מפה לאוזן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מפה לאוזן
הוספה למועדפים

מפה לאוזן

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דן מירון

דן מירון הוא מבכירי חוקרי הספרות בישראל, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. מחקריו הרבים בספרות עברית ובספרות יידיש זיכו אותו, בין השאר, בפרס ביאליק לחוכמת ישראל, 1980, ובפרס ישראל לחקר הספרות העברית, 1993.

תקציר

שלום עליכם היה לא רק גאון הכתיבה ההומוריסטית, אלא במידה לא פחותה גם גאון הכתיבה המדוברת. במיטב יצירותיו הוא לא רק "תיאר" את העולם האנושי שעליו כתב, אלא גם כאילו פרץ היישר מתוכו, ממעמקיו הנסתרים ביות- כמו בְאֵר אַרְטֶזִית- בצורת שטף אדיר של דיבור אנושי ססגוני, עתיר מקצבים. דיבור זה לא היה רק "ראי החיים", אלא גם המשכם הישיר, ומשום כך הוא גם לא התרחש בחלל ריק. כשם שהוא נבע מעומק החיים כך הוא יצר סיטואציה של חיים, סיטואציה של "מפה לאוזן", מדבר מול מאזין, דמות של אדם השופך את לבו מול דמות מטת-אוזן, אשר גם כששתקה שתיקה מוחלטת השפיעה על הדיבור וכיוונה אותו.

הגיבור המדבר בסיפורי שלום עליכם, ובמיוחד בסדרה הגדולה של ה"מונולוגים" שלו (שגולת הכותרת שבה הם שמונה המונולוגים של טביה החולב) לא רק "מביע" את עצמו, אלא גם מנסה לשכנע, לתרץ, להצטדק, לגרות, ולפעמים אף להוליך שולל, או, לחילופין, לאתגר את המאזין בדרך ההתגרות והפרובוקציה.

דן מירון, בכיר חוקרי הספרויות היהודיות בעת החדשה וסמכות ראשונה במעלה בחקר שלום עליכם, מנתח בספרו את המהות האמנותית, הפסיכולוגית והמטאפיזית של הדיבר השלום-עליכמי. הוא עושה זאת בצורת דיבור משל עצמו, מעין דיאלוג- חיוני, שוטף, לעתים חתרני וכמעט "בלשי"- עם כמה מן הסיפורים המונולוגיים העיקריים של הסופר. אלה גם מובאים בספר בשלמותם בתרגום חדש ורהוט, המוסר את שטף הדיבור של גיבורי שלום עליכם ככל שניתן לתרגום לעשות זאת. כך מנהל הספר שיחה בין הפרשן למחבר, ובין שניהם לקורא.

פרק ראשון

שלום עליכם / הקדרה

 

— רבי! אני באה אליך עם שאלה אני באה. אני לא יודעת אם אתה מכיר או לא מכיר אותי. אני ינטה אני, ינטה התרנגולנית. אני סוחרת בביצים אני סוחרת, בעופות, באווזים ובברווזים. יש לי הקונות הקבועות שלי יש לי — שתיים־שלוש משפחות, והן מחזיקות אותי, שאלוהים ייתן להן בריאות וכל מה שטוב; מפני שאם עוד הייתי צריכה לשלם ריבית, לא היה מספיק אפילו לחלה ול"המוציא". אז אני חוטפת שלישייה אני חוטפת, פעם פה, פעם שם, כאן לוקחת, שם נותנת, שם נותנת, כאן לוקחת — מגלגלים, לא עלינו. בטח, מה יש כאן לחשוב, אילו בעלי עליו השלום היה לי עכשיו בחיים — טֶה־טֶה־טֶה! אף על פי שאם מסתכלים על זה מצד אחר, גם אצלו לא ליקקתי דבש, מפני שמפרנס הרי הוא לא היה, שימחל לי שָם. רק ישב ולמד, ישב ולמד, ולעבוד עבודת פרך עבדתי אני, ולעבוד עבודת פרך הורגלתי עוד כשהייתי ילדה אצל אמא שלי עליה השלום. בתיה קראו לה, בתיה קולעת הנרות. היא קלעה נרות היא קלעה. היתה קונה חֵלֶב אצל הקצבים וקולעת נרות, צמות קטנות של חֵלֶב. עוד לא ידעו אז על על שום גַז ועל שום עששיות עם אהילי זכוכית שמתפוצצים כל פעם; רק בשבוע שעבר התפוצץ אצלי אחד, ולפני שבועיים — עוד אחד...

— כן, על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: מת צעיר... כשמשה בנציון שלי עליו השלום מת, הוא היה בסך הכול בן עשרים ושש. הא? עוד פעם: מה פתאום עשרים ושש? בן תשע־עשרה הוא היה כשהתחתנו, ושמונה שנים כבר עברו מזמן שנפטר, אז תשע־עשרה ועוד שמונה כמה זה — נדמה לי לא יותר מעשרים ושלוש. אז מה נתקע לי בראש עשרים ושש? מפני ששכחתי את שבע השנים של המחלה שלו. כלומר, המחלה שלו נמשכה הרבה יותר. בסך הכול הוא היה חולה מתמיד, כלומר, הוא דווקא היה בריא, רק השיעול, השיעול גמר אותו! הוא היה נכנס לשיעול, לא עליך, וכשהוא היה מתחיל להשתעל, הוא השתעל והשתעל והשתעל... הרופאים אמרו שזו אצלו מין עווית כזאת, כלומר, משהו כזה, שכשרוצים להשתעל — משתעלים, וכשלא רוצים להשתעל — לא משתעלים. הֶבֶל־חֶבֶל עשה ממני נֵבֶל! שככה תדענה עזים לקפוץ לתוך גנים של זרים, כמו שהם יודעים, כלומר הרופאים, מה זה יום ומה זה לילה!... הנה לך הבחור של רב אהרן השוחט, יוֹקֶל קוראים לו, כאבה לו שן כאבה לו, עשו לו הכול, השביעו והשמיעו, דיברו ודקרו, וראו ששום דבר לא עוזר. הלך הוא, היוקל הלך, והניח שום בתוך האוזן — אומרים ששום הוא סגולה לכאב שיניים — ורק אז הוא כבר טיפס על הקירות החלקים, כלומר היוקל טיפס, ועל השום הוא לא סיפר. מופיע הדוקטור וממשש לו את הדופק. מה אתה ממשש לו את הדופק, לעקיש מטופש שכמותך?... בטח, אם לא היו לוקחים אותו, משמע, את היוקל, ליהופץ, הוא כבר היה עכשיו משתטח, אתה יודע איפה? שם, איפה ששוכבת האחות שלו פרל, מסכנה, שהלכה בגלל עין הרע, לא עליך, בזמן הלידה...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: אלמנה... נשארתי אלמנה, לא עלינו, ממש צעירונת, משמע, עם ילד קטן ועם חצי בית בשכונת ה"קבצונה", שם, ליד הדירה של לייזר הנגר, אם אתה מכיר אותו; לא רחוק מהמרחץ. אז אתה הרי תשאל, מה פתאום רק חצי בית? מפני שהחצי השני הוא לא שלי; הוא שייך לגיס שלי הוא שייך, כלומר לעזריאל, אתה מכיר אותו. הוא בעצמו הוא וֶוסֶלקוּטַאִי, כלומר מוֶוסֶלקוּט, מין עיירה כזאת, ולסחור הוא סוחר בדגים, והוא מרוויח, בלי עין הרע, יפה מאוד, זה תלוי במצב של הנהר: אם שָקֵט בחוץ — צדים דגים, וכשצדים דגים — הדגים בזול; אם יש בחוץ רוח, לא צדים דגים והדגים ביוקר. אבל יותר טוב, שצדים ושבזול... ככה הוא אומר, כלומר העזריאל. אז אני שואלת אותו: "איפה כאן ההיגיון?" אומר הוא: "ההיגיון הוא היגיון פשוט: אם שָקֵט בחוץ — צדים דגים, וכשצדים דגים – הדגים בזול; אם רוח בחוץ, לא צדים דגים והדגים ביוקר; אבל יותר טוב שצדים ושבזול..." אומרת אני: "כן, אבל איפה כאן ההיגיון?" אומר הוא: "ההיגיון הוא היגיון פשוט: אם שקט בחוץ — צדים דגים, וכשצדים דגים — הדגים בזול..." "טפו עליך!" — אני אומרת לו — לך תתווכח עם בחור גס רוח...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: דירה משלך... בטח, עדיף פינה משלך מללכת להתגלגל בשכנות אצל מישהו. איך אומרים: "שלי זה לא של מישהו אחר!"... אז יש לי, זאת אומרת, חצי בית משלי, חתיכת נחלה, שלא לחטוא בשפתיים. אבל אני מבקשת ממך: בשביל מה צריכה אלמנה, לא עלינו, עם ילד אחד ויחיד, חצי בית שלם? יש איפה להניח את הראש — מספיק! ובפרט שצריך לעשות לה גג, לדירה. היא עומדת כבר כמה שנים טובות בלי גג היא עומדת. אז הוא, כלומר הגיס המתוק שלי עזריאל, מוציא לי את הנשמה שנעשה לה גג!... "כבר זמן, הוא אומר, שיעשו לה גג!"... "נו, אני אומרת, אז למה לא עושים לה גג?" אומר הוא: "בואי נעשה לה גג"... אומרת אני: "בוא נעשה לה גג"... גג־גג, גג־גג — ובינתיים זה נשאר כמו שהיה. מפני שבשביל גג צריך קש, על רעפים לא מדברים, איפה יש לי בשביל רעפים? להשכיר אני משכירה שני חדרים אני משכירה. בחדר אחד יושב אצלי חיים־חנא החירש — איש זקן, כבר עובר־בטל. הבנים משלמים לי בשבילו חמישה זהובים לשבוע שכר דירה, ולאכול הוא אוכל אצלם, יום אחרי יום, כלומר, יום אחד הוא אוכל ויום אחד הוא צם, וביום שהוא אוכל — מכות הוא אוכל. ככה הוא אומר, חיים־חנא החירש. ואולי זה בכלל שקר? אנשים זקנים אוהבים לרגון; כמה שנותנים להם — זה מעט מדי; איפה שלא מושיבים אותם — זה לא טוב, ואיפה שמשכיבים אותם — זה קשה...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: שכנים... ששום יהודי טוב לא ידע מהם! מילא ההוא, החירש, הוא חירש. לפחות שכן שקט, איך אתם אומרים: לא רואים אותו ולא שומעים אותו... אז פיתה אותי השד להשכיר את החדר השני לקמחנית, גנסי קוראים לה. יש לה חנות קטנה של קמח, יש לה. זאת חתיכת חצופה זאת!... בהתחלה, היית צריך לראות, היא היתה רכה כמו בצק של דבש היא היתה. קוּצֶניוּ־מוּצֶניוּ, נשמה שלי, כפרה, היא תעשה בשבילי ככה והיא תעשה בשבילי ככה... מה היא בכלל צריכה, אוי ואבוי לה? זוית של תנור לשים בה את הקדרה, פינת ספסל כדי להמליח עליה את חתיכת הבשר פעם בשבוע, והקצה של השולחן כדי ללוש עליו פעם ביובל עלה של בצק לאטריות... "והילדים, אומרת אני, איפה תשימי את הילדים שלך איפה? הרי יש לך, גנסי, ילדים קטנים, שיהיו בריאים, הרי יש לך?!" "אני יודעת, היא אומרת, מה את מדברת, ינטה נשמה שלי? את יודעת איזה מין ילדים זה? בריליאנטים ולא ילדים! בקיץ הם מתגלגלים כל היום בחוץ, ובחורף הם מצטופפים על גבי התנור כמו טלאים, ולא תשמעי מהם ציוץ. הצרה היא רק שהם צריכים, בלי עין הרע, הרבה; אוהבים ללעוס, נקרנים שכאלה, בלי עין הרע"... נו־נו, מובן שקניתי לי אסון על ראש שונאי! מילא ילדים קטנים — אחד גרוע יותר מהשני, רחוצים כל כך, שאלוהים לא יענוש על המילים, עד שממש פרוסת לחם לא תוכל להכניס לפה על ידם! יום ולילה אצלם הוּ־הַא! צועקים וצווחים, מכים והורגים — גיהנום! מה אני אומרת גיהנום?! הגיהנום, אני אומרת לך, זה זהב לעומתם!... אבל שלא תחשוב שבזה זה נגמר. זאת עוד היתה חצי צרה. מפני שילד עוד אפשר איכשהו להרגיע: דחיפה, סטירה, צביטה — בכל זאת ילד! אז אלוהים נתן לה בעל, עוזר קוראים לו, אתה בטח מכיר אותו, הוא סגן־שמש בקלויז התחתון. יהודי כשר, מסכן, ונדמה גם בכלל לא טיפש. אז היית צריך לשמוע איך היא קוברת אותו, כלומר הגנסי: עוזר לכאן! עוזר לשם! עוזר זה! עוזר ההוא! עוזר־עוזר, עוזר־עוזר!... והוא או שהוא מפליט איזה חידוד — הוא עוד מן המתבדחים, נוסף על כל הצרות — או שהוא מנמיך קצת את הכובע ומסתלק... לזה, אני אומרת לך, קוראים הצלחה לזה!...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: שכנים רעים... רע לרע לא דומה! שהריבונו של עולם לא יחשיב לי את זה ללשון הרע. אני לא צריכה, מה זה שייך, לדבר רעות עליה. מה יש לי נגדה? היא דווקא אישה שאוהבת לתת לעני חתיכת לחם. אבל שהשד ידע מה איתה: כשהיא תופסת עצבים — שאלוהים ישמור ויציל! זה ממש ביזיון לספר. לאחר בטח לא הייתי מספרת, אבל אצלך אני יודעת שהסוד יישמר... ששש... היא מחטיפה לו סטירות... כלומר, לבעל שלה... כשאף אחד לא רואה... "איי, אני אומרת לה, גנסי, גנסי! איך את לא מפחדת מאלוהים? איך מאלוהים את לא מפחדת?"... אומרת היא: "זה לא דאגה של הסבתא שלך"... אומרת אני: "כפרה כשרה וטהורה"... אומרת היא: "כפרה שיהיה זה שמציץ בקדרה של האחר"... אומרת אני: "שתצאנה העיניים לזה, שלא ראה משהו טוב יותר"... אומרת היא: "שתיסתמנה האוזניים למי שמצותת"... מה אתה אומר על פֶּה שכזה?...

— כן, על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: אני אוהבת ניקיון... למה לי לשקר? אני באמת אוהבת שיהיה נקי בכל פינה. מגיע לי על זה עונש? אז היא אולי לא יכולה לסבול, כלומר הגנסי, מדוע אצלי טהור, מדוע אצלי אור, מדוע אצלי זורח, מדוע אצלי אין ריח. ואצלה? היית צריך לראות — תמיד חושך, אפלה, בבוץ מבוצצים עד הצוואר, עביט השופכין עולה על גדותיו — טפו!... מגיע הבוקר — השמים נבקעים! זה ילדים זה? שדים ולא ילדים! בדיוק כמו דוד'ל שלי, להבדיל באלף הבדלות! מפני שהדוד'ל שלי שיהיה בריא, כל היום נמצא בחדר הוא נמצא! וכשהוא בא בערב, הוא מיד יושב על התורה והעבודה. או שהוא מתפלל, או שהוא לומד, או שהוא סתם מעיין באיזה ספר הוא מעיין. והילדים שלה — שאלוהים לא יענוש על הדיבור! או שזה אוכל, או שזה בוכה, או שזה דופק את הראש בקיר... אתה מבין? אז אני אשמה שאלוהים בירך אותה בכנופיה כזאת של בריונים ושודדים, ולי הוא נתן כזאת מתנה, חתיכת זהב, יהלום, שרק לא יינזק לי, ריבונו של עולם, מפני שהוא עולה לי מספיק דמעות הוא עולה לי! אל תביט עלי שאני אישה! גבר במקומי בטח לא היה עומד בזה! שלא ייחשב לכם זה לחרפה. ישנם כאלה גברים, שהם אלף פעמים יותר גרועים מנשים, אלף פעמים; כשמשהו מציק להם, הם לא יודעים איפה הם בעולם... מה אתה צריך הרבה הוכחות? הנה, קח, למשל, את יוסי של משה־אברהם: כל זמן שהיתה לו פרומה־נחה, הוא החזיק את עצמו; וכשהיא, לא עלינו, מתה, הוא איבד את הידיים ואת הרגליים, את הגוף ואת החיים... "רב יוסי, אני אומרת לו, אלוהים איתך! מילא, אם אישה מתה, מה אפשר לעשות? זה הרי בידיו יתברך!"... ה' לקח וה' נתן, איך כתוב אצלנו בספרים הקדושים?... לך לא צריך לספר. אתה בטח יודע יותר טוב...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: בן יחיד... הוא אצלי היחיד והמיוחד, איך אומרים עין אחת במצח. כלומר, דוד'ל שלי. אתה לא מכיר אותו? הוא נקרא על שם החותן שלי, דוד־הרש, הוא נקרא. היית צריך לראות אותו — כולו כמו אבא שלו, שיאריך ימים ממנו. בדיוק משה בנציון, אפילו הגובה אותו גובה, והפנים — כמו אצל ההוא, עליו השלום: צהובים, רזים, מיובשים, עור ועצמות, וחלש, חלש, מעונה, מסכן, מהחדר, מהגמרא... "אבל מספיק לך, אני אומרת לו, מספיק לך, בן שלי, תנוח קצת, תראה איזה פנים יש לך, לך תכניס משהו לַפֶּה, אני אומרת לו, תאכל משהו, תשתה משהו, הֵא לך כוס ציקוריה הֵא לך!"... "את הציקוריה, הוא אומר, יותר טוב שתשתי בעצמך, אמא. את עובדת כל היום מעל לכוחות. יותר טוב שהייתי עוזר לך, הוא אומר, לסחוב את הסל מן השוק". "איזה דיבורים זה! אני אומרת — מה אתה מפטפט אתה? אתה יודע מה אתה מדבר? מה זאת אומרת שאתה תסחב לי סלים? שלא יזכו לכך אויבי, ויש לי מספיק אויבים! אתה, אני אומרת, צריך ללמוד, לשבת וללמוד!"... ותוך כך אני מביטה עליו, כלומר, על דוד'ל שלי — דומה טיפת־מים לההוא, עליו השלום, אפילו השיעול שלו דומה, אוי לי, חשך עלי עולמי! כל שיעול שהוא משתעל קורע אצלי חתיכת לב! מפני שעד שאני זכיתי לעשות ממנו חתיכת בנאדם, העיניים יצאו לי טוב־טוב מהחורים! מפני שבסך הכול, אתה צריך לדעת, אף אחד לא האמין שהילד יישאר בחיים שיישאר, מפני שאיפה שרק יש צרה, פורענות, מחלה — אז היא כבר ביקרה אצלו. אתה רוצה חצבת — יש לך חצבת, אבעבועות — יש אבעבועות, ודיפטריות, וסקרלטינות, בלוטות, שקדים, ומה לא?... הלילות ששמרתי עליו, שאלוהים לא יכניס אותם לחשבון השנים שלי; כנראה הדמעות שלי וקצת זכות אבות התערבו בעניין ובקושי בקושי זכיתי להגיע לבר מצווה שלו!

אתה חושב שבזה זה נגמר? אז תשמע משהו יפה: האם הוא לא צריך ללכת פעם בלילה, בחורף זה היה, בחזרה מן החדר, ולפגוש איזה מישהו לבוש כולו בלבן שסוטר על עצמו בשתי הידיים?! מובן שהילד, מסכן, נבהל עד מוות ונפל מתעלף על השלג, והביאו אותו הביתה, מת הביאו אותו, בקושי־בקושי עוררו אותו, וכשכבר עוררו אותו, רק אז הוא נשכב, כאב־לב לאמא שלו, וככה הוא שכב בוער באש לא פחות ולא יותר משישה שבועות!... איך אני שרדתי את הזמן הזה – זה באמת רק נס מן השמים! מה אני לא פעלתי ולא עשיתי אז? נדרתי נדרים, מכרתי אותו וקניתי אותו בחזרה, נתתי לו שם נוסף — חיים־דוד־הרש — ודמעות — דמעות, מי בכלל מדבר על דמעות? "אלוהים שלי", באתי בטענות לריבונו של עולם, "אתה רוצה לענוש? שתענוש אותי איך שאתה רוצה, רק שאת הילד שלי לא תיקח לי שלא תיקח!"... וכשאלוהים כבר נתן לי את המתנה, והוא הבריא, הוא אומר לי: "את יודעת, אמא? אני יכול למסור לך דרישת שלום מאבא. אבא בא להתארח אצלי"... אני שומעת מילים כאלו, והנשמה כמעט־כמעט יוצאת לי החוצה, והלב — טיוך! טיוך! טיוך!... רק הרבה אחר כך, כשעבר זמן, נודע לי שזה שהלך עם בגד לבן וסטר לעצמו בידיים, אתה יודע מי זה היה? א־נו, נחש, רבי, אתה הרי חכם! — רב ליפא זה היה, ליפא שואב המים. באותו יום, תבין אותי, הוא קנה פרווה חדשה, לבנה, ומפני שהכפור בער הוא רצה קצת לחמם את עצמו, אז הוא סטר יד על יד — הצרות שלי על הראש שלו! שמעת פעם רעיון כזה, שיהודי יתלבש בפרווה לבנה פתאום ככה סתם באמצע?...

 

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: בריאות... העיקר — הבריאות, כך אומר הדוקטור שלנו ומצווה עלי שאאכיל אותו, את הילד שלי. אבשל לו מרקים, כל יום — מרק, לפחות מרבע עוף, הוא אומר, אם רק יש ביכולתי להשיג בשבילו, הוא אומר, שאפטם אותו, הוא אומר, בחלב ובחמאה ובצ'קולד, אם רק יש, הוא אומר, ביכולתי להשיג... חכם מן המה־נשתנה! אם יש ביכולתי להשיג? באמת, האם קיים דבר בעולם שאני לא יכולה להשיג בשביל דוד'ל שלי? ברירה יש כאן? ואילו היו אומרים לי, כדומה ולמשל: תלכי, ינטה, תחפרי באדמה, תחטבי עצים, תסחבי דליי מים, תלושי חֵמר, תשדדי כנסייה — אם זה בשביל דוד'ל — אז אפילו באמצע הלילה, בכפור הכי גדול! הנה בקיץ הזה התחשק לו לקרוא ספרונים כאלה, מסתמא ספרי קודש, שאינם אצלי, ומפני שאני נכנסת ויוצאת בבתים הכי עשירים אני נכנסת, הוא ביקש ממני, שאולי אוכל להשיג בשבילו את הספרונים או הספרים, וכתב לי את השמות על נייר הוא כתב. אז אני נכנסת אליהם ומראה להם את הנייר ומבקשת מהם את הספרונים או הספרים, פעם ופעמיים ושלוש פעמים, והם עושים ממני צחוק: "בשביל מה נחוצים לך, ינטה, ספרים כאלה? את מפטמת בהם את העופות, האווזים והברווזים?"... "תצחקו, תצחקו, אני חושבת לי, העיקר שלדוד'ל שלי יהיה במה לעיין יהיה לו"... לילות שלמים, לילות שלמים הוא מסתכל בספרונים האלה או בספרים, ומבקש שאביא לו עוד ועוד. שאני אקמץ ולא אביא לו?! אז אני מחזירה את אלה ומביאה אחרים... מופיע לו הדוקטור החכם ושואל אותי אם יש ביכולתי להשיג בשבילו מרק בכל יום מרבע עוף לפחות? ומשלושת רבעי, אם היה צריך, הייתי נבהלת? מאיזה מקום, אני שואלת אותך, נופלים רופאים כאלה לעולם? איפה מגדלים אותם? על איזה שמרים הם תופחים ובאיזה תנור אופים אותם?...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: מרקים... אז בכל יום אני מבשלת לו מרק מרבע עוף, ובערב, כשהוא חוזר מן הלימודים, הוא אוכל, ואני יושבת מולו עם איזו עבודה ביד, וכולי מדושנת עונג אני מדושנת. ואני מבקשת מאלוהים, שאלוהים יעזור לי, ושגם מחר, אם ירצה השם, תהיה לי יכולת לבשל לו מרק מרבע עוף... "אמא, הוא אומר לי, מדוע את לא אוכלת איתי?" "תאכל לבריאות, אני אומרת, אני כבר אכלתי"... "מה אכלת?" הוא שואל. "מה שאכלתי — אכלתי, אני אומרת, העיקר שכבר אכלתי. תאכל לבריאות!" וכשהוא לומד בספרונים או בספרים, רק אז אני מוציאה מן התנור כמה תפוחי אדמה אפויים אני מוציאה, או שאני משפשפת בצל על חתיכת לחם אני משפשפת, ועושה לעצמי סעודה... ואני נשבעת לך בנאמנות, שככה אזכה לקבל ממנו נחת וכל טוב, שיש לי מן הבצל הזה הרבה יותר הנאה מאשר מהצלי הכי טוב, מהמרק הכי שמן, מפני שאני מזכירה לעצמי שדוד'ל אכל, בלי עין הרע, מרק מרבע עוף, ומחר, אם ירצה השם, שוב יהיה מרק מרבע עוף!... הצרה היחידה היא השיעול שהוא, מסכן, משתעל כל הזמן: קאחי־קאחי! קאחי־קאחי!... אני מבקשת מהרופא אני מבקשת, שייתן לו משהו בשביל השיעול. אומר הוא: "בן כמה היה הבעל שלך, משה בנציון עליו השלום, בזמן שנפטר, וממה הוא מת?"... "מהמוות, אני אומרת, הוא מת מהמוות. נגמרו לו השנים, אני אומרת, אז הוא מת... מה זה שייך לעניין כאן?" "אני צריך לדעת זאת, הוא אומר. אני מתבונן בבן שלך; יש לך בן טוב, מוצלח"... "אלף תודות לך, אומרת אני, את זה אני יודעת בעצמי. אתה מוטב שתיתן לי איזו תרופה בשביל השיעול שתיתן לי, שיפסיק להשתעל לי שיפסיק"... "זה בלתי אפשרי, הוא אומר. את רק צריכה להשגיח שהוא ילמד מה שפחות"... "אז מה, אני אומרת, הוא צריך לעשות?"... "שיאכל הרבה, הוא אומר, וילך לטייל כל יום, והעיקר — לא לשבת על הספרים בלילות. אם מלמעלה נקבע שהוא יהיה פעם רופא, לא יזיק לו אם זה יהיה באיחור של כמה שנים"... מה שבא לי בחלום, אני חושבת לעצמי, בלילה ההוא ובלילה הזה ובכל לילות השנה! איכשהו הוא מדבר לא לעניין, ממש כמו מטורף הוא מדבר! מה פירוש שדוד'ל שלי יהיה פתאום רופא? אם כבר, מדוע שהוא לא יהיה גוברנטור, מדוע?!"... ואני חוזרת הביתה ומספרת על כך לדוד'ל שלי אני מספרת, אז הוא נהיה אדום כמו אש ואומר לי: "את יודעת מה, אמא? שלא תלכי עוד פעם לרופא ושלא תדברי איתו"... "אני אפילו לא אביט לו בפרצוף, אני אומרת! מה, אני לא רואה שהוא חוּשם?"... שיהיה לדוקטור טבע משונה כזה, להיכנס לנשמה ולשאול את החולה: ממה הוא חי, ואיך הוא חי, ומאיפה הוא מרוויח בשביל לחיות?... מה זה נוגע לו? נותנים לך חצי רובל? – קח ותרשום רצפט!...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: מטורטרים כל הזמן... בטח שמטורטרים וישנים בבגדים אם יש לך סל עם ביצים ועופות, עם אווזים וברווזים, וכמה בעלות בית עשירות על הראש, וכל אחת רוצה קודם, חוששת שאחרת כבר תבחר את הביצים הטובות ביותר והעופות השמנים ביותר. אז תגיד כבר בעצמך איך יש לי זמן לבשל מרקים, אם אף פעם אני לא נמצאת בבית? אלא מה, יהודי למדן, כמו שאתם אומרים, כבר מוצא לו דרך: מוקדם בבוקר, לפני שאני רצה לשוק, אני מדליקה את התנור אני מדליקה. אחר כך אני מתגנבת לרגע וממליחה את רבע העוף אני ממליחה, ושוב הולכת לעבודה, ועוד פעם אני מתגנבת ושוטפת את הבשר אני שוטפת, ומעמידה את הקדרה בתנור אני מעמידה, ומבקשת מהשכנה שלי, כלומר מגנסי, שתשגיח על הקדרה שתשגיח, זאת אומרת, אחרי שהקדרה תרתח, שתכבה ותכסה אותה במכסה ובאפר — אפשר לחשוב איזה מבצע, לא עלינו!... כמה פעמים קורה שאני מבשלת בשבילה ארוחת ערב שלמה?... הרי אנחנו בכל זאת יהודים אנחנו, אוי ואבוי לי, גרים בין בני אדם, לא ביער אנחנו גרים!... ומאוחר יותר, בערב, כשאני חוזרת הביתה מן העבודה, רק אז אני מבעירה את האש אני מבעירה, ומחממת את הקדרה, והוא אוכל מרק טרי הוא אוכל... אז היה יכול להיות טוב, לא כך? אלא שהשכנה שלי היא, בל אחטא בשפתיים, —— גדולה... אני לא רוצה להגיד מה היא גדולה... אז היא נמלכה בדעתה הבוקר ועמדה לבשל ארוחת חלב בשביל הילדים שלה — כדוריות בצק או בצקיות בחלב. איזה מין מאכל הוא זה, בצקיות בחלב? ומה פתאום באמצע השבוע — יום רביעי שחל בערב שבת? שככה אני אדע מארוחת ערב מקולקלת! אישה משונה הקמחנית הזאת! אצלה זה או הכול או לא כלום. שלושה ימים יכולים לעבור בלי שהיא אפילו תעלה אש בתנור, ופתאום, כשזה תוקף אותה, היא יכולה למלא סיר שופכין שלם בדייסת דוחן או במרק גריסים, שצריך להרכיב זוג משקפיים כדי לראות שם גריס אחד; או שהיא מעמידה סיר עם תפוחי אדמה מבושלים עם דגים, ואפשר להריח את הבצלים ממרחק קילומטר, והפלפל שהיא שופכת שם גורם להם כולם שיסתובבו יממה שלמה בפיות פעורים ויגהקו: הוּא־הוּא!...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: ביש מזל... אז השכנה נמלכת בדעתה ומחליטה לבשל בצקיות של כוסמת; והיא גם מעמידה קנקן של חלב בתנור היא מעמידה, כדי שירתח. ואצל הילדים שלה – שמחה וששון, אבינו שבשמים! הם, כנראה, אף פעם לא ראו בעיניים שלהם קצת חלב. תאר לך, שלאויבים שלנו יהיה כמה חלב שהיה שם! אולי שתי כפות, וכל השאר מים. אבל אצל קבצנים כאלה, לא עלינו, גם זה משהו!... בינתיים נושאת השנה הטובה את השַמש ומביאה אותו הביתה. מסתבר שכבר בקלויז הוא ריחרח, שבבית אצלו מתבשלת לה ארוחת מלכים מתבשלת לה, אז הוא עף ומופיע עם חידוד, כמנהגו: "חג שמח!"... "חג שמח שחור ואומלל על הראש שלך, היא אומרת, מה כל כך מוקדם?"... "פחדתי, הוא אומר, שמא אני מאחר כאן חלילה ל'ברכו'... מה מתבשל שם אצלך בתנור?"... "קדחת, היא אומרת, בשבילך בקדרה קטנה"... "מדוע, הוא אומר, לא בסיר גדול, כדי שיספיק כבר בשביל שנינו?"... "אח, שהשדים ייקחו אותך יחד עם הבדיחות שלך!" היא אומרת, והיא כבר רותחת, וגורפת ביַתוך את הקנקן. ומה עושה הקנקן? הקנקן מתהפך, והחלב — פְּליוּךְ, על כל התנור!... זעקות, רעש, מהומה! גנסי מקללת את בעלה קללות מוות. המזל שלו, שהוא הציל את עצמו בזמן. והילדים, מסכנים, נשרו מעל התנור ועשו יללה וצעקה ממש כאילו שחטו להם את אמא ואבא... "לכפרות, אני אומרת, הבצקיות שלך יחד עם החלב — המרק של דוד'ל, אני מפחדת, גם כן אבוד, והקדרה שלי, חלילה, נטרפה!"... "שייקח השד את המרק שלך יחד עם הקדרה שלך, אומרת גנסי, הבצקיות והחלב שלי אולי יקרים לי לא פחות מהקדרות והמרקים שלך, שאת מבשלת בשביל הקדיש שלך!"... "את יודעת מה, אני אומרת, שתהיו כולכם כפרת הציפורן הכי קטנה של דוד'ל שלי!"... "את יודעת מה, היא אומרת, שיהיה הדוד'ל כפרת כולנו, הוא אחד ואנחנו רבים!"... מה אתה אומר על מנוולת כזאת? האם היא לא שווה שיסטרו לה על הפה בסמרטוט רטוב?...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: מחלב ובשר יחד לא תרווה נחת... אז הקנקן, כלומר, נעמד עם האחור כלפי למעלה, והחלב — שְפִיךְ על כל התנור; ואני מפחדת שמא זה נגע בקדרת המרק שלי, שאז אני אבודה אני! אף על פי שאם תתבונן בדבר, איך מגיע החלב לקדרה שלי, אם הקדרה שלי עומדת מכוסה באפר רחוק־רחוק באיזו פינה? אלא שזה הוא עצם העניין, מפני שאיך אני יכולה להיות ערבה לכך? ומה אם בכל זאת?! מזלי המר! אולי?... אני אגיד לך את כל האמת אני אגיד לך. מילא המרק — יהיה בלי המרק; בטח שזה בשבילי כאב־לב, כי מה הוא יאכל, מסכן, הדוד'ל? אבל אני מסתמא כבר אגרד משהו בשבילו מסתמא. אתמול הבאתי מן השחיטה אווזים, הכנתי דלדולי שומן למכירה, ונשארה אצלי קצת נפולת בשביל שבת: ראשים, מעיים, הזה, ההוא – אפשר כבר לעשות מזה משהו! אבל מה שרע לי ומר לי — זה שאין לי קדרה אין לי. אני מפחדת שאם אתה מטריף לי את הקדרה, הרי אני נשארת בלי קדרה; ובלי קדרה אני כאילו חתכו לי יד אני, מפני שבסך הכול יש לי קדרה אחת. זאת אומרת, היו לי דווקא שלוש קדרות בשריות; אז גנסי, שלא תמצא מקום טוב לעמוד עליו, לוותה ממני קדרה, חדשה מהחנות, והחזירה לי קדרה סדוקה. אומרת אני לה: "איזו מין קדרה היא זו?"... אומרת היא: "זו הקדרה שלך"... אומרת אני: "מאיפה מגיעה אלי קדרה סדוקה, אם הקדרה שלקחת ממני היתה שלמה?"... אומרת היא: "שא! אל תצעקי כל כך! אפשר להיות אומללים ממך! ראשית, החזרתי לך קדרה שלמה; שנית, הקדרה שלקחתי ממך כבר היתה סדוקה; ושלישית, אף פעם לא לקחתי ממך קדרה. יש לי קדרה משלי, ותרדי מהחיים שלי!"... מה שמנוולת יכולה!...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: במשק בית אף פעם אין יותר מדי קדרות... אז כמו שאתה רואה, נשארתי רק עם שתי קדרות שלמות וקדרה אחת סדוקה, כלומר, רק עם שתי קדרות... אבל איך מרשים לעני שתהיינה לו שתי קדרות? מסתמא מוכרח לקרות כך, שאני חוזרת פעם מן השוק, עם העופות אני חוזרת, ועוף אחד משתחרר ונבהל מן החתול... אתה תשאל: מאיפה מגיע לכאן חתול? הכול בגללה ובגלל הקדישים שלה! מצאו באיזה מקום חתלתול והוציאו לו את הנשמה כל כך, עד שהוא ירד מן הפסים. "צער בעלי חיים! — מתווכח איתם דוד'ל שלי — יצור חי!"... אבל לך דבר עם לוכדי כלבים, בטלנים ופרחחים שכמותם!... בקיצור, הם קשרו משהו לקצה הזנב של החתול כך שהוא התחיל לקפץ, לעשות סיבובים באוויר; אז התרנגול נבהל, והתעופף ישר אל המדף העליון — וטראך הפיל קדרה אל הרצפה! אולי אתה חושב שהקדרה שנפלה היתה הסדוקה? בטח, איך אחרת! ברור שאם נשבר משהו זו תהיה דווקא קדרה שלמה! ככה זה מתמיד, מאז שנברא העולם!... הייתי רוצה לדעת הייתי למה זה ככה, למשל: שני אנשים הולכים — זה הולך וזה הולך; אחד הוא בן יחיד, יחיד ומיוחד, ואמא שלו רועדת עליו, והשני הוא... רבי! אלוהים איתך! מה זה קורה איתך?... רבנית! רבנית! איפה את שם?... בואי הנה! יותר מהר! הרב לא בקו הבריאות! נעשה לו לא טוב... עומד להתעלף, כנראה!... מים! מים!

[1901]

דן מירון

דן מירון הוא מבכירי חוקרי הספרות בישראל, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. מחקריו הרבים בספרות עברית ובספרות יידיש זיכו אותו, בין השאר, בפרס ביאליק לחוכמת ישראל, 1980, ובפרס ישראל לחקר הספרות העברית, 1993.

עוד על הספר

מפה לאוזן דן מירון

שלום עליכם / הקדרה

 

— רבי! אני באה אליך עם שאלה אני באה. אני לא יודעת אם אתה מכיר או לא מכיר אותי. אני ינטה אני, ינטה התרנגולנית. אני סוחרת בביצים אני סוחרת, בעופות, באווזים ובברווזים. יש לי הקונות הקבועות שלי יש לי — שתיים־שלוש משפחות, והן מחזיקות אותי, שאלוהים ייתן להן בריאות וכל מה שטוב; מפני שאם עוד הייתי צריכה לשלם ריבית, לא היה מספיק אפילו לחלה ול"המוציא". אז אני חוטפת שלישייה אני חוטפת, פעם פה, פעם שם, כאן לוקחת, שם נותנת, שם נותנת, כאן לוקחת — מגלגלים, לא עלינו. בטח, מה יש כאן לחשוב, אילו בעלי עליו השלום היה לי עכשיו בחיים — טֶה־טֶה־טֶה! אף על פי שאם מסתכלים על זה מצד אחר, גם אצלו לא ליקקתי דבש, מפני שמפרנס הרי הוא לא היה, שימחל לי שָם. רק ישב ולמד, ישב ולמד, ולעבוד עבודת פרך עבדתי אני, ולעבוד עבודת פרך הורגלתי עוד כשהייתי ילדה אצל אמא שלי עליה השלום. בתיה קראו לה, בתיה קולעת הנרות. היא קלעה נרות היא קלעה. היתה קונה חֵלֶב אצל הקצבים וקולעת נרות, צמות קטנות של חֵלֶב. עוד לא ידעו אז על על שום גַז ועל שום עששיות עם אהילי זכוכית שמתפוצצים כל פעם; רק בשבוע שעבר התפוצץ אצלי אחד, ולפני שבועיים — עוד אחד...

— כן, על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: מת צעיר... כשמשה בנציון שלי עליו השלום מת, הוא היה בסך הכול בן עשרים ושש. הא? עוד פעם: מה פתאום עשרים ושש? בן תשע־עשרה הוא היה כשהתחתנו, ושמונה שנים כבר עברו מזמן שנפטר, אז תשע־עשרה ועוד שמונה כמה זה — נדמה לי לא יותר מעשרים ושלוש. אז מה נתקע לי בראש עשרים ושש? מפני ששכחתי את שבע השנים של המחלה שלו. כלומר, המחלה שלו נמשכה הרבה יותר. בסך הכול הוא היה חולה מתמיד, כלומר, הוא דווקא היה בריא, רק השיעול, השיעול גמר אותו! הוא היה נכנס לשיעול, לא עליך, וכשהוא היה מתחיל להשתעל, הוא השתעל והשתעל והשתעל... הרופאים אמרו שזו אצלו מין עווית כזאת, כלומר, משהו כזה, שכשרוצים להשתעל — משתעלים, וכשלא רוצים להשתעל — לא משתעלים. הֶבֶל־חֶבֶל עשה ממני נֵבֶל! שככה תדענה עזים לקפוץ לתוך גנים של זרים, כמו שהם יודעים, כלומר הרופאים, מה זה יום ומה זה לילה!... הנה לך הבחור של רב אהרן השוחט, יוֹקֶל קוראים לו, כאבה לו שן כאבה לו, עשו לו הכול, השביעו והשמיעו, דיברו ודקרו, וראו ששום דבר לא עוזר. הלך הוא, היוקל הלך, והניח שום בתוך האוזן — אומרים ששום הוא סגולה לכאב שיניים — ורק אז הוא כבר טיפס על הקירות החלקים, כלומר היוקל טיפס, ועל השום הוא לא סיפר. מופיע הדוקטור וממשש לו את הדופק. מה אתה ממשש לו את הדופק, לעקיש מטופש שכמותך?... בטח, אם לא היו לוקחים אותו, משמע, את היוקל, ליהופץ, הוא כבר היה עכשיו משתטח, אתה יודע איפה? שם, איפה ששוכבת האחות שלו פרל, מסכנה, שהלכה בגלל עין הרע, לא עליך, בזמן הלידה...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: אלמנה... נשארתי אלמנה, לא עלינו, ממש צעירונת, משמע, עם ילד קטן ועם חצי בית בשכונת ה"קבצונה", שם, ליד הדירה של לייזר הנגר, אם אתה מכיר אותו; לא רחוק מהמרחץ. אז אתה הרי תשאל, מה פתאום רק חצי בית? מפני שהחצי השני הוא לא שלי; הוא שייך לגיס שלי הוא שייך, כלומר לעזריאל, אתה מכיר אותו. הוא בעצמו הוא וֶוסֶלקוּטַאִי, כלומר מוֶוסֶלקוּט, מין עיירה כזאת, ולסחור הוא סוחר בדגים, והוא מרוויח, בלי עין הרע, יפה מאוד, זה תלוי במצב של הנהר: אם שָקֵט בחוץ — צדים דגים, וכשצדים דגים — הדגים בזול; אם יש בחוץ רוח, לא צדים דגים והדגים ביוקר. אבל יותר טוב, שצדים ושבזול... ככה הוא אומר, כלומר העזריאל. אז אני שואלת אותו: "איפה כאן ההיגיון?" אומר הוא: "ההיגיון הוא היגיון פשוט: אם שָקֵט בחוץ — צדים דגים, וכשצדים דגים – הדגים בזול; אם רוח בחוץ, לא צדים דגים והדגים ביוקר; אבל יותר טוב שצדים ושבזול..." אומרת אני: "כן, אבל איפה כאן ההיגיון?" אומר הוא: "ההיגיון הוא היגיון פשוט: אם שקט בחוץ — צדים דגים, וכשצדים דגים — הדגים בזול..." "טפו עליך!" — אני אומרת לו — לך תתווכח עם בחור גס רוח...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: דירה משלך... בטח, עדיף פינה משלך מללכת להתגלגל בשכנות אצל מישהו. איך אומרים: "שלי זה לא של מישהו אחר!"... אז יש לי, זאת אומרת, חצי בית משלי, חתיכת נחלה, שלא לחטוא בשפתיים. אבל אני מבקשת ממך: בשביל מה צריכה אלמנה, לא עלינו, עם ילד אחד ויחיד, חצי בית שלם? יש איפה להניח את הראש — מספיק! ובפרט שצריך לעשות לה גג, לדירה. היא עומדת כבר כמה שנים טובות בלי גג היא עומדת. אז הוא, כלומר הגיס המתוק שלי עזריאל, מוציא לי את הנשמה שנעשה לה גג!... "כבר זמן, הוא אומר, שיעשו לה גג!"... "נו, אני אומרת, אז למה לא עושים לה גג?" אומר הוא: "בואי נעשה לה גג"... אומרת אני: "בוא נעשה לה גג"... גג־גג, גג־גג — ובינתיים זה נשאר כמו שהיה. מפני שבשביל גג צריך קש, על רעפים לא מדברים, איפה יש לי בשביל רעפים? להשכיר אני משכירה שני חדרים אני משכירה. בחדר אחד יושב אצלי חיים־חנא החירש — איש זקן, כבר עובר־בטל. הבנים משלמים לי בשבילו חמישה זהובים לשבוע שכר דירה, ולאכול הוא אוכל אצלם, יום אחרי יום, כלומר, יום אחד הוא אוכל ויום אחד הוא צם, וביום שהוא אוכל — מכות הוא אוכל. ככה הוא אומר, חיים־חנא החירש. ואולי זה בכלל שקר? אנשים זקנים אוהבים לרגון; כמה שנותנים להם — זה מעט מדי; איפה שלא מושיבים אותם — זה לא טוב, ואיפה שמשכיבים אותם — זה קשה...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: שכנים... ששום יהודי טוב לא ידע מהם! מילא ההוא, החירש, הוא חירש. לפחות שכן שקט, איך אתם אומרים: לא רואים אותו ולא שומעים אותו... אז פיתה אותי השד להשכיר את החדר השני לקמחנית, גנסי קוראים לה. יש לה חנות קטנה של קמח, יש לה. זאת חתיכת חצופה זאת!... בהתחלה, היית צריך לראות, היא היתה רכה כמו בצק של דבש היא היתה. קוּצֶניוּ־מוּצֶניוּ, נשמה שלי, כפרה, היא תעשה בשבילי ככה והיא תעשה בשבילי ככה... מה היא בכלל צריכה, אוי ואבוי לה? זוית של תנור לשים בה את הקדרה, פינת ספסל כדי להמליח עליה את חתיכת הבשר פעם בשבוע, והקצה של השולחן כדי ללוש עליו פעם ביובל עלה של בצק לאטריות... "והילדים, אומרת אני, איפה תשימי את הילדים שלך איפה? הרי יש לך, גנסי, ילדים קטנים, שיהיו בריאים, הרי יש לך?!" "אני יודעת, היא אומרת, מה את מדברת, ינטה נשמה שלי? את יודעת איזה מין ילדים זה? בריליאנטים ולא ילדים! בקיץ הם מתגלגלים כל היום בחוץ, ובחורף הם מצטופפים על גבי התנור כמו טלאים, ולא תשמעי מהם ציוץ. הצרה היא רק שהם צריכים, בלי עין הרע, הרבה; אוהבים ללעוס, נקרנים שכאלה, בלי עין הרע"... נו־נו, מובן שקניתי לי אסון על ראש שונאי! מילא ילדים קטנים — אחד גרוע יותר מהשני, רחוצים כל כך, שאלוהים לא יענוש על המילים, עד שממש פרוסת לחם לא תוכל להכניס לפה על ידם! יום ולילה אצלם הוּ־הַא! צועקים וצווחים, מכים והורגים — גיהנום! מה אני אומרת גיהנום?! הגיהנום, אני אומרת לך, זה זהב לעומתם!... אבל שלא תחשוב שבזה זה נגמר. זאת עוד היתה חצי צרה. מפני שילד עוד אפשר איכשהו להרגיע: דחיפה, סטירה, צביטה — בכל זאת ילד! אז אלוהים נתן לה בעל, עוזר קוראים לו, אתה בטח מכיר אותו, הוא סגן־שמש בקלויז התחתון. יהודי כשר, מסכן, ונדמה גם בכלל לא טיפש. אז היית צריך לשמוע איך היא קוברת אותו, כלומר הגנסי: עוזר לכאן! עוזר לשם! עוזר זה! עוזר ההוא! עוזר־עוזר, עוזר־עוזר!... והוא או שהוא מפליט איזה חידוד — הוא עוד מן המתבדחים, נוסף על כל הצרות — או שהוא מנמיך קצת את הכובע ומסתלק... לזה, אני אומרת לך, קוראים הצלחה לזה!...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: שכנים רעים... רע לרע לא דומה! שהריבונו של עולם לא יחשיב לי את זה ללשון הרע. אני לא צריכה, מה זה שייך, לדבר רעות עליה. מה יש לי נגדה? היא דווקא אישה שאוהבת לתת לעני חתיכת לחם. אבל שהשד ידע מה איתה: כשהיא תופסת עצבים — שאלוהים ישמור ויציל! זה ממש ביזיון לספר. לאחר בטח לא הייתי מספרת, אבל אצלך אני יודעת שהסוד יישמר... ששש... היא מחטיפה לו סטירות... כלומר, לבעל שלה... כשאף אחד לא רואה... "איי, אני אומרת לה, גנסי, גנסי! איך את לא מפחדת מאלוהים? איך מאלוהים את לא מפחדת?"... אומרת היא: "זה לא דאגה של הסבתא שלך"... אומרת אני: "כפרה כשרה וטהורה"... אומרת היא: "כפרה שיהיה זה שמציץ בקדרה של האחר"... אומרת אני: "שתצאנה העיניים לזה, שלא ראה משהו טוב יותר"... אומרת היא: "שתיסתמנה האוזניים למי שמצותת"... מה אתה אומר על פֶּה שכזה?...

— כן, על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: אני אוהבת ניקיון... למה לי לשקר? אני באמת אוהבת שיהיה נקי בכל פינה. מגיע לי על זה עונש? אז היא אולי לא יכולה לסבול, כלומר הגנסי, מדוע אצלי טהור, מדוע אצלי אור, מדוע אצלי זורח, מדוע אצלי אין ריח. ואצלה? היית צריך לראות — תמיד חושך, אפלה, בבוץ מבוצצים עד הצוואר, עביט השופכין עולה על גדותיו — טפו!... מגיע הבוקר — השמים נבקעים! זה ילדים זה? שדים ולא ילדים! בדיוק כמו דוד'ל שלי, להבדיל באלף הבדלות! מפני שהדוד'ל שלי שיהיה בריא, כל היום נמצא בחדר הוא נמצא! וכשהוא בא בערב, הוא מיד יושב על התורה והעבודה. או שהוא מתפלל, או שהוא לומד, או שהוא סתם מעיין באיזה ספר הוא מעיין. והילדים שלה — שאלוהים לא יענוש על הדיבור! או שזה אוכל, או שזה בוכה, או שזה דופק את הראש בקיר... אתה מבין? אז אני אשמה שאלוהים בירך אותה בכנופיה כזאת של בריונים ושודדים, ולי הוא נתן כזאת מתנה, חתיכת זהב, יהלום, שרק לא יינזק לי, ריבונו של עולם, מפני שהוא עולה לי מספיק דמעות הוא עולה לי! אל תביט עלי שאני אישה! גבר במקומי בטח לא היה עומד בזה! שלא ייחשב לכם זה לחרפה. ישנם כאלה גברים, שהם אלף פעמים יותר גרועים מנשים, אלף פעמים; כשמשהו מציק להם, הם לא יודעים איפה הם בעולם... מה אתה צריך הרבה הוכחות? הנה, קח, למשל, את יוסי של משה־אברהם: כל זמן שהיתה לו פרומה־נחה, הוא החזיק את עצמו; וכשהיא, לא עלינו, מתה, הוא איבד את הידיים ואת הרגליים, את הגוף ואת החיים... "רב יוסי, אני אומרת לו, אלוהים איתך! מילא, אם אישה מתה, מה אפשר לעשות? זה הרי בידיו יתברך!"... ה' לקח וה' נתן, איך כתוב אצלנו בספרים הקדושים?... לך לא צריך לספר. אתה בטח יודע יותר טוב...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: בן יחיד... הוא אצלי היחיד והמיוחד, איך אומרים עין אחת במצח. כלומר, דוד'ל שלי. אתה לא מכיר אותו? הוא נקרא על שם החותן שלי, דוד־הרש, הוא נקרא. היית צריך לראות אותו — כולו כמו אבא שלו, שיאריך ימים ממנו. בדיוק משה בנציון, אפילו הגובה אותו גובה, והפנים — כמו אצל ההוא, עליו השלום: צהובים, רזים, מיובשים, עור ועצמות, וחלש, חלש, מעונה, מסכן, מהחדר, מהגמרא... "אבל מספיק לך, אני אומרת לו, מספיק לך, בן שלי, תנוח קצת, תראה איזה פנים יש לך, לך תכניס משהו לַפֶּה, אני אומרת לו, תאכל משהו, תשתה משהו, הֵא לך כוס ציקוריה הֵא לך!"... "את הציקוריה, הוא אומר, יותר טוב שתשתי בעצמך, אמא. את עובדת כל היום מעל לכוחות. יותר טוב שהייתי עוזר לך, הוא אומר, לסחוב את הסל מן השוק". "איזה דיבורים זה! אני אומרת — מה אתה מפטפט אתה? אתה יודע מה אתה מדבר? מה זאת אומרת שאתה תסחב לי סלים? שלא יזכו לכך אויבי, ויש לי מספיק אויבים! אתה, אני אומרת, צריך ללמוד, לשבת וללמוד!"... ותוך כך אני מביטה עליו, כלומר, על דוד'ל שלי — דומה טיפת־מים לההוא, עליו השלום, אפילו השיעול שלו דומה, אוי לי, חשך עלי עולמי! כל שיעול שהוא משתעל קורע אצלי חתיכת לב! מפני שעד שאני זכיתי לעשות ממנו חתיכת בנאדם, העיניים יצאו לי טוב־טוב מהחורים! מפני שבסך הכול, אתה צריך לדעת, אף אחד לא האמין שהילד יישאר בחיים שיישאר, מפני שאיפה שרק יש צרה, פורענות, מחלה — אז היא כבר ביקרה אצלו. אתה רוצה חצבת — יש לך חצבת, אבעבועות — יש אבעבועות, ודיפטריות, וסקרלטינות, בלוטות, שקדים, ומה לא?... הלילות ששמרתי עליו, שאלוהים לא יכניס אותם לחשבון השנים שלי; כנראה הדמעות שלי וקצת זכות אבות התערבו בעניין ובקושי בקושי זכיתי להגיע לבר מצווה שלו!

אתה חושב שבזה זה נגמר? אז תשמע משהו יפה: האם הוא לא צריך ללכת פעם בלילה, בחורף זה היה, בחזרה מן החדר, ולפגוש איזה מישהו לבוש כולו בלבן שסוטר על עצמו בשתי הידיים?! מובן שהילד, מסכן, נבהל עד מוות ונפל מתעלף על השלג, והביאו אותו הביתה, מת הביאו אותו, בקושי־בקושי עוררו אותו, וכשכבר עוררו אותו, רק אז הוא נשכב, כאב־לב לאמא שלו, וככה הוא שכב בוער באש לא פחות ולא יותר משישה שבועות!... איך אני שרדתי את הזמן הזה – זה באמת רק נס מן השמים! מה אני לא פעלתי ולא עשיתי אז? נדרתי נדרים, מכרתי אותו וקניתי אותו בחזרה, נתתי לו שם נוסף — חיים־דוד־הרש — ודמעות — דמעות, מי בכלל מדבר על דמעות? "אלוהים שלי", באתי בטענות לריבונו של עולם, "אתה רוצה לענוש? שתענוש אותי איך שאתה רוצה, רק שאת הילד שלי לא תיקח לי שלא תיקח!"... וכשאלוהים כבר נתן לי את המתנה, והוא הבריא, הוא אומר לי: "את יודעת, אמא? אני יכול למסור לך דרישת שלום מאבא. אבא בא להתארח אצלי"... אני שומעת מילים כאלו, והנשמה כמעט־כמעט יוצאת לי החוצה, והלב — טיוך! טיוך! טיוך!... רק הרבה אחר כך, כשעבר זמן, נודע לי שזה שהלך עם בגד לבן וסטר לעצמו בידיים, אתה יודע מי זה היה? א־נו, נחש, רבי, אתה הרי חכם! — רב ליפא זה היה, ליפא שואב המים. באותו יום, תבין אותי, הוא קנה פרווה חדשה, לבנה, ומפני שהכפור בער הוא רצה קצת לחמם את עצמו, אז הוא סטר יד על יד — הצרות שלי על הראש שלו! שמעת פעם רעיון כזה, שיהודי יתלבש בפרווה לבנה פתאום ככה סתם באמצע?...

 

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: בריאות... העיקר — הבריאות, כך אומר הדוקטור שלנו ומצווה עלי שאאכיל אותו, את הילד שלי. אבשל לו מרקים, כל יום — מרק, לפחות מרבע עוף, הוא אומר, אם רק יש ביכולתי להשיג בשבילו, הוא אומר, שאפטם אותו, הוא אומר, בחלב ובחמאה ובצ'קולד, אם רק יש, הוא אומר, ביכולתי להשיג... חכם מן המה־נשתנה! אם יש ביכולתי להשיג? באמת, האם קיים דבר בעולם שאני לא יכולה להשיג בשביל דוד'ל שלי? ברירה יש כאן? ואילו היו אומרים לי, כדומה ולמשל: תלכי, ינטה, תחפרי באדמה, תחטבי עצים, תסחבי דליי מים, תלושי חֵמר, תשדדי כנסייה — אם זה בשביל דוד'ל — אז אפילו באמצע הלילה, בכפור הכי גדול! הנה בקיץ הזה התחשק לו לקרוא ספרונים כאלה, מסתמא ספרי קודש, שאינם אצלי, ומפני שאני נכנסת ויוצאת בבתים הכי עשירים אני נכנסת, הוא ביקש ממני, שאולי אוכל להשיג בשבילו את הספרונים או הספרים, וכתב לי את השמות על נייר הוא כתב. אז אני נכנסת אליהם ומראה להם את הנייר ומבקשת מהם את הספרונים או הספרים, פעם ופעמיים ושלוש פעמים, והם עושים ממני צחוק: "בשביל מה נחוצים לך, ינטה, ספרים כאלה? את מפטמת בהם את העופות, האווזים והברווזים?"... "תצחקו, תצחקו, אני חושבת לי, העיקר שלדוד'ל שלי יהיה במה לעיין יהיה לו"... לילות שלמים, לילות שלמים הוא מסתכל בספרונים האלה או בספרים, ומבקש שאביא לו עוד ועוד. שאני אקמץ ולא אביא לו?! אז אני מחזירה את אלה ומביאה אחרים... מופיע לו הדוקטור החכם ושואל אותי אם יש ביכולתי להשיג בשבילו מרק בכל יום מרבע עוף לפחות? ומשלושת רבעי, אם היה צריך, הייתי נבהלת? מאיזה מקום, אני שואלת אותך, נופלים רופאים כאלה לעולם? איפה מגדלים אותם? על איזה שמרים הם תופחים ובאיזה תנור אופים אותם?...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: מרקים... אז בכל יום אני מבשלת לו מרק מרבע עוף, ובערב, כשהוא חוזר מן הלימודים, הוא אוכל, ואני יושבת מולו עם איזו עבודה ביד, וכולי מדושנת עונג אני מדושנת. ואני מבקשת מאלוהים, שאלוהים יעזור לי, ושגם מחר, אם ירצה השם, תהיה לי יכולת לבשל לו מרק מרבע עוף... "אמא, הוא אומר לי, מדוע את לא אוכלת איתי?" "תאכל לבריאות, אני אומרת, אני כבר אכלתי"... "מה אכלת?" הוא שואל. "מה שאכלתי — אכלתי, אני אומרת, העיקר שכבר אכלתי. תאכל לבריאות!" וכשהוא לומד בספרונים או בספרים, רק אז אני מוציאה מן התנור כמה תפוחי אדמה אפויים אני מוציאה, או שאני משפשפת בצל על חתיכת לחם אני משפשפת, ועושה לעצמי סעודה... ואני נשבעת לך בנאמנות, שככה אזכה לקבל ממנו נחת וכל טוב, שיש לי מן הבצל הזה הרבה יותר הנאה מאשר מהצלי הכי טוב, מהמרק הכי שמן, מפני שאני מזכירה לעצמי שדוד'ל אכל, בלי עין הרע, מרק מרבע עוף, ומחר, אם ירצה השם, שוב יהיה מרק מרבע עוף!... הצרה היחידה היא השיעול שהוא, מסכן, משתעל כל הזמן: קאחי־קאחי! קאחי־קאחי!... אני מבקשת מהרופא אני מבקשת, שייתן לו משהו בשביל השיעול. אומר הוא: "בן כמה היה הבעל שלך, משה בנציון עליו השלום, בזמן שנפטר, וממה הוא מת?"... "מהמוות, אני אומרת, הוא מת מהמוות. נגמרו לו השנים, אני אומרת, אז הוא מת... מה זה שייך לעניין כאן?" "אני צריך לדעת זאת, הוא אומר. אני מתבונן בבן שלך; יש לך בן טוב, מוצלח"... "אלף תודות לך, אומרת אני, את זה אני יודעת בעצמי. אתה מוטב שתיתן לי איזו תרופה בשביל השיעול שתיתן לי, שיפסיק להשתעל לי שיפסיק"... "זה בלתי אפשרי, הוא אומר. את רק צריכה להשגיח שהוא ילמד מה שפחות"... "אז מה, אני אומרת, הוא צריך לעשות?"... "שיאכל הרבה, הוא אומר, וילך לטייל כל יום, והעיקר — לא לשבת על הספרים בלילות. אם מלמעלה נקבע שהוא יהיה פעם רופא, לא יזיק לו אם זה יהיה באיחור של כמה שנים"... מה שבא לי בחלום, אני חושבת לעצמי, בלילה ההוא ובלילה הזה ובכל לילות השנה! איכשהו הוא מדבר לא לעניין, ממש כמו מטורף הוא מדבר! מה פירוש שדוד'ל שלי יהיה פתאום רופא? אם כבר, מדוע שהוא לא יהיה גוברנטור, מדוע?!"... ואני חוזרת הביתה ומספרת על כך לדוד'ל שלי אני מספרת, אז הוא נהיה אדום כמו אש ואומר לי: "את יודעת מה, אמא? שלא תלכי עוד פעם לרופא ושלא תדברי איתו"... "אני אפילו לא אביט לו בפרצוף, אני אומרת! מה, אני לא רואה שהוא חוּשם?"... שיהיה לדוקטור טבע משונה כזה, להיכנס לנשמה ולשאול את החולה: ממה הוא חי, ואיך הוא חי, ומאיפה הוא מרוויח בשביל לחיות?... מה זה נוגע לו? נותנים לך חצי רובל? – קח ותרשום רצפט!...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: מטורטרים כל הזמן... בטח שמטורטרים וישנים בבגדים אם יש לך סל עם ביצים ועופות, עם אווזים וברווזים, וכמה בעלות בית עשירות על הראש, וכל אחת רוצה קודם, חוששת שאחרת כבר תבחר את הביצים הטובות ביותר והעופות השמנים ביותר. אז תגיד כבר בעצמך איך יש לי זמן לבשל מרקים, אם אף פעם אני לא נמצאת בבית? אלא מה, יהודי למדן, כמו שאתם אומרים, כבר מוצא לו דרך: מוקדם בבוקר, לפני שאני רצה לשוק, אני מדליקה את התנור אני מדליקה. אחר כך אני מתגנבת לרגע וממליחה את רבע העוף אני ממליחה, ושוב הולכת לעבודה, ועוד פעם אני מתגנבת ושוטפת את הבשר אני שוטפת, ומעמידה את הקדרה בתנור אני מעמידה, ומבקשת מהשכנה שלי, כלומר מגנסי, שתשגיח על הקדרה שתשגיח, זאת אומרת, אחרי שהקדרה תרתח, שתכבה ותכסה אותה במכסה ובאפר — אפשר לחשוב איזה מבצע, לא עלינו!... כמה פעמים קורה שאני מבשלת בשבילה ארוחת ערב שלמה?... הרי אנחנו בכל זאת יהודים אנחנו, אוי ואבוי לי, גרים בין בני אדם, לא ביער אנחנו גרים!... ומאוחר יותר, בערב, כשאני חוזרת הביתה מן העבודה, רק אז אני מבעירה את האש אני מבעירה, ומחממת את הקדרה, והוא אוכל מרק טרי הוא אוכל... אז היה יכול להיות טוב, לא כך? אלא שהשכנה שלי היא, בל אחטא בשפתיים, —— גדולה... אני לא רוצה להגיד מה היא גדולה... אז היא נמלכה בדעתה הבוקר ועמדה לבשל ארוחת חלב בשביל הילדים שלה — כדוריות בצק או בצקיות בחלב. איזה מין מאכל הוא זה, בצקיות בחלב? ומה פתאום באמצע השבוע — יום רביעי שחל בערב שבת? שככה אני אדע מארוחת ערב מקולקלת! אישה משונה הקמחנית הזאת! אצלה זה או הכול או לא כלום. שלושה ימים יכולים לעבור בלי שהיא אפילו תעלה אש בתנור, ופתאום, כשזה תוקף אותה, היא יכולה למלא סיר שופכין שלם בדייסת דוחן או במרק גריסים, שצריך להרכיב זוג משקפיים כדי לראות שם גריס אחד; או שהיא מעמידה סיר עם תפוחי אדמה מבושלים עם דגים, ואפשר להריח את הבצלים ממרחק קילומטר, והפלפל שהיא שופכת שם גורם להם כולם שיסתובבו יממה שלמה בפיות פעורים ויגהקו: הוּא־הוּא!...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: ביש מזל... אז השכנה נמלכת בדעתה ומחליטה לבשל בצקיות של כוסמת; והיא גם מעמידה קנקן של חלב בתנור היא מעמידה, כדי שירתח. ואצל הילדים שלה – שמחה וששון, אבינו שבשמים! הם, כנראה, אף פעם לא ראו בעיניים שלהם קצת חלב. תאר לך, שלאויבים שלנו יהיה כמה חלב שהיה שם! אולי שתי כפות, וכל השאר מים. אבל אצל קבצנים כאלה, לא עלינו, גם זה משהו!... בינתיים נושאת השנה הטובה את השַמש ומביאה אותו הביתה. מסתבר שכבר בקלויז הוא ריחרח, שבבית אצלו מתבשלת לה ארוחת מלכים מתבשלת לה, אז הוא עף ומופיע עם חידוד, כמנהגו: "חג שמח!"... "חג שמח שחור ואומלל על הראש שלך, היא אומרת, מה כל כך מוקדם?"... "פחדתי, הוא אומר, שמא אני מאחר כאן חלילה ל'ברכו'... מה מתבשל שם אצלך בתנור?"... "קדחת, היא אומרת, בשבילך בקדרה קטנה"... "מדוע, הוא אומר, לא בסיר גדול, כדי שיספיק כבר בשביל שנינו?"... "אח, שהשדים ייקחו אותך יחד עם הבדיחות שלך!" היא אומרת, והיא כבר רותחת, וגורפת ביַתוך את הקנקן. ומה עושה הקנקן? הקנקן מתהפך, והחלב — פְּליוּךְ, על כל התנור!... זעקות, רעש, מהומה! גנסי מקללת את בעלה קללות מוות. המזל שלו, שהוא הציל את עצמו בזמן. והילדים, מסכנים, נשרו מעל התנור ועשו יללה וצעקה ממש כאילו שחטו להם את אמא ואבא... "לכפרות, אני אומרת, הבצקיות שלך יחד עם החלב — המרק של דוד'ל, אני מפחדת, גם כן אבוד, והקדרה שלי, חלילה, נטרפה!"... "שייקח השד את המרק שלך יחד עם הקדרה שלך, אומרת גנסי, הבצקיות והחלב שלי אולי יקרים לי לא פחות מהקדרות והמרקים שלך, שאת מבשלת בשביל הקדיש שלך!"... "את יודעת מה, אני אומרת, שתהיו כולכם כפרת הציפורן הכי קטנה של דוד'ל שלי!"... "את יודעת מה, היא אומרת, שיהיה הדוד'ל כפרת כולנו, הוא אחד ואנחנו רבים!"... מה אתה אומר על מנוולת כזאת? האם היא לא שווה שיסטרו לה על הפה בסמרטוט רטוב?...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: מחלב ובשר יחד לא תרווה נחת... אז הקנקן, כלומר, נעמד עם האחור כלפי למעלה, והחלב — שְפִיךְ על כל התנור; ואני מפחדת שמא זה נגע בקדרת המרק שלי, שאז אני אבודה אני! אף על פי שאם תתבונן בדבר, איך מגיע החלב לקדרה שלי, אם הקדרה שלי עומדת מכוסה באפר רחוק־רחוק באיזו פינה? אלא שזה הוא עצם העניין, מפני שאיך אני יכולה להיות ערבה לכך? ומה אם בכל זאת?! מזלי המר! אולי?... אני אגיד לך את כל האמת אני אגיד לך. מילא המרק — יהיה בלי המרק; בטח שזה בשבילי כאב־לב, כי מה הוא יאכל, מסכן, הדוד'ל? אבל אני מסתמא כבר אגרד משהו בשבילו מסתמא. אתמול הבאתי מן השחיטה אווזים, הכנתי דלדולי שומן למכירה, ונשארה אצלי קצת נפולת בשביל שבת: ראשים, מעיים, הזה, ההוא – אפשר כבר לעשות מזה משהו! אבל מה שרע לי ומר לי — זה שאין לי קדרה אין לי. אני מפחדת שאם אתה מטריף לי את הקדרה, הרי אני נשארת בלי קדרה; ובלי קדרה אני כאילו חתכו לי יד אני, מפני שבסך הכול יש לי קדרה אחת. זאת אומרת, היו לי דווקא שלוש קדרות בשריות; אז גנסי, שלא תמצא מקום טוב לעמוד עליו, לוותה ממני קדרה, חדשה מהחנות, והחזירה לי קדרה סדוקה. אומרת אני לה: "איזו מין קדרה היא זו?"... אומרת היא: "זו הקדרה שלך"... אומרת אני: "מאיפה מגיעה אלי קדרה סדוקה, אם הקדרה שלקחת ממני היתה שלמה?"... אומרת היא: "שא! אל תצעקי כל כך! אפשר להיות אומללים ממך! ראשית, החזרתי לך קדרה שלמה; שנית, הקדרה שלקחתי ממך כבר היתה סדוקה; ושלישית, אף פעם לא לקחתי ממך קדרה. יש לי קדרה משלי, ותרדי מהחיים שלי!"... מה שמנוולת יכולה!...

— כן, אז על מה בעצם אנחנו מדברים? על זה שאומרים: במשק בית אף פעם אין יותר מדי קדרות... אז כמו שאתה רואה, נשארתי רק עם שתי קדרות שלמות וקדרה אחת סדוקה, כלומר, רק עם שתי קדרות... אבל איך מרשים לעני שתהיינה לו שתי קדרות? מסתמא מוכרח לקרות כך, שאני חוזרת פעם מן השוק, עם העופות אני חוזרת, ועוף אחד משתחרר ונבהל מן החתול... אתה תשאל: מאיפה מגיע לכאן חתול? הכול בגללה ובגלל הקדישים שלה! מצאו באיזה מקום חתלתול והוציאו לו את הנשמה כל כך, עד שהוא ירד מן הפסים. "צער בעלי חיים! — מתווכח איתם דוד'ל שלי — יצור חי!"... אבל לך דבר עם לוכדי כלבים, בטלנים ופרחחים שכמותם!... בקיצור, הם קשרו משהו לקצה הזנב של החתול כך שהוא התחיל לקפץ, לעשות סיבובים באוויר; אז התרנגול נבהל, והתעופף ישר אל המדף העליון — וטראך הפיל קדרה אל הרצפה! אולי אתה חושב שהקדרה שנפלה היתה הסדוקה? בטח, איך אחרת! ברור שאם נשבר משהו זו תהיה דווקא קדרה שלמה! ככה זה מתמיד, מאז שנברא העולם!... הייתי רוצה לדעת הייתי למה זה ככה, למשל: שני אנשים הולכים — זה הולך וזה הולך; אחד הוא בן יחיד, יחיד ומיוחד, ואמא שלו רועדת עליו, והשני הוא... רבי! אלוהים איתך! מה זה קורה איתך?... רבנית! רבנית! איפה את שם?... בואי הנה! יותר מהר! הרב לא בקו הבריאות! נעשה לו לא טוב... עומד להתעלף, כנראה!... מים! מים!

[1901]