פרולוג
השנה היא תשע”ב, אלפיים ושתים עשרה למניינם, ערב ראש השנה תשע”ג. כמעט אלף שנים ימי שני חיי, ואני עייף.
אני הולך ברחובה של עיר בדרכי לבית הכנסת. “שנה טובה,” אני אומר לזר שעומד בפתחו של האולם. “כרטיס יש לך?” הוא שואל אותי. “למה לי כרטיס?” אני עונה בדרך השאלה. “בלי כרטיס אתה לא יכול להיכנס, בית הכנסת מלא”. “אעמוד לי בצד ואתפלל עם כולם,” אני מבקש. הוא מביט בי ורואה יהודי ששיבה צומחת בזקנו, כיפה שחורה גדולה על ראשו המגולח, בגדיו השחורים מהוהים ופניו מביעות תחנונים. “טוב,” הוא אומר, “היכנס, אבל דע שאין מקום לשבת, ובקושי לעמוד.”
היום אני מתפלל למנוחה. מנוחה נכונה.
...
איני יודע מתי נולדתי. זה היה בשפיירא, שהיום נקראת שפייר. אחד הזיכרונות החרותים היטב בנשמתי הוא הפרעות. אחר כך התברר לי שההמון ההוא היה בדרכו לכבוש את ארץ הקודש, מה שנקרא “מסעי הצלב”. הייתי נער אז, זקני טרם צמח. יום אחד פשטו שמועות על פורעים המתקרבים לעיר. אמי החליטה לברוח. ארזנו צרורות קטנים והלכנו לבית האחוזה שעל הגבעה, אבל לא רצו לפתוח לנו את השער. רק למחרת, כשהגיעו עוד יהודים, פתחו ונתנו לנו להיכנס. ההמון בא בעקבותינו, אבל החיילים הגנו עלינו. כשחזרנו הביתה מצאנו אותו הרוס. כל החפצים נלקחו ממנו. הקירות היו הרוסים, הגג נפל. אני זוכר גם שמצאנו גופה של אחד הפורעים שנהרג כשנפל עליו הגג וקראנו לכומר שיקבור אותו. גם אנחנו קברנו, את בני הקהילה שלנו קברנו, אלה שלא ברחו בזמן.
זאת הייתה הבריחה הראשונה.
זמן קצר אחר כך, באחד הלילות, בעודי ישן על ערמת קש עטוף בשמיכה מפני הקור, חלמתי שנגזר עליי לחיות אלף שנים. התעוררתי מהחלום בבהלה, אבל אז שמעתי את הקול. הוא היה ברור מאוד וחזק. “אתה, משה בן ישראל, תחיה אלף שנים. מר יהיה גורלך, אבל לא תמות. מכל פגע תינצל, מכל מגפה תצא חי, עד שתראה את תחיית עם ישראל בארצו.”
ועכשיו מלאו כמעט אלף שנים לפרעות ההן, עם ישראל חי בארצו, ואני עייף.