האחים ארווד 1 - חזור בשבילי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האחים ארווד 1 - חזור בשבילי
מכר
אלפי
עותקים
האחים ארווד 1 - חזור בשבילי
מכר
אלפי
עותקים

האחים ארווד 1 - חזור בשבילי

4 כוכבים (101 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: נעה שביט
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 359 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 59 דק'

קורין מייקלס

ספריה של קורין מייקלס הגיעו לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, יו-אס-איי טודיי והוול סטריט ג'ורנל. היא אימא לשני ילדים נפלאים, אמוציונלית, שנונה, סרקסטית וכיפית. קורין נשואה באושר לגבר חלומותיה ולשעבר רעיית איש צי. במהלך החודשים הארוכים שבהם בעלה היה בתפקיד הרחק מהבית, קריאה וכתיבה היו המפלט שלה מפני הבדידות.
כל הסבתות שלה משני הצדדים היו ספרניות, מה שהעצים את אהבתה לקריאה. אחרי שנים של כתיבת סיפורים קצרים, היא לא יכלה להתעלם מהדחף לסיים את רומן הביכורים שלה, "אהובה". הגיבורים החזקים שלה הם שבורים ויפים, והם יכבשו לכם את הלב.

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

לילה אחד, לפני שמונה שנים, היא נתנה לי שלווה.
בלי שמות.
בלי הבטחות.
רק שני אנשים שבורים, מנסים נואשות להשקיט את הכאב ואת העצב.

בבוקר היא נעלמה, לוקחת את הנחמה שלי איתה. התגייסתי לצבא באותו יום ונשבעתי לא לשוב לפנסילבניה לעולם.

כשאבא שלי נפטר, נאלצתי לחזור הביתה כדי לקבור אותו. לפחות אוכל להיפטר סוף־סוף מהחווה, שצימחה פרא ומלאה זיכרונות שהתאמצתי כל־כך לשכוח.

ואז מצאתי אותה. יפה עוד יותר מכפי שזכרתי, ואם לילדה המקסימה ביותר שראיתי מעודי.

עברו שנים, אך רגשותיי נותרו בעינם, והפעם אני לא מוכן לתת לה ללכת. אומרים שאי־אפשר לקבור את העבר, וזה נכון. כי כשסודות שנקברו עמוק נחשפים, הם מטלטלים אותנו עמוקות, ובלית ברירה אני נאלץ לראות אותה הולכת שוב...

פרק ראשון

1
קונור

"ארוֹוּד! קום כבר!" מישהו מכה את זרועי. אני קופץ מהמושב ומייד מסתכל סביב כדי לאתר את הסכנה האורבת, אבל מגלה רק את ליאם, החבר שלי, לידי על המטוס. "אחי, אתה ממש אוהב לדבר מתוך שינה."

אני משפשף את פניי, מנקה את קורי השינה. "אין לי מושג על מה חלמתי."

"על אישה."

יופי. אלוהים יודע מה כבר אמרתי. "לא נראה לי."

"גבר, אתה לגמרי דיברת מתוך שינה." קולו נעשה גבוה יותר כשהוא ממשיך, "אוי, קונור, אתה כזה סקסי. כן, תן לי את זה ככה." ואז חוזר לקולו הרגיל, "אני רק אומר שהיא הייתה נלהבת מאוד."

אני יודע בדיוק על מי חלמתי – מלאכית. אישה יפהפייה בעלת שיער חום כהה והעיניים הכי כחולות שראיתי בחיי. למרות העובדה שביליתי איתה רק לילה אחד לפני שמונה שנים, אני זוכר אותה מצוין.

האופן שבו היא חייכה אליי וסימנה לי באצבעה לבוא אחריה, האופן שבו רגליי זזו מעצמן בלי שהמוח אישר להן, כאילו היא נשלחה מהשמיים כדי להציל אותי.

זה קרה בלילה שבו אבא שלי השתכר כל-כך עד שהוא הכניס לי אגרוף, ואני יצאתי מהדלת היישר לטירונות ונשבעתי לא לחזור לעולם.

היא הייתה מושלמת, ואני אפילו לא יודע את שמה.

אני נועץ בו מרפק בידיעה ברורה שאין מצב בעולם שאתוודה על כל זה. "מזל שאתה נשוי. אף אישה לא תהיה טיפשה מספיק כדי לבחור בך עכשיו. החיקויים שלך על הפנים ואתה אידיוט."

הוא מחייך מאוזן לאוזן, בטח חושב על אשתו. יש בחורים שזכו בכל הקופה – ואחד מהם הוא ליאם דמפסי. יש לו אישה יפהפייה לחזור אליה, ילדים, חברים, והייתה לו ילדות מושלמת מהאגדות.

החיים שלו בעצם הפוכים מהחיים שלי.

האחים שלי הם הדבר היחיד שיש לי ששווה משהו.

"על מה אתה מדבר? לא סתם לי קוראים דרימסי ולך קוראים ארו. אני פשוט חלום שהתגשם."

"עוד פעם זה? קוראים לי ככה בגלל שם המשפחה שלי, טמבל."

ליאם מגחך במשיכת כתפיים. "אולי, אבל לי קוראים ככה בזכות האישיות הקורנת שלי."

אף על פי שהוא דביל מושלם, אני אתגעגע אליו. אני אתגעגע לכל הצוות שלי. חבל לי שזו המשימה האחרונה שלנו ולא אהיה יותר חלק מהאחווה הזאת. נהניתי משירותי באריות הים.

"מזל שאתה כזה יהיר, כך אוכל לראות את הזוהר שיוצא ממך בכל מקום שאליו אגיע."

"יש לך מושג לאן אתה הולך ומה תעשה הלאה?" שואל ליאם.

אני נשען לאחור במושב הנוח מדי של מטוס התובלה הצבאי ונושם עמוק. "אין לי שמץ של מושג."

"שמח לראות שאתה בשליטה על החיים שלך. תצטרך להתאפס על עצמך, ארווד. לא תקבל בחיים האלה שום דבר במתנה."

ליאם היה מפקד הצוות שלי בשתי המשימות האחרונות והוא כמו אח גדול בשבילי, אבל כרגע לא בא לי לשמוע הטפת מוסר. יש לי שלושה אחים גדולים שעושים את זה מספיק.

אם כי ככה זה בצוות של אריות הים... כולנו אחים. אחים שיעשו הכול זה למען זה, כולל לתמוך זה בזה בזמן שינוי משמעותי בחיים, גם אם מדובר בשינוי שהיה צריך לקרות כבר מזמן. לפני שלוש שנים, כשהייתי במשימה, שמרתי בעמדה ומכונית שניסתה לפרוץ את המחסום ריסקה את הרגל שלי. עברתי כמה ניתוחים והכול נראה בסדר, אבל משהו בהחלמה שלי לא התקדם כמו שצריך. בסבב הזה הציבו אותי למשימות מנהלתיות, שזה בעצם לשבת מאחורי שולחן. אני שונא מנהלות. רציתי להיות בשטח, לגבות את האחים שלי. ואז הרופא הודיע לי שמתכוונים לשחרר אותי על סעיף רפואי.

אני לא מתאים יותר לאריות הים.

ואם אני לא יכול לשרת פה, אני לא רוצה לשרת בכלל.

"יש לי תוכניות."

"מה למשל?" הוא שואל.

"לכסח לך את הצורה, למשל."

"אתה יכול לנסות, חבר, אבל לא הייתי מהמר על זה."

"אם הרגל שלי הייתה במצב טוב..."

ליאם מניד בראשו. "עדיין הייתי קורע אותך. אבל ברצינות רגע, אתה לא יכול לחתום על שחרור בעוד שבועיים בלי לדעת מה אתה מתכוון לעשות."

אחי הגדול דקלן ישב לי על הראש ואמר בדיוק אותו דבר כשהתקשרתי אליו לפני חודש. דק מנהל חברה גדולה בניו-יורק ואמר שהוא מחפש מנהל אבטחה חדש, אבל אני מעדיף להכניס את הרגל למטחנת בשר ולא לעבוד בשבילו. הוא חמום מוח, חושב שהוא יודע הכול ומשלם גרושים. הספיקו לי שמונה שנים מזה, עכשיו אשמח להתקדם בפן הכלכלי.

אבל היה משהו בדבריו של ליאם – החסכונות הדלים שלי לא יחזיקו הרבה זמן, ובשלב כלשהו אצטרך למצוא עבודה.

"אני אסתדר," אני אומר לו.

"למה שלא תחזור הביתה לחווה?"

אני מצמצם את עיניי ובולע את הכעס שמציף אותי כשהוא מזכיר את המקום הזה. "כי הדבר היחיד שיגרום לי לחזור לחלקת האדמה הזו, הוא כדי לקבור את האיש שגר בה."

האחים ארווד נשבעו לדאוג זה לזה ולהגן זה על זה – וזה מה שכולנו עשינו עד שיכולתי להסתלק משם. שבועיים אחרי סיום הלימודים, יצאתי מהחווה בפנסילבניה בפעם האחרונה. אני מעדיף לגור ברחוב ולא לחזור לשם.

הוא מרים את ידיו לפני גופו. "בסדר גמור, אחי, אתה לא צריך להסתכל עליי כאילו עוד רגע תדקור אותי. הבנתי. אתה לא חוזר הביתה. אני פשוט דואג. ראיתי הרבה בחורים שהשתחררו והיה להם קשה להתמודד עם האזרחות. כמה שאנחנו מקטרים על החיים האלה, הם מתאימים לנו, אתה יודע?"

הוא צודק. גם אני ראיתי מקרים, אבל לא הרגשתי מוכן עדיין להתמודד עם השחרור. הייתי שמח לשרת עשרים שנה כי הצבא הציל את חיי. אם לא הייתי מתגייס, הייתי גומר בכלא. אחרי שהתגייסתי, התקבלתי לקומנדו הימי ולא הסכמתי לשמוע על שום דבר אחר. רק שעכשיו אין לי ברירה.

"אני לא בטוח מה אני בכלל יכול לעשות בשלב הזה של חיי."

"לחבר שלי ג'קסון יש חברה שמקבלת אריות ים שבורים, אני בטוח שיש לו מקום לעוד אחד."

אני זוקר לעברו אצבע משולשת. "תכף תראה מה זה שבור."

לפני שאנחנו מספיקים לקחת את הריב שלנו לשלב הבא, מגיעים הקצינים להודיע לנו שאנחנו עומדים לנחות ואיך הם רוצים שתתנהל הירידה מהמטוס.

קשה לאנשים להבין מה זה לחזור הביתה.

זה מלא רגש, בלונים, חגיגות, דמעות של אושר והמון התרגשות. בנות הזוג לבושות יפה והילדים נראים מצוחצחים ומושלמים כשברור לנו שהחיים שלהם בתשעת החודשים האחרונים היו ההפך הגמור. אפשר לראות את המשפחות ממש מטפסות זו על זו מרוב שהן משתוקקות כבר לראות את האהובים שלהן.

אבל בשבילנו זה אחרת.

אצלנו ההתרגשות שונה. אנחנו רוצים להגיע הביתה ולראות את האהובים שלנו, אבל אנחנו גם יודעים שלא עומד להיות לנו קל. זה לא פשוט לאהוב מישהו שבקרוב יעזוב שוב. בגלל זה אני שמח שאהבה ונישואים מעולם לא היו אצלי במקום גבוה בסדר העדיפויות.

הידיעה שלא צריך להקריב בשביל לאהוב אותי טובה לי.

המפקד משתתק, מחכה לתשומת הלב של כולנו. "פטרסון וקולדוול ירדו ראשונים, כי נולדו להם ילדים בזמן שנעדרנו. אחר כך תרדו לפי סדר האותיות. אחרי שתכריזו שירדתם, תיקחו את הציוד ואנחנו לא רוצים לשמוע מכם בבסיס למשך שבועיים, מובן?"

"כן, המפקד," כולנו עונים במקהלה.

הוא מרים את עיניו מהרשימות ומביט בנו. "שלא אצטרך להגיד לאשתי שאני צריך לצאת מהבית כדי לשחרר בערבות איזה אידיוט."

כמה מאיתנו צוחקים, אבל לא הוא, כי זה דווקא קרה בחופשה לפני הקודמת. למזלי זה לא הייתי אני.

המטוס נוחת על המסלול ואני מוכן להישבע שאני מרגיש את האופן שבו האווירה משתנה. מאחר שיורדים לפי סדר האותיות, אני אחד הראשונים שאמורים לרדת, אבל בצוות שלנו יש הרבה אבות. אני אחכה עד שהם ירדו, אחטוף מנה מהמפקד הָנסן, ואלך לי לדרכי עם שאר הרווקים.

המפקד קורא בשמי, אבל אני לא זז. הוא צועק שוב, "ארווד!" ונועץ בי מבט, אבל אני מושך בכתפיי. "אלוהים, הטמבלים עושים את זה בכל יציאה לחופשה. טוב, אני אקרא בשם שלכם פעמיים, ומי שלא יקום יעבור לסוף התור. מטומטמים. כולכם מטומטמים."

"נתראה בעוד כמה שבועות," אומר ליאם כשקוראים בשמו.

"אבוא להגיד שלום."

הוא טופח לי על החזה. "חסר לך שלא."

אחרי שקוראים בשם כולם, אני שומע שוב את השם שלי.

המפקד לא נראה מרוצה במיוחד, אבל אני מבחין בגאווה קלה מסתתרת מאחורי הפרצוף הזועף. "אתה בן אדם טוב."

"הילדים רוצים את אבא שלהם."

הוא מהנהן. "הנה המסמכים שלך. נראה אותך פה בעוד שבועיים."

אני מהנהן, לוקח את המסמכים ויוצא. השמש זורחת והאוויר צח. שום אבק או לכלוך לא נדבקים אליי כשאני יורד במדרגות.

"היי, דביל." אני קופא לשנייה ורק אז פונה אל אח שלי – שלא אמור להיות פה.

"שון?" הוא מתקרב אליי בזרועות פשוטות לרווחה ובחיוך מאוזן לאוזן.

"טוב לראות אותך בבית בריא ושלם."

אנחנו מתחבקים, טופחים זה על שכמו של זה. "מה, לעזאזל, אתה עושה פה?"

"חשבתי שמישהו צריך לקבל את פניך בפעם האחרונה שאתה חוזר."

"טוב, נחמד לראות אותך," אני אומר בחיוך.

"טוב לראות אותך, אח קטן."

אני אולי הצעיר מבין כולם, אבל לא הקטן מבין כולם. שון הכי נמוך מכולנו, אבל יש לו את הלב הכי רחב. לפעמים הייתי רוצה להיות יותר כמוהו.

"אתה יודע שאני יכול לחתוך אותך מהתחת עד ללחי תוך עשר שניות, אתה בטוח שאתה רוצה לריב?"

הוא טופח על כתפי. "לא היום, באתי בשביל משהו אחר."

"כן?"

"כן, אנחנו פוגשים את דקלן ואת ג'ייקוב..."

אני מתחיל לדאוג קצת. אנחנו לא ממש בקטע של מפגשים משפחתיים. האמת שנראה לי שהפעם האחרונה שארבעתנו נפגשנו, הייתה כשסיימתי טירונות. בין כל אחד מארבעתנו מבדילה שנה. אימא שלי המסכנה ילדה ארבעה ילדים בארבע שנים, ובשבע השנים הבאות גידלה ארבעה בנים לא קלים במיוחד. היינו מגובשים מאוד וחברים הכי טובים – בעיקר בשותפות לפשע.

אבל עכשיו אנחנו מפוזרים, כל אח במקום אחר, ובדרך כלל אנחנו נפגשים רק אחד על אחד.

"פוגשים אותם איפה?"

שון חושק לסת ונאנח מעומק הלב. "שוגֶרלוֹף. אבא שלנו מת. הגיע הזמן לחזור הביתה."

קורין מייקלס

ספריה של קורין מייקלס הגיעו לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, יו-אס-איי טודיי והוול סטריט ג'ורנל. היא אימא לשני ילדים נפלאים, אמוציונלית, שנונה, סרקסטית וכיפית. קורין נשואה באושר לגבר חלומותיה ולשעבר רעיית איש צי. במהלך החודשים הארוכים שבהם בעלה היה בתפקיד הרחק מהבית, קריאה וכתיבה היו המפלט שלה מפני הבדידות.
כל הסבתות שלה משני הצדדים היו ספרניות, מה שהעצים את אהבתה לקריאה. אחרי שנים של כתיבת סיפורים קצרים, היא לא יכלה להתעלם מהדחף לסיים את רומן הביכורים שלה, "אהובה". הגיבורים החזקים שלה הם שבורים ויפים, והם יכבשו לכם את הלב.

עוד על הספר

  • תרגום: נעה שביט
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 359 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 59 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

האחים ארווד 1 - חזור בשבילי קורין מייקלס

1
קונור

"ארוֹוּד! קום כבר!" מישהו מכה את זרועי. אני קופץ מהמושב ומייד מסתכל סביב כדי לאתר את הסכנה האורבת, אבל מגלה רק את ליאם, החבר שלי, לידי על המטוס. "אחי, אתה ממש אוהב לדבר מתוך שינה."

אני משפשף את פניי, מנקה את קורי השינה. "אין לי מושג על מה חלמתי."

"על אישה."

יופי. אלוהים יודע מה כבר אמרתי. "לא נראה לי."

"גבר, אתה לגמרי דיברת מתוך שינה." קולו נעשה גבוה יותר כשהוא ממשיך, "אוי, קונור, אתה כזה סקסי. כן, תן לי את זה ככה." ואז חוזר לקולו הרגיל, "אני רק אומר שהיא הייתה נלהבת מאוד."

אני יודע בדיוק על מי חלמתי – מלאכית. אישה יפהפייה בעלת שיער חום כהה והעיניים הכי כחולות שראיתי בחיי. למרות העובדה שביליתי איתה רק לילה אחד לפני שמונה שנים, אני זוכר אותה מצוין.

האופן שבו היא חייכה אליי וסימנה לי באצבעה לבוא אחריה, האופן שבו רגליי זזו מעצמן בלי שהמוח אישר להן, כאילו היא נשלחה מהשמיים כדי להציל אותי.

זה קרה בלילה שבו אבא שלי השתכר כל-כך עד שהוא הכניס לי אגרוף, ואני יצאתי מהדלת היישר לטירונות ונשבעתי לא לחזור לעולם.

היא הייתה מושלמת, ואני אפילו לא יודע את שמה.

אני נועץ בו מרפק בידיעה ברורה שאין מצב בעולם שאתוודה על כל זה. "מזל שאתה נשוי. אף אישה לא תהיה טיפשה מספיק כדי לבחור בך עכשיו. החיקויים שלך על הפנים ואתה אידיוט."

הוא מחייך מאוזן לאוזן, בטח חושב על אשתו. יש בחורים שזכו בכל הקופה – ואחד מהם הוא ליאם דמפסי. יש לו אישה יפהפייה לחזור אליה, ילדים, חברים, והייתה לו ילדות מושלמת מהאגדות.

החיים שלו בעצם הפוכים מהחיים שלי.

האחים שלי הם הדבר היחיד שיש לי ששווה משהו.

"על מה אתה מדבר? לא סתם לי קוראים דרימסי ולך קוראים ארו. אני פשוט חלום שהתגשם."

"עוד פעם זה? קוראים לי ככה בגלל שם המשפחה שלי, טמבל."

ליאם מגחך במשיכת כתפיים. "אולי, אבל לי קוראים ככה בזכות האישיות הקורנת שלי."

אף על פי שהוא דביל מושלם, אני אתגעגע אליו. אני אתגעגע לכל הצוות שלי. חבל לי שזו המשימה האחרונה שלנו ולא אהיה יותר חלק מהאחווה הזאת. נהניתי משירותי באריות הים.

"מזל שאתה כזה יהיר, כך אוכל לראות את הזוהר שיוצא ממך בכל מקום שאליו אגיע."

"יש לך מושג לאן אתה הולך ומה תעשה הלאה?" שואל ליאם.

אני נשען לאחור במושב הנוח מדי של מטוס התובלה הצבאי ונושם עמוק. "אין לי שמץ של מושג."

"שמח לראות שאתה בשליטה על החיים שלך. תצטרך להתאפס על עצמך, ארווד. לא תקבל בחיים האלה שום דבר במתנה."

ליאם היה מפקד הצוות שלי בשתי המשימות האחרונות והוא כמו אח גדול בשבילי, אבל כרגע לא בא לי לשמוע הטפת מוסר. יש לי שלושה אחים גדולים שעושים את זה מספיק.

אם כי ככה זה בצוות של אריות הים... כולנו אחים. אחים שיעשו הכול זה למען זה, כולל לתמוך זה בזה בזמן שינוי משמעותי בחיים, גם אם מדובר בשינוי שהיה צריך לקרות כבר מזמן. לפני שלוש שנים, כשהייתי במשימה, שמרתי בעמדה ומכונית שניסתה לפרוץ את המחסום ריסקה את הרגל שלי. עברתי כמה ניתוחים והכול נראה בסדר, אבל משהו בהחלמה שלי לא התקדם כמו שצריך. בסבב הזה הציבו אותי למשימות מנהלתיות, שזה בעצם לשבת מאחורי שולחן. אני שונא מנהלות. רציתי להיות בשטח, לגבות את האחים שלי. ואז הרופא הודיע לי שמתכוונים לשחרר אותי על סעיף רפואי.

אני לא מתאים יותר לאריות הים.

ואם אני לא יכול לשרת פה, אני לא רוצה לשרת בכלל.

"יש לי תוכניות."

"מה למשל?" הוא שואל.

"לכסח לך את הצורה, למשל."

"אתה יכול לנסות, חבר, אבל לא הייתי מהמר על זה."

"אם הרגל שלי הייתה במצב טוב..."

ליאם מניד בראשו. "עדיין הייתי קורע אותך. אבל ברצינות רגע, אתה לא יכול לחתום על שחרור בעוד שבועיים בלי לדעת מה אתה מתכוון לעשות."

אחי הגדול דקלן ישב לי על הראש ואמר בדיוק אותו דבר כשהתקשרתי אליו לפני חודש. דק מנהל חברה גדולה בניו-יורק ואמר שהוא מחפש מנהל אבטחה חדש, אבל אני מעדיף להכניס את הרגל למטחנת בשר ולא לעבוד בשבילו. הוא חמום מוח, חושב שהוא יודע הכול ומשלם גרושים. הספיקו לי שמונה שנים מזה, עכשיו אשמח להתקדם בפן הכלכלי.

אבל היה משהו בדבריו של ליאם – החסכונות הדלים שלי לא יחזיקו הרבה זמן, ובשלב כלשהו אצטרך למצוא עבודה.

"אני אסתדר," אני אומר לו.

"למה שלא תחזור הביתה לחווה?"

אני מצמצם את עיניי ובולע את הכעס שמציף אותי כשהוא מזכיר את המקום הזה. "כי הדבר היחיד שיגרום לי לחזור לחלקת האדמה הזו, הוא כדי לקבור את האיש שגר בה."

האחים ארווד נשבעו לדאוג זה לזה ולהגן זה על זה – וזה מה שכולנו עשינו עד שיכולתי להסתלק משם. שבועיים אחרי סיום הלימודים, יצאתי מהחווה בפנסילבניה בפעם האחרונה. אני מעדיף לגור ברחוב ולא לחזור לשם.

הוא מרים את ידיו לפני גופו. "בסדר גמור, אחי, אתה לא צריך להסתכל עליי כאילו עוד רגע תדקור אותי. הבנתי. אתה לא חוזר הביתה. אני פשוט דואג. ראיתי הרבה בחורים שהשתחררו והיה להם קשה להתמודד עם האזרחות. כמה שאנחנו מקטרים על החיים האלה, הם מתאימים לנו, אתה יודע?"

הוא צודק. גם אני ראיתי מקרים, אבל לא הרגשתי מוכן עדיין להתמודד עם השחרור. הייתי שמח לשרת עשרים שנה כי הצבא הציל את חיי. אם לא הייתי מתגייס, הייתי גומר בכלא. אחרי שהתגייסתי, התקבלתי לקומנדו הימי ולא הסכמתי לשמוע על שום דבר אחר. רק שעכשיו אין לי ברירה.

"אני לא בטוח מה אני בכלל יכול לעשות בשלב הזה של חיי."

"לחבר שלי ג'קסון יש חברה שמקבלת אריות ים שבורים, אני בטוח שיש לו מקום לעוד אחד."

אני זוקר לעברו אצבע משולשת. "תכף תראה מה זה שבור."

לפני שאנחנו מספיקים לקחת את הריב שלנו לשלב הבא, מגיעים הקצינים להודיע לנו שאנחנו עומדים לנחות ואיך הם רוצים שתתנהל הירידה מהמטוס.

קשה לאנשים להבין מה זה לחזור הביתה.

זה מלא רגש, בלונים, חגיגות, דמעות של אושר והמון התרגשות. בנות הזוג לבושות יפה והילדים נראים מצוחצחים ומושלמים כשברור לנו שהחיים שלהם בתשעת החודשים האחרונים היו ההפך הגמור. אפשר לראות את המשפחות ממש מטפסות זו על זו מרוב שהן משתוקקות כבר לראות את האהובים שלהן.

אבל בשבילנו זה אחרת.

אצלנו ההתרגשות שונה. אנחנו רוצים להגיע הביתה ולראות את האהובים שלנו, אבל אנחנו גם יודעים שלא עומד להיות לנו קל. זה לא פשוט לאהוב מישהו שבקרוב יעזוב שוב. בגלל זה אני שמח שאהבה ונישואים מעולם לא היו אצלי במקום גבוה בסדר העדיפויות.

הידיעה שלא צריך להקריב בשביל לאהוב אותי טובה לי.

המפקד משתתק, מחכה לתשומת הלב של כולנו. "פטרסון וקולדוול ירדו ראשונים, כי נולדו להם ילדים בזמן שנעדרנו. אחר כך תרדו לפי סדר האותיות. אחרי שתכריזו שירדתם, תיקחו את הציוד ואנחנו לא רוצים לשמוע מכם בבסיס למשך שבועיים, מובן?"

"כן, המפקד," כולנו עונים במקהלה.

הוא מרים את עיניו מהרשימות ומביט בנו. "שלא אצטרך להגיד לאשתי שאני צריך לצאת מהבית כדי לשחרר בערבות איזה אידיוט."

כמה מאיתנו צוחקים, אבל לא הוא, כי זה דווקא קרה בחופשה לפני הקודמת. למזלי זה לא הייתי אני.

המטוס נוחת על המסלול ואני מוכן להישבע שאני מרגיש את האופן שבו האווירה משתנה. מאחר שיורדים לפי סדר האותיות, אני אחד הראשונים שאמורים לרדת, אבל בצוות שלנו יש הרבה אבות. אני אחכה עד שהם ירדו, אחטוף מנה מהמפקד הָנסן, ואלך לי לדרכי עם שאר הרווקים.

המפקד קורא בשמי, אבל אני לא זז. הוא צועק שוב, "ארווד!" ונועץ בי מבט, אבל אני מושך בכתפיי. "אלוהים, הטמבלים עושים את זה בכל יציאה לחופשה. טוב, אני אקרא בשם שלכם פעמיים, ומי שלא יקום יעבור לסוף התור. מטומטמים. כולכם מטומטמים."

"נתראה בעוד כמה שבועות," אומר ליאם כשקוראים בשמו.

"אבוא להגיד שלום."

הוא טופח לי על החזה. "חסר לך שלא."

אחרי שקוראים בשם כולם, אני שומע שוב את השם שלי.

המפקד לא נראה מרוצה במיוחד, אבל אני מבחין בגאווה קלה מסתתרת מאחורי הפרצוף הזועף. "אתה בן אדם טוב."

"הילדים רוצים את אבא שלהם."

הוא מהנהן. "הנה המסמכים שלך. נראה אותך פה בעוד שבועיים."

אני מהנהן, לוקח את המסמכים ויוצא. השמש זורחת והאוויר צח. שום אבק או לכלוך לא נדבקים אליי כשאני יורד במדרגות.

"היי, דביל." אני קופא לשנייה ורק אז פונה אל אח שלי – שלא אמור להיות פה.

"שון?" הוא מתקרב אליי בזרועות פשוטות לרווחה ובחיוך מאוזן לאוזן.

"טוב לראות אותך בבית בריא ושלם."

אנחנו מתחבקים, טופחים זה על שכמו של זה. "מה, לעזאזל, אתה עושה פה?"

"חשבתי שמישהו צריך לקבל את פניך בפעם האחרונה שאתה חוזר."

"טוב, נחמד לראות אותך," אני אומר בחיוך.

"טוב לראות אותך, אח קטן."

אני אולי הצעיר מבין כולם, אבל לא הקטן מבין כולם. שון הכי נמוך מכולנו, אבל יש לו את הלב הכי רחב. לפעמים הייתי רוצה להיות יותר כמוהו.

"אתה יודע שאני יכול לחתוך אותך מהתחת עד ללחי תוך עשר שניות, אתה בטוח שאתה רוצה לריב?"

הוא טופח על כתפי. "לא היום, באתי בשביל משהו אחר."

"כן?"

"כן, אנחנו פוגשים את דקלן ואת ג'ייקוב..."

אני מתחיל לדאוג קצת. אנחנו לא ממש בקטע של מפגשים משפחתיים. האמת שנראה לי שהפעם האחרונה שארבעתנו נפגשנו, הייתה כשסיימתי טירונות. בין כל אחד מארבעתנו מבדילה שנה. אימא שלי המסכנה ילדה ארבעה ילדים בארבע שנים, ובשבע השנים הבאות גידלה ארבעה בנים לא קלים במיוחד. היינו מגובשים מאוד וחברים הכי טובים – בעיקר בשותפות לפשע.

אבל עכשיו אנחנו מפוזרים, כל אח במקום אחר, ובדרך כלל אנחנו נפגשים רק אחד על אחד.

"פוגשים אותם איפה?"

שון חושק לסת ונאנח מעומק הלב. "שוגֶרלוֹף. אבא שלנו מת. הגיע הזמן לחזור הביתה."