אישה שווה

ההתחלה

"אני אוהב אותך", "אני מאוהב בך" — אלו היו ההודעות שראיתי בנייד של בעלי, הודעות שלא היו מיועדות אליי.

לא רק שהכתוב לא הפתיע אותי — אלא הוא היה מבחינתי הנס שחיכיתי לו, חיכיתי לו במשך שמונה שנים לפחות!

מנטורית עסקית וההחלטה ש-2019 תהיה ה-שנה

בתחילת ינואר 2019 ישבתי על המספרים של המשרד לשנת 2018 ואמרתי לו, לבעל שלי, שהייתה שנה לא רעה בכלל, ושהלוואי שרק אתקדם ואפרח, ונוכל לעשות הרבה יותר דברים עבורנו ועבור הילדים. ממש לא התכוונתי לפגוע בו, במי שהרוויח פחות, מי שמצא את עצמו מפוטר.

רק רציתי לשתף את בן הזוג שלי בכך שהעבודה שלי הצליחה וגם שיהיה בסדר. בד בבד התחלתי לתכנן את השנה החדשה, שנת 2019, והחלטתי שהשנה מגיע לי להיות הפרויקט של השנה. ״זאת השנה שלי,״ פסקתי.

עם ההחלטה הזו קבעתי פגישה עם מנטורית עסקית, שהפתיעה אותי בשאלות המכוונות שלה בבוקר של יום גורלי, 16.1.19.

הקליניקה שלה נעימה ומוארת והאווירה הייתה נינוחה. חוץ מחיוכים ומחמאות הדדיות, הגעתי לתכנונים ולהגשמת חלומות לגבי העסק, המשרד שלי כעורכת דין. והיא היועצת שבחרתי בה הפעם.

הצהרתי בפניה, ״שירי, זו השנה שלי!״

״מה החלום שלך?״ היא שאלה אותי.

עניתי, ״לחזור לעבוד בתל אביב.״

״מה עצר אותך עד עכשיו?״

״חיכיתי שהילדים יגדלו.״

״בני כמה הם?״

״12 ו-14 כמעט.״

״הם מספיק גדולים," פסקה, "גדלו. עכשיו תל אביב.״

הסתכלתי עליה בפה פעור. ״רגע, מה?!״

״כן. כן. הם גדולים.״

היא הוציאה את הנייד שלה מהתיק והכתיבה לי שני מספרי טלפון, אחד במגדלי ב.ס.ר. בבני ברק, והשני במגדלי חג׳ג׳ בתל אביב.

הכול רץ שם פתאום. הכול התחבר. ובעוצמה.

זו השנה שלי, ואני הולכת להגשים חלום.

ואז היא שאלה אותי מה מצבי האישי. מה מצב הזוגיות, ושאדע שהעסקי לא הולך בנפרד מהפרטי, האישי.

עניתי שככה. אז זהו, שלא משהו. באותו הרגע הרהרתי לרגע קל איך מהחתונה השמחה שהייתה לנו הפכנו לשני זרים באותו בית, שותפים לדירה בלבד.

שירי הסבירה לי אז משהו שלא ידעתי שכמה שעות לאחר מכן ישמש אותי בקבלת החלטה מהירה ונכונה בזכות המשפט הזה.

היא הסבירה לי משהו שנכון לעסקים ולשותפויות, אך נכון גם לאישי ולזוגי:

כשצד אחד נמצא במצב של Lose, הפסד, הצד השני לא יכול להיות ב-Win, ניצחון, כי זה לא יעבוד.

רק כששני הצדדים נמצאים בעמדה של Win, מערכת היחסים תוכל לעבוד, ושניהם יצליחו ויהיו מרוצים.

עם ההתלהבות מהשנה החדשה שמיועדת לי ושקיבלה אישור עכשיו גם מהמנטורית, התלהבתי יותר ללכת לראות משרד בתל אביב ולהגשים חלום, לא לפני שהתקבלה ההחלטה, שעל המשרד והלקוחות בנתניה אני לא מוותרת, כי הם הלב והנשמה, והם מה שאני אוהבת.

היא הסבירה לי איך לפתוח קבוצה עם עצמי בווטסאפ, כך שאוכל לכתוב בה את המשימות שלי ומעין ״רשימת מכולת״ נוחה, הרבה יותר מהרשימות שניהלתי קודם למייל — זה אכן משנה חיים. באמת. לא רק שעד היום אני משתמשת בכך אלא שהחיים שלי השתנו בזכות הדבר הזה. עוד באותו היום!

אני מגלה את ההודעות המפלילות. סצנה עם הילדים

הוא ישב על הספה עם הטלפון הנייד שלו, שבאמת לאחרונה נראה שהוא מאוד-מאוד מחובר אליו. בכל פעם שהתעניינתי מה הוא עושה איתו שכל כך מעניין, אמר לי שהוא משחק "בועות" — חיים שלמים להעביר עם העיניים לנייד במשחק "בועות"?!

באותו יום הבנתי בדיוק באילו "בועות" הוא משחק!

אני חזרתי כולי נלהבת, אני בוחרת בשנה הזאת בי, ויש לי גם לגיטימציה מיועצת עסקית. מהמנטורית! — ואני הולכת לשכור משרד נוסף בתל אביב, סניף נוסף למשרד בנתניה, ולא סתם משרד, מה"ביוקר"!

ושידע שהילדים גדלו, ושזה הזמן הכי מתאים, ושאני מתחילה לפעול — עם כל האנרגיה וההתלהבות. ואיזה כיף יהיה!

הוא — עם מבט חתום, רוצה לחזור לשחק בבועות, 'בבלז?'" — רגע, הוא מקשיב לי או לא? — אני מדברת איתו פה על דברים מעניינים, והוא צריך להשתתף איתי בשיחה הזאת.

איזה מין סגנון משחק הוא משחק ב"בועות", ובאיזה שלב הוא אחרי כל כך הרבה שעות של משחק? — בטח עבר אותי. בטח הוא ממש טוב בזה. אתעניין בזה תכף. רק שיגיב!

לא ממש עניינתי אותו...

בעצם... כבר הרבה זמן אני לא מעניינת אותו... אוף! — אני צריכה אותו כשותף לחיי כרגע, שיקשיב, שיתלהב, שיראה את החלום שלי מתגשם. אחרי כל השנים שבהן הייתי אימא, עכשיו תורי לחזור לעניינים, עם הגדולים!

לא. לא מעניין אותו!

ואז נזכרתי. "שירי לימדה אותי משהו מעניין, שיעניין גם אותך! היא לימדה אותי לערוך רשימה בווטסאפ במקום רשימת המכולת שאני שולחת לך — זה הרבה יותר נוח. בוא אני אראה לך."

באותו הרגע התיישבתי לידו והתקרבתי לכיוון הטלפון הנייד שלו — ברגע ששמתי את היד על הנייד כדי להראות לו כיצד לעשות זאת בהתלהבות ענקית, כי זה בטח יעניין אותו עכשיו — הוא הניח את היד שלו על היד שלי בחוזקה.

רגע, מה?! לא. זה קרה פעם. מזמן. לפני כמה שנים. ראיתי תמונה אצלו בנייד, שלה. של ההיא. אני לא זוכרת איך היא נראית, הוא כתב לה משהו, הוא לא נתן לי לראות. הוא הניח אז את היד שלו בחוזקה על היד שלי כמו היום, כאילו מגן על המדינה כולה וסודותיה, שנמצאים שם, בטלפון הנייד שלו!

הסתכלתי עליו. מה?!

ונפלטה לי אנחה עם המשפט הבא:

"שוב?! — לאותה אחת?!"

די. לא יכול להיות. אין מצב. מה פתאום. עברנו את זה. כמעט התמוטטתי בפעם שעברה. שנים עברו. שנים שניסיתי להדחיק, לשכוח, לסלוח, להבין — ניסיתי למכור לו שהכול עבר, שהכול מאחורינו. והרי אמר לי שזו מעידה חד-פעמית, ושבעצם לא קרה כלום.

רגע, בפעם הקודמת שהוא חטף לי בחוזקה את הנייד שלו מהיד שלי, מלבד לדמיין את הרע ביותר, לא יכולתי לעשות כלום.

הפעם, לא!!!

אני לא הולכת לתת לזה לקרות!

הפעלתי כוח חזק יותר על היד, והטלפון הנייד שלו היה בידי. התיישבתי עליו!

את כל הישבן שטיפחתי בזכות התסכול ממנו והחיים איתו שמתי על הטלפון הנייד — אני לא יודעת ממה הוא פחד יותר, שאמעך לו את הטלפון או שלא יצליח לחלץ את הטלפון בלי להקים אותי מהספה בכוח בלתי סביר.

תפסתי אומץ ובחרתי להתמודד עם האמת — רגע, קודם זה היה "בבלז", רק "בבלז", משחק בועות תמים. איך הגענו לזה?!

אני מסתכלת עליו, בכמעט אותו מבט שבו הסתכלתי עליו כשראיתי את קבלת הספא שהיא שילמה עליו. ואני רואה אותו שוב חסר אונים.

אבל הפעם, לא! הפעם אני לא מוותרת. אני רוצה תשובות. אני לא עוברת את זה שוב.

מישהו חייב לתת לי תשובות ועכשיו!!!

בתור מי שעברה משהו איתו כבר הבנתי שכשגבר לא עונה לך, בזמן שהוא הכי אמור לענות לך, תחשבי את הנורא מכול, כי זו בדיוק הסיבה שהוא לא עונה לך.

"יש לך שתי אפשרויות עכשיו," סיננתי באסרטיביות, כאילו יוצאת מתוך גופי ומהסיטואציה ומנחה את עצמי מה לעשות. כאילו אני מישהי אחרת.

"או שאתה אומר לי מה קורה כאן ומה הקוד הסודי לנייד שלך או שאני מגלה לבד."

הוא הסתכל עליי במבט בוחן והבין שאין שידור חוזר. אין אפשרות להפעיל עליי אלימות, לקחת את הנייד ולחזור לחיים כאילו כלום לא קרה כאן עכשיו.

נעצתי בו מבט נוסף. "מה אתה בוחר?"

והוא השיב: "השבוע חידשתי עם... את הקשר."

חחחחחח... זה אמיתי?!

זה קרה עכשיו? באמת? איך זה יכול להיות? — שנייה. לפני ההיסטריה, בואי ננסה להבין מה את עושה עכשיו, ורצוי שזה יהיה הפוך לגמרי ממה שעשית בפעם הקודמת.

אז הפוך! — אני עומדת לומר לו משהו, ופתאום שומעת צעקות מכיוון לא ברור...

מתברר שלא היינו לבד בבית, הילדה והילד יצאו מחדריהם לאחר ששמעו את מה שענה לי.

הבת הסתכלה עליו בבוז וצרחה עליו: "איך אתה לא מתבייש? ומה עשית? אתה יודע מה אימא עשתה בשביל להיות איתך? לאימא לא מגיע אחד כמוך! — אם אימא תרצה להמשיך לחיות איתך הפעם, אני אסכסך ביניכם עד שתתגרשו."

הבן היה המום וכמעט בכה.

לא חיכיתי זמן רב. ההיא שאצלי במוח, שמנחה אותי כעת לעשות הפוך מהפעם הקודמת, הורתה לי לרוץ למקלחת, והפעם לנעול את הדלת. אני לא אתן לו להפעיל הפעם כוח פיזי כדי לקחת לי את הנייד.

רגע, לא לפני שאני שואלת אותו מה הקוד... והוא נתן לי!

רצתי למקלחת, לא יודעת אם המומה מכך שהמצב עובר מקיצוניות לקיצוניות בכל רגע או מהניצחון שלי והאפשרות שסוף-סוף אראה על איזה "כלבים, חתולים ושעונים" הם בדיוק מדברים, שמונה שנים אחרי...

ידעתי שהילדים יסתדרו. הוא נראה המום ומאוכזב מכך שהטלפון אצלי, ואם הקוד אצלי — אז, זהו, אין יותר ניחושים!!! אין יותר השערות. אין יותר מחשבות על מה ומתי הוא כתב לה ומה אמר לי.

הייתי במקלחת, הדלת נעולה. הצעקות של הבת עליו לא הפריעו לי להתרכז במשימה.

לראשונה לא שמעתי שהוא עונה לה.

הקלדתי את הקוד והטלפון נפתח. בהתרגשות חיפשתי את התכתובות האחרונות — הוא לא הספיק למחוק את הימים האחרונים מולה. ושלא יספר לי שהשבוע חידש איתה את הקשר. זהו, אני לא מפגרת. נתתי לך שמונה שנים לחשוב שאני כן, כי רציתי להגן על ילדיי, כי אמרו לי "שלום בית", כי לא הסכמת להתגרש, כי אמרת שלעולם לא תשחרר אותי ושתעשה לעצמך משהו. הייתי בת ערובה, של עצמי. כי ברגע אחד יכולתי ללכת לעורך דין

ו/או למשטרה ולסיים עם זה. אך הבושה והחשש איך תגדל את הילדים לבד בזמן שלך איתם מנעו ממני לשים את עצמי במקום הראשון ולקום ללכת.

"אני אוהב אותך," "אני מאוהב בך," "תראי לי אותך" — זה מה שנכתב שם.

והיא לא מנעה את המשך השיחה, אך אמרה שלא מתאים לה.

הוא כתב, "אני מתגעגע אליכם" — אליכם?! — אני מבינה שיש ילד בתמונה. רגע, של מי? ומתי הוא ראה אותו שהוא מתגעגע אליהם? אל שניהם?

יש שם תמונות, אכן של כלבים, חתולים ושעונים.

הכלב שלנו, הכלב שהבאתי לו במתנה — מצולם עבורה.

החתול שאת תמונתו המצחיקה העברתי אליו באותו היום — הוא העביר אליה.

והשעון שאמר לי שהוא ישן, כששאלתי אם חדש, ושיתחדש — והכחיש — הוא הודה לה שהיא חושבת שהרצועה יפה, וכתב שזה הכי חשוב לו מה שהיא חושבת.

קראתי. נזכרתי בשנים האחרונות. נזכרתי בשיחה עם שירי המנטורית רק לפני כמה שעות, על ה-Win-Win.

כאן ועכשיו היה Win-Lose— ואני חלק מזה. לא עוד!

זה נגמר כאן ועכשיו.

ואז נשמתי, ממש נשמתי. ונזכרתי בברכה בכותל, בבקשה שלי לבורא עולם, "תעשה שיהיה לי טוב" — והנה, הוא עשה לי טוב.

גיליתי את האמת. האמת שמתרחשת כל יום מאחורי גבי, ומי יודע כמה זמן? אולי כל השנים האלה? אולי רק לאחרונה? — זה כבר לא משנה. אני חופשייה!!!

אומרים שידע זה כוח — זה היה הידע שלי עכשיו עם הרבה כוח. הכוח להחזיר לעצמי את חיי.

יצאתי החוצה מהמקלחת, לא לפני שדאגתי להחביא את הנייד אצלי בכיס.

שלושתם הסתכלו עליי, כאילו מצפים לראות אותי מתעלפת.

לא, זה לא משהו שהולך לקרות.

אני לא מתמוטטת, אין לי סיבה. יש לי סיבה רצינית לחגוג את שארית חיי מהיום, ואחרת!!!

הילדה שאלה: "אימא, את בסדר?" השבתי, "כן", וחייכתי.

הסתכלתי על הילד, ועליו — מי שהיה הבעל שלי, מי שבחרתי בו מכל הגברים שהכרתי, ושהציעו לי גם נישואים קודם לכן.

ניגשתי אליו ונישקתי אותו בפה, לידם, ליד הילדים.

אמרתי לו, "אני מודה לך שהיית הבעל שלי, אני מודה לך על שני האוצרות שנתת לי", — והסתכלתי על שני הילדים, כדי שיבינו שמדובר בהם.

"אנחנו נמשיך לגדל את הילדים האלה יחד, נלך לחתונות שלהם יחד ונגדל את הנכדים בעזרת השם, אך כזוג סיימנו."

לא הרמתי את הקול, רק חייכתי.

הוא היה המום — מהסיטואציה שבה תפסתי אותו, מזה שלא החזרתי לו עדיין את הטלפון או מהנשיקה ליד הילדים.

ביקשתי ממנו שיעשה לי טובה, כי אני לא מצליחה להכיל את הדברים כעת, ושאני מבקשת שיעזוב. שיישן אצל ההורים שלו היום ולא בבית, עד שאבין מה קורה.

שאלתי אם הוא רוצה שאארוז לו או שאעזור לו.

הוא ענה שאין צורך.

באמת שהייתי עוזרת לו. עובדה שחודשיים וחצי אחרי כן עזרתי לארוז לו את החפצים לאחר שסירב לקחת אותם, ועדיין חשב שדברים ישתנו.

הילד רץ לחדר שלו בוכה, הלך לחפש את התפילין שלו, פתח את הסידור בעמוד אקראי והתחיל לקרוא בזמן שהדמעות שלו זולגות על הסידור.