סיפור עכאא'י
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפור עכאא'י

סיפור עכאא'י

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

איאד ברגותי

איאד ברגותי הוא סופר, מתרגם ועורך. הוא נולד בנצרת ב-1980. בעל תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת חיפה. הוא פרסם שני קבצי סיפורים קצרים, וכן את הרומן "בורקדאנה" ב-2014. עד 2017 היה ברגותי מנכ״ל האגודה לתרבות ערבית. כיום הוא משמש עורך משנה בסדרת ״מכתוב״ לספרות ערבית של מכון ון ליר, וכן עוסק בעריכה ובתרגום. הוא מתגורר בחיפה עם אשתו ובתו.

תקציר

כאשר התאחדות הכדורגל הערבית בחרה במאמן העכאא'י פאיז ע'נדור להיות מאמנה הראשון של נבחרת הכדורגל של פלסטין, העיר עכא כולה צהלה משמחה. בן העיר הפך לגיבור לאומי, והותיר בצל מועדונים ומאמנים ותיקים יותר. המינוי ביטא את ההכרה של הממסד בכישרון הרב שבו בנה קפטן פאיז את הנבחרת שלו משחקנים שליקט במו ידיו מהסמטאות, מקבוצות בית הספר, מהתאחדות הסטודנטים ומקבוצות המפעלים. עתיד מזהיר נפרש לפניו, והוא הפך למנהיג ומקור לגאווה לאומית. אך אז התברר שמישהו נובר בעבר ומעלה מתוכו סודות אפלים, ואלה מאיימים לקבור גם את העתיד.

סיפור עכאא'י הוא רומן היסטורי יחיד במינו על החברה הפלסטינית בשנות הארבעים של המאה העשרים, חברה המנסה עדיין להתאושש מהטראומה שהותיר בה המרד הערבי הגדול. הוא מציג קנוניות ותככים, נאמנויות ובגידות, ואת השאיפות הלאומיות כפי שהן משתקפות בניסיון להקים ליגת כדורגל ראויה ועצמאית לצד הקבוצות של החברה היהודית והשלטון הבריטי.

סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب, המביאה לקדמת הבמה סִפרות ערבית חיה ונושמת בפרוזה ובשירה, היא הפרויקט היחיד בארץ המוקדש לתרגום יצירות מהתרבות ומהספרות הערבית. הסדרה שואפת לפתוח פתח עבור השמעת המזרח התיכון בשפתו, ובכך לאפשר לקורא הישראלי להתוודע לקולות, לרעיונות ולחיים נעדרים כמעט לחלוטין מהשיח הספרותי, החברתי והפוליטי בארץ.

סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب היא יוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית, יהודים ופלסטינים, והיא תוצר של חוג המתרגמים הפועל במכון ון ליר בירושלים. הסדרה פועלת לפי מודל תרגום ייחודי מסוגו, המבוסס על עיקרון של דו־לשוניות ודו־לאומיות, כך שבמקום התרגום האינדיווידואלי, עבודת התרגום נעשית בצוותים של יהודים וערבים. לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מונע יצירת חיץ בין הערבית לעברית ומאפשר תנועה בין שתי השפות. כמקובל בסדרת מַכְּתוּבּ, הרומן סיפור עכּאא'י תורגם בידי צוות דו־לשוני דו־לאומי. הצוות כלל צמד מתרגמים — ברוריה הורביץ ויהודה שנהב־שהרבני, ואת עורכת התרגום כפאח עבד אלחלים. על העריכה הספרותית שקדה דפנה רוזנבליט ואמירה בנימיני־נבו הייתה אמונה על העריכה הלשונית.

על העטיפה: מועדון הכדורגל האורתודוקסי — יפו, 1945.

פרק ראשון

הקדמת המחבר

 

הרומן שלפניכם מגולל פרשה עלומה מתולדות פלסטין, סיפור אמיתי שגונב לאוזנַי קרעים קרעים. במשך שנים ארוכות אספתי פיסה לפיסה וניסיתי לצרף מהחלקים תמונה שלמה. עכשיו אפרוש אותה בפניכם.

את הגרסה הראשונה של הפרשה שמעתי בדצמבר 1995, לאחר החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן. הייתי אז בן חמש־עשרה ונסעתי עם משפחתי לביקור ראשון בעמאן אצל קרובי משפחה. בן דודה של סבתי מצד אמי, נג'יבּ פִדּֿה, פליט שגלה ללבנון ב-1948, עשה את כל הדרך מדמשק כדי לפגוש אותנו שם. המפגש עם חַ'אלו נג'יבּ, כפי שכונה בפי כול, אחרי שנים רבות כל כך של נתק, היה מרגש במיוחד. בערב יצאו ילדי המשפחה המאוחדת להשתובב יחד בחצר האחורית של הבית הגדול של מארחינו, ששכן בפרוורי עמאן, אך אותי הכריעה הסקרנות, והעדפתי להתמקם בשוליו של טרקלין האורחים רחב המידות, לצד המבוגרים, ולהאזין בשקט לסיפוריהם.

חַ'אלו נג'יבּ היה גבר מרשים באמצע שנות השבעים לחייו. גופו היה חסון, שערו היה כסוף ומלא, ועל לחיו הימנית התנוססה צלקת גדולה. היתה לו כרס קטנה, ובקולו העבה הוא גולל במיומנות וברטוריקה מרשימות את סיפוריו המרתקים. כשרצה להדגיש נקודה מסוימת היה מגביר את קולו, או מנמיך אותו ללחישה ואז משתתק כליל, כמשתהה על סף גילוי חשוב, ורק עיניו היו בוחנות את פני המאזינים. אמנם על פשר דבריו לא הצלחתי לעמוד באותה העת, אבל לראשונה הבנתי את עוצמתה של השתיקה, שלעתים כוחה רב מכוחן של מילים.

חַ'אלו נג'יבּ, שנולד ב-1920, היה לוחם ואינטלקטואל, וסיפור חייו השתרג בתולדות פלסטין. כשמשפחתו גורשה מעכו ב-1948 אביו כבר לא היה בין החיים, ואמו התיישבה עם שלושת ילדיה בעיר צידון שבלבנון. שנתיים לאחר מכן, ב-1950, הכירה אחותו תֻ'רַָיָא צעיר לבנוני, בן למשפחת סוחרים עשירה, והתחתנה איתו, והמשפחה כולה היגרה בעקבות הזוג הצעיר לביירות. נג'יבּ, שהיה אז בן שלושים וכבר צבר ניסיון כעיתונאי בפלסטין, הצליח למצוא עבודה בעיתונות הלבנונית. בשנות החמישים הצטרף לתנועת "אַלְקַוְמִיִין אלעַרַבּ", מהמבשרות של אש"ף, ועבד בעיתונים "אלרַאי" ו"אלחֻרִיַּה". ב-1968 נסע לירדן לסקר את הקרב בכראמה, ונפצע מרסיס שהשאיר צלקת בלחיו הימנית, וב-1969 שב ללבנון והחל לכתוב בשבועון "אלְהַדַף", שעורכו היה הסופר הפלסטיני המפורסם ע'סאן כנפאני. כשישראל כבשה את ביירות ב-1982, עזבו חברי ההנהגה של אש"ף את העיר לתוניס, אך נג'יבּ בחר להתיישב בדמשק, ובה התגורר בעשורים האחרונים לחייו.

בין שלל סיפוריו המרתקים הזכיר נג'יבּ את קפטן פאיז, שנולד בעכּא ב-1915 ובגיל שלושים התמנה למאמן נבחרת הכדורגל הערבית הראשונה של פלסטין. מדבריו עלה כי תֻ'ריא אחותו היתה מאורסת באותם ימים לקפטן פאיז, אך בעקבות אירוע שעוד אספר עליו הם נפרדו, והחתונה שכולם חיכו לה בכיליון עיניים התבטלה.

שבע שנים לאחר הביקור בירדן הייתי סטודנט שנה ג' בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. בסמינר שעסק בתנועות לאומיות במזרח התיכון קראנו את ספרו של בנדיקט אנדרסון קהילות מדומיינות, ונזכרתי בסיפורו של נג'יבּ. עלה על דעתי לכתוב עבודת סמינר שתתאר את קורותיו של קפטן פאיז בנבחרת הכדורגל של פלסטין, כי ידעתי שהכדורגל מילא תפקיד מרכזי במרקם התרבותי של הארץ בתקופת המנדט הבריטי. היה זה המשחק הפופולרי ביותר בארץ, ובכל מקום שיחקו בו: בשכונות המאובקות, בבתי ספר וגם במועדונים המקצועיים, אשר פיתחו עם הזמן את הסמלים הלאומיים והתודעה הלאומית. רציתי לטעון כי למועדונים אלו היתה השפעה מכרעת על התגבשות תפיסת העצמי הלאומית והכינון של קטגוריות היסוד "אנחנו" מול "הם".

כשחיפשתי חומרים לעבודה, התברר לי שתולדות הכדורגל בפלסטין לא נחקרו כמעט בידי היסטוריונים. יום אחר יום ישבתי בספרייה המרכזית של האוניברסיטה וסקרתי את טורי הספורט משנות הארבעים בעיתון "פלסטין". את הטורים כתב בקביעות חסן חוסני, עיתונאי מצרי וספורטאי לשעבר שחי בפלסטין באותן שנים. בטורים אלו מצאתי אזכורים לכל השחקנים הבולטים של התקופה, וביניהם ג'ברא אלזרקא מקבוצת "שבּאבּ אלערבּ" בחיפא, האחים דבאח מהמועדון האורתודוקסי בירושלים, דג'אניס מהמועדון האסלאמי ביאפא, ג'ורג' מרדני, מג'ד אסד ועוד רבים אחרים. מצאתי גם כמה אזכורים לאקוניים של המאמן פאיז ע'נדור, אולם לא היה בהם די כדי למלא עבודה סמינריונית. בסופו של דבר, בחרתי להתבסס על הסיפורים המשפחתיים המעטים שזכרתי מאותו מפגש מסעיר עם חַ'אלו נג'יבּ ב-1995, וכתבתי את העבודה "קהילות מדומיינות במגרשי הכדורגל: המקרה של פלסטין", שהיתה תיעוד של היסטוריה שבעל פה. נהניתי מהכתיבה, וקיננה בי תקווה סמויה להרחיב את המחקר לתזה לתואר מ"א בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, אבל כשנפגשתי עם הפרופסור שהנחה אותי הוא צינן את התלהבותי. הוא שיבח את כתיבתי, אך טען שסיפורים משפחתיים וכמה גזרי עיתונים נטולי הקשר אין בהם כדי לשמש קורפוס לעבודת מחקר אקדמית. בעמדותיו הפוליטיות כשמאלני הוא התייצב לצדי, אך כנציג האקדמיה, לא היתה לו ברירה אלא להצביע על הבעיה המתודולוגית הטמונה בפרויקט. "אתה כותב כמו סופר ולא כמו היסטוריון," הוא אמר, "ואילו מחקר היסטורי צריך להתבסס על מסמכים ארכיוניים ועל עובדות. צר לי," הוסיף כשעל פניו צער אמיתי, "אבל אלו החוקים של מדע ההיסטוריה." את דבריו חיזקה פרשת תדי כ"ץ שקיבלה פרסום נרחב באותם ימים. כ"ץ טען שחיילי חטיבת אלכסנדרוני ביצעו טבח בתושבי טנטורה הפלסטינים ב-1948, אך התבסס במחקרו על עדויות שבעל פה בלבד. ותיקי חטיבת אלכסנדרוני תבעו אותו בגין הוצאת לשון הרע, ובסופו של דבר הוא נדרש להתנצל, ואוניברסיטת חיפה פסלה את עבודת התזה שלו. לא הצלחתי להצביע בפני המנחה שלי על העניין החשוב ביותר בסוגיה זו: שהיעדר הארכיונים הוא חלק בלתי נפרד מן החורבן שהחברה הפלסטינית חוותה.

כך או כך, קיבלתי את עצתו של הפרופסור. הבנתי שכתיבת ההיסטוריה שאני רוצה לספר היא מעשה בלתי אפשרי כמעט במציאות הפוליטית הקיימת, מאחר שההיסטוריוגרפיה, הארכיון, החוק והמשטר מייצגים את המנצחים. במצב כזה רק הספרות יכולה להשמיע את קולם של המנוצחים. סיימתי את התואר הראשון ועזבתי את האוניברסיטה. עברתי לגור בעכו ופניתי לכתיבה ספרותית. בדיעבד אני שמח שלא כתבתי את עבודת התזה ההיא, משום שבאותה תקופה עדיין לא הייתי מודע לעומקו של הסיפור המטלטל הזה.

את המשכו של הסיפור שמעתי באוקטובר 2008, כשכבר הייתי בן עשרים ושמונה. הוא סופר לי מפיו של חסן פדּֿה שהגיע לביקור מארצות הברית. באותה העת הייתי עיתונאי מוכר למדי, כבר הוצאתי קובץ סיפורים קצרים ופעלתי כאקטיביסט בחברה האזרחית הפלסטינית. מצאתי את עצמי שקוע עד מעל הראש במאבקים פוליטיים חריפים. על עכו עברו אז ימים קשים, לאחר המהומות שהתלקחו בעיר בין יהודים לערבים והביאו להשחתה של כמאה כלי רכב ושלושים חנויות. העיר נקרעה לשניים, והמשטרה הציבה מחסומים בין השכונות השונות. אל לב המהומה הזאת נחת חסן, שבא להיפרד מקרובי משפחתו ומעיר הולדתו. חסן, שנולד ב-1935, היה אחיהם הצעיר של נג'יבּ ושל תֻ'ריא, ארוסתו של קפטן פאיז. בן שלוש־עשרה היה כשהמשפחה גורשה מעכו, ואת לימודי התיכון סיים בביירות, שבה למד גם לתואר ראשון באוניברסיטה האמריקאית. את התואר בכימיה קיבל ב-1955, ושנה לאחר מכן נסע לארצות הברית וסיים שם תואר שני בהנדסת נפט באוניברסיטה של טקסס־אוסטין. לאחר לימודיו עבד בחברה בשם "mobil", שהציבה אותו בתפקידים שונים בכוויית ואחר כך באבו דאבי. הוא התחתן עם אישה אמריקאית שעבדה כמזכירה באותה חברה, והשניים התגרשו ב-1962, אחרי שנולדה להם בת. ב-1965 התחתן חסן שנית, הפעם עם מארי, בתו של מֻניר ע'נדור, אחיו של קפטן פאיז. הם חיו בכוויית עד 1991, שכן אז גורשו משם הפלסטינים בתקופת מלחמת המפרץ. גם הפלסטינים שעבדו בחברות האמריקאיות סבלו מהתעללות ומביזוי, וליחס שקיבלו העניק חסן את הכינוי "הנכבה הפלסטינית השנייה".

חסן התארח בבית סבתי, והיא ביקשה ממני להראות לו את רחובות עכו ולהציג בפניו את מכמניה השונים. במשך שבוע הגעתי בכל בוקר לביתה והסעתי את חסן ברחבי העיר. קומתו היתה בינונית, גופו היה שמוט, פניו היו מיוסרות, ועיניו הכחולות העמוקות הביעו סבל. הוא סיפר שחלה בסרטן, וכי הגרורות שהתפשטו בעצמותיו מסיבות לו כאב עז ומגבילות את יכולת התנועה שלו. פתחנו את הביקור בסיור רגלי אטי בסמטאות עכו, ובסופו ביקש חסן לראות את הבית שבו נולד. חשבתי שנישאר בעיר העתיקה, כי לא ידעתי שבאותם ימים התיישבו ערבים גם מחוץ לחומות, אבל חסן כיוון אותי אל העיר החדשה, הרחק מן החומות. כשהגענו לרחוב אלרשאדייה, גילינו שהבית של משפחת פדּֿה לא ניצב שם עוד, וחסן זיהה בדמעות את חורבות ביתו של אנואר שוּכְּרי, שניצב בעבר ליד מפעל הגפרורים "נוּר". גם את בית הקפה "חאבּו" לא מצאנו, ובמקומו עמד סניף של רשות העתיקות. "הבתים נמחקו, אבל אנחנו עדיין פה," ניסיתי לנחם את חסן, אבל היתה זו נחמה פורתא. אחר כך הוא ביקש ממני שניסע לחוף הים, ושם עמד והביט ממושכות בגלים המתנפצים על הסלע הזקור. ניסיתי לשחזר בדמיוני את העיר שראה בזיכרונו, העיר שהיתה ואיננה. אחר כך לקחתי אותו לטיול ארוך בארץ, בגליל, בירושלים, בשכם וברמאללה. בנסיעותינו הארוכות זלגו דמעות רבות על לחייו, והוא הִרבה לשתוק ולבהות החוצה מחלון המאזדה שלי. לבסוף חזרנו לעכו, והוא פתח את פיו ולא חדל לדבר שלושה ימים תמימים, ואני לא הפסקתי לכתוב. לאחר שהביקור הסתיים, שב חסן לארצות הברית ומת בה ממחלתו בסוף 2010. בן שבעים ושלוש היה במותו. ליד מיטתו ישבו בתו האמריקאית ואלמנתו הפלסטינית, בתו של מֻניר אחיו של קפטן פאיז. אחיו נג'יבּ כבר היה אז ישיש בן שמונים ושמונה, ולא היה בכוחו לבוא להיפרד ממנו. הוא נפטר בדמשק ב-2012.

לאחר הפרידה מחסן חזרתי וקראתי את שתי המחברות העמוסות ברשימותי, והמשכתי לחפש מידע נוסף בספרי היסטוריה, בספרי זיכרונות, בסרטים תיעודיים ובעבודות אומנות. ב-2013, בעודי כותב את הרומן, התפרסם הספר מאה שנות כדורגל בפלסטין, סיכום עבודתו של ההיסטוריון ד"ר עִצאם סאמי אלח'אלידי, והמחקר הראשון אי־פעם שעסק ברצינות בנושא זה. הספר כלל מסמכים רבים מן הסוג שעליו שאל הפרופסור שלי, וסיפק לי את הרקע ההיסטורי לסיפור על קפטן פאיז. אלח'אלידי מלמד כי עם כינון המנדט הבריטי התפשטה תרבות הכדורגל בפלסטין, וכבר בשנות העשרים של המאה העשרים צעירים פלסטינים רבים שיחקו כדורגל. גל התיעוש ששטף את הארץ מילא תפקיד חשוב בהתגבשות הקבוצות, מכיוון שאנשים החלו להיפגש במקומות עבודה, במפעלים, בבתי ספר, במסגדים ובכנסיות. מסילות הברזל שהונחו סייעו לקבוצות הכדורגל מן הערים הגדולות לנסוע לשחק נגד קבוצות מערים אחרות. ב-1931 הוקמה "התאחדות הכדורגל הערבית", ובאותה שנה שיחקה נבחרת פלסטינית ראשונה נגד קבוצת האוניברסיטה האמריקאית. המרד הערבי שפרץ ב-1936 הביא לפירוק ההתאחדות, אך בספטמבר 1944 היא הוקמה מחדש, ולפגישת ייסודה ביאפא הגיעו שלושים וחמישה נציגי מועדונים. לצד הסניף המרכזי שפעל במועדון האסלאמי ביאפא קמו מועדונים נוספים, כמו "שבּאבּ אלערבּ" בחיפא והמועדון האורתודוקסי בירושלים. בתחילת 1945 כללה ההתאחדות עשרים וחמישה מועדונים, ועד סוף 1947 עלה מספרם לשישים. ההתאחדות טענה שרק נבחרת הכדורגל שלה רשאית לייצג את פלסטין, ונשיאהּ אלהבּאבּ הוסמך לנהל משא ומתן על קיום משחקים משותפים עם קבוצות מצריות, לבנוניות וסוריות. גיבור הרומן הזה, קפטן פאיז, התמנה למאמן הנבחרת בשנת 1945.

ספרו של אלח'אלידי היה נרחב ומקיף, אך לא הופיע בו שום רמז לסוד שחסן סיפר לי, ושנג'יבּ נצר כנראה בלבו. הרומן שלפניכם, שבמרכזו עומד קפטן פאיז, מספר את הסיפור שלא סופר על הכדורגל בפלסטין. הוא אינו מגובה במסמכים, ולמעשה, המסמך הרלוונטי היחיד שמצאתי בספרייה הלאומית במהלך כתיבתו היה עשוי להוביל אותי למסקנות ההפוכות, וּודאי שלא היה עוזר לחשוף את הסוד. הכללים של חקר ההיסטוריה לא מכירים בקיומם של סודות, אבל בניגוד לספרו של אלח'אלידי, הספר שכתבתי אינו מחקר היסטורי. זהו רומן, וללא הסוד הוא לא היה נכתב.

 

איאד ברגותי

עכו, 2020

 

 

1.
עכּא, יום רביעי, 18 ביולי 1945


קפטן פַאיִז הורה לג׳לאל גַ'רַאר לנצל את הפִּרצה בהגנה הקורסת של "אלרַוודַֿה" ולתקוף לכיוון מרכז המגרש. אחר כך סקר במבט זריז את הקהל שהתקבץ על שפת החומה ועל גרמי המדרגות המובילים לשני המגדלים שמעליה. הוא הרים את ידו הימנית לסוכך על עיניו מהשמש היוקדת, וחיפש בין הפנים העוקבות אחר מסירות הכדור המהירות את פניהָ. היא לא היתה שם. זה לא הפליא אותו.

גַ'רַאר חצה את רחבת העונשין, חמק משחקן ההגנה שהחליק לעברו מימין, הקפיץ מעליו את הכדור ועקף אותו בקלילות, אולם כאשר קרב לשוער, שכבר ספג באותו יום ארבעה גולים מטלטלים, נעצר לפתע במקומו. קפטן פאיז התבונן בתימהון בג'ראר שהניח את רגלו הימנית על הכדור והניע את כתפיו ימינה ושמאלה כמתאגרף בזירה. לבסוף פנה לעקוף את השוער משמאל, וזה השתטח, נשכב על הכדור ואחז בו בחוזקה. שום תחושת החמצה לא נרשמה בפניו של גַ'רַאר. אדרבה, הוא שלח חיוך יהיר למגן השמאלי של אלרוודֿה, כאילו זה עתה הבקיע גול חמישי.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" צרח קפטן פאיז בכעס.

"קרענו להם את הצורה. חבל עליהם."

"חבל על מי שמת. עוף מהמגרש..."

הקפטן הרים שתי אצבעות משולבות לעבר השופט, לסמן על החלפת שחקן.

"לא יורד," סירב גַ'רַאר.

"אתה יורד ויושב על הספסל," סינן הקפטן בתקיפות.

גַ'רַאר ירד מהמגרש, אבל לא התיישב על הספסל. הוא טיפס בשלווה על הגבעה המשקיפה אל המגרש כאילו לא חולל שום מהומה. בַּיַּאעַה התחיל לרוץ אחריו, אך קפטן פאיז עצר בעדו, ניגש אל הספסל וטפח קלות על כתפו של אלמַדַנִי.

"אתה מוכן? עלה למגרש ותיכנס בהם. בלי רחמים!"

קפטן פאיז התבונן בשחקניו, שנראו המומים לנוכח הסתלקותו הפתאומית של ג'ראר מלך השערים.

"נרדמתם?" צעק לעברם. "להביא לכם מזרנים? יאללה לזוז!"

המשחק התחדש. חלוץ מספר 7 של אלרוודֿה שלח כדור מדויק ומפתיע, אך ברגע האחרון זינק חַמּוּדַה השוער לעבר הפינה הימנית העליונה של השער והדף אותו. הקפטן מחא כפיים.

"נפלא, חַמּוּדַה, נפלא," הוא קרא וצעק לאַבּוּ רוּמְחֵיין, "תישאר בהגנה, למה אתה מטייל במרכז המגרש, מה זה, טיילת אלע׳רבי?"

חַמּוּדַה גלגל את הכדור לעבר המגן השמאלי אלנַגְ'מִי, והלה התקדם בצעדים מהירים לקו האמצע ומסר אותו לאבּו רומחיין. אבּו רומחיין החזיר את הכדור לאלנג'מי שפרץ לאמצע המגרש, ובעט אותו לעבר אלמדני, בפינה השמאלית של רחבת העונשין. אלמדני הפתיע את השוער בטיל שגרם לו לקפוא במקומו. 5:0.

"יופי, אלמדני, יופי... יאללה, עוד אחד," צעק קפטן פאיז.

שוב בחן בעיניו את הקהל שהתאסף על הגבעה. הוא נופף לאביו של אלמדני, שהרים אגרוף של ניצחון על רקע הצהלולים של אשתו. תֻ'ריא אכן לא היתה שם. שוב היא לא הגיעה למגרש. לבו נצבט מכאב. מה הטעם בכל זה אם היא לא רואה אותו בתהילתו.

השופט השמיע שלוש שריקות לסיום המשחק. אלמדני בעט בכדור לעבר השער שעמד ריק לאחר שהשוער כבר הסתלק ממנו. הכדור הרעיד את הרשת, ואלמדני קפץ משמחה. כשרץ לעבר הספסל, שוב השמיעה אמו את צהלוליה מאחורי הרעלה, אולם פאיז טלטל לעברה את אצבעו, מורה לה להפסיק.

אבּו דַקְנֵין, מאמנה של אלרוודֿה, נכנס למגרש בצעדים מהירים וניגש לשופט שהיה מוקף בשחקנים.

"זה לא נחשב," אמר בקול מודאג.

השופט הרים את ידו בתנועה מרגיעה: "ברור שזה לא נחשב."

קפטן פאיז הִסה את שחקניו שניסו להתווכח עם השופט והתנצל. כשאבּו דַקְנֵין ירד מהמגרש, ניגש אליו קפטן פאיז.

"כל הכבוד, נלחמתם יפה," הוא אמר.

"ברכות על הניצחון היום," הפטיר אבּו דַקְנֵין בקרירות. מבטו שידר תיעוב מאופק.

קפטן פאיז ע'נדור ורג'בּ אבּו דקנין לא היו חברים, לא עכשיו וגם לא בימים שבהם שיחקו יחד במועדון "אוּסַאמַה בּן זַייד". אבּו דקנין היה קַשָּר מיומן שהיטיב ליצור הזדמנויות, ואילו פאיז היה בַּלָּם חזק כצוק איתן. לאחר כל הפסד היה אבּו דקנין מתלונן ש"ההגנה שלנו עייפה", ופאיז היה משיב: "יש לנו התקפה שלא מזיזה את התחת." כעת, כמאמנים הניצבים משני צדי המתרס, הלך המתח ביניהם וגבר, והעפיל לגבהים שגרמו לרבים לתהות אם יש לו מקורות נוספים, שאינם קשורים לכדורגל.

קפטן פאיז המתין שהקהל יתפזר. הוא עקב בעיניו אחר האוהדים שפנו אל השער המזרחי ויצאו לרחוב צלאח אלדִּין. אחר כך טיפס בקלילות על מדרגות החומה, והשחקנים עלו בעקבותיו, מתנשפים. הוא בחן אותם בזה אחר זה. לא היה לו ספק ביכולת המשחק שלהם, הרי בעצמו בחר אותם בקפידה מבין שחקני הסמטאות, מגרשי השכונות, קבוצות בית הספר, התאחדות הסטודנטים וקבוצות המפעלים. בשקט לא אופייני שנועד להסתיר את כעסו דיבר אליהם.

"לא יעלה על הדעת שתתנהגו כך. התנהגתם היום כמו ילדים קטנים שמשחקים בשכונת אלשיח' עבּדאללה. אני רוצה שתהיו אלופים, ואתם יכולים להיות אלופים. אבל לפני כן תצטרכו להפסיק להיות טיפשים."

הם לא התאפקו ופרצו בצחוק.

"ג'לאל, בוא הנה," קרא פאיז לפתע. השחקנים סובבו את ראשיהם בעקבות מבטו של מאמנם לעבר מדרגות החומה.

"בוא, ראיתי אותך. אל תשחק משחקים... בוא הנה."

בזמן שג'לאל התקרב בירך קפטן פאיז את שחקניו על הניצחון, הזהיר שהאימונים הבאים עומדים להיות אינטנסיביים וקפדניים ושחרר אותם עם איום אחרון: "מי שיאחר לאימון לא יעלה למגרש."

לאחר מכן קפץ משפת החומה והמתין לשחקן הסורר. את ג'לאל גַ'רַאר, שהיה צעיר ממנו בשמונה שנים, גייס פאיז למועדון לאחר שראה אותו מלהטט יום אחד בכדור סמרטוטים בחצר בית הספר טרה סנטה. ג'לאל ראה אז את הקפטן פאיז נכנס בשערי בית הספר וקרב אליו. בשריריו המחושקים והמעוגלים, בעורו השחום, בשערו הרך והמבריק המסורק לאחור ובשפמו הדק והשחור הוא הזכיר לג'לאל את שחקן הקולנוע המצרי רושדי אבאזה. אף על פי שלא היה גבוה ממנו בהרבה, הרכין קפטן פאיז את ראשו כשדיבר אליו באותו היום. הוא לא שאל אותו אם ירצה להצטרף לקבוצה. הוא הרים את גבותיו הסמיכות ואמר לו בחיוך שמעתה הוא חבר בקבוצת הכדורגל שלו ונדרש להגיע לאימונים. כשסיים את דבריו הסתלק בלי להמתין לתשובה.

בדרך כלל הפגין ג'לאל יראת כבוד כלפי הקפטן, אבל לעתים נמלא כעס ונהג כילד מפונק. כעת ניסה לפתוח בנאום הצטדקות, אולם קפטן פאיז השתיק אותו.

"תשתוק ותקשיב לי עכשיו!" הוא אמר בתקיפות וגַ'לאל השתתק. השניים ירדו יחד אל הרחוב ופסעו זמן־מה בשתיקה. לבסוף פתח פאיז בדברים.

"אנחנו משחקים, תוקפים, מגינים, בולמים ומוסרים," אמר, "הכול כדי להבקיע כמה שיותר ולספוג כמה שפחות. אלה כללי המשחק."

גַ'לאל ניסה לענות, אבל פאיז קטע אותו.

"לא אכפת לנו מי היריב. גם אם אבא שלך יעמוד בשער של הקבוצה השנייה אתה תכניס גול. אז מה אם למדת עם השוער שלהם באותה כיתה? אם אתה רוצה להיות מלך השערים, תצטרך להקשיב לי. אם תקשיב לי, שמך ילך לפניך בכל פלסטין."

בזמן שדיבר חש פאיז איך גואה בו שוב הזעם על גַ'לאל, ובלי להיפרד ממנו הוא סב על עקביו והתרחק מהמקום.

כשהנהלת מועדון הספורט הלאומי מעכא פנתה אליו והציעה לו לאמן את קבוצת הכדורגל שלה, הוא ידע שעליו להעמיד תנאים. הוא הסביר למנהלים שאם ברצונם להצטרף להתאחדות הפלסטינית שהוקמה מחדש זה עתה, יהיה עליו לבנות מחדש את הקבוצה, מן המסד עד הטפחות, ודרש שאיש לא יתערב בהחלטותיו. הוא לבדו יוביל וינווט. בן שלושים בלבד היה, אך למרות גילו הצעיר ניתנה לו אוטונומיה מוחלטת, ותוך זמן קצר הוא הקים קבוצה לתפארת, חזקה כמו חומת עכא שעצרה את נפוליאון. בגמר העונה הראשונה ניצחו שחקניו את מועדון "אלנַהְדַֿה" מנצרת בתוצאה שלוש-אחת, וזכו באליפות הגליל לשנת 1945. כשקפטן פאיז הניף באוויר את גביע הכסף, תרומתו של "בנק האומה", צהלו כולם והריעו לו.

עוד בטרם החל המשחק נגד מועדון אלרוודֿה העכאא'י, שרק לאחרונה הצטרף להתאחדות, ידע פאיז שזה עומד להיות משחק ילדים. הוא ידע גם שהמשחקים הבאים בליגת האלופות של פלסטין ייראו אחרת.

איאד ברגותי

איאד ברגותי הוא סופר, מתרגם ועורך. הוא נולד בנצרת ב-1980. בעל תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת חיפה. הוא פרסם שני קבצי סיפורים קצרים, וכן את הרומן "בורקדאנה" ב-2014. עד 2017 היה ברגותי מנכ״ל האגודה לתרבות ערבית. כיום הוא משמש עורך משנה בסדרת ״מכתוב״ לספרות ערבית של מכון ון ליר, וכן עוסק בעריכה ובתרגום. הוא מתגורר בחיפה עם אשתו ובתו.

עוד על הספר

סיפור עכאא'י איאד ברגותי

הקדמת המחבר

 

הרומן שלפניכם מגולל פרשה עלומה מתולדות פלסטין, סיפור אמיתי שגונב לאוזנַי קרעים קרעים. במשך שנים ארוכות אספתי פיסה לפיסה וניסיתי לצרף מהחלקים תמונה שלמה. עכשיו אפרוש אותה בפניכם.

את הגרסה הראשונה של הפרשה שמעתי בדצמבר 1995, לאחר החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן. הייתי אז בן חמש־עשרה ונסעתי עם משפחתי לביקור ראשון בעמאן אצל קרובי משפחה. בן דודה של סבתי מצד אמי, נג'יבּ פִדּֿה, פליט שגלה ללבנון ב-1948, עשה את כל הדרך מדמשק כדי לפגוש אותנו שם. המפגש עם חַ'אלו נג'יבּ, כפי שכונה בפי כול, אחרי שנים רבות כל כך של נתק, היה מרגש במיוחד. בערב יצאו ילדי המשפחה המאוחדת להשתובב יחד בחצר האחורית של הבית הגדול של מארחינו, ששכן בפרוורי עמאן, אך אותי הכריעה הסקרנות, והעדפתי להתמקם בשוליו של טרקלין האורחים רחב המידות, לצד המבוגרים, ולהאזין בשקט לסיפוריהם.

חַ'אלו נג'יבּ היה גבר מרשים באמצע שנות השבעים לחייו. גופו היה חסון, שערו היה כסוף ומלא, ועל לחיו הימנית התנוססה צלקת גדולה. היתה לו כרס קטנה, ובקולו העבה הוא גולל במיומנות וברטוריקה מרשימות את סיפוריו המרתקים. כשרצה להדגיש נקודה מסוימת היה מגביר את קולו, או מנמיך אותו ללחישה ואז משתתק כליל, כמשתהה על סף גילוי חשוב, ורק עיניו היו בוחנות את פני המאזינים. אמנם על פשר דבריו לא הצלחתי לעמוד באותה העת, אבל לראשונה הבנתי את עוצמתה של השתיקה, שלעתים כוחה רב מכוחן של מילים.

חַ'אלו נג'יבּ, שנולד ב-1920, היה לוחם ואינטלקטואל, וסיפור חייו השתרג בתולדות פלסטין. כשמשפחתו גורשה מעכו ב-1948 אביו כבר לא היה בין החיים, ואמו התיישבה עם שלושת ילדיה בעיר צידון שבלבנון. שנתיים לאחר מכן, ב-1950, הכירה אחותו תֻ'רַָיָא צעיר לבנוני, בן למשפחת סוחרים עשירה, והתחתנה איתו, והמשפחה כולה היגרה בעקבות הזוג הצעיר לביירות. נג'יבּ, שהיה אז בן שלושים וכבר צבר ניסיון כעיתונאי בפלסטין, הצליח למצוא עבודה בעיתונות הלבנונית. בשנות החמישים הצטרף לתנועת "אַלְקַוְמִיִין אלעַרַבּ", מהמבשרות של אש"ף, ועבד בעיתונים "אלרַאי" ו"אלחֻרִיַּה". ב-1968 נסע לירדן לסקר את הקרב בכראמה, ונפצע מרסיס שהשאיר צלקת בלחיו הימנית, וב-1969 שב ללבנון והחל לכתוב בשבועון "אלְהַדַף", שעורכו היה הסופר הפלסטיני המפורסם ע'סאן כנפאני. כשישראל כבשה את ביירות ב-1982, עזבו חברי ההנהגה של אש"ף את העיר לתוניס, אך נג'יבּ בחר להתיישב בדמשק, ובה התגורר בעשורים האחרונים לחייו.

בין שלל סיפוריו המרתקים הזכיר נג'יבּ את קפטן פאיז, שנולד בעכּא ב-1915 ובגיל שלושים התמנה למאמן נבחרת הכדורגל הערבית הראשונה של פלסטין. מדבריו עלה כי תֻ'ריא אחותו היתה מאורסת באותם ימים לקפטן פאיז, אך בעקבות אירוע שעוד אספר עליו הם נפרדו, והחתונה שכולם חיכו לה בכיליון עיניים התבטלה.

שבע שנים לאחר הביקור בירדן הייתי סטודנט שנה ג' בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. בסמינר שעסק בתנועות לאומיות במזרח התיכון קראנו את ספרו של בנדיקט אנדרסון קהילות מדומיינות, ונזכרתי בסיפורו של נג'יבּ. עלה על דעתי לכתוב עבודת סמינר שתתאר את קורותיו של קפטן פאיז בנבחרת הכדורגל של פלסטין, כי ידעתי שהכדורגל מילא תפקיד מרכזי במרקם התרבותי של הארץ בתקופת המנדט הבריטי. היה זה המשחק הפופולרי ביותר בארץ, ובכל מקום שיחקו בו: בשכונות המאובקות, בבתי ספר וגם במועדונים המקצועיים, אשר פיתחו עם הזמן את הסמלים הלאומיים והתודעה הלאומית. רציתי לטעון כי למועדונים אלו היתה השפעה מכרעת על התגבשות תפיסת העצמי הלאומית והכינון של קטגוריות היסוד "אנחנו" מול "הם".

כשחיפשתי חומרים לעבודה, התברר לי שתולדות הכדורגל בפלסטין לא נחקרו כמעט בידי היסטוריונים. יום אחר יום ישבתי בספרייה המרכזית של האוניברסיטה וסקרתי את טורי הספורט משנות הארבעים בעיתון "פלסטין". את הטורים כתב בקביעות חסן חוסני, עיתונאי מצרי וספורטאי לשעבר שחי בפלסטין באותן שנים. בטורים אלו מצאתי אזכורים לכל השחקנים הבולטים של התקופה, וביניהם ג'ברא אלזרקא מקבוצת "שבּאבּ אלערבּ" בחיפא, האחים דבאח מהמועדון האורתודוקסי בירושלים, דג'אניס מהמועדון האסלאמי ביאפא, ג'ורג' מרדני, מג'ד אסד ועוד רבים אחרים. מצאתי גם כמה אזכורים לאקוניים של המאמן פאיז ע'נדור, אולם לא היה בהם די כדי למלא עבודה סמינריונית. בסופו של דבר, בחרתי להתבסס על הסיפורים המשפחתיים המעטים שזכרתי מאותו מפגש מסעיר עם חַ'אלו נג'יבּ ב-1995, וכתבתי את העבודה "קהילות מדומיינות במגרשי הכדורגל: המקרה של פלסטין", שהיתה תיעוד של היסטוריה שבעל פה. נהניתי מהכתיבה, וקיננה בי תקווה סמויה להרחיב את המחקר לתזה לתואר מ"א בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, אבל כשנפגשתי עם הפרופסור שהנחה אותי הוא צינן את התלהבותי. הוא שיבח את כתיבתי, אך טען שסיפורים משפחתיים וכמה גזרי עיתונים נטולי הקשר אין בהם כדי לשמש קורפוס לעבודת מחקר אקדמית. בעמדותיו הפוליטיות כשמאלני הוא התייצב לצדי, אך כנציג האקדמיה, לא היתה לו ברירה אלא להצביע על הבעיה המתודולוגית הטמונה בפרויקט. "אתה כותב כמו סופר ולא כמו היסטוריון," הוא אמר, "ואילו מחקר היסטורי צריך להתבסס על מסמכים ארכיוניים ועל עובדות. צר לי," הוסיף כשעל פניו צער אמיתי, "אבל אלו החוקים של מדע ההיסטוריה." את דבריו חיזקה פרשת תדי כ"ץ שקיבלה פרסום נרחב באותם ימים. כ"ץ טען שחיילי חטיבת אלכסנדרוני ביצעו טבח בתושבי טנטורה הפלסטינים ב-1948, אך התבסס במחקרו על עדויות שבעל פה בלבד. ותיקי חטיבת אלכסנדרוני תבעו אותו בגין הוצאת לשון הרע, ובסופו של דבר הוא נדרש להתנצל, ואוניברסיטת חיפה פסלה את עבודת התזה שלו. לא הצלחתי להצביע בפני המנחה שלי על העניין החשוב ביותר בסוגיה זו: שהיעדר הארכיונים הוא חלק בלתי נפרד מן החורבן שהחברה הפלסטינית חוותה.

כך או כך, קיבלתי את עצתו של הפרופסור. הבנתי שכתיבת ההיסטוריה שאני רוצה לספר היא מעשה בלתי אפשרי כמעט במציאות הפוליטית הקיימת, מאחר שההיסטוריוגרפיה, הארכיון, החוק והמשטר מייצגים את המנצחים. במצב כזה רק הספרות יכולה להשמיע את קולם של המנוצחים. סיימתי את התואר הראשון ועזבתי את האוניברסיטה. עברתי לגור בעכו ופניתי לכתיבה ספרותית. בדיעבד אני שמח שלא כתבתי את עבודת התזה ההיא, משום שבאותה תקופה עדיין לא הייתי מודע לעומקו של הסיפור המטלטל הזה.

את המשכו של הסיפור שמעתי באוקטובר 2008, כשכבר הייתי בן עשרים ושמונה. הוא סופר לי מפיו של חסן פדּֿה שהגיע לביקור מארצות הברית. באותה העת הייתי עיתונאי מוכר למדי, כבר הוצאתי קובץ סיפורים קצרים ופעלתי כאקטיביסט בחברה האזרחית הפלסטינית. מצאתי את עצמי שקוע עד מעל הראש במאבקים פוליטיים חריפים. על עכו עברו אז ימים קשים, לאחר המהומות שהתלקחו בעיר בין יהודים לערבים והביאו להשחתה של כמאה כלי רכב ושלושים חנויות. העיר נקרעה לשניים, והמשטרה הציבה מחסומים בין השכונות השונות. אל לב המהומה הזאת נחת חסן, שבא להיפרד מקרובי משפחתו ומעיר הולדתו. חסן, שנולד ב-1935, היה אחיהם הצעיר של נג'יבּ ושל תֻ'ריא, ארוסתו של קפטן פאיז. בן שלוש־עשרה היה כשהמשפחה גורשה מעכו, ואת לימודי התיכון סיים בביירות, שבה למד גם לתואר ראשון באוניברסיטה האמריקאית. את התואר בכימיה קיבל ב-1955, ושנה לאחר מכן נסע לארצות הברית וסיים שם תואר שני בהנדסת נפט באוניברסיטה של טקסס־אוסטין. לאחר לימודיו עבד בחברה בשם "mobil", שהציבה אותו בתפקידים שונים בכוויית ואחר כך באבו דאבי. הוא התחתן עם אישה אמריקאית שעבדה כמזכירה באותה חברה, והשניים התגרשו ב-1962, אחרי שנולדה להם בת. ב-1965 התחתן חסן שנית, הפעם עם מארי, בתו של מֻניר ע'נדור, אחיו של קפטן פאיז. הם חיו בכוויית עד 1991, שכן אז גורשו משם הפלסטינים בתקופת מלחמת המפרץ. גם הפלסטינים שעבדו בחברות האמריקאיות סבלו מהתעללות ומביזוי, וליחס שקיבלו העניק חסן את הכינוי "הנכבה הפלסטינית השנייה".

חסן התארח בבית סבתי, והיא ביקשה ממני להראות לו את רחובות עכו ולהציג בפניו את מכמניה השונים. במשך שבוע הגעתי בכל בוקר לביתה והסעתי את חסן ברחבי העיר. קומתו היתה בינונית, גופו היה שמוט, פניו היו מיוסרות, ועיניו הכחולות העמוקות הביעו סבל. הוא סיפר שחלה בסרטן, וכי הגרורות שהתפשטו בעצמותיו מסיבות לו כאב עז ומגבילות את יכולת התנועה שלו. פתחנו את הביקור בסיור רגלי אטי בסמטאות עכו, ובסופו ביקש חסן לראות את הבית שבו נולד. חשבתי שנישאר בעיר העתיקה, כי לא ידעתי שבאותם ימים התיישבו ערבים גם מחוץ לחומות, אבל חסן כיוון אותי אל העיר החדשה, הרחק מן החומות. כשהגענו לרחוב אלרשאדייה, גילינו שהבית של משפחת פדּֿה לא ניצב שם עוד, וחסן זיהה בדמעות את חורבות ביתו של אנואר שוּכְּרי, שניצב בעבר ליד מפעל הגפרורים "נוּר". גם את בית הקפה "חאבּו" לא מצאנו, ובמקומו עמד סניף של רשות העתיקות. "הבתים נמחקו, אבל אנחנו עדיין פה," ניסיתי לנחם את חסן, אבל היתה זו נחמה פורתא. אחר כך הוא ביקש ממני שניסע לחוף הים, ושם עמד והביט ממושכות בגלים המתנפצים על הסלע הזקור. ניסיתי לשחזר בדמיוני את העיר שראה בזיכרונו, העיר שהיתה ואיננה. אחר כך לקחתי אותו לטיול ארוך בארץ, בגליל, בירושלים, בשכם וברמאללה. בנסיעותינו הארוכות זלגו דמעות רבות על לחייו, והוא הִרבה לשתוק ולבהות החוצה מחלון המאזדה שלי. לבסוף חזרנו לעכו, והוא פתח את פיו ולא חדל לדבר שלושה ימים תמימים, ואני לא הפסקתי לכתוב. לאחר שהביקור הסתיים, שב חסן לארצות הברית ומת בה ממחלתו בסוף 2010. בן שבעים ושלוש היה במותו. ליד מיטתו ישבו בתו האמריקאית ואלמנתו הפלסטינית, בתו של מֻניר אחיו של קפטן פאיז. אחיו נג'יבּ כבר היה אז ישיש בן שמונים ושמונה, ולא היה בכוחו לבוא להיפרד ממנו. הוא נפטר בדמשק ב-2012.

לאחר הפרידה מחסן חזרתי וקראתי את שתי המחברות העמוסות ברשימותי, והמשכתי לחפש מידע נוסף בספרי היסטוריה, בספרי זיכרונות, בסרטים תיעודיים ובעבודות אומנות. ב-2013, בעודי כותב את הרומן, התפרסם הספר מאה שנות כדורגל בפלסטין, סיכום עבודתו של ההיסטוריון ד"ר עִצאם סאמי אלח'אלידי, והמחקר הראשון אי־פעם שעסק ברצינות בנושא זה. הספר כלל מסמכים רבים מן הסוג שעליו שאל הפרופסור שלי, וסיפק לי את הרקע ההיסטורי לסיפור על קפטן פאיז. אלח'אלידי מלמד כי עם כינון המנדט הבריטי התפשטה תרבות הכדורגל בפלסטין, וכבר בשנות העשרים של המאה העשרים צעירים פלסטינים רבים שיחקו כדורגל. גל התיעוש ששטף את הארץ מילא תפקיד חשוב בהתגבשות הקבוצות, מכיוון שאנשים החלו להיפגש במקומות עבודה, במפעלים, בבתי ספר, במסגדים ובכנסיות. מסילות הברזל שהונחו סייעו לקבוצות הכדורגל מן הערים הגדולות לנסוע לשחק נגד קבוצות מערים אחרות. ב-1931 הוקמה "התאחדות הכדורגל הערבית", ובאותה שנה שיחקה נבחרת פלסטינית ראשונה נגד קבוצת האוניברסיטה האמריקאית. המרד הערבי שפרץ ב-1936 הביא לפירוק ההתאחדות, אך בספטמבר 1944 היא הוקמה מחדש, ולפגישת ייסודה ביאפא הגיעו שלושים וחמישה נציגי מועדונים. לצד הסניף המרכזי שפעל במועדון האסלאמי ביאפא קמו מועדונים נוספים, כמו "שבּאבּ אלערבּ" בחיפא והמועדון האורתודוקסי בירושלים. בתחילת 1945 כללה ההתאחדות עשרים וחמישה מועדונים, ועד סוף 1947 עלה מספרם לשישים. ההתאחדות טענה שרק נבחרת הכדורגל שלה רשאית לייצג את פלסטין, ונשיאהּ אלהבּאבּ הוסמך לנהל משא ומתן על קיום משחקים משותפים עם קבוצות מצריות, לבנוניות וסוריות. גיבור הרומן הזה, קפטן פאיז, התמנה למאמן הנבחרת בשנת 1945.

ספרו של אלח'אלידי היה נרחב ומקיף, אך לא הופיע בו שום רמז לסוד שחסן סיפר לי, ושנג'יבּ נצר כנראה בלבו. הרומן שלפניכם, שבמרכזו עומד קפטן פאיז, מספר את הסיפור שלא סופר על הכדורגל בפלסטין. הוא אינו מגובה במסמכים, ולמעשה, המסמך הרלוונטי היחיד שמצאתי בספרייה הלאומית במהלך כתיבתו היה עשוי להוביל אותי למסקנות ההפוכות, וּודאי שלא היה עוזר לחשוף את הסוד. הכללים של חקר ההיסטוריה לא מכירים בקיומם של סודות, אבל בניגוד לספרו של אלח'אלידי, הספר שכתבתי אינו מחקר היסטורי. זהו רומן, וללא הסוד הוא לא היה נכתב.

 

איאד ברגותי

עכו, 2020

 

 

1.
עכּא, יום רביעי, 18 ביולי 1945


קפטן פַאיִז הורה לג׳לאל גַ'רַאר לנצל את הפִּרצה בהגנה הקורסת של "אלרַוודַֿה" ולתקוף לכיוון מרכז המגרש. אחר כך סקר במבט זריז את הקהל שהתקבץ על שפת החומה ועל גרמי המדרגות המובילים לשני המגדלים שמעליה. הוא הרים את ידו הימנית לסוכך על עיניו מהשמש היוקדת, וחיפש בין הפנים העוקבות אחר מסירות הכדור המהירות את פניהָ. היא לא היתה שם. זה לא הפליא אותו.

גַ'רַאר חצה את רחבת העונשין, חמק משחקן ההגנה שהחליק לעברו מימין, הקפיץ מעליו את הכדור ועקף אותו בקלילות, אולם כאשר קרב לשוער, שכבר ספג באותו יום ארבעה גולים מטלטלים, נעצר לפתע במקומו. קפטן פאיז התבונן בתימהון בג'ראר שהניח את רגלו הימנית על הכדור והניע את כתפיו ימינה ושמאלה כמתאגרף בזירה. לבסוף פנה לעקוף את השוער משמאל, וזה השתטח, נשכב על הכדור ואחז בו בחוזקה. שום תחושת החמצה לא נרשמה בפניו של גַ'רַאר. אדרבה, הוא שלח חיוך יהיר למגן השמאלי של אלרוודֿה, כאילו זה עתה הבקיע גול חמישי.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" צרח קפטן פאיז בכעס.

"קרענו להם את הצורה. חבל עליהם."

"חבל על מי שמת. עוף מהמגרש..."

הקפטן הרים שתי אצבעות משולבות לעבר השופט, לסמן על החלפת שחקן.

"לא יורד," סירב גַ'רַאר.

"אתה יורד ויושב על הספסל," סינן הקפטן בתקיפות.

גַ'רַאר ירד מהמגרש, אבל לא התיישב על הספסל. הוא טיפס בשלווה על הגבעה המשקיפה אל המגרש כאילו לא חולל שום מהומה. בַּיַּאעַה התחיל לרוץ אחריו, אך קפטן פאיז עצר בעדו, ניגש אל הספסל וטפח קלות על כתפו של אלמַדַנִי.

"אתה מוכן? עלה למגרש ותיכנס בהם. בלי רחמים!"

קפטן פאיז התבונן בשחקניו, שנראו המומים לנוכח הסתלקותו הפתאומית של ג'ראר מלך השערים.

"נרדמתם?" צעק לעברם. "להביא לכם מזרנים? יאללה לזוז!"

המשחק התחדש. חלוץ מספר 7 של אלרוודֿה שלח כדור מדויק ומפתיע, אך ברגע האחרון זינק חַמּוּדַה השוער לעבר הפינה הימנית העליונה של השער והדף אותו. הקפטן מחא כפיים.

"נפלא, חַמּוּדַה, נפלא," הוא קרא וצעק לאַבּוּ רוּמְחֵיין, "תישאר בהגנה, למה אתה מטייל במרכז המגרש, מה זה, טיילת אלע׳רבי?"

חַמּוּדַה גלגל את הכדור לעבר המגן השמאלי אלנַגְ'מִי, והלה התקדם בצעדים מהירים לקו האמצע ומסר אותו לאבּו רומחיין. אבּו רומחיין החזיר את הכדור לאלנג'מי שפרץ לאמצע המגרש, ובעט אותו לעבר אלמדני, בפינה השמאלית של רחבת העונשין. אלמדני הפתיע את השוער בטיל שגרם לו לקפוא במקומו. 5:0.

"יופי, אלמדני, יופי... יאללה, עוד אחד," צעק קפטן פאיז.

שוב בחן בעיניו את הקהל שהתאסף על הגבעה. הוא נופף לאביו של אלמדני, שהרים אגרוף של ניצחון על רקע הצהלולים של אשתו. תֻ'ריא אכן לא היתה שם. שוב היא לא הגיעה למגרש. לבו נצבט מכאב. מה הטעם בכל זה אם היא לא רואה אותו בתהילתו.

השופט השמיע שלוש שריקות לסיום המשחק. אלמדני בעט בכדור לעבר השער שעמד ריק לאחר שהשוער כבר הסתלק ממנו. הכדור הרעיד את הרשת, ואלמדני קפץ משמחה. כשרץ לעבר הספסל, שוב השמיעה אמו את צהלוליה מאחורי הרעלה, אולם פאיז טלטל לעברה את אצבעו, מורה לה להפסיק.

אבּו דַקְנֵין, מאמנה של אלרוודֿה, נכנס למגרש בצעדים מהירים וניגש לשופט שהיה מוקף בשחקנים.

"זה לא נחשב," אמר בקול מודאג.

השופט הרים את ידו בתנועה מרגיעה: "ברור שזה לא נחשב."

קפטן פאיז הִסה את שחקניו שניסו להתווכח עם השופט והתנצל. כשאבּו דַקְנֵין ירד מהמגרש, ניגש אליו קפטן פאיז.

"כל הכבוד, נלחמתם יפה," הוא אמר.

"ברכות על הניצחון היום," הפטיר אבּו דַקְנֵין בקרירות. מבטו שידר תיעוב מאופק.

קפטן פאיז ע'נדור ורג'בּ אבּו דקנין לא היו חברים, לא עכשיו וגם לא בימים שבהם שיחקו יחד במועדון "אוּסַאמַה בּן זַייד". אבּו דקנין היה קַשָּר מיומן שהיטיב ליצור הזדמנויות, ואילו פאיז היה בַּלָּם חזק כצוק איתן. לאחר כל הפסד היה אבּו דקנין מתלונן ש"ההגנה שלנו עייפה", ופאיז היה משיב: "יש לנו התקפה שלא מזיזה את התחת." כעת, כמאמנים הניצבים משני צדי המתרס, הלך המתח ביניהם וגבר, והעפיל לגבהים שגרמו לרבים לתהות אם יש לו מקורות נוספים, שאינם קשורים לכדורגל.

קפטן פאיז המתין שהקהל יתפזר. הוא עקב בעיניו אחר האוהדים שפנו אל השער המזרחי ויצאו לרחוב צלאח אלדִּין. אחר כך טיפס בקלילות על מדרגות החומה, והשחקנים עלו בעקבותיו, מתנשפים. הוא בחן אותם בזה אחר זה. לא היה לו ספק ביכולת המשחק שלהם, הרי בעצמו בחר אותם בקפידה מבין שחקני הסמטאות, מגרשי השכונות, קבוצות בית הספר, התאחדות הסטודנטים וקבוצות המפעלים. בשקט לא אופייני שנועד להסתיר את כעסו דיבר אליהם.

"לא יעלה על הדעת שתתנהגו כך. התנהגתם היום כמו ילדים קטנים שמשחקים בשכונת אלשיח' עבּדאללה. אני רוצה שתהיו אלופים, ואתם יכולים להיות אלופים. אבל לפני כן תצטרכו להפסיק להיות טיפשים."

הם לא התאפקו ופרצו בצחוק.

"ג'לאל, בוא הנה," קרא פאיז לפתע. השחקנים סובבו את ראשיהם בעקבות מבטו של מאמנם לעבר מדרגות החומה.

"בוא, ראיתי אותך. אל תשחק משחקים... בוא הנה."

בזמן שג'לאל התקרב בירך קפטן פאיז את שחקניו על הניצחון, הזהיר שהאימונים הבאים עומדים להיות אינטנסיביים וקפדניים ושחרר אותם עם איום אחרון: "מי שיאחר לאימון לא יעלה למגרש."

לאחר מכן קפץ משפת החומה והמתין לשחקן הסורר. את ג'לאל גַ'רַאר, שהיה צעיר ממנו בשמונה שנים, גייס פאיז למועדון לאחר שראה אותו מלהטט יום אחד בכדור סמרטוטים בחצר בית הספר טרה סנטה. ג'לאל ראה אז את הקפטן פאיז נכנס בשערי בית הספר וקרב אליו. בשריריו המחושקים והמעוגלים, בעורו השחום, בשערו הרך והמבריק המסורק לאחור ובשפמו הדק והשחור הוא הזכיר לג'לאל את שחקן הקולנוע המצרי רושדי אבאזה. אף על פי שלא היה גבוה ממנו בהרבה, הרכין קפטן פאיז את ראשו כשדיבר אליו באותו היום. הוא לא שאל אותו אם ירצה להצטרף לקבוצה. הוא הרים את גבותיו הסמיכות ואמר לו בחיוך שמעתה הוא חבר בקבוצת הכדורגל שלו ונדרש להגיע לאימונים. כשסיים את דבריו הסתלק בלי להמתין לתשובה.

בדרך כלל הפגין ג'לאל יראת כבוד כלפי הקפטן, אבל לעתים נמלא כעס ונהג כילד מפונק. כעת ניסה לפתוח בנאום הצטדקות, אולם קפטן פאיז השתיק אותו.

"תשתוק ותקשיב לי עכשיו!" הוא אמר בתקיפות וגַ'לאל השתתק. השניים ירדו יחד אל הרחוב ופסעו זמן־מה בשתיקה. לבסוף פתח פאיז בדברים.

"אנחנו משחקים, תוקפים, מגינים, בולמים ומוסרים," אמר, "הכול כדי להבקיע כמה שיותר ולספוג כמה שפחות. אלה כללי המשחק."

גַ'לאל ניסה לענות, אבל פאיז קטע אותו.

"לא אכפת לנו מי היריב. גם אם אבא שלך יעמוד בשער של הקבוצה השנייה אתה תכניס גול. אז מה אם למדת עם השוער שלהם באותה כיתה? אם אתה רוצה להיות מלך השערים, תצטרך להקשיב לי. אם תקשיב לי, שמך ילך לפניך בכל פלסטין."

בזמן שדיבר חש פאיז איך גואה בו שוב הזעם על גַ'לאל, ובלי להיפרד ממנו הוא סב על עקביו והתרחק מהמקום.

כשהנהלת מועדון הספורט הלאומי מעכא פנתה אליו והציעה לו לאמן את קבוצת הכדורגל שלה, הוא ידע שעליו להעמיד תנאים. הוא הסביר למנהלים שאם ברצונם להצטרף להתאחדות הפלסטינית שהוקמה מחדש זה עתה, יהיה עליו לבנות מחדש את הקבוצה, מן המסד עד הטפחות, ודרש שאיש לא יתערב בהחלטותיו. הוא לבדו יוביל וינווט. בן שלושים בלבד היה, אך למרות גילו הצעיר ניתנה לו אוטונומיה מוחלטת, ותוך זמן קצר הוא הקים קבוצה לתפארת, חזקה כמו חומת עכא שעצרה את נפוליאון. בגמר העונה הראשונה ניצחו שחקניו את מועדון "אלנַהְדַֿה" מנצרת בתוצאה שלוש-אחת, וזכו באליפות הגליל לשנת 1945. כשקפטן פאיז הניף באוויר את גביע הכסף, תרומתו של "בנק האומה", צהלו כולם והריעו לו.

עוד בטרם החל המשחק נגד מועדון אלרוודֿה העכאא'י, שרק לאחרונה הצטרף להתאחדות, ידע פאיז שזה עומד להיות משחק ילדים. הוא ידע גם שהמשחקים הבאים בליגת האלופות של פלסטין ייראו אחרת.