הלשון נושלה

א. ארוחת שישי

אמא שלו מצאה עבודה בקלפי. בארוחת שישי הודיעה לו. הוא שטח בהתלהבות את התוכניות של שַׁרלי ושלו ליום הבחירות. דקר במזלג את הקציצות המסורתיות ודיבר. הקציצות היו קשות מתמיד ומלוחות. הוא לא רצה להגיד דבר, וקיווה שאם יפורר אותן, התִּפלוּת והשמנוניות של האורז בצלחת יאזנו את טעם הבשר. הוא בכלל לא אוהב בשר בשבועות האחרונים, וגם את זה אין לו לב להגיד לה.

שרלי והוא תכננו הכול לפרטים. בבוקר שרלי יבוא אליו, והם יאכלו יחד ארוחת בוקר מיוחדת. אמו כבר הבטיחה שהם יוכלו להכין ביצים עלומות על פי המתכון של שרלי, אבל רק אם תהיה נוכחת. היא לא תיתן להם להתקרב לכיריים בלי השגחה. היה לה הפחד הזה. היא הייתה סוגרת את ברז הגז מדי לילה, ובכל פעם שנסעו.

כשהייתה ילדה, סיפרה לו, התעוררה בלילה חנוקה, מסוחררת. ריח מוזר כבש את חדר השינה שלה ושל אחותה. היא לא ידעה להסביר את הבהלה שתקפה אותה. היא קראה בשמה של אחותה, ואחותה לא הגיבה. אחותה תמיד התעוררה כשקראה לה. היא אמרה שהשם שלה הוא חוט שמושך אותה החוצה. גם אם תהיה בקצה העולם ומישהו שהיא אוהבת יקרא בשמה, אפילו ילחש אותו, היא תרגיש משיכה, בראש, או בגרון, תלוי בארץ שבה תהיה. הוא לא הכיר את דודתו. היא ואמו רבו כשאמו החליטה להביא ילד לבדה, בלי שותף. אלה לא חיים לילד, בלי אבא, אמרה לה אחותה. גם אחרי שגדל, לא חזרה בה מהעלבון, מיאנה לחדש את הקשר. כפוית טובה שכמותה. אמו הצילה את חייה.

היא קמה ממיטתה באותו לילה, אמו הילדה, ניגשה למיטת אחותה, קירבה את שפתיה אל אוזנה והגתה את שמה בטון הולך ומתבהל. אחר כך טלטלה את כתפה, אבל אחותה לא התעוררה. הריח המוזר התחזק. אמו הניחה את כף ידה על פיה ואפה ויצאה מהחדר. למרות זאת, הריח הפך למרירות סמיכה, שפלשה אליה. לפעמים היא עדיין מרגישה אותה על הלשון, יש טעמים שהלשון לא שוכחת, ויש אנשים שהדם שלהם מנבא מתי תתחיל סופה, והעצמות יודעות לחזות רעידות אדמה. הריח הגיע מהמטבח. היא כבר ניחשה מה מקורו. היא מיהרה אל ברז הגז וסגרה אותו, ופתחה את חלון המטבח. ורצה בחזרה אל חדר השינה ופתחה את החלון בו, ושרבבה את ראשה החוצה. היה חורף שחון באותה שנה, הקור היבש חלחל עם אור הירח הבהיר. נצח עבר עד שהריחה את הבושם הסמיך של יערת הדבש.

היה קצב לאופן שבו רקמה אמו את הסיפור. לאט, בתחילה, היא התעכבה על פרטים בחדר השינה עד שהצטייר בעיני רוחו, שרוי בחושך, והוא שוכב חסר נשימה במיטה הריקה. הפרט הזה לא נפקד משום גרסה של הסיפור, הארוכה או המקוצרת, בחדר השינה של שתיהן הוצבה מיטה שלישית, ריקה, כאילו חיכו לאורח, אולי לו. וכשאמו הילדה נחפזה אל המטבח, משפט רדף משפט, המילים דהרו עם הלמותה, והוא נסחף אחריהן, ואז, כשסיפרה על ראשה הרכון מבעד לחלון, המשפטים נמתחו, נרגעו איתה, הצינה ליטפה את עור הפנים, הסומק אזל מהלחיים. גם בנקודה הזאת דקדקה בפרטים, ציפור לילית, אולי תנשמת, בהתה בה בעיניים זוהרות מראש עץ הפקאן הענף בחצר, ונקישות האגוזים על הקרקע נדלקו במוחה כמו זיקוקים.

הוא ניסה לדמיין זיקוקים שנדלקים במוח ולא הצליח. בשנה שעברה שאל אותה איפה היו ההורים שלהן. היא השיבה לו מבט מופתע, כאילו לא הגתה באפשרות הזאת מעולם. ובפעם הראשונה תהה אם לא בדתה את הסיפור הזה, לעצמה, כשהייתה ילדה, ולא הפסיקה לספר אותו עד שהפך לזיכרון.

דברים מסוג זה התרחשו. שרלי והוא שוחחו על תופעות כאלה. רק לפני שבועיים התברר להם העניין. הם צפו בסדרה ששרלי מצא באחד הארגזים במחסן שלהם. הרעיון לחטט בארגזים היה שלו, הוא אמר לשרלי, בטח יש אוצרות. אבל שרלי הוא ששלף את מארז הבלו־ריי מתחתית אחד הקרטונים. בחזית המארז נדפס דימוי של מערבולת כחולה שנסחפים אליה דלתות ושעונים ועיניים, בית שהתפרק ומתנקז לתוך חור שחור, שמעליו הכיתוב, אזור הדמדומים. שרלי והוא החליטו לבדוק אילו תכנים נצרבו בעשרים וארבעת הדיסקים שהמארז הכיל. בתור בדיחה כמובן. ברור היה שמישהו מהמשפחה של שרלי, אביו או אמו, או שני אחיו הגדולים, התכוונו לזרוק את המארז, ובינתיים תחבו אותו לקרטונים במחסן.

הפתיח מחק את חיוכיהם. צלילי רפאים מרחפים מעל דימויים של גלים ומבנים נטושים באדמת כוכב אפל ומערה עתיקה. קיים ממד חמישי, אמר הקריין, בין תהום הפחד לפסגת הידע, סביבם, לצדם. הסדרה צולמה בשחור־לבן, ושטח התמונה רבוע, בשוליו נותרו פסים אפלים במסך הענק בסלון משפחת ממן, ולמרות זאת, המציאות שהציג הפרק הייתה מוחשית יותר מכל סרט עתיר אפקטים שראו, אמיתית יותר. וגם לא, בעת ובעונה אחת, ערפילית, מרפרפת על השכל, מתגרה בו ומתחמקת ממנו. הם לא תכננו כלל לשקוע בפרק ששודר, אפילו לא הביאו איתם שתייה וחטיפים. הוא הרגיש את הדריכות של שרלי לצדו, את הגוף המתאבן ממתח השרירים.

בסוף הפרק שתקו שניהם. היה נוח לשתוק עם שרלי. לעתים התרווחו בחדר של אחד מהם, על השטיח או על פוף, ושתקו זה לצד זה. מתחת לשתיקה התפתחה תחרות, מי משניהם יישבר, מי יפר אותה קודם. שרלי נכנע. או שלא נכנע, ורק היה מוכן לבטא את מה שהתעורר בשניהם. הייתה צרידות בקולו, וההברות מהוססות, ממאנות להתחבר, איזו שאלה שקיננה בתוך הדברים החלישה את הדבק הרגיל של השפה. הוא אמר שפעם חלם חלום דומה. הוא ידע ששרלי משקר, מפני שהחלום היה שלו, והוא דיווח עליו לשרלי. הוא זכר בבירור את הבוקר שבו אמר לשרלי שבלילה הקודם הגיע לבית הספר ולא היה שם איש, הבניין היה ריק, והוא רץ במסדרונות, מכיתה לכיתה, ופתאום פרץ ממערכת הכריזה צלצול מחריד, זעקות נואשות של אלף אנשים בערבוביה מצמררת, כולם זעקו אותה תביעה, שנכשל לפענח, הצליל המאיים ביותר ששמע מימיו. אבל לא בעלילתו דמה הפרק לחלום שלו, אלא בהוויה שמסר. המשך שלו היה קצר, עשרים וחמש דקות, אבל ההתרחשות הייתה עצלה, חיים שלמים נדחסו בה. אולי בגלל זה הסתפק בהנהון כששרלי תבע בעלות על החלום. הוא לא ראה סיבה לריב, ההתרגשות הייתה רבה מדי. עוד פרק, שאל שרלי והוא הנהן שוב, בשקט, בכוח. הם היו לבדם בבית, אף שאמו התעקשה לחלץ מאמו של שרלי הבטחה שמישהו מבני המשפחה האחרים יהיה איתם, לנטר, לשמור, אי אפשר לסמוך על בנים בגילם שידאגו לעצמם, נכנסת בהם רוח שטות, שליחתו הערמומית של שליט האסונות, אדון מזל רע.

הם צפו בכמה פרקים ברצף, על פי סדרם, עד הפרק שבו בחור אחד מחליט לבקר בעיירה שבה גדל ומגלה שחזר אחורה בזמן, אל עיירת ילדותו בשנות ילדותו, ונתקל בילד שהיה. בתשוקה שלו לשוחח איתו, לעוץ לו ליהנות ככל שניתן, לנהוג בבזבוז בחופש, אבל לא לבזבז אותו, הוא גורם לעצמו הילד ליפול מסחרחרה ולנקוע את רגלו. הוא, המבוגר, יוצא מהעיירה בצליעה. שרלי שאל בסוף הפרק אם הוא חושב שזה אפשרי, שהם יכולים לצאת לרחוב ולראות את עצמם כשיהיו מבוגרים, והאדם שהם יהפכו להיות יספר להם מה עומד להתרחש.

היית רוצה שזה יקרה, שאל אותו.

שרלי אמר, לא יודע, לא יודע. אבל אם כן, אני מקווה שהוא יגלה לי סודות שיעזרו לי, כמו אולי את התשובות לאיזה מבחן, או באיזה חברה הוא ממליץ לאבא שלי להשקיע. ולא סתם יגיד כמו בפרק, זה אני, זה אני. הייתי מאמין לו, הייתי מזהה את עצמי, אתה לא?

המחשבה הפילה עליו אדישות, הוא ניסה לגשש בתוכה, לתפוס בקצה של תיל שעבר בה, ולעקוב אחריו, לבדוק לאן יוליך. אבל לא הייתה אחיזה במחשבה, היא נזלה, היא התכדררה, היא הצטפדה. היא לא הייתה שייכת לו, סתמית ואפורה, כמו מכונית שחולפת במרחק ורק רעש המנוע מעיד על קיומה. יותר מזה, כאילו הוא עמד על שפת אגם, מוקף בטבע פראי, ראשי הרים מכוסים שלג, מטושטשים בערפל, ועצים דקים, נשרפים בכוח הצמיחה שלהם, ושמש דקה, דקירה של זהב טהור, מר מרוב יופי, נוגעת בהם, והיכנשהו עוברת מכונית, לא קשורה, ופולטת רעם נוכרי, גס.

הוא הציץ באייפון. היו מיליון הודעות וואטסאפ חדשות בקבוצה של בית הספר, כמה הם מקשקשים ואיזה שטויות, ומה התמונות הללו שהם מעלים, בעיקר הבנות, איזה מעצבנות, לא מספיקים הסְטורים שלהם באינסטה, הם שואלות כל ילד בכיתה אם כבר ראה, ולמה הם לא עוקבים, ומתכננות שעות צילומים, והם גם מעלות חלק מהסטורים לוואטסאפ שיראו, לא בשביל זה פתחו את הקבוצה. אולי הוא יעזוב. אבל אז ינדנדו לו יותר. הודעה מאמו או על שיחה ממנה שלא נענתה לא נרשמה על המסך.

שרלי אמר, אם לא, אני יתאכזב.

הוא אמר, כן.

ומה אתה רוצה להיות?

להיות מה?

עוד עשרים שנה.

לא חשבתי על זה.

אבא שלי אומר שאנחנו כבר מספיק גדולים כדי שיהיה לנו מושג. אסור לתת לחיים להפתיע אותנו, גם ככה הם עושים הכול כדי לקלקל את התוכניות.

אמא שלי אומרת שאין מה למהר, שהכי חשוב זה להסתדר עם מה שבא.

שרלי לא ענה, אבל הוא ניחש מה התגובה שמתעכבת לו על הלשון, ותראה איפה אמא שלך ואיפה אבא שלי. משפחת ממן, לדברי אמו, שוחה בכסף, ובוודאי אחת מהמשפחות האמידות בעיר הקטנה שלהם. אביו של שרלי אמר שהם שייכים למעמד ביניים עליון, וכששאל אותו אם פירוש הדבר שאמו והוא במעמד ביניים תחתון, אמר לו אביו של שרלי, אפילו לא זה. הוא סיפר לאמו והיא, במאמץ להצחיק אותו, אמרה, הם צריכים לשנות את השם שלהם למשפחת ממון. בדיחת קרש. מה בסך הכול ביקש, מסך פור קיי לחדר שלו, במקום מסך הפלזמה השלושים ושבע אינצ'. שרלי קיבל מסך חדש, עם הפרדת־על וקצב רענון חסר תקדים. מעין חמימות חומה שרתה על התמונה שהוקרנה עליו, טענה אותה הדרת כבוד, מנעד גוונים מעודנים, עשירים. לעומתם הצבעים על המסך שלו נעשו עזים יותר, המוניים, זולים.

את תגובתו לתגובה המעוכבת של שרלי שמר לעצמו אז. שרלי רצה להיות שף. הוא עקב אחרי כל תחרויות הבישול, שאמו הייתה צופה אדוקה שלהן, וערב אחד אמר לה שרלי שהוא רוצה גם כן ללמוד לבשל. היא הבטיחה לבקש מבת שבע, העוזרת שלהם, שתלמד אותו להכין כמה מאכלים פשוטים, ושיראה אם באמת מעניין אותו. אבל היא לא עמדה בהבטחתה, היא דחתה אותה מיום ליום. עד שבבוקר פורים הסיע אותו אביו לבית הספר, שלא כמנהגו, ובדרך אמר לו, בשום פנים ואופן אתה לא נכנס למטבח, מה אתה רוצה להיות, כמו כל המסוממים והמקועקעים האלה, שעד שאחד מהם מתפרסם, הוא רץ לספר בטלוויזיה על ההשפלות שלו בחיים, את הכסף שאלה מכניסים בחודש, אתה צריך להבין איך לעשות ביום. אולי, אחרי המיליון הראשון שלך תשקיע באיזו מסעדה. זה מה שיפה בכסף, שהוא מאפשר לך להיות מה שאתה רוצה להיות. אתה לא צריך לפנטז, את הפנטזיות תשאיר לאחרים. שהם יעבדו בשבילך.

מי זה האחרים, שאל אותו שרלי, כשהפקיד בידו בסוד את ההטפה של אביו. הוא לא תפס, אולי הכוונה אליו ואל אמו, שאפילו במעמד ביניים הם לא.

את הביטוי, שהם יעבדו בשבילך, נצר. כמו שנצר את הביטוי, אין לו לב. אין לו לב, שהם יעבדו בשבילך. הוא ושרלי התחפשו בפורים למנחה של אזור הדמדומים, בשחור־לבן. כלומר, אמא של שרלי השיגה להם חליפות תואמות, על פי התיאור שמסרו לה, ממשרד ההפקות שלה, עבור שרלי חליפה שחורה עם חולצה לבנה, ועבורו חליפה לבנה עם חולצה שחורה. הם התלבטו איך להשיג את מראה הפה עמוס השיניים של המנחה, שלדעת שרלי, רק עליו אפשר היה לעשות פרק שלם בסדרה. לבסוף קנו מערכות שיניים תותבות מפלסטיק מחנות תחפושות, שיניים בולטות, עקמומיות. הילדים בבית הספר היו משוכנעים שהם התחפשו לזוג ערפדים, הוא ערפד שצד ביום, ושרלי ערפד רגיל, שטורף בלילה.

אפילו זה נהרס, אמרו אחד לשני בפנים נפולים, כאילו לא די שהמארז של הסדרה נעלם יום למחרת הצפייה בפרקים, לא נותר לו זכר, לא בסלון, ולא במחסן, שבו חיטטו במרץ. שרלי שאל את הוריו ואחיו, והם לא ידעו במה מדובר כלל, איזה סדרה בראשך, שאלו.

שרלי הראה להם תמונה בגלקסי החדיש שלו. שרלי היה בעיקרון נגד אייפונים ומוצרים של חברת אפל, שאבא שלו העריץ את החשיבה המקורית של מנהליה, חשיבה שהולכת נגד כל המוסכמות של השוק, וגורפת הון. שרלי נאבק באבא שלו עד שזה קיבל במתנה מכשיר גלקסי מאחד הלקוחות שלו, ולזרוק אותו, רק מפני שייצרה אותו חברה שנסמכת על גנבות טכנולוגיות וריגול תעשייתי, נראה לו בזבוז משווע. בכל מעשה יש לקח, לכל בחירה יש השלכות, אמר לשרלי, אתה חייב תמיד לחשוב כמה צעדים קדימה, מי בעדך, מי נגדך, מי מבין הקרובים לך מהווה סיכון, מי יכול להועיל לך, גם אם נראה שהוא חסר תועלת היום, ומי יהיה האויב שלך מחר.

אבל איש מבני משפחתו של שרלי אפילו לא זיהה את המארז או את שם הסדרה. ושרלי התעקש, כדרכו, ולבסוף מצא את כל העונות, עם כתוביות פיראטיות בעברית, באיזה אתר נידח, והוריד אותן. הוא שלח לו הודעה, שיחוק, הצלחה, תעופה. ועשרים או שלושים אימוג'יז שהיו כנראה מין כתב סתרים, שהוא לא טרח לפענח. הוא ידע שכל אותם שבועות שרלי סוקר מתכונים וצופה בסרטונים של הכנתם ומשנן מרכיבים והוראות, וכתב לו בתגובה את התכנון שלו ליום הבחירות, מרתון של הסדרה, אצלו, אבל קודם, יבשלו יחד ארוחת בוקר.

ואמו התחייבה, להיות איתם כל היום. אמא של שרלי הייתה עסוקה, משרד ההפקות שלה היה אחראי על אולפן וירטואלי בערוץ החדשות המקומי. ואבא של שרלי היה בנסיעה. אין למי להצביע, אמר לשרלי, כל הבחירות האלה הם הצגה אחת גדולה לחזק את ההרגשה שאין מה לעשות, שאין פתרון. שרלי, כמו תמיד, לא שאל את אביו שאלות, והעמיד פנים שהוא מבין, אבל אותו הוא שאל, והוא אמר שהוא לא מבין בזה, אבל שאמו אומרת דברים זהים, פעם ראשונה ששני אלה מסכימים.

ואחרי כל הנאום הנרגש שלה על מה שכינתה המצב הפוליטי הבלתי אפשרי, ואחרי שהקשיבה ברצינות, בעיניים זוהרות לתוכנית שלו, אמרה אמו, אבל אין מי שישגיח עליכם, תצטרך לשבת איתי בקלפי.

והכי נורא, הקלפי הייתה בבית הספר שלו.

בבית הספר שלו.

ביום החופש הוא צריך ללכת לבית הספר.

עם אמא שלו.

הוא נשך את השפתיים. הוא הניח את המזלג.

אנחנו צריכים את הכסף, אמרה לו.

אבל אמא שלך שולחת לך כסף כל חודש, אמר.

אתה חושב שמזה אפשר לחיות?

ואת עובדת במים, אמר, בגבייה, את כל היום גובה מאנשים כסף. מה את עושה עם כל הכסף הזה?

היא חרחרה, חרחור קצר, אולי צחוק.

היא עייפה, חשב לעצמו, הפנים שלה עייפים, העיניים שלה דולקות, אולי כי יום שישי, והיא זוכרת את השבתות בבית ההורים שלה. הייתה לה עבודה טובה, בעיר הקודמת, לפני שבאו לכאן, והייתה להם דירה גדולה יותר. היא ערכה את המקומון האזורי. כשהיה בן ארבע או חמש מצאה אותו שוכב על השטיח והמקומון פרוש לפניו והוא מתעמק בו. היא שאלה אותו מה הוא עושה, והוא אמר שגם הוא כמוה עורך את העיתון. היא צחקה, היא אמרה שתלמד אותו לקרוא. הוא השתלט מהר מאוד על אמנות הקריאה, אבל לא הבין דבר ממה שקרא, האותיות היו משוחות בשכבת בוץ, מסוגל היה להבחין בצורתן אבל ההדהוד שלהן נבלע בה.

ואת בכלל נגד הבחירות האלה, אמר חרש, את כל הזמן מתלוננת על השחיתות של ראש הממשלה, ושהוא ואשתו חושבים שהם מעל החוק, שהם איזה מלכים, ושהם זבל —

לא אמרתי שהם זבל, אמרתי שהם מדרדרים אותנו לאשפתות. ומה הקשר בכלל?

שהקלפי, שזה שאת שם, שאת משתפת פעולה —

לפעמים אתה מדהים אותי בילדותיות שלך.

מעולם לא השתמשה בטיעון הזה כל כך מהר. מה היא יודעת עליו, בחודש ומשהו האחרון כאילו נסוג לתוכו, מאחורי המחשבות והרגשות שלו, והם חוצצים בינו ובין המציאות, אפילו עכשיו, הוא תוהה, מה זה אומר בכלל להיות ילדותי. מאיפה מגיעה המחשבה הזאת, שמתרוממת מעל המחשבות האחרות ומתבוננת בהן, ומתבוננת באמו דרכן, והוא רואה אותה, עייפה, רק מגעים רופפים מחברים את החשמל שרץ לאורך העצבים שלה ומגרה את השרירים, והמפה הזאת שצרובה באיברים שלה נחשפת לעיניו ממש, השרירים מתלקחים באש אדומה, והצהוב של השרירים עכור, רופס. ועל פני השטח, על פני הבשר, השפתיים מתהדקות, והאצבעות חומקות משליטה, רטט עובר בסכו״ם שלה.

הוא התרומם ממושבו ונשא את הצלחת שלו. רוקן את תכולתה למכל פלסטיק, שהוא הניח במקרר למשמורת. תורו היה לשטוף כלים, אבל זה לא אומר שהוא צריך לחכות איתה עד שתסיים לאכול, עם כוס היין שהיא לוגמת, ומי יודע כמה כוסות תשתה הערב, נו, ברור שהם צריכים את הכסף אם את כל המשכורת שלה היא מוציאה על היין שלה, בזה היא לא חוסכת, היין הכי טוב, שהוא תמיד הכי יקר. אין מציאוֹת. איך היא מתענגת לה, כמו דבורה שנחתה על פרח ומוצצת את הצוף, היא צריכה לשתות את היין בקשית. פעם, באחד הספרים שהכריחה אותו לקרוא, כשעוד היה להוט לעצם הפענוח של האותיות, כשהעולם נפרש לו כסדרה של סימנים שכל אחד מהם משמיע קול, כשהעולם דיבר אליו בלחישות מכל שלט ותחנת אוטובוס וחלונות ראווה וכותרות וכתוביות, פעם קרא אגדה, טיפשית, על מלך שמצווה על איזה עני לשתות את הים בקשית. אם הים היה עשוי יין, אמו הייתה כורעת ושואבת אותו. ההנאה היחידה שלה, אמרה, ההנאה היחידה.

הוא נכנס לחדרו והמתין עד שיעלו רחשי הפינוי שלה, רחשי הפרישה שלה, קול הברז הנפתח בשירותים, גרגור האסלה, צקצוקי הברשת השיניים, וקרקורי האף המתרוקן, היה חורף ארוך ושריטות של צינון עוד התעקשו אצלה, דקירה נכנסה אצלו לתוך העשן האפל שמילא את הגוף שלו.

הוא התלבט אם לשלוח הודעה קולית לשרלי, והחליט שעדיף שיקליד. הוא כתב, תראה, אחי, ואז מחק את המילה, אחי, וכתב, שרלי, ומחק את המילים, תראה, שרלי, וכתב, אני לא יכול בשלישי, אמשלי המבאסת הסריכה, היא צריכה להיות בעבודה, וכמה אימוג'יז, אולי פרצוף עם גבות מורמות ואחריו פרצוף בוכה, ואת סימן השאלה האדום, הדוחה. הוא שלח את ההודעה, וחיכה לראות שהתקבלה, ותפס שכתב, הסריכה, בשגיאת כתיב, והאגודל נשלחה לתקן, אבל למה שיתקן, ולמה הוא בכלל צריך להתנצל, בעצם, מה, שרלי לא הבריז מיליון פעמים כשאבא שלו החליט שהם פתאום נוסעים לסוף שבוע באיזה מלון. הוא השליך את האייפון על המיטה וקם לרחוץ כלים.

זרם המים החמים נעם לו, והוא השתהה בו, לחץ את כפות הידיים לצלחות המלוכלכות, חלק מתוכו היה בטמפרטורה אחרת. אמו הייתה שרה כששטפה כלים, בבית הישן שלהם, בוהק הנברשת, שנהדף משערה, נלכד בשטף, בצלילות המים בער נור, ומתוכה עלתה זמרתה. היא לא הסכימה שישאירו כלים בכיור בלילה, גם כשהיו מותשים, גם כשהיא עצמה הייתה מנומנמת מכוס היין השנייה, וכבר הפטירה את נוסח הפרישה שלה, אני רעה יגעה, או אני טריפה עייפה, הכריחה את עצמה, מתחה את כתפיה, פוקקה את צווארה, וניגשה למלאכה. כמה חודשים לפני שעברו לכאן, בן כמה הוא היה, שש, בחופש הגדול לפני שעלה לכיתה א', זה היה הלילה הראשון שהסכים לישון במיטתו, בגפו, בלעדיה, בלי החיבוק המוחץ של אמצע החושך, כשזרועותיה היו נשלחות מתוך התרדמה ומקיפות אותו, מאמצות אותו אליה, והוא היה מתעורר לכמה שניות, ואז שוקע בתרדמה עמוקה יותר, מלופף בקטיפה של החיבוק. הוא היה שוקע בתרדמה שמתחת לתרדמה הרגילה, כאילו יתר הנרדמים שכבו על הארץ, תחת שמיים מואפלים, והוא שכב במערה תת קרקעית, ובעד תקרת הזכוכית השחורה ראה את גביהם, את העיקולים הקטנים של חוליות השדרה, ומעליהם את כיפת הרקיע, קימור עצום של פחם. ואז נחה השמש בלאות על האף, והוא היה מתעורר בעיטוש. אמו הייתה דחוקה לצד השני של המיטה, נוחרת נחירות קלות, נחירות של יתושה מותשה.

באותו לילה חש שהוא מזדחל מתחת לשכבה דקה, ומעליו היום הרגיל שלו, אמו מחכה איתו מחוץ לבית להסעה לקייטנה, מנופפת לו לשלום, הוא מצותת לאביב ועדן ועמרי כשהם משווים את כמות הפוקימונים שאסף כל אחד מהם. הם הולכים לשחות, הוא מפגר אחריהם, הוא לבדו בבריכה, שוקע לקרקעית ומזנק, שעות הוא ככה, נאבק לא לטבוע. ואז הוא חוזר הביתה. אמו במיטה. הוא רוצה להתלונן, להגיד לה שכמעט טבע, אבל איכשהו נחלץ, ואיכשהו הוא עדיין מבוהל, אבל היא מבוהלת, העיניים שלה פעורות, והיא צועקת עליו, צא מפה, צא מפה, מה אתה עוד עושה פה, לך מהבית שלי, לך, לך.

ובבוקר המחרת מצא את אמו נרעשת, עומדת לצד הכיור. רשת של קווים כסופים נמתחה בין הצלחות והכוסות. בתחתית גביע היין שלה, עם זכוכיתו הדקה, המדנדנת מכל מכה קלה, השתרטטה טבעת של זהב במקום המשקע האדום, הטחוב, הרגיל. תרגיש, אמרה לו. הוא השיט את אצבעו אל אחד הקווים ונרתע. הוא היה קפוא, אצבעו נצרבה מהמגע. קורי כפור, אמרה לו אמו. באמצע הקיץ, באוגוסט הכי חם בחצי המאה האחרונה, אמרה, קורי כפור. הבעתה הייתה צרובה בו, המשך של ארשת הזעזוע מהחלום.

זרם המים הצטנן, תפס, כאילו הקור מהזיכרון חדר אליו. אבל לא, רק דוד החשמל שגוף החימום שלו מגמגם. הוא הרים צלחת וסיבן אותה. לא משאירים יותר כלים מלוכלכים בכיור, פסקה. מזל שאין לי אמונות תפלות, אמרה אחר הצהריים, ולמחרת, כאילו היא משכנעת את עצמה. פעם נוספת נתקפה חרדה חסרת פשר בנוכחותו. הוא התעקש להתלבש בכוחות עצמו, והיא הייתה משועשעת מהתוצאה. היא הפשיטה את החולצה והפכה אותה, ותחבה את שוליה במכנסיים הקצרים. שוב אתה עם התחתונים של טליה והגבישונים, אמרה, מה יהיה איתך, וסגרה את הרוכסן ששכח פתוח. היא העמידה אותו מול הראי, שיבחן את בבואתו המסודרת, ופלטה צעקה. הוא הרים את ראשו, פניה ההפוכים היו חלל פה פעור, ומעליו נחיריים. היא ספק נסוגה ספק מעדה אחורנית וכיסתה על עיניה.

הוא ניגב את ידיו, כל הכלים היו במתקן הייבוש, מצוחצחים. הוא הקיש על כוס היין. בכל זאת, כן אהב את צליל הפעמון הזכוכיתי הזה, כאילו שיכול להיות קול אחר לזכוכית. על האייפון בחדרו חיכתה לו הודעת התגובה של שרלי. גרסתו הפרטית לאימוג'י הקקי המחייך. שרלי יצר את הגיף מתוך פרק של תוכנית בישול של ילדים אמריקאיים. הילדים היו צריכים לאפות בזוגות קאפקייקס ולקשט אותם. זוג של ילד וילדה הכין קרם קפה, וזילף אותו בערמה מסתלסלת על עוגיית הספוג. אחד ממנחי התוכנית ניגש אליהם ושאל אותם על בחירת הטעמים, ועל התוצאה, והעיר שחלק מהאתגר הוא ליצור קאפקייקס מפתים לאכילה. הילדה, שהייתה אחראית על הזילוף ואפילו תחבה פרח צהוב בערמה החומה, הלחה, אמרה, זה נראה טוב. והמנחה התאפק, את האוויר המוחנק בפיו קלטו המיקרופונים. שרלי חתך את השניות הללו, של התקריב של סלסול הקרם, והכתובית של קביעת הילדה, זה נראה טוב.

שרלי התמחה באפליקציות של עיבוד תמונה ועריכת וידיאו ומוזיקה ואנימציה. אבא שלו רשם אותו מגיל צעיר לכיתות מחשבים ושיעורי תכנות. העתיד נמצא שם, אמר לו, אם כשהייתי בגילך הייתי יודע מה שאני יודע היום, אבל אתה, עד גיל עשרים ושתיים יש לך סטארטאפ. חש את עצמו, אמר שרלי.

וכשדיברו אז, אחרי הפרק של אזור הדמדומים, אמר שרלי, אני לא מבין, כל הזמן הוא אומר לי שאני צריך לגלות מוקדם במה אני טוב, ולהשקיע בזה.

אבל אתה טוב במחשבים.

לא כל כך, אני — לא, אני לא.

ובשֶפיות?

בשפיות אני בטוח יהיה טוב. בלי לנסות אפילו אני מרכיב מתכונים מנצחים.

מה זה?

נגיד אני רוצה להכין ביף וולינגטון, אז אני קורא את כל המתכונים שאני מוצא, ורואה את כל הסרטונים שמסבירים איך מכינים אותו, ומשווה ביניהם, וחושב ממש חזק איפה הם יכולים לטעות, על פי מה שאני לומד מכל התוכניות בישול, ומראש אני מתקן, ומרכיב מתכון אחד שיצליח.

מה למשל?

מה למשל מה?

מה למשל אתה מתקן.

נניח לתבל את הפטריות אחרי הבישול, המלח מוציא מהם הרבה נוזלים, הרבה —

הוא הרהר כמה רגעים, אחר כך שאל, והוא כשר, הביפטינגטון.

לא נראה לי.

זה הדבר הראשון שהיית רוצה להכין?

ביף וולינגטון, אמר שרלי, אני לא יכול להתחיל מזה, בטוח אני ייכשל, יש כל כך הרבה דברים שבא לי לנסות, אתה יודע שבמקסיקו הם מבשלים עלים של קקטוס, כמו של סברס, שקוראים לו נוֹפַּל?

נשמע מגעיל.

איך בכלל מנחשים טעם של משהו שבחיים לא טעמת?

רק מלדמיין את זה אני מרגיש את הקוצים נתקעים לי בפה.

הייתי רוצה קודם להכין אֶגְס בֶּנֶדִיקְטְס, אמר שרלי, ופירט בהתלהבות, לחם חמאה קלוי, שבצרפתית קוראים לו בריוש, ביצים עלומות ורוטב הוֹלַנְדֵז, ארוחת בוקר של גדולים.

הוא כיבה את מנורת השינה. מתוך הרגל לחש את תפילת השינה שחיברה עבורו אמו, בלי דאגה, בלי פחד. והוסיף, בלי חלומות. מסך האייפון עוד היה דלוק, ועליו הגיף המונפש של שרלי, קרם הקקי, שהפרח הנעוץ בו היה סוג של חיוך. הוא התבונן בו וצחק, כמו המנחה, צחוק מאופק, עצור, דגדוג בבטן, דגדוג בגרון.