הערת המחברת
"זה מעט מדי, מאוחר מדי," אומרת רוּזֶנה גרֶבֶּר קנִייֶז'ה בגרמנית. רחשים נשמעים מעבר לקו הטלפון. בעלי, שמתרגם את דבריה למעני, מושך בכתפיו. בזמנו היתה רוזנה הניצולה היחידה שמצאתי, מבין הנוסעות בטרנספורט הראשון לאושוויץ, שעדיין היתה בחיים; המספר הסידורי שלה כאסירה היה 1649. כמה חודשים קודם לכן היא הביעה נכונות להתראיין לסרט תיעודי שרציתי להפיק על הנערות הראשונות באושוויץ; אך מצבי הבריאותי מנע ממני לטוס לשווייץ לראיין אותה. עכשיו היא זו שחשה ברע.
אני מנסה להסביר שעיקר העניין שלי הוא לשוחח איתה על סלובקיה, ועל האופן שבו היא ושאר הנערות נאספו מבתיהן ונבגדו על ידי ממשלתן. היא נאנחת ואומרת, "אני לא רוצה לחשוב על אושוויץ לפני מותי." היא בת תשעים ושתיים, מי יכול להאשים אותה?
אני שולחת לה גלוית תודה ומאתרת את העדות שלה בארכיון הוויזואלי של קרן השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה. העדות שלה נמסרה בגרמנית. אנחנו יכולים לתרגם אותה, אבל אנשי ארכיון השואה לא שאלו את השאלות שאני רציתי לשאול. שאלות שעלו מאז פגישתי עם רֶנָה קורנרייך גֶליסן, ניצולה מהטרנספורט הראשון, שאיתה עבדתי ב-1992, לפני יותר מעשרים וחמש שנה. מאז כתבתי את ספרי "הבטחתה של רנה" (Rena's Promise), קרובי משפחה של נשים שהיו בטרנספורט הראשון פנו אלי וסיפרו לי עוד סיפורים על אודות דודניות, דודות, אמהות וסבתות. המידע הזה עורר שאלות נוספות. צילמתי והקלטתי ראיונות עם קרובי המשפחה הללו, אך בלי ניצולה שתסכים לדבר איתי — ומשפחה שתתיר לה לדבר איתי — לא היה לי שום סיכוי לקבל אי־פעם תשובות לשאלות האלה. אני מבינה את הרצון להגן על הנשים הקשישות; אם הצלחת לשרוד את אושוויץ ואת מחנות ההשמדה ולהישאר בחיים עד גיל תשעים ויותר, למה שתרצי לחשוב על הגיהינום ההוא? אני לא רוצה להעיק על אף אחד, ובמיוחד לא על הנשים המדהימות האלה, בשאלות מכאיבות שמעלות באוב את רוחות הבלהות של העבר.
שנה אחרי שיחתי עם רוזנה, שלחתי אימייל לקרובי משפחה בני הדור השני, ושאלתי אם מישהו מהם ירצה לשחזר את מסעה של אמו לאושוויץ מסלובקיה לרגל יום השנה ה-75 לטרנספורט הראשון. קרובים לא מעטים הביעו עניין, אך בסופו של דבר יצאה קבוצה קטנה ואינטימית שמנתה שלוש משפחות: הבנים של אֶרנָה ופֶלָה דרֶנגֶר, שבאו מישראל (אבי ועקיבא); משפחתה של אידה אייגרמן ניומן, שבאה מאמריקה (תמי ושרון וילדיה של תמי: דניאלה וג'ונתן); ובתה של מָרטָה פ' גרגור (אורנה מאוסטרליה). ואז, כמה שבועות לפני שנועדנו להיפגש, נודע לי שאדית פרידמן גרוסמן בת התשעים ושתיים (אסירה מס' 1970) עומדת להיות אורחת הכבוד בטקסים לרגל יום השנה ה-75. כעבור כמה ימים ערכתי עם אדית שיחת וידיאו מקוונת. נוצר בינינו חיבור מיידי והיא אמרה לי שתשמח לפגוש אותי ואת צוות הצילום שלי בסלובקיה. כעבור שבועיים ישבנו יחד בחדר מלון בסגנון ראשית העידן הסובייטי, עם קירות לבנים מרובבים ועיצוב מזוויע בכיעורו, והזדמן לי לשאול אותה את השאלות שלא השכלתי לשאול את רנה קורנרייך (מס' 1716) עשרים וחמש שנה קודם.
כמו רנה, אדית תוססת, שנונה וזריזת מחשבה. אישה קטנת קומה עם תווי פנים המזכירים ציפור, שנוכחותה מאירה את החדר. ביקורנו המשותף בסלובקיה היה מערבולת מסחררת שלקחה אותנו אל הקסרקטין שבו הוחזקו היא ושאר הבנות ואל תחנת הרכבת שממנה גורשו. בטקס פגשנו את נשיא סלובקיה וראש ממשלתה, את שגריר ישראל בסלובקיה ואת בניהם ובנותיהם של ניצולים אחרים. המפגש בין קבוצת בני הדור השני שאיתה נסעתי לקבוצת משפחות סלובקיות מהדור השני היה רגע מרטיט, שופע דמעות וחיבוקים. עם תום השבוע ששהינו בסלובקיה אמר לי בעלי, "זה לא רק סרט תיעודי. את צריכה לכתוב ספר."
לא קל לכתוב על אושוויץ. זה לא פרויקט שנכנסים אליו בקלות ראש, אך עם אדית לצדי הייתי מוכנה לנסות. עם זאת, הספר הזה לא יעסוק רק בזיכרונותיה. הוא יספר על כולן, או על כל מי שהצלחתי למצוא מידע ולשלבו בכרונולוגיה ההיסטורית המורכבת הזאת. בקנדה מצאתי ניצולה נוספת, אֶלָה רוּטמן (מס' 1950), וטסתי לטורונטו כדי לחבר בין שתי הניצולות. אדית ואלה זכרו זו את זו, אך גם בגילן המופלג שמרו על ריחוק זהיר. בזמן ששוחחו ביניהן בסלובקית העיפה אדית מבט מיוסר לעברי. זה לא היה המפגש הלבבי שראיתי בעיני רוחי — אדית, כך התברר, לא אהבה את אלה במהלך שהותן באושוויץ. הפגישה התנהלה באווירה מגושמת ומנוכרת, עד ששתי הקשישות החלו להביט מבעד לזכוכית מגדלת במספרים החקוקים על אמת יד שמאל שלהן.
"אני כבר לא יכולה לראות את המספר שלי מרוב שהוא דהה," אמרה אדית.
גם הזיכרונות דוהים. אך האמת קיימת, אם יודעים היכן למצוא אותה. יום אחד, כשהסתכלתי בתצלומים ישנים עם אדית, הבחנתי בפניה של רוזנה גרבר קנייז'ה.
"הכרת את רוזנה?" שאלתי.
"בוודאי!" השיבה אדית כאילו התשובה לשאלתי מובנת מאליה. "היינו באותה כיתה והיינו חברים טובים של רוזנה ובעלה, אמיל קנייז'ה, אחרי המלחמה. הוא היה סופר, כמו בעלי. נהגנו לבקר אותם בשווייץ."2
סגרתי מעגל.
רבות מהנשים האלה הכירו זו את זו לפני אושוויץ, מאותו הכפר או מעיירת מגוריהן, מבית הספר או מבית הכנסת. עם זאת, בעדויות השמורות בארכיון השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה לא מוזכרת כמעט אף נערה בשם נעוריה. הניצולות עשויות להזכיר נערה בכינויה, או לתאר את מראיה של חברה, כך שלעתים קשה לקבוע בוודאות אם הניצולות מדברות על מישהי מהטרנספורט הראשון. עדותה של מרגי בֶּקֶר (אסירה מס' 1955) מתייחדת בכך שהיא מציינת את שמותיהן המלאים של הנערות שגדלו איתה ועם אדית, ובעזרת תמונה כיתתית שלהן הצליחה אדית לזהות את רובן. לא עלה על דעתי לשאול את אדית אם הכירה את רוזנה לפני שראיתי אותן יחד בתצלום הכיתתי, כי ברשימת המגורשות שמה של רוזנה משויך לעיירה אחרת. לא ידעתי שהיא גרה בהוּמֶנֶה בילדותה. לו רק הייתי מתחילה במסע הזה כשכולן עוד היו בחיים.
בעודי משלימה את ההגהות האחרונות של הספר הזה התקבלה הודעה חדשה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי:
סבתא שלי היתה בטרנספורט הראשון. אני זוכרת את הסיפורים שהיא סיפרה לנו. היא כתבה ספר על הגירוש, אך השליכה אותו אחר כך, בטענה שאף אחד לא יאמין לה. הדף הראשון של העדות הכתובה שלה שרד, והוא שמור אצלי. שמה היה קורנליה (ניחה) גֶלבּוֹבָה, מהעיירה הסלובקית "הומנה". היא נולדה ב-1918.
בתוך שניות אני פותחת את קובץ האקסל שיצרתי, שבו רשומים שמות כל הנערות לצד עיירת מגוריהן וגילן, ושמה של קורנליה גלבובה מופיע לפני. מספרה הוא 232 ברשימה המקורית ששמורה בארכיון יד ושם בירושלים. מדהים אף יותר שאחותה מוזכרת בעדותה של רוזנה גרבר קנייז'ה. הן שהו יחד בראוונסבּריק. ברשימה, שתיהן נמצאות באותו דף עם שלוש נערות שתכירו היטב בקרוב: אדית ולאה פרידמן וחברתן אדֶלה גרוס. ובאותו דף עצמו מופיעות שתי נערות שכבר מוכרות לקוראי ספרי הקודם: רנה קורנרייך ואֶרנָה דרֶנגר.
אחד הדגשים שהצבתי לעצמי בעת כתיבת הספר הזה הוא הדיוק. אני דואגת ללא הרף שמא אטעה בתאריכים או ברצף הכרונולוגי, ומוודאת שהסיפורים השונים משובצים בסדרם הנכון על ציר הזמן. אדית מעודדת אותי ואומרת, "לעולם לא תצליחי לדייק בכל פרט. אף אחד לא יכול לתעד הכול במדויק. זה גדול מדי. אז אין לך את התאריך, אז מה? זה קרה. זה מספיק."
אני יכולה רק לקוות שזה אכן מספיק.
הסיפור שלפניכם מכיל כמה נרטיבים. ליבת העלילה מבוססת על ראיונות שערכתי עם עדים, ניצולים וקרובי משפחה ועל עדויות מארכיון השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה. נעזרתי בספרי זיכרונות, בספרים על השואה ובמסמכים היסטוריים להעשרת הרקע וההקשר של הסיפורים האישיים האלה, ולהמחשת האווירה והלכי הרוח הפוליטיים ששררו באותה תקופה. מטרתי היא להרכיב תמונה שלמה ככל יכולתי של הנערות והנשים הצעירות שנשלחו בטרנספורט ה"רשמי" הראשון של יהודים לאושוויץ. אחד האמצעים ששימשו אותי להשגת המטרה הזאת הוא חירות ספרותית. כשתיתקלו בדיאלוגים המופיעים במירכאות תוכלו להיות בטוחים שאלו הם ציטוטים ישירים מראיונות עם ניצולים או עדים, המדווחים על שיחות שניהלו או שמעו. במקרים אחרים, כשרציתי להמחיש או לתאר התרחשויות מסוימות בצורה מלאה יותר, השתמשתי במקפים כדי לציין שזהו דיאלוג פרי עטי; עשיתי זאת רק כאשר שיחה או ויכוח הוזכרו בעדות בלי להרחיב על תוכנם.
ברצוני להודות מקרב לב לאדית גרוסמן ולמשפחתה וכן למשפחות גרוס, גליסן ובּרָנדֶל, שהכניסו אותי ללב התא המשפחתי שלהן והתייחסו אלי כאל חברה של כבוד.
"את כמו בת דודה בשבילנו," אמרה לי אדית במסיבת יום הולדתה התשעים וארבעה. היא היתה מוקפת בבני המשפחה שלה — בנה, כלתה, נכדותיה, נין אחד ועוד נין שעתיד להיוולד. נפלו בחלקי הכבוד והזכות להיות שותפה להיסטוריה של הנשים האלה, לדבר בשבחן ולתעד את קורותיהן. הן היו רק בנות עשרֵה כשנשלחו לאושוויץ. מעטות בלבד שבו לבתיהן. מאבק ההישרדות שלהן הוא שיר הלל לכוחן של נשים וילדות בכל רחבי העולם. זהו סיפורן.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
