודנטים בוורשה.

"זה לא מה שאמרתי לך." קולה של מיכל היה שקט. "כשהוא הגיע לבית החולים כבר לא היה לו דופק, בעצם הוא הגיע מת. לא היה להם מה לעשות. המזל הרע שלו הוא שעבר כל כך הרבה זמן מרגע שנפל על המדרכה ליד המשרד ועד שהזמינו את האמבולנס. אבל לא נכון להתעסק בזה עכשיו. ואתה בכלל צריך לנוח, שאולי. הייתה לך טיסה מעייפת."

אנחה כבדה נשמעה, כנראה יעל, ואחריה עוד אנחה, שאולי.

"לא הגיע לו למות כל כך צעיר." זו הייתה יעל. לביא שיער שהיא יושבת על הספה.

"בדברים האלה אין מגיע." זו הייתה מיכל.

"אבל זה שדיבר אתך בבית חולים" - שאולי היה הדובר עכשיו - "שפשטיין, שרפשטיין, לא היה לו שום הסבר למה זה קרה לו?"

"פרופ' שרפשטיין, מנהל המחלקה. אין הסבר מדעי לדום לב, ככה הוא אמר. יש כך וכך אנשים שזה קורה להם, כולל אנשים בלי שום היסטוריה רפואית. הייתה לו שפעת חזקה יום קודם, אבל מזה לא מתים."

"היה לו משקל עודף, איזה עשרים קילו." קולה של יעל היה עצור. "אבל כמה גברים בגילו לא סוחבים אתם עשרים קילו מיותרים?" אחרי שנייה הוסיפה, "גם סבא של נתן הלך ככה. יום בהיר אחד. והוא היה רזה כמו מקל."

נשמעה שתיקה מתוחה, עד שלרגע חשש לביא שהדלת תיפתח פתאום בתנופה. היה נדמה לו שמיכל יושבת ליד שולחן האוכל ושאולי עבר להלך בחדר המגורים, מתרחק ומתקרב לדלת הכניסה.

"את כבר החלטת מה יקרה עם המשרד?" יעל כנראה יושבת על הספה, מול הטלוויזיה. "לא מצאת עדיין צוואה, נכון?"

מיכל השיבה מיד, "בינתיים לא מצאנו דבר כזה. אתם יודעים איך אבא שלכם... כלומר, איך הוא היה. תמיד חולמני. והמשרד שלו לא היה בדיוק עסק, כלומר ממש. הוא הוציא יותר כסף מאשר הכניס. ניסה לקדם כל מיני עסקאות, וזה לא תמיד הלך. לא צריכים להיות שם יותר מדי עניינים לסגור, ורינת מטפלת בזה עכשיו."

שוב נשמעה שתיקה ואז אמרה מיכל, "תראו, ילדים, אני מבינה שאתם מנסים להסיח את דעתי, אבל זה לא הזמן. לא בשביל לעבור על הדוח הרפואי, לא בשביל לחפש את הצוואה, לא בשביל המשרד, לא בשביל... לא בשביל שום עניינים. נעבור את ההלוויה ואז נראה. זה לא יום מתאים."

על הספה, אם אכן ישבה על הספה, משכה יעל באפה. "נצטרך להתלבש חם להלוויה," אמרה. ואחר כך, "אני אביא לכם עוד קפה." אילו היה נתן לידה, היה מחבק אותה ואומר שיביא קפה בעצמו. ואולי הוא בשירותים. אחרי השתיקה נשמע קולו של שאולי שואל על הוריה של מיכל, "צריך בסוף לקחת את סבא וסבתא או שהם יגיעו בעצמם?" ומיכל ענתה מיד, "דיברתי איתם, הם יגיעו במונית."

המילים מעבר לדלת שככו ובמקומן נשמע קרקוש כוסות. ג'וני טופף ברגליו באיטיות למטבח בתקווה שמשהו ייפול על הרצפה. מאחת הדירות השכנות עלה צלצול טלפון שגווע מיד. בדירה אחרת, גבוהה יותר, חרקו צלילי פסנתר נוקשים, מהוססים, של ילד שלימודי הנגינה חדשים לו ושנואים עליו. רגע אחד עמד לביא נדהם. במשנהו החזיר את המפתח לארנקו. עלה בדעתו לעשות רק דבר אחד. הוא שלח את ידו אל פעמון הדלת וצלצל.

אוריה שביט

אוריה שביט הוא מחברם של 17 ספרים, ובהם הרומן "האיש המת", שהיה רב-מכר. שלושה מספריו לילדים נבחרו ל"מצעד הספרים" של משרד החינוך. שביט הוא פרופ' ללימודי אסלאם, חוקר הלכה ותיאולוגיה מודרניות, ומשמש משנת 2016 ראש החוג ללימודי הערבית והאסלאם וראש התוכנית למדעי הדתות באוניברסיטת תל-אביב. הוא גם מחבר הספר "המדריך לסטודנט" שהיה לנפוץ מסוגו בישראל. בעבר היה עיתונאי ועורך בכיר ב"הארץ" ובעיתונים אחרים.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 315 עמ' מודפסים
האיש המת אוריה שביט

א

 

 

את המודעה על מותו קרא ברק לביא בטיסת חצות של אל על מלונדון לתל אביב, בזמן שאכל את הסלט של הארוחה שלפני כיבוי האורות ודפדף בעמודי החדשות של עיתון הארץ שלקח מתיבת העיתונים. היה אתו ספר, רובינזון קרוזו, שגזיר עיתון תחוב בעמוד ארבעים ושבע שלו, שם עצר בטיסה לאנגליה ארבעה ימים קודם לכן. כשהיה ילד הִרבה לשחק במשחקי רובינזון קרוזו על דף נייר, מתמסר לחדוות ההצטמצמות. הוא ישב שעות ודמיין מה יעשה אם ייקלע לאי בודד בדרך לבית הספר רק עם הילקוט, ובתוכו ארוחת עשר וכמה ספרי לימוד. או שדמיין שננטש בלב מדבריות, בפונדק דרכים שחוץ ממכונת פחיות ומכונת חטיפים ישנות אין בו דבר, והוא נאלץ לקצוב את צריכת הקולה וסוכריות השוקולד שנפלו מהמכונות בחריקה.

להית'רו הגיע שעתיים וחצי לפני הטיסה, במונית של נהג ישראלי שהתאהב בנערה מגולדרס גרין לפני חמש־עשרה שנה. האותיות האדומות על הלוח האלקטרוני בישרו שההמראה מתעכבת בחצי שעה. אחרי הבידוק הביטחוני וביקורת הדרכונים שוטט כמה דקות בחנות ספרים ועיתונים בדיוטי פרי בלי לקנות דבר, וכשהתעייף התיישב על כיסא בעורפו של בית קפה, הזמין פרוסת עוגת פרג ובקבוק מים מינרליים והוציא את הספר מתיק הצד. הוא קרא ספרים לאט, ובגרסת דפוס בלבד, הֶרגל שלא השתנה גם כשרוב מכריו עברו לספרים אלקטרוניים. בשנה האחרונה רכש לטיסות בעיקר קלאסיקות, מתוך תחושה של מחויבות שלא ידע להסבירה. כבר הספיק לקנות את דון קיחוטה, הרפתקאות הברון מינכהאוזן, מסעות גוליבר, נשים קטנות, הרפתקאותיו של תום סוייר ואוליבר טוויסט, וגם את יוליסס, האודיסיאה ובעקבות הזמן האבוד. רובם אכזבו אותו, את חלקם אפילו לא סיים, והקריאה הפכה לאחת מאותן מטלות מייגעות שמהן ביקש להשתחרר כשפנה לקריירה החדשה שלו. אבל רובינזון קרוזו מצא חן בעיניו, אפילו עורר בו סקרנות של ילד, שחשב שאבדה, לגלות כיצד מסתיימת העלילה, אם כי חשב שהוא זוכר, מכל מקום את העלילה של הגרסאות המקוצרות לילדים.

כעבור שעה, בעמוד תשעים ושתיים, מלאו עשרה חודשים לשהותו של רובינזון קרוזו באי והוא הסתגל לרעיון שלא תימצא לו ישועה. לביא הניח את הספר בתיק הצד שלו, גם משום שעיניו התעייפו וגם משום שרצה להשאיר משהו לטיסה, וביקש את החשבון. הוא פנה להעביר את הזמן במשחק שהתחבב עליו בזמן ההמתנה בנמלי תעופה, לנחש את סיפור חייהם של אנשים שראה מרחוק ואז להתקרב ולראות אם יש אמת בניחוש. מבטו נעצר באב בעל גוף בחולצת פסים ובבנו המתבגר שעיניו מתריסות בשעמום, שישבו בטור הראשון של רחבת בית הקפה, ובצעירה נאה, שׂערה השחור פזור ועיניה מעורפלות, שאחזה בליטוף בידו של צעיר בעל שפם דליל ופנים כהים רכים. הוא החליט שהאב הוא הולנדי בעל מבשלות בירה שצירף את בנו לנסיעת עסקים ושהזוג הם סטודנטים איטלקים לאמנות שהתארסו לפני יומיים על הגלגל הענק. כשהתקדם לעברם כעבור כמה דקות שמע את הבן פונה לאביו במבטא אנגלי שאין לטעות בו, ואילו הצעירה, אולי איטלקייה ואולי לא, קמה לשירותים בלי לומר מילה.

בביקור הקודם בלונדון (הביקור הנוכחי היה הרביעי בתוך שנה אחת) נתקל ברשת מסעדות שלא הכיר, ריצ'רדס, שסמלה שור אימתני רוקע ברגלו. מנות הבשרים היו ענקיות והמנות הראשונות היו חסרות השראה אבל מהוקצעות וכאילו מותאמות לחך הישראלי, תפוחי אדמה פריכים, סלטים ירוקים נדיבים, מרק בצל מוקרם. גם השירות המעונב מצא חן בעיניו. מהתפריט המודפס על נייר מחוספס למד שלָרשת סניפים בשבע מדינות באירופה. תמונתו של הבעלים, איש אדום שיער ועב שפם, ריצ'רד גרגורי, שֵם שכאילו נברר ממדריך טלפונים, זרחה על הנייר, מספרת על חלום ילדות להקים מסעדה מכובדת שאנשי עסקים ייהנו בה ממחיר סביר ומשירות מהיר. כשחזר לארץ שלח לביא דואר אלקטרוני למנהל המחלקה הבינלאומית וביקש להיפגש אתו. שלשום הציג את עצמו והציע את שירותיו בתיווך בין הרשת ליזמים בארץ. משרדי ריצ'רדס נמצאים בקומה השביעית מתוך תשע של בניין זכוכית ומתכת מאחורי בית החולים סנט תומס, מרחק הליכה קצרה מהביג בן. משום שהתעקש לא להיעזר במפה הגיע ברגע האחרון ממש. כדרכו בפגישות מסוג זה, תיאר את משרד היזמות שלו כעסק מבוסס ומרושת הרבה יותר מכפי שהיה, אבל לא אמר אף מילה שמבחינה משפטית אפשר להגדירה שקר. האנגלי הסמוק שישב מולו, בריאן פיליפס, שֵם שגם הוא כאילו נברר מספר טלפונים, אמר לו שישמחו לקבל הצעות הולמות, אם כי הדגיש שהרשת נוקשה מאוד במתן זיכיונות. לביא רשם אכזבה על פניו, כנראה ציפה לפגוש נציג של בעל הון אמיתי. כשתכנן את השיחה לפרטי פרטים, לא כך תכנן אותה. הוא ידע שעליו להפגין שוויון נפש, וכעס שלא הצליח להסתיר את להיטותו למצוא חן. על שולחן העבודה ניצבה תמונה ממוסגרת של פיליפס עם אישה וילד קטן בלבם של מרבצי דשא, וביניהם מפזז בליל שיער שחור, בן תערובת חייכני שדמה לכלבו של לביא, ג'וני. לביא ניסה להוליך את השיחה לדמיון בין הכלבים, אבל גם כאן לא מצא עניין אמיתי בעיניו של האנגלי. הם נפרדו בלחיצת יד בלתי מחייבת. פיליפס הבטיח שיציג את ההצעה בישיבת ההנהלה הקרובה.

בעצם, לא בשביל הפגישה טס לביא ללונדון, אלא בשביל הנסיעה עצמה. חלק ניכר מהזמן בילה בפאב סמוך למלון, צופה בשידורי טניס מטורניר במדריד בסקיי ספורטס אגב שתיית בירה וזלילת בוטנים, ובלילה הקודם שילם שישים לירות שטרלינג וצפה מכיסא בשורה החמישית בהפקה מחודשת של מרי פופינס שהוצגה בווסט אנד. הוא גם קנה בשלושים לירות שטרלינג מעיל גשם עם רוכסן בצבע אפור שמים שהחליף את המעיל השחור הבלוי שכבר ליווה אותו עשור, ומשום שמזוודתו הישנה הייתה במצב של התפוררות נענה למבצע חיסול בחנות פינתית של הודי שפניו אפורים כאפר סיגר וקנה בארבעים לירות שטרלינג מזוודה בדיוק בגודל המתאים לנסיעות של ארבעה או חמישה ימים, ואת הישנה, שרוקן, השאיר במלון, למקרה שמי מהחדרניות תמצא בה תועלת. כשהיה בנסיעות עבודה האמין שדברים גדולים עדיין עשויים לקרות, כך סתם, מאליהם, מתוך ההליכה ברחובות קרים שלא אכזבו.

בסופו של דבר התעכבה הטיסה בארבעים וחמש דקות ולא בחצי שעה. כשצעד לעבר המושב שלו, 50k, הוא אהב לשבת ליד החלון, ראה לביא שהכיסא לידו ריק. רווח לו. הוא איש גבוה, מאה שמונים ושישה סנטימטרים, והמושבים הצפופים של אל על הקשו עליו. רק כשפנה לשבת גילה שאישה זעופה בגיל העמידה מתקדמת אל הכיסא הפנוי. הוא התנצל והיא זזה הצידה ברטינה, מן הסתם קיוותה גם היא שהמושב לידה יישאר ריק, ואולי זממה לגלוש אל המושב שליד החלון. אנשים שוכחים להזמין מראש מקום ליד החלון ואחר כך מקווים לטוב. זרועותיה גלשו אל מחוץ למשענת המושב ונשימותיה היו כבדות. תינוק החל לצווח שני מושבים לפניו ומיד נרגע ושוב צווח ושוב נרגע. הטיסה הזאת תהיה סיוט, חשב לביא. הוא עצם עיניים. המטוס השמיע סוף־סוף את הנשיפות המעידות על נכונות להמריא, והדיילות הלכו במעברים ובדקו שהנוסעים חגרו את חגורות הבטיחות. לביא היה מצונן קצת, מזכרת מהשפעת שפקדה אותו בשבוע שעבר ושבעטייה אפילו חשב לבטל את הטיסה, ולכן פער פה גדול כשהמטוס התרומם, מרחיק את הלחץ החריף באוזניים. אחר כך הצמיד את מצחו לחלון וראה את המטרופולין של לונדון מרצדת בחשיכה כשׂדה גחליליות.

הוא הוציא את רובינזון קרוזו מתיק הצד, פתח בעמוד תשעים ושתיים והחל לקרוא. בחלוף שלושה עמודים חזר התינוק לצווח, ועכשיו התעצמו הצווחות והפכו את הנוסעים לבני ערובה שאפילו לא יכולים להתלונן, מה אשמים ההורים שהתינוק בוכה. החשק להמשיך לקרוא חלף והוא החזיר את הספר לתיק, עצם את עיניו, העיתון מכורבל על ברכיו, וחיכה לשעת הארוחה. ארבעים וחמש דקות לאחר שהמטוס המריא חולקו מנות האוכל והמשקאות. נוסעים שבעים נרדמים מהר ולא מטרידים את צוות האוויר. לביא בחר במנה של עוף בסגנון סיני ובכוס של מיץ עגבניות, ואז הפריד את עמודי החדשות של העיתון משאר חלקיו ופרשׂ אותם מעל המגש. מאז היה נער אהב לקרוא עיתון בזמן שאכל.

הוא דפדף בדפי ידיעות של שגרה אל עמודי מודעות האבל, שתמיד קרא דבר ראשון. מנהגו היה לחפש שמות מוכרים. לפעמים, ללא תחושת אשמה, התענג על צירופים לשוניים מוזרים או על סודות משפחתיים שהודעות הפטירה ניסו להסתיר ואגב כך דווקא העצימו. כשראה את שמו במודעה צרה בתחתית העמוד התפלא רק מעט. ברק לביא הוא לא שם מיוחד כל כך. אבל כשקרא את פרטי המודעה, לדעת מיהו הברק לביא האחר הזה שמת, התרחבו עיניו. הפרטים על ההלוויה, שתתקיים מחר בשלוש אחר הצהריים בבית העלמין ירקון, חלקה 16, הצביעו כולם עליו: בצער רב אנו מודיעים על פטירתו בטרם עת של ברק לביא. אשתו: מיכל לביא. בתו וחתנו: יעל ונתן פרנקל. בנו: שאול. השבעה בבית המנוח ברח' חיים לבנון 89 ברמת אביב.

לביא הניח את העיתון כנגד המגש הפתוח, ואחר כך הסתכל שוב במודעה, וידא שלא החמיץ דבר וגילה שאף מילה לא השתנתה: ברק לביא. מיכל לביא. יעל ונתן פרנקל. שאול. חיים לבנון 89, רמת אביב. כעת שם לב שבמודעה אחרת, צמודה למודעה המקורית אבל צרה מעט יותר, משתתף המכון לחקר הטרור במרכז הבינתחומי בהרצליה בצערה של אשתו, ד"ר מיכל לביא, ובצער המשפחה, על מותו של בעלה, מי ייתן ולא תדעו עוד דאבה. לא בלתי מתקבל על הדעת שעל פני האדמה התהלך ברק לביא נוסף, נשוי למיכל, אב לשאול וליעל הנשואה לנתן. אבל בלתי אפשרי שגר באותו רחוב ובאותו בניין ושאשתו היא ד"ר לביא מהמרכז הבינתחומי.

ברגע הראשון תקפה את לביא בהלה, אותו גל חום בחלל הבטן שאדם מרגיש כשידו נשלחת אל הכיס האחורי של המכנסיים ומגלה שהארנק שאמור להיות שם איננו. אבל הבהלה חלפה עוד לפני שהתגבשה למועקה והמחשבות דילגו בראשו במהירות גדולה, מנהרה צפופה של מכוניות מסנוורות. מדובר, אין ספק, במעשה התנכלות, מישהו רצה להתנקם בו ושלח לעיתון שתי מודעות על מותו. זוהי עובדה, ועובדה שאי אפשר לערער עליה (מאז היה לביא ילד, כשהיו מחשבותיו נסערות הִרבה להשתמש בביטוי זה בינו לבין עצמו). זו לא מיכל, בשום פנים ואופן לא, הוא צריך להתבייש במחשבה. הוא ידע שהיא עדיין אוהבת אותו - בזאת היה משוכנע. אפשר לחוש בדברים כאלה. אמנם אין לו ספק שהיא נוטרת טינה על שחדל לאהוב אותה. אבל לא ייתכן שעיבדה את הטינה למין נקמנות שוצפת, שמחייבת מחשבה ותכנון קרי רוח ושסופה להעמיד גם אותה באור מגוחך. לא, לא אישה טובה ומדויקת כמוה. עליו להתבייש במחשבה. בשנים שבהן הוא עוסק בייבוא ובתיווך עסקי רכש יריבים מועטים. אפילו הסכסוך עם ברמינגהם לוקרס הסתיים בלי שהצדדים נגררו לתביעות הדדיות. בבית המשפט לא הופיע מזמן. בקריירה שלו לא היו התגוששויות שעלולות להותיר רגשי נקם מרים כל כך למשך שנים. דיני עבודה אינם דיני משפחה. לפני כמה חודשים הסתכסך עם שכן שרירי שכלבת הדוברמן השחורה שלו, חלקת העור, שלא הייתה קשורה ברצועה, התנפלה על ג'וני ופצעה אותו בבטנו. הוא דרש שישלם פיצויים, אבל השכן סירב. אחרי חודש עזב את הדירה השכורה. לביא חשב לברר את פרטיו ולהגיש תביעה, אבל לא עשה זאת. סכסוך לא היה כאן, וממילא הוא הצד הנפגע.

במנהרת ההתגוששות התבהרה דמות של בן תפנוקים בשם יואב אורגד, צעיר נעים למראה אבל מופרע לגמרי שהקים רשת של בתי קפה בכספי אביו, איש נדל"ן אמיד, ובהלוואה מהבנק, מן ההתחלה שלושה בתי קפה ולא אחד. אחרי שהרשת התרסקה, שישה חודשים לאחר יום ההשקה הרועשת, התעלם מהספקים ומהעובדים שהיה חייב להם כסף, ואף התנהג כאילו עושק באמתלות משפטיות הוא טקס חניכה בעולם האמיתי. זה היה לפני חמש שנים. כמה מהעובדים התארגנו, ולביא התמסר לתיק ללא מידה וכמעט פּרוֹ בּוֹנוֹ. בסופו של דבר נכנעו אורגד ואביו לאיום שלו בהרמת מסך ונאלצו לשלם לתובעים את חובותיו של הבן כמעט עד השקל האחרון. במדינה כולה היו אולי שלושה עורכי דין בעלי ותק וניסיון כמוהו בהרמת מסך, ועורכי הדין של אורגד הכירו בסכנה. לביא זיהה את השנאה בעיניו של הבחור הצעיר בדיון האחרון לפני הפשרה, שאליו התייצב אורגד עם אביו ועם שלושה עורכי דין, מדורדר באחת מהר החלומות על רשת בתי קפה חובקת עולם וכתבות פרופיל מחמיאות במוספים הכלכליים למעמד של ילד נזוף שנגזר עליו לחזור לשחק בחדר בהוראת אביו. כן, אין בכלל ספק - אם מישהו עשוי לזייף מודעות אבל על מותו זהו יואב אורגד. כשילך עוד הבוקר להתלונן במשטרה הוא לא יחשיד את אורגד באופן ישיר, אבל ירמוז לשוטרים שכיווּן החקירה הזה עשוי להניב פירות.

ובכן, הוא יתלונן במשטרה: המחשבה על כך ליטפה את ברק לביא, מנחמת בהבטחתה שעל פני האדמה מתהלך אויב מר אך מובס שלו. כל חייו נהג לשחזר בדמיונו אירועים שהתרחשו ולדמיין אירועים ושיחות שעשויים להתרחש, מתסרט אותם לפרטי פרטים. לעתים התרגז ממאורע ישן ששִחזר כאילו אירע ממש באותו הרגע, ולפעמים התמלא שמחה על מאורע שקרה רק בדמיונו כאילו התרחש באמת. לא חלפו אלא כמה שניות מרגע שראה את מודעות האבל על מותו וכבר חזה מולו, מוחשי לחלוטין, את יואב אורגד מתקשר למחלקת המודעות של העיתון בשני קולות, בתחילה גברי ואחר כך נדמה לנשי, ומזמין בחיוך נכלולי את שתי מודעות האבל, ולא חלפו אלא שניות נוספות עד שהקול הנדמה לנשי נעלם ובמקומו הופיע קול נשי ממש של צעירה בהירת שיער, ציפורניה משוחות בלק אדמדם, עיניה גדולות, אחותו הצעירה של אורגד, אולי בעצם ארוסתו הטרייה, יש נשים שנמשכות לגברים מופרעים, חלקלקים, מתחזָה למנהלת לשכה במרכז הבינתחומי.

העיתון עדיין מונח לפניו, הרהר ברק לביא בשיחות שיחכו לו בימים הקרובים. ההתלוצצות עם רינת מזכירתו ברגע שראשו יציץ מבעד לפתח המשרד, "ובכן הידיעות על מותי היו מוקדמות מדי," הטפיחה הקלה על שכם שכנו יהושע, כשיבקר אותו הערב בביקורו השבועי הקבוע, או נכון יותר הכמעט קבוע, "היום אדם לא יכול לטוס לחוץ לארץ בלי שיהרגו אותו!" הפגישה עם שאולי בקדברה, שם יחגגו את חזרתו לחיים כביכול בכוסית של יין אדום ובצלוחית של אצבעות מאפה בצק במילוי תפוח אדמה, "ואתה כבר בטח התחלת להתאמן על אמירת קדיש?" זו תהיה הזדמנות להתקרב אליו. סוף־סוף לחזור להכיר את בנו, שמאז היה נער מתבגר הלך והתרחק ממנו ובשנים האחרונות נהפך לאדם זר ממש, ומתוך המפגש הזה ייוולדו מפגשים של קבע, הוא יקפיד מעתה לפגוש את שאולי פעם בשבוע לפחות. הטלפונים המנחמים של חברי עבר לאשתו, שדווקא הוא יענה עליהם, ויעורר תדהמה רבתי בצדו האחר של הקו. וכמובן, מכתב ההתראה הזועם למערכת של העיתון, התביעה לקבל פיצוי, ודרישתו, החשובה מהפיצוי החומרי, שהנהלים לאישורן של מודעות אבל ישונו כדי שמקרים כאלה לא יישנו. ישונו, יישנו, לביא שיחק במילים ונדנד קלות את כוס הפלסטיק שנותרו בה שיירים של מיץ העגבניות, שבע רצון מתיקון העולם שיביא העוול שנעשה לו.

הודעה בשמו של הטייס ביקשה מהנוסעים לא לקום ממקומותיהם בגלל תנאי מזג אוויר קשים. הדיילות אספו את מגשי הארוחות. חתיכה של לחמנייה שהתגלגלה אל המושב של לביא הציקה לו, והוא התרומם כדי להסיט אותה לרצפה. פתאום שוב התגדל בו גל החום של הארנק שהלך לאיבוד. הרי חלק מהשיחות שהתנדנדו בראשו לא שייכות לעתיד, אלא כבר התרחשו בעבר. העיתון ראה אור בבוקר. מאז חלפו כמעט עשרים וארבע שעות. מיכל, ילדיו, רינת, מכריו, חברותיה של מיכל, כל העולם כולו, מישהו מהם הרי בוודאי ראה את המודעות על מותו, וגם אם איש מהם לא ראה אותן, מישהו הרי ראה וסיפר למישהו אחר, כלומר האייפון שלו אמור לרחוש מהבוקר שיחות מודאגות או משועשעות, ואם לא הספיק לענות לשיחה אחת, הייתה צריכה לבוא בעקבותיה שיחה נוספת, ועוד שיחה ועוד שיחה עד שיענה.

הוא הוציא את האייפון מהתיק, החביא אותו מאחורי העיתון הפרוש, ואז נזכר ששכח לטעון את המכשיר בליל אמש והתהלך כל היום עם מכשיר כבוי. אנחת רווחה. איזו דאגה ודאי נגרמה בגלל התקלה הקטנה הזאת! לביא ראה לפניו את שאולי מתקשר ליעל ואומר לה, בסגנון היבש שלו, אבל ניסיתי, אולי איזה שלושים פעם, הוא לא עונה, נראה לי נגמרה לו הסוללה, ואת מיכל מחייגת שנית לפקידות הקבלה במלון שלו בלונדון, יעל דוחקת בה מאחורי הכתף, ומסבירה להן באותה סבלנות שחיבבה אותה על סטודנטים ובמבטא המתאמץ להישמע טבעי של האנגלית האקדמית, אני חייבת ליצור קשר עם מיסטר ברק לביא, איט איז וֶרי ארג'נט. הוא חשב לפנות אל אחת הדיילות ולהסביר לה את המצב, אולי בתא הטייס יוכלו לטעון את האייפון שלו, או יאפשרו לו לעשות שיחה קצרה לארץ, אבל בינתיים כבו האורות במטוס. שכנתו, שעל אפה נשמטו כעת משקפיים מיושנים עבי עדשות, נרדמה ונחרה בקול רועם, כאילו מושב המטוס הוא מיטת אפריון פרטית שאפשר להירדם בה רגע לאחר כיבוי האורות. על פי מסך הטלוויזיה שלפניו הייתה השעה בארץ שלוש וחמישים לפנות בוקר. לביא החליט לוותר. אחרי ככלות הכול, עוד כמה שעות ינחת המטוס, ואם יטלטל את בני משפחתו בשנתם ויעורר מחדש את ההמולה שוודאי כבר נוצרה הבוקר בהיעדרו, ושככה, רק יעזור לאורגד להשיג את מטרתו. אין שום סיבה לשחק את המשחק שלו.

הוא קיפל בזהירות את העיתון ארבעה קיפולים והחזיר אותו אל תיק הצד. מניסיונו כעורך דין ידע שלפעמים קשה מאוד להשיג גיליון מקורי של עיתון. אחר כך גישש אל השמיכה הכחולה הדקה הארוזה בניילון ופרש אותה על חזו באופן שהשתפלה עד הברכיים. הוא שלח מבט קצר אל האישה שמימינו, וכשראה ששנתה עדיין כבדה הגניב את ידו מתחת לשמיכה, פתח את כפתור המכנסיים, תמיד תחושת הכבדות הזאת בטיסות, והסיט את המושב לאחור. כשרווח לו הדליק את האור החלש שמעל המושב והוציא מתיק הצד את רובינזון קרוזו. בלי משים פגע מרפקו באישה המתנשמת, אבל דבר לא יעיר אותה. בכל זאת אנסה לקרוא. הוא קרא כמה שורות, והמילים התערבבו בראשו. מיד סגר את הספר, הניח אותו ברשת שעל המושב שכנגד, ואז נמלך בדעתו, הרי בטיסה הזאת כבר לא ימשיך לקרוא, והחזיר את הספר לתיק הצד. המטוס היטלטל בכיס אוויר ונורית המצַווה לחגור את חגורות הבטיחות נדלקה. התינוק שוב צווח.

לביא עצם את העיניים ומיד חזר אל המודעות. הליטוף המחמיא שחש בו קודם התעצם בבלילת מחשבותיו. המוות שאיחל לו יואב אורגד הפיח בו חיוניות. התמונות שנועדו להיות התגלגלו בראשו, אלו שכבר התגלגלו בו וגם תמונות חדשות. הוא תיאר לעצמו את קור הרוח הבלתי מודע לעצמו שבו יגלגל הערב שיחה פילוסופית עם שכנו יהושע על התקרית המוזרה הזאת, את ידו של העיוור הגלמוד מגששת אל כוס הקפה שהכינה לו העוזרת הפיליפינית ואת חוטמו הגדול, שחולש על פניו, רוטט ומתעצם כפי שקורה כשהוא מתרגש ממשהו. זו תהיה הזדמנות לשחזר אתו שוב את גלגוליה של פרשת אורגד, שללא ספק הייתה אחד ממעשי החסד הגדולים שעשה בעבודתו המשפטית - אלא אם כן יביא בחשבון את הצלתו מגירוש, בימים שבהם התנדב במוקד הסיוע לפועלים זרים, של הסטודנט הסיני לתואר שלישי שהתחתן עם נגנית כינור מהפילהרמונית. ייתכן שאחת מתוכניות הטלוויזיה של אחרי הצהריים תבקש ריאיון קצר עם האיש שפתח עיתון וגילה שהוא מת. אין סיבה שיסרב, ובלבד שיהיה ברור שהמטרה היא להעלות לסדר היום הציבורי את הקלות הבלתי נסבלת שבה אדם יכול לפרסם בעיתון מודעת אבל על יריבו. חברו הקרוב מימי הצבא, רועי גנות, שאתו לא החליף מילה בשנה האחרונה, ודאי ינצל את ההזדמנות כדי להתקשר אליו ולחדש את הקשר, הם היו כמו אחים ממש. הוא יקבע אתו פגישה ליום שישי בבוקר לכל המאוחר, ואולי בעקבותיה יחזרו לשחק טניס יחד, אבל כבר בטלפון יאמר לו, המזל של המנוול הזה הוא שהורי כבר לא אתנו, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לאבא לו היה פותח את העיתון ורואה מודעה כזו, אז כבר היה לו עסק יותר מאשר עם המשטרה, כן? יהיה מפתיע אם לא תתעורר בו השראה לכתוב שיר חדש בעקבות המקרה - טלטלה כזו היא התמריץ הנפלא ביותר ליצירה, אם כי שום דבר לא עולה בראשו כרגע. אבל זה יבוא. מכל מקום, בשום פנים ואופן לא יניח לאורגד לשבש את סדר יומו, זו הרי מטרתו של האווזון הגאוותן. הוא ייסע במונית לביתו ברמת אביב, יתקלח ויחליף בגדים, יענה אולי רק לשניים או שלושת הטלפונים הדחופים ביותר, ומשם ימשיך למשרד ברכבת התחתית. בעצם, ייסע ישר למשרד, זו הרי הייתה התוכנית המקורית כשהבין שהמטוס מתעכב, יסיים כמה מטלות שמחכות לו, ואז יחזור הביתה, יישן עד הצהריים ויֵצא לתחנת המשטרה. למיכל יתקשר רק כשיגיע למשרד, והמילים הראשונות שיאמר לה יהיו, אני חושב שיש לי הסבר לסיפור המוזר הזה, או אולי קודם יתנצל שהאייפון שלו שוב נכבה בלי ששם לב ויסכים שהגיע הזמן שיעבור לטריפון.

כשהתקרבה הטיסה לשעתה השלישית התנמנם לביא, לא ישן ממש אבל ישן יותר משהיה ער, ועיניו נפקחו רק כשדיילת רכנה לעברו: "אדוני, תוכל בבקשה ליישר את המושב, אנחנו לקראת נחיתה." המטוס גלש למסלול רטוב. מטילי גשם ניתכו על החלונות. אמצע פברואר, ומזג האוויר משוגע, בלונדון סגרירי אבל בלי טיפת גשם או רוחות חזקות במיוחד, ובתל אביב זהו החורף הקר ביותר מאז החורף של 1950, שבשיאו נערם שלג דק ברחובות העיר.

הנוסעים קמו מהמושבים, פתחו את תאי האחסון והנחיתו את המזוודות על הרצפה בעיניים משורעפות. לביא נשאר לשבת, הסיר את השמיכה אבל לא שכח לכפתר קודם את כפתור המכנסיים ולסדר את הרוכסן. אף פעם לא הבין את החיפזון של אנשים להסתער על התיקים עוד לפני שנפתחו דלתות המטוס, במיוחד מאז קרא ידיעה על מחקר שלפיו עשרות אנשים נפצעים קשה מדי שנה בארצות הברית ממזוודות שנופלות עליהם במטוסים. האישה שלידו קמה לאטה ונעצה בו מבט לאה ומאשים, שזירז אותו לבדוק אם אכן לא שכח לרכוס את כפתור המכנסיים. הוא הבחין בגיליון של ידיעות אחרונות מקומט במושב ריק ולקח אותו לידיו, דפדף במהירות למדור מודעות האבל, אבל לא גילה שם מודעה על מותו. נראה שיש גבול למה שמר אורגד הצעיר מוכן להשקיע כדי להמיט צער על אויביו. לפני שהשליך בחזרה את העיתון אל המושב הזכיר לו התאריך משהו שלא נתן דעתו עליו קודם לכן, ושוב חש את הליטוף המחמיא על פניו. היום מלאו בדיוק שלוש שנים פחות חודש ליום שבו פרש רשמית מעריכת הדין ופתח משרד עצמאי לייבוא ולייזום עסקי, והנה דווקא ביום הזה טרח מישהו לסגור אתו חשבון על מהלך משפטי שעשה לטובת הכלל. יש כאן אפוא סמליות כלשהי.

כשהגיע אל השלט "דרכונים ישראליים" היה לביא משוכנע שכנוע מלא שהמודעה שפורסמה בעניינו היא מעשה נקם, כלומר שבעיני העולם הוא חי ולא מת. ייתכן שלולא היה משוכנע כך, היה מהלך האירועים העתיד לבוא משתנה תכלית שינוי. לו עצמו לא יהיה ספק בכך כשישחזר את קורותיו בראשו בימים הבאים. מכל מקום, כשהושיט את דרכונו לשוטרת שחומה ששׂערה אסוף בצמה ידעו פניו לומר שהוא עצמו האיש שבצילום, והיא, רעות נחמני על פי התג המוכסף, הוא יזכור את שמה, השליכה אליו מבט חטוף יגע של סוף משמרת ואמרה לו, "אתה צריך לעדכן את התמונה שלך, מר לביא." הוא לא ייחס משמעות למשפט הזה, אלא מלמל, מודע היטב לכך שזו הלצה שהיא לא תוכל להבין, אבל שהיא דרושה לו כדי שיוכל לצטט אותה אחר כך בשיחות על גלגוליו המשונים של אותו הבוקר, "אבל לפחות אני חי, כן?" משם המשיך אל מסוע המזוודות, וגילה, לשמחתו, שהן כבר החלו לזנק החוצה, ועוד יותר מכך, שהמזוודה החדשה שרכש בלונדון הייתה אחת הראשונות שהופיעו על המסוע, עניין שתמיד ראה בו אות שהמאזן הכולל של נסיעה הוא חיובי.

לביא יצא החוצה. הגשם היה חזק. הוא פנה שמאלה, אבל צעירה נמוכה בצמה בלונדינית הפנתה אותו ימינה. תחנת המוניות שינתה מקום. גבר נמוך וקירח, שעמד ליד שורת מיניבוסים ואיפר על המדרכה, שאל אותו, "ירושלים?" וכשהניד בראשו בשלילה הפנה אותו הלאה, אל תחנת המוניות. התור שהתנחשל היה ארוך. לשמחתו התקדמו הנוסעים במהירות, וכבר בשבע ושלושים וחמש דקות ישב במונית. הנהג, שהיה יכול להיות בן שלושים והיה יכול להיות בן ארבעים, אחד מאותם גברים ששילוב של שיער מקליש וכרס עם פני ילד שאינם מצליחים להצמיח זיפים מקשה את הערכת גילם, הניח את המזוודה בתא המטען והציע לו סיגריה, שנענתה בשלילה. לביא לא עישן.

בשנותיו כעורך דין, במיוחד לפני הקמת הרכבת התחתית, הִרבה לביא לנסוע במוניות. את הנהגים חילק לשני סוגים, אלה שרוצים לדבר ואלה שמעדיפים לשתוק. כמעט תמיד אפשר לדעת מהרגע הראשון על איזה סוג נפלת.

"חוזר מנסיעת עסקים?" הנהג נמנה עם הסוג שרוצה לדבר.

לביא הנהן, לא היה בטוח שהוא מעוניין בשיחה. הוא שקל לספר לנהג על מודעות האבל, אבל החליט להימנע מכך. אדם שלא מכיר אותו יתקשה להתרשם מכך שהוא יושב מולו חי אף שהתפרסמו שתי מודעות על מותו.

"אתה, יש לך פרצוף של עורך דין," אמר הנהג.

לביא התרשם מכושר ההבחנה, אבל העמיד פני נעלב. "פעם באמת הייתי עורך דין. היום כבר לא. אני מתעסק בייבוא, ייזום עסקי, דברים כאלה."

"התכוונתי לזה בתור מחמאה," ביקש הנהג לרַצות. אחר כך, כדי לחמוק מעמדת הנחיתות שנקלע אליה, הדליק את הרדיו ברשת ב'.

"קרה משהו בארץ בימים האחרונים?"

הנהג משך בכתפיים. "אתה יודע איך זה. הייתה תאונה אחת, בדרך לאילת. חמישה בני משפחה, כולל הסבתא, הלכו במכה. אבא, אמא, שני ילדים, סבתא. נסעו לחתונה של הבת דודה. רק הסבא לא נהרג. ברגע האחרון הוא נשאר בבית, כי לא הרגיש טוב. אתה מבין? מה שהציל אותו זה שהוא קצת היפוכונדר. הבחור שהרג אותם הוא נהג של משאית צבאית, אולי שנה עם רישיון. חמישה במכה. והוא לא קרה לו כלום, אפילו לא שריטה. לא שאני מקנא בו. איזה חיים יהיו לו עכשיו, כשהוא יודע שהרג חמישה אנשים?"

לביא מלמל משהו על נהיגה פראית. לפני שנים רבות שאל אותו נהג מונית, כשעמדו בפקק בדרך לדיון בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, אם הוא יכול לתאר לעצמו איזו טרגדיה קרתה לו. לביא הנהן באהדה, והנהג, הוא לא זכר את פניו או את קולו אבל זכר כל פרט בדבריו, סיפר שהוריו, אשתו, שני בניו וגיסתו נהרגו כולם חודש קודם לכן בתאונת דרכים, ורק הוא, שהיה באותו היום בנסיעה לקריית שמונה, ניצל. "ככה הם נהרגו, טראח, במכה! ואני ואשתי," המשיך הנהג ההוא באותו קול חלול כואב, "ארבעים ושתיים שנה היינו נשואים, בלי מריבה אחת, וכל לילה, כל לילה ארבעים ושתיים שנה, אני לא מגזים כאן במה שאני אומר לך, זה פשוט היה ככה, כל לילה הזדיינו. כמו שפנים. במטבח, באמבטיה, מול הטלוויזיה. כשהיו אורחים, והייתה מגיעה השעה תשע בערב, אשתי הייתה דופקת על השולחן בסלון, טק, טק, בעץ, והאורחים היו יודעים שזה הזמן ללכת כי הגיע הזמן שלנו להזדיין. טק, טק, כולם ידעו בדיוק לְמה היא מתכוונת בטק־טק הזה. ומה אני עכשיו, מה נשאר ממני?"

"נתנו לכם מדים?" שאל לביא את הנהג כדי לדחוק את הזיכרון מראשו. הוא הבחין שהנהג לבוש בחולצת צווארון מקווקוות בצבע תכלת.

"כן, זה חדש. בהנהלה אומרים שככה יותר מכובד."

"אה." לביא לא היה בטוח מה עמדתו בנושא.

"טס הרבה?" שאל הנהג.

"סליחה? פשוט חשבתי על משהו אחר."

"שאלתי אם אתה טס הרבה? יוצא לך לנסוע הרבה?"

"בערך פעם בחודש."

הנהג שלף כרטיס ביקור של התחנה. "הנה, שיהיה לך המספר. יש לנו מבצע עכשיו. נסיעה מתל אביב לנתב"ג ביום מאה ועשרים שקל. בלילה מאה וחמישים. בכל תחנה אחרת זה שלושים אחוז יותר לפחות. ואנחנו מתחייבים שהנהג מחכה לך עשר דקות לפנֵי."

לביא השמיע שריקת התפעלות. "זה מחיר טוב. אני מתכוון, בשביל הנוסעים."

"כן."

"לכם זה בכלל משתלם?"

"בטח משתלם. אחרת זה לחזור בלי נסיעה לתחנה."

"אה." לביא חשב, בפעם הבאה באמת אזמין מהם ולא מהקסטל, למרות שבקסטל תמיד נחמדים. לחסוך חמישים שקל בכל נסיעה זה לא עניין של מה בכך.

"נשוי?" שאל הנהג.

"סליחה?"

"נשוי? כי כשנשואים, הרבה נסיעות זו יכולה להיות בעיה. כלומר, אצל חלקן. לא שאין לזה את היתרונות שיש לזה."

אה. זה הכיוון שהנהג רוצה להוליך אליו. לביא רצה להשיב שהוא נשוי ובכך לסיים את העניין, אבל לא היה מסוגל. מוזר באיזו קלות אנשים יכולים לשקר לקרובים להם ביותר וכמה גדול הקושי לשקר לזרים מוחלטים.

"כן. נשוי. בעצם, פרוד. כלומר, לא פורמלית פרוד, אבל בפועל פרוד. אנחנו גרים באותו בית. ופורמלית אני נשוי." הוא אמר את האמת. וכמעט הוסיף, חוץ מבוקר טוב וערב טוב ומתי אתה חוזר ושוב השארת לי להוציא את הפח אין בינינו כלום. אנחנו אפילו לא ישנים באותו חדר.

"אה. מצטער." הנהג שלח אליו מבט מהיר. כנראה ציפה לתשובה אחרת. הוא הנמיך את קולו של שר התחבורה, שהתראיין ברדיו. "בגלל הנסיעות?"

"סליחה?"

"בגלל הנסיעות נפרדתם?"

"מה הכוונה?"

"לא חשוב. לא שהתכוונתי לחטט. אני בעצמי נפרדתי מחברה שלי לפני חודש. ארבע שנים היינו לא פה ולא שם. אתה מבין. בסוף החלטנו לחתוך את זה."

"אני מבין," אמר לביא. התנועה בכביש זרמה. הוא יהיה במשרד בשמונה ורבע לכל המאוחר. שר התחבורה התחלף בשיר נוגה מותאם לטרגדיה. ראיתי ציפור רבת יופי. ציפור רבת יופי כזו לא אראה עוד.

"אתה אפילו לא יכול להתחיל להבין!" הנהג היה להוט לספר את הסיפור. "זאת אמא שלה, כן? טרטרה לה בראש שהיא יכולה להשיג מישהו הרבה יותר טוב ממני. היה איזה בחור אחד שהסתובב סביבה עוד מהתיכון, סטודנט למשפטים, די דומה לי אם לומר את האמת, זאת אומרת מהבחינה החיצונית, ואני זוכר איזה יום ששמעתי מעבר לדלת את האמא שלה עושה רשימה של היתרונות והחסרונות שלנו, לא תאמין, אני, אם לא הייתי שומע את זה במו האוזניים שלי, לא הייתי מאמין בעצמי, גובה, משקל, צבע עיניים, חוש הומור, לפי הראש שלה גברים הם גאדג'ט, אתה מבין, ובסוף אמרה שבגלל שההוא יהיה עורך דין ואני סתם נהג מונית אז ההוא לוקח. רצתה לראות את הבת שלה מסודרת. כאילו שהיום כל עורך דין מוצא עבודה. או כל רואה חשבון. כאילו שלא היה רשום בעיתון שיש ששת אלפים עורכי דין מובטלים. כל הזמן סכסכה, כל הזמן הסיתה אותה נגדי. למה אני מהבוקר עד הלילה על הכביש, למה אני לא לוקח אותה לחו"ל, למה לא שלחתי פרחים. למה ולמה ולמה, ושום דבר לא עזר. ואפשר לחשוב שאני נוהג במונית בשביל התענוג. יש חשבונות בסוף החודש שצריך לשלם. זו העבודה שלי."

"אני מבין," אמר לביא שוב בלי מחשבה. הוא שינה את השעה בשעונו לשעה המקומית. במחשבתו החליט שאם יגיע למשרד לפני רינת, כשתיכנס לא יאמר לה מילה בעניין מודעות האבל. קור רוחו ירשים אותה. אם כי, בעצם, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שרינת לא ראתה את המודעה בעיתון. הוא מעולם לא ראה אותה קוראת הארץ. מיכל - אין ספק שראתה. הם מנויים על העיתון, וגם אם דילגה, מישהו במרכז הבינתחומי בטוח הפנה את תשומת לבה. אבל לא רינת.

"בסוף, אתה יודע איך זה נגמר? יש לי מישהי, כלומר, היא הייתה החברה הראשונה שלי. עוד מהתיכון. רוני. חברוּת בוסר, כן? אבל חברות. היום אנחנו רק ידידים, אבל קרובים, קרובים, היא כמו אחות בשבילי. יש דברים כאלה. והיא אמרה לי, טחנה לי בראש, שאני צריך לחתוך את זה, כי אחרת אני סתם אאמלל לעצמי את החיים. ובסוף נפל לי האסימון, שזה בדיוק מה שאני עושה - מאמלל את עצמי בשביל משהו שאין לו סיכוי."

לביא הנהן. הדברים של נהג המונית התערבבו בשיחה עם נהג המונית ההוא, שאיבד את משפחתו, ואלה ואלה התערבבו במחשבות שלו על מודעות האבל. הוא שאל את עצמו אם יש תקדים לפרסום מודעת אבל כדי לנקום. אם לא טעה, קרא פעם שבמערכת בחירות כלשהי לראשות עיריית ירושלים, או אולי בעצם עיריית רחובות, היה מקרה כזה. פעילים של מועמד חרדי אחד נגד מועמד חרדי אחר. אבל אז נתלו המודעות על כמה קירות ולוחות. בהתחשב בקלות הביצוע, מפתיע שאין לתעלול הזה תקדימים רבים.

"ותבין - זה לא שאני לא מרגיש הקלה, כן? יש הקלה. אבל זה לא פשוט. כי הייתה בינינו אהבה גדולה שאתה לא יכול לדמיין. היו הרבה ימים, אני מתכוון כמה חודשים, לא ימים, שהרגשתי שכאילו הגורל הועיד שנהיה ביחד, שזה לא מקרה שנפגשנו, למרות שזה היה לגמרי מקרה. אבל בגלל האמא שלה זה פשוט לא היה יכול לעבוד. תאמין לי כשאני אומר לך שניסיתי הכול."

הם פנו לכיוון אבן גבירול במחלף גני התערוכה. בדרך אל הגשר הצטופפו מכוניות בפקק רטוב.

"בזמן האחרון אני שואל את עצמי, אולי בגלל המצב רוח שלי ממה שקרה, אבל ככה אני שואל את עצמי, אם יש בכלל דבר כזה אנשים מאושרים. אפשר להיות מאושר בחיים האלה? אני מתכוון, לא יום־יומיים, אלא הרבה זמן. אז אתה שואל אנשים והם אומרים לך שכן, אבל איך אתה יכול לדעת שהם לא משקרים? אתה לא מאמין איך שאנשים משקרים. אני אספר לך משהו, ככה בינינו. החבר הכי טוב שלי, מהילדות, רמי קוראים לו, התחיל לפני שנה לעבוד בתור טכנאי בבזק. הוא היה מספר לי שהוא מרוויח עשרת אלפים נטו בחודש. כלאחר יד, כמו שאומרים, בשביל לעשות רושם. ואז לגמרי במקרה, לפני חודש אני אצלו בבית, ואני מציץ על השולחן במטבח שלו, היה שם תלוש משכורת שכתוב עליו בנטו ששת אלפים חמש מאות ארבעים ושלוש. אתה מבין? בנאדם, החבר הכי טוב שלי, שיקר לי בפנים. מה יצא לו מזה? מה הרוויח מזה? העיקר שיקר."

אישה צעירה דילגה מהכביש לכיוון מגרשי הטניס כאילו הוא משטח החלקה.

"תעשה את החשבון לבד." בקולו של הנהג היה עכשיו להט ממש. "אחד משני זוגות מתגרש. אז הם לא מאושרים. וישנם אלה שלא מתגרשים בגלל הילדים, והם לא מאושרים. ואלה שלא התחתנו למרות שחיפשו. ואלה שהתאלמנו. ואלה שחולים, ואלה שנכים, ואלה שמובטלים, ואלה שיש להם פחות מדי כסף ואלה שיש להם יותר מדי כסף, ואלה שלא טוב להם בעבודה. אז מי נשאר?"

לביא הקשיב למשפט פה ולמשפט שם, מספיק כדי להתרשם שנהג המונית מדבר מדם לבו אבל לא מספיק כדי להביע דעה, והבין שעליו למלמל איזו אמירה בלתי מחייבת.

"טוב, אתה עוד אדם צעיר. אני בטוח שעוד יהיו לך הרבה ימים טובים." המשפט הזה מתאים לכל מקרה, ובלבד שאכן מדובר באדם צעיר. הוא חשב פתאום, לנהג המונית ההוא, שאיבד את משפחתו, הייתי צריך לומר שארבעים ושתיים השנים האוהבות שהיו לו עם אשתו הן יותר ממה שרוב האנשים זוכים לו, ודמיין את הנהג האבל משיב לו, זה הדבר הכי חכם ששמעתי. כל כך הרבה אנשים ניסו לנחם אותי, ודווקא מנוסע שמעתי את הדבר הכי מנחם. אתה לא יודע כמה אני מודה לך.

הפקק השתחרר. הנהג הרהר ברצינות באמירה על הימים הטובים שעוד יהיו לו, כאילו הייתה בה משמעות נסתרת, והשתתק לראשונה. טריפון צלצל. זו הייתה אמא שלו, שביקשה שלא ישכח לאסוף לה את התרופות מבית המרקחת, ואז התכעסה על הבטחה שהבטיח לסדר איזו ידית של דלת שנשברה ולא קיים. הנהג התמסר כולו לנזיפה, שוכח לגמרי מקיומו של ברק לביא, ורק כשפנו לכיוון אבן גבירול שאל אותו איזה מספר, כאילו הבאתו אל היעד היא המשימה המשנית בנסיעה הזאת. "זה בהתחלה של אבן גבירול, בבניין של וואלה, איפה שהסניף של ארומה," אמר לנהג, והנהג הנהן והמשיך להצטדק באוזני אמו, קולו מתגבה משנייה לשנייה. הוא עצר מול בניין המשרדים, חוסם נתיב שלם. "מאה שמונים שקלים," אמר בזמן שהוציא את המזוודה מתא המטען. לביא לא שכח לקחת את הקבלה ולאסוף אל הכתף גם את תיק הצד, למרות שכבר גירד בו לעלות למשרד.

טיפות של גשם ריקדו עליו, צפופות דיין להטריד אבל לא כדי שישלוף את המטרייה מתיק הצד. האוויר היה קר. איש של חורף הלך לאטו, ידיים תחובות בכיסים, פיו פולט הבל. לפניו התרוצץ כלב ורחרח בקדחתנות את העפר הרטוב שליד העצים הנטועים במדרכה. שני נערים, ללא מטריות, רצו לכיוון תחנת אבן גבירול צפון, שמעבר לכביש, אחד מהם קל רגליים ואחד מתנשף, והמתנשף צעק לקל הרגליים, "יא מניאק, תחכה." ריח של קפה עמד באוויר. תל אביב הייתה יפה בעיני לביא בימים של חורף.

בכניסה לבניין שבו שכן משרד הייבוא והייזום העסקי שלו עמד מדי בוקר, חוץ מימי ראשון, בדייקנות של חייל ממושמע העולה למשמרתו, כנר עצוב מראה, איש נמוך קומה ששערותיו הלבנות הדלילות מסורקות כלפי מעלה כקיסמים. כבר שנה עמד שם. האוזן של לביא הייתה בקיאה דיה להבחין שהוא נגן מקצועי, אם כי בהחלט לא וירטואוז. צר היה לו עליו. מעולם לא שוחחו, אבל לביא סיפר לעצמו על מהנדס מכונות רוסי שהוא גם נגן חובב מילדות, כל חייו טיפל באמו החולה ונשאר רווק, ולבסוף מצא את עצמו בארץ ללא עבודה וללא משפחה, מתקיים מקצבת זִקנה בלבד, והנגינה היא תוספת הכנסה הכרחית וגם הזדמנות חברתית בשבילו. לפחות פעמיים בשבוע היה לביא מניח מטבע של עשרה שקלים בנרתיקו הפתוח, מקפיד לא ליצור אתו קשר עין. המעשה תמיד עורר בו הרגשה טובה בצורתה הפשוטה ביותר, ואם נעדר הנגן בבוקר שאינו יום ראשון, גילה לביא שהוא דואג לגורלו. עכשיו פשפש בארנקו ובכיסו כדי להוציא משם עשרה שקלים, וכשכבר אחז במטבע ועמד להניחו בנרתיק הבחין שזהו מטבע של המלך צ'רלס והניח אותו בכיס. רגע חשב לתת לנגן שטר של עשרים, אבל דחה את המחשבה והמשיך הלאה, אל המשרד. הנגן יודע שלא אקפח אותו, אמר לעצמו, בכל זאת, כבר שנה בערך, וכבר ראה כיצד רינת פורטת לו שטר של עשרים לשני מטבעות.

משרדו שוכן בקומה השנייה. על הדלת תלוי שלט מתכת, "עו"ד ברק לביא - ייבוא וייזום עסקי", הסימן החיצוני היחיד לקיומו. כשעלה במדרגות הבחין בכתם של קפה מעורבב בשיירים של חול. צריך לבקש מרינת לדבר עם אנשי התחזוקה, אולי דבר ראשון אגיד לה משהו בעניין, זה ישדר עסקים כרגיל יותר מכל מחווה מאולצת.

הדלת הייתה פתוחה למחצה. רינת דיברה בטלפון. לביא הסתכל בשעונו. שמונה עשרים ושבע. בדרך כלל רינת לא הגיעה לפני תשע. ייתכן שידעה שמחכה לה עבודה רבה בעקבות פרסום המודעות. ואולי סתם רצתה להימנע מהפקקים של יום גשם. אין שום אפשרות שאיש לא סיפר לה על מודעות האבל, חשב בזמן שהלך אל הדלת, וגם החליט מה יהיה המשפט שיאמר לה ברגע שיראה אותה, בכל זאת זה יהיה, "ובכן, הנה אני, חי וקיים," ואז יקרוץ, יניח את המזוודה ויעיר בשלווה על הלכלוך במדרגות. מבעד לדלת הוא שמע את רינת, קולה איטי וכמעט עבה כרגיל, אומרת בהתגבהות, "זה היה פתאומי לגמרי."

רינת הבחינה בו והטתה את שפופרת הטלפון לצד. פניה היו לאים. הוא חייך אליה. גבותיה הזדקפו בתנופה קלה. הוא שב וחייך אליה. המילים ובכן, הנה אני, חי וקיים, התקרבו לצאת מפיו. אבל גבותיה, ששבו והזדקפו, והפעם בתנופה גדולה יותר, שהעידה על קוצר רוח ואי־הבנה, עצרו אותו. לפעמים יכול מבע פנים אחד לספר על מהלכם העתידי של חיים שלמים. עיניו המצומצמות של הרופא התורן במחלקה בלילה שנפטר אביו. הרִיק בעיניה של מיכל כשהסתכלה עליו ליד שולחן ארוחת הערב, באחד מרגעי השתיקה ביניהם. ועכשיו גבותיה המזדקרות של המזכירה.

"אני יכולה לעזור במשהו?" רינת שאלה אותו. פניה לא שידרו אפילו את האות הקל ביותר של השתתפות במהתלה.

הוא אמר בקול כמעט רגיל, "תעשי לי טובה, אין לי חשק למשחק הזה."

רינת קירבה את השפופרת לפיה. פניה לא העידו שקלטה את משמעות דבריו. "סליחה, אדוני," אמרה לצדו האחר של הקו, "אני אחזור אליך אחר כך."

היא בחנה את פניו של לביא, שהתקרב אליה. "אתה קרוב שלו?" שאלה.

הוא שתק.

"פשוט אתם קצת דומים, אז חשבתי שאולי אתה בן דוד, או משהו."

היא חיכתה שיאמר משהו.

"אולי לא שמעת. ברק לביא נפטר. שלשום. דום לב פתאומי, באמצע הרחוב. מול המשרד. ההלוויה יוצאת עוד כמה שעות. דחו אותה, כדי שהבן שלו יספיק לחזור מחו"ל."

היא בחנה את פניו המחווירים, שאי־ההבנה בהם הייתה מוחלטת, בהשתאות גוברת.

"אני מצטערת אם אני נשמעת קצרת רוח, אבל יש עניינים שאני צריכה לסגור. זה היה משרד פרטי שלו, רק אני עבדתי אתו. אתה יכול לתאר לעצמך."

לביא עדיין לא אמר מילה. הוא רצה להורות לה בקול שקט וסמכותי, אני לא אגיד את זה עוד פעם, די עם השטויות האלה, או אפילו להתקרב אליה ולנער אותה, לתת לה סטירה מצלצלת אם צריך, עד שתישבר ותחדל מהעמדת הפנים. אבל הנחישות השלֵווה, שלא היה בה חותם המאמץ של הזיוף, נטעה אותו על מקומו. המשרד הסתחרר סביבו. תיק הצד נשמט. בכל זאת הצליח לייצב את עמידתו ולשחרר את עיניו מערפולן. הכול נראה בדיוק כפי שהיה כשעזב ללונדון - פניה הכבדים של רינת, הסנטר המשורבב, המעיד על שיניים שלא יושרו בילדות, דלת חדרו הסגורה, הצמח גדול העלים בעציץ, הקריקטורה של הקוף המכסה את העיניים התלויה מעל עמדת המזכירות בקיר הצבוע בכחול, המטבחון הקטן, השיש שעליו מונחת הפוכה הכוס הישנה שכתוב עליה האבא הכי טוב.

"אפשר אולי להציע לך כוס מים, אדוני?" בקולה של רינת נשמעה עכשיו חמלה סמויה. "אתה נראה לא טוב. אני באמת מצטערת. אני משתתפת... זו מכה לכולנו."

עיניה הצטמצמו לעברו, כעדשה של מצלמה המתכוונת אל פרט אחד בעצם מרוחק. "זה מוזר..." אמרה, ואז חזרה בה למראה חיוורונו, "אתה בטוח שאתה לא רוצה כוס מים?"

לביא הניח את היד על הבטן, מתאמץ לבלום את מה שהתגעש ועלה בה, הרים את המזוודה מהרצפה, היטיב את תיק הצד שנשמט מכתפו, הסתובב בשתיקה, ורץ במדרגות החוצה מהבניין. הוא התפרץ מדלת הכניסה אל הגינה האחורית של בניין המגורים הצמוד לבית המשרדים, חלף על פני נגן הכינור והספיק, גם במצוקתו, לפרש ציפייה בפניו, ואז עצר מאחורי שיח גזום מטפטף, נעליו ומזוודתו משתקעות בבוץ, וכשהביט סביבו והיה בטוח שאיש אינו רואה אותו רכן אל האדמה והקיא את מה שהעמיס על בטנו בטיסה. מהאדמה עלה ריח של אחרי גשם, סמיך כהבל מרק, ועכשיו התערבב הריח הזה בצחנת הקיא. הוא קינח את שפתיו בידו, התרומם, ושוב ההתגעשות, ושוב הקיא, נותר עוד משהו ממיץ העגבניות הזה. ההקאה הקלה עליו. הוא התיישב על הקרקע, שיתלכלכו המכנסיים, מה זה חשוב עכשיו, והסדיר את נשימתו. אחר כך פתח את ברז המים של החצר בכוונה להרטיב את פניו שהתייזעו, וקילוח חזק מכפי ששיער שטף את חולצתו. הוא גרף אליו מעט מים, ינק אותם לפיו וערסל אותם על פניו, ואז, רטוב ומרוט, נשען על הקיר.

עכשיו עשה לביא דבר שמעולם לא עשה: הוא צבט את עצמו. צביטה לופתת בעור הרטוב של כף יד שמאל, עד שהרגיש כאב של ממש. הוא הזדעזע מהשתמעותו של מעשה הצביטה, מההכרה שנחבאה בו כאילו ייתכן בכלל שלפני יומיים צנח ברחוב ומת, אבל מיד הרגיש רוממות רוח מתקוממת נגד התעלול החולני שנעשה בו. הרי לא יכול להיות שום הסבר אחר: נעשה בו תעלול חולני. הוא לא צריך לצבוט את עצמו כדי לדעת שהוא חי וקיים. הוא הולך ונושם, חושב ומדבר. הוא ראה אתמול בלונדון את מרי פופינס, הוא אכל בוטנים ושתה בירה בפאב, הוא עלה למטוס, הוא נסע במונית, דרכונו הוחתם. אנשים ראו אותו. אנשים דיברו אתו. הוא הקיא רק לפני דקה, הנה הַקיא נספג באדמה שמולו. הוא קיים, זוהי עובדה, ועובדה שאי אפשר לערער עליה. יש רק הסבר אחד להתנהגות של רינת: יואב אורגד שיתף אותה במזימה שלו. הוא שילם לה סכום כסף יפה כדי שתעמיד פנים שמת. תאוות נקם גדולה כל כך פיתח הבחור הצעיר הזה, והרי אמצעים יש למשפחה שלו, שיכול להיות שאפילו חמשת אלפים, או עשרת אלפים שקלים, החליפו כאן ידיים. והיא, מה אכפת לה לשתף פעולה, היא ודאי התכוונה לעזוב ממילא, אם לא מחר אז בעוד כמה חודשים, אז למה שלא תעזוב מחר ותעשה קופה. היא הרי זקוקה לכסף. רק לפני חודש באה אליו ושאלה אם יוכל לתת לה העלאה, והסבירה בקול נרעד שאמה זקוקה לטיפול שיניים יקר, יותר משלושים אלף שקלים, והיא חייבת לעזור לה. יש לה חבר, בחור מוצק, מתולתל־שחורים, עובד במוסך, רם או רן שמו, לא, רן, זה שמו, רן, פעם אחת בא לקחת אותה מהמשרד, ואדישותו, היעדר ניסיון כלשהו לשאת חן בעיני המעסיק שלה, לא מצאו חן בעיני לביא. וגם פניו. לביא הגיע למסקנה כבר בנעוריו שאין אמת בדרישה לא להסתכל בקנקן. כאשר אתה רואה אדם שפניו מצחקים ועיניו מאירות הוא בדרך כלל אדם טוב, וכאשר אתה רואה אדם שעיניו עכבריות, מתרוצצות, ופניו הנוקשים זעופים בבוז, כמו רן זה, אתה יודע שטובה לא תצמח ממנו. אישה צעירה בסך הכול, היא לא יודעת שאולי יהיו תוצאות פליליות למעשה שלה.

זה מין בוקר הזוי שעוד אדבר בו רבות, ניסח מחשבה מסתלסלת, הרי לכל העניינים האלה יש הסבר פשוט וסביר, שכרגע אני עייף מכדי למצוא אותו. העיקר לשמור על קור רוח. רגע אחד חשב לעלות בחזרה אל המשרד ולעמת את רינת עם נוכחותו. תהיה הסיבה להתנהגותה אשר תהיה, הוא לא צריך להיות זה שעומד נבוך מחוץ למשרדו. אחרי ככלות הכול זה המשרד שלו. מי יודע אֵילו נזקים היא גורמת שם. אבל הוא החליט לא לעשות כך. העניינים עלולים להיגרר לעימות פיזי, ואין שום דרך לצאת טוב מעימות כזה. לא, בינתיים יבליג. יבליג וישמור על קור רוח, העיקר לשמור על קור רוח. אבל כשילך לתחנת המשטרה אחרי הצהריים יגיש תלונה גם נגדה. הוא לא יקבל שום גמגום ושום התנצלות, שום "מר לביא, זו הייתה שטות של רגע", ושום "מר לביא, הייתי צריכה את הכסף בשביל אמא שלי". אבל כל זה יכול לחכות עד אחר הצהריים.

יש רק דבר אחד שהוא רוצה לעשות עכשיו. להגיע הביתה. ג'וני יקפוץ עליו. הוא יתקלף מהבגדים המצחינים, יישאר בתחתוניו, ויעטוף את עצמו בשמיכה. אחר כך, עדיין עטוף בשמיכה, ייגש אל שולחן המטבח, היד תישלח אל הטלפון, שיחה אחת למיכל תעשה סדר בדברים, ואם מיכל מלמדת, ידבר עם שאולי או עם יעל, העיקר לסלק את הצל הקטן של הספק ולהשיב את מהלך החיים למסלולו. ואז יְשַקַע את עצמו באמבט מוקצף של מים חמים, וכשיתקררו לא יהסס לשוב ולפתוח את ברז המים החמים, ויתעלם מצלצול הטלפון, שיצלצל ויצלצל מטעמם של הדואגים לשלומו, ויתעלם גם מג'וני המרחרח ליד הדלת ומחשב אם יוכל לשטות באדונו כאילו עדיין לא קיבל את טיול הבוקר שלו, שהיה באחריותו של לביא כשהיה בארץ. ואולי יפנק את עצמו, הרי אין אף אחד בבית. הוא ימרח ממרח לַבַּנֶה על חתיכת בגט טרי, או יבצע פרוסה גדולה של עוגת פרג, וייקח את הפרוסה עם כוס הקפה לאמבט המוקצף. שם ייתן לגופו לצוף וגם למחשבותיו, ואחר כך ילבש אימונית ויישן שעתיים או שלוש. אחרי הצהריים ילך למשטרה, אולי יצטרפו אליו יעל או שאולי או שניהם. הם יצחקו על מה שקרה, לשאולי יש הומור מקאברי. כבר מזמן לא הלך לאיזשהו מקום עם אחד מילדיו.

מחוגי השעון התקרבו לתשע וחצי. לביא שוב חש בהתגעשות בבטן, אבל כשכרע להקיא לא נפלט דבר, וטוב שכך, משום שאחת השכנות בבניין, שירדה למטה להוציא את הפח, לטשה אליו מבט. המצח שלו היה חם. הוא הזדרז לעמוד על רגליו, האישה עדיין הסתכלה, וניער את המקטורן שלו ככל שיכול משבבי החול והמיץ שדבקו בו ואחר כך גם את אחורי מכנסיו. הוא הבחין שטיפות מהקיא שלו דבקו בתיק הצד והתערבבו בבוץ שאחז בו כשכרע אל הקרקע, ושטף תחת הברז, אבל התערובת מעוררת הגועל לא נעלמה לגמרי, ומתוך שלא מצא מוצא אחר תחב את התיק במאמץ לכיס הפנימי המרושת במזוודה שלו, היכן שהיה מניח גרביים מלוכלכים בנסיעות ארוכות יותר.

עכשיו התלבט אם לחזור במונית או ברכבת התחתית. בניווּלו הנוכחי לא נאה שיסתובב בין בני אדם. נהג המונית הוא אדם אחד ולא ציבור גדול, והוא ייקח אותו עד פתח הבית, אבל הוא הרגיש לא בנוח להיכנס למונית כשגופו נודף צחנה, והתעורר בו דחף להיות במקום ציבורי הומה מאדם, מקום שאולי ייתקל בו בחבר או בקולגה שיכיר את פניו. היה לו מינוי חודשי, ובדרך כלל הגיע למשרד, מקום שאין בו אפילו הסתברות של חניה, ברכבת התחתית ולא במכוניתו.

לביא גרר את מזוודתו והלך לכיוון השלט "אבן גבירול - צפון". על גג מכונית דייהטסו כחולה שחנתה באדום־לבן סמוך לשער הכניסה ראה עורב מכרסם בשקדנות חתיכת אגס. בניסיונו הכושל להתאים את זווית מקורו לליבת האגס לבשו פניו ארשת מגוחכת. מעולם לא ראה מראה כזה. הלוח החשמלי מעליו הראה שהרכבת שתחנתה האחרונה היא רחוב סוקולוב ברמת השרון תגיע עוד שתי דקות. דעתו הייתה מוסחת, ואחד מדרי הרחוב שהפכו את הרכבת התחתית למעונם, תרמיל גדול על גבו וצחנה נודפת מגופו, התנגש בו וכמעט הפיל אותו. לביא ירד במהירות במדרגות הנעות. הרכבת עמדה בתחנה. בשעה הזאת של היום היו הקרונות ריקים למחצה. הוא התיישב מול חייל וחברתו שעלו אתו. החייל הניח את הרובה שלו בין רגליו וכרך את ידו הימנית סביב צווארה של החברה, שנראתה צעירה ממנו בשנתיים לפחות. הם התגפפו. העייפות הגדולה שחש לביא כשעלה למטוס שוב הכבידה. הוא עצם עיניים אבל נזהר לא להירדם. זמן הנסיעה מתחת לאדמה בין משרדו לביתו היה שבע דקות, כולל העצירות בשלוש התחנות שבדרך. עיניו של לביא התפזרו בקרון. הן נתקלו בבחורה צעירה, לבושה בביקיני, שעוּנה על עמוד באחד מחופי אילת, ים כחול מאחוריה ושמי תכלת מעליה, ולצדה סיסמה של משרד התיירות באנגלית, Israel, where the sun always shines.

הרכבת עצרה בתחנת האוניברסיטה - מרכז הספורט. בחוץ קידמה את לביא סערת גשם מחודשת. הוא פתח את המטרייה והלך בצעדים מהירים לרחוב חיים לבנון 89. כשעמד ברמזור היה נדמה לו שבמיצובישי שחלפה לאטה מולו יושב משה, הבעלים השותף של הניקוי היבש מהמרכז המסחרי של נווה אביבים. הוא נופף לו לשלום אבל משה לא הבחין בו. בחורף כולנו נראים כמו מטריות מהלכות, גיחך לעצמו לביא. הגשם התחזק, חודר בעד המטרייה. גם רעם נשמע. על המדרכה התבוצצו גללי כלב ורגבי אדמה רטובים. כמה טיפות מים חלחלו אל גרביו מבעד לנעלי העור הכהות שלו, זה המחיר של קנייה בחנות עודפים, ורגליו נעשו לחות. הוא הביט למעלה, אל דירתו שבקומה הרביעית, בצד הפונה אל הרחוב. החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים.

לביא הקיש את קוד הכניסה של הבניין, 1234, ופתח את דלת הזכוכית. שאולי תמיד אמר שגנב מתוחכם לא יתקשה לפרוץ את הקוד. די שיעיף מבט בדיירים המבוגרים בצאתם להשליך את הפח שינחש באיזה רצף של ארבע ספרות בחרו. ממילא השאירו דיירים מרושלים את הדלת פתוחה פעמים רבות. לא הועילו ההפצרות החוזרות של גרינברג מוועד הבית, מנוסחות בסרבול באותיות מחשב ומהודקות אל לוח המודעות הנעול בזכוכית שמול המעלית.

להשליך את הגרביים הרטובים לסל הכביסה ולהשתקע באמבט חם, חשב לביא בזמן שהמעלית הצרה המיועדת לקומות הזוגיות ירדה לאטה אל קומת הקרקע. הגרביים חייבים להיות רטובים כדי שהעונג של האמבט החם יהיה שלם. מכל העניין כולו יֵצא רק טוב, אמר לעצמו, מכל העניין כולו יֵצא רק טוב במידה כזו שלימים עוד אחשוב שיזמתי אותו בעצמי. התעלול הנבזי שעשו לו יהפוך ליום הראשון בחייו החדשים, הטובים יותר - חייו כפי שהיו צריכים להיות. ראשית, המופרע הזה, יואב אורגד, ייכלא מאחורי סורג ובריח, מי יודע מה הוא עוד תכנן לעולל ואיזה מזל היה לי שהוא נפל כבר בתעלול טיפשי כזה. הרגשות שהתעוררו במיכל כשחוותה את מותי כביכול, ובכן, זה ודאי כבר מאוחר מדי, מבחינתי מאוחר מדי, אבל בכל מקרה, לפחות הם יקלו עלי להסביר לה מדוע אנחנו חייבים להיפרד, יהפכו את הפרידה שהיא בלתי נמנעת לנעימה יותר, נטולת טינה. גם עם יעל ושאולי דברים ישתנו. הייתה להם שנייה אחת מרוכזת של הצצה לעולם בלעדי, והשנייה הזאת גרמה להם להיזכר בכל הרגעים היפים ולבַכות את היעלמותם. מתוך אנחת הרווחה שחשו כשנוכחו בכזב שבמודעות הם יחדלו לראות בי מובן מאליו.

המעלית הגיעה ריקה. לביא לחץ על הכפתור של הקומה הרביעית והסתכל במראה. פניו נראו לו חיוורים מעט, אך חוץ מזה בדיוק כפי שנראו בפעם האחרונה שהסתכל במראה, כשהתגלח. אם כי פניו של אדם אף פעם אינם אותו דבר. זווית המבט, התאורה, מספר שעות השינה בלילה, לכל פנים פנים רבות. השינוי החשוב ביותר, המשיך לביא במחשבות, יבוא מעצמי. אני אבין את הפרשייה הזאת כפי שראוי להבין אותה, צלצול השכמה. תזכורת שחבל על כל רגע שמתבזבז. אפסיק להתרגז משטויות, אעשה מינוי לחדר הכושר, אחזור לשחק טניס, הבשר האדום יעוף מהצלחת, עוגת הפרג לא תעלה עליה יותר מפעם בשבוע. כשאחתוך עם מיכל אולי אתפנה סוף־סוף, מכל הבחינות, להכיר אישה אחרת, להתאהב מחדש. את הקשר עם החברים הישנים שיתחדש בעקבות פרסום המודעות לא אחמיץ. החיים יהיו יפים יותר אם גם בארץ יהיו בהם פעם בשבוע סרט, או הצגה, משחק טניס, למה לא, עם חבר טוב. במיוחד עם רועי גנות. הוא איש יקר, והעצב שלו על מותי המדומיין היה כן כל כך שחבל לא להחזיר את הקשר אתו למה שהיה פעם. וגם אל הביקור השבועי אצל יהושע אתייחס אחרת. נכון שהעיוור הזקן הופך לטרחן מיום ליום, מדבר על עצמו בלי הפסקה, והלכלוך בביתו נעשה בלתי נעים ככל שהעובדת מהפיליפינים מבינה שאיש לא מעיר לה, אבל זו מצווה, ואפילו מצווה ששכרה בצדה, הרי אין להכחיש שפעם או פעמיים נתן לי יהושע עצות שבהחלט התברר שהן מועילות.

זו הייתה הפעם השנייה שלביא החליט החלטה נחושה לשנות את חייו. הקודמת התקבלה אחרי פטירתו של אביו, לפני שלוש שנים. מותו היה המוות הראשון של בן משפחה שחווה כאדם בוגר, משום שהוריו התחתנו בגיל מאוחר ובילדותו לא היו לו סב או סבתא חיים. מאמו, שנפטרה מסרטן כשהיה בן שלוש, נשארו לו צילומים וזיכרון עמום של אישה גבוהה ומלאה גוררת עגלה ליד לוח מודעות מעוגל ומרימה מהרצפה בקבוק שוקו שהפיל. ביום גילוי המצבה של אביו הבטיח לעצמו לביא שורה של הבטחות לדברים שייעשו אחרת, עם מיכל, עם ילדיו, עם בריאותו, עם העולם כולו. הוא ימצא את הדרך לאהוב מחדש את אשתו או להיפרד ממנה, הוא יהיה חבר לילדיו, הוא יפרסם ספר שירה, הוא יחזור לשחק טניס. אף אחת מההבטחות לא קוימה חוץ מההבטחה לעזוב את עריכת הדין ולנסות את מזלו בעסקים עצמאיים, מעשה שגם הוא התאפשר רק הודות לירושה הנדיבה שהותיר אביו לבנו יחידו (בצוואתו השאיר מעט יותר ממיליון שקלים ודירת שלושה חדרים לא משופצת בבניין ללא מעלית ברחוב בזל, שאותה מכרו תמורת שני מיליון וארבע מאות אלף שקלים) ומשום שיחסיו עם מיכל כבר היו פְּרוּרים כל כך שדעתה נגד המהלך לא העלתה או הורידה. בפעם הזאת, כשעשה את דרכו לביתו במעלית, היה לביא משוכנע שהחלטתו נחושה באמת. הוא קיבל הזדמנות נוספת להימלט מהטפל בחייו, לאמץ רשתות של חיבה שנפרשו בהיעדרו, ואת ההזדמנות הזאת לא יחמיץ.

כשיצא מהמעלית חשב על הדלת הנפתחת ועל קפיצתו של ג'וני כשייכנס. הם אימצו אותו כשהיה גור, לפני שלוש־עשרה שנה, כלומר בתרגום לשנות בני אדם הוא היה בן המשפחה הישיש ביותר. בשנותיו הראשונות נהג לזנק ולנבוח בכל עת שמישהו יצא מדלת המעלית, עד שנאלצו לבטל את המינוי על הארץ לזמן מה כדי שלא יעיר אותם ואת הקומה כולה בחמש לפנות בוקר. עם השנים כהה אפו והוא חדל לנבוח גם אם העומד מול הדלת היה הנער השליח מהאטליז. רוב היום רבץ ללא תנועה על שמיכת צמר כחולה־לבנה שהונחה בסלון, שומר את כוחותיו לשני הטיולים היומיים, שבהם הילך בעצלתיים. על מחווה כלבית אחת בכל זאת הקפיד, כשנכנסו לביא, מיכל או אחד הילדים הביתה היה מקפץ אל ברכיהם ומלקק אותם ליקוק אחד מרוכז, ואחריו חוזר אל שמיכת הצמר.

לביא הוציא את הארנק מתיק הצד שבמזוודה ושלף ממנו את מפתח הדירה. הוא הכניס את המפתח לחור המנעול, אבל גילה שאין ביניהם התאמה. זו לא הייתה אי־התאמה הנגרמת משחיקה או מעיקום של המפתח, אלא אי־התאמה מוחלטת, המעידה שאין קשר.

מבעד לדלת שמע את מיכל.

"אני פותחת קצת את החלונות, מחניק פה," אמרה.

"מזג האוויר כזה דרמטי, כמו באיזה סרט." זה היה קולה של יעל. "אני מקווה שבהלוויה לא יֵרד גשם." נדמה שקולה רעד.

קול תקיף, של שאולי, הגיע מעבר לדלת ברור אבל מרוחק יותר, כנראה עמד במעבר שבין חדר המגורים למסדרון המוליך לחדרי השינה והאמבטיה, ידיו מרשרשות באגד ניירות: "אני בכל זאת מתעקש להבין את מה שאמרת שהרופא אמר לך. כי את מה שכתוב פה בכתב החרטומים הזה אי אפשר להבין. איך זה, דבר כזה, שאדם בגילו, אדם בריא בסך הכול, מגיע לבית חולים נושם אחרי אירוע לב ולא מצליחים להציל אותו. זה בית חולים או מרפאה מימי הביניים, האיכילוב הזה?" למיטב זיכרונו של לביא, בנו היה אמור להיות עכשיו בפסטיבל סרטי סטודנטים בוורשה.

"זה לא מה שאמרתי לך." קולה של מיכל היה שקט. "כשהוא הגיע לבית החולים כבר לא היה לו דופק, בעצם הוא הגיע מת. לא היה להם מה לעשות. המזל הרע שלו הוא שעבר כל כך הרבה זמן מרגע שנפל על המדרכה ליד המשרד ועד שהזמינו את האמבולנס. אבל לא נכון להתעסק בזה עכשיו. ואתה בכלל צריך לנוח, שאולי. הייתה לך טיסה מעייפת."

אנחה כבדה נשמעה, כנראה יעל, ואחריה עוד אנחה, שאולי.

"לא הגיע לו למות כל כך צעיר." זו הייתה יעל. לביא שיער שהיא יושבת על הספה.

"בדברים האלה אין מגיע." זו הייתה מיכל.

"אבל זה שדיבר אתך בבית חולים" - שאולי היה הדובר עכשיו - "שפשטיין, שרפשטיין, לא היה לו שום הסבר למה זה קרה לו?"

"פרופ' שרפשטיין, מנהל המחלקה. אין הסבר מדעי לדום לב, ככה הוא אמר. יש כך וכך אנשים שזה קורה להם, כולל אנשים בלי שום היסטוריה רפואית. הייתה לו שפעת חזקה יום קודם, אבל מזה לא מתים."

"היה לו משקל עודף, איזה עשרים קילו." קולה של יעל היה עצור. "אבל כמה גברים בגילו לא סוחבים אתם עשרים קילו מיותרים?" אחרי שנייה הוסיפה, "גם סבא של נתן הלך ככה. יום בהיר אחד. והוא היה רזה כמו מקל."

נשמעה שתיקה מתוחה, עד שלרגע חשש לביא שהדלת תיפתח פתאום בתנופה. היה נדמה לו שמיכל יושבת ליד שולחן האוכל ושאולי עבר להלך בחדר המגורים, מתרחק ומתקרב לדלת הכניסה.

"את כבר החלטת מה יקרה עם המשרד?" יעל כנראה יושבת על הספה, מול הטלוויזיה. "לא מצאת עדיין צוואה, נכון?"

מיכל השיבה מיד, "בינתיים לא מצאנו דבר כזה. אתם יודעים איך אבא שלכם... כלומר, איך הוא היה. תמיד חולמני. והמשרד שלו לא היה בדיוק עסק, כלומר ממש. הוא הוציא יותר כסף מאשר הכניס. ניסה לקדם כל מיני עסקאות, וזה לא תמיד הלך. לא צריכים להיות שם יותר מדי עניינים לסגור, ורינת מטפלת בזה עכשיו."

שוב נשמעה שתיקה ואז אמרה מיכל, "תראו, ילדים, אני מבינה שאתם מנסים להסיח את דעתי, אבל זה לא הזמן. לא בשביל לעבור על הדוח הרפואי, לא בשביל לחפש את הצוואה, לא בשביל המשרד, לא בשביל... לא בשביל שום עניינים. נעבור את ההלוויה ואז נראה. זה לא יום מתאים."

על הספה, אם אכן ישבה על הספה, משכה יעל באפה. "נצטרך להתלבש חם להלוויה," אמרה. ואחר כך, "אני אביא לכם עוד קפה." אילו היה נתן לידה, היה מחבק אותה ואומר שיביא קפה בעצמו. ואולי הוא בשירותים. אחרי השתיקה נשמע קולו של שאולי שואל על הוריה של מיכל, "צריך בסוף לקחת את סבא וסבתא או שהם יגיעו בעצמם?" ומיכל ענתה מיד, "דיברתי איתם, הם יגיעו במונית."

המילים מעבר לדלת שככו ובמקומן נשמע קרקוש כוסות. ג'וני טופף ברגליו באיטיות למטבח בתקווה שמשהו ייפול על הרצפה. מאחת הדירות השכנות עלה צלצול טלפון שגווע מיד. בדירה אחרת, גבוהה יותר, חרקו צלילי פסנתר נוקשים, מהוססים, של ילד שלימודי הנגינה חדשים לו ושנואים עליו. רגע אחד עמד לביא נדהם. במשנהו החזיר את המפתח לארנקו. עלה בדעתו לעשות רק דבר אחד. הוא שלח את ידו אל פעמון הדלת וצלצל.