גוף מארח

 שאלה

 

גוף ביתי

סוסי כלבי

מה אעשה

לאחר שתיפול

 

היכן אישן

איך ארכב

מה אצוד

 

לאן אוכל ללכת

ללא רכובי

נלהב ומהיר

איך אדע

בחורשה לפנים

סכנה או אוצר

כשגוף כלבי החכם

והטוב ימות

 

איך יהיה

לשכב בשמים

בלי גג או דלת

הרוח עיני

 

ענן שמלתי

איך אסתתר?

 

- מיי סוונסון

פתח דבר

מוחדרת

שמו של המרפא היה צולח מים עמוקים.

משום שהיה נפש, על-פי טבעו היה כל הדברים הטובים: רחום, סבלני, ישר, הגון ומלא אהבה. חרדה לא הייתה רגש רגיל לצולח מים עמוקים.

רוגז היה נדיר אף יותר. ואולם משום שצולח מים עמוקים חי בתוך גוף אנושי, היה רוגז בלתי נמנע לעתים.

כאשר התלחשויותיהם של תלמידי הריפוי זמזמו בפינה המרוחקת של חדר הניתוח, נקפצו שפתיו בקו דק. ההבעה כמו הייתה שלא במקומה בפה שנוטה יותר לחייך.

דארֶן, עוזרו הקבוע, ראה את ההעוויה וטפח על כתפו.

"הם רק סקרנים, צולח", אמר בשקט.

"החדרה היא לא ממש הליך מעניין או מאתגר. כל נפש ברחוב יכולה לבצע אותה במצב חירום. הם לא ילמדו דבר מהצפייה היום". צולח היה מופתע כששמע את החדות המושחזת המכתימה את קולו המרגיע בדרך כלל.

"הם אף פעם לא ראו בן אדם מבוגר קודם", אמר דארן.

צולח זקף גבה. "הם עיוורים זה לפניו של זה? אין להם מראות?"

"אתה יודע למה אני מתכוון – בן אנוש פראי. עוד חסר נפש. אחד המורדים".

צולח הביט בגופהּ חסר ההכרה של הנערה, השוכב על פניו על שולחן הניתוחים. חמלה גאתה בלבו כשנזכר במצב שבו היה גופה האומלל והשבור כשהמחפשים הביאו אותה למתקן הריפוי. כזה כאב סבלה...

כמובן, היא מושלמת כעת – נרפאה כליל. צולח דאג לכך.

"היא נראית ממש כמו כל אחד מאיתנו", מלמל צולח באוזני דארן. "לכולנו יש פנים אנושיים. וכשהיא תתעורר, גם היא תהיה אחת מאיתנו".

"זה פשוט מלהיב אותם, זה הכול".

"הנפש שאנחנו משתילים היום ראויה לכבוד רב יותר מאשר שיבהו בגוף הפונדקאי שלה ככה. יהיה לה הרבה יותר מדי עם מה להתמודד כשהיא תתאקלם. לא הוגן להעביר אותה את זה". בזה הוא לא התכוון לבהייה. צולח שמע את החדות שבה לקולו.

דארן טפח שוב על כתפו. "יהיה בסדר. המחפשת צריכה מידע ו – "

למשמע המילה מחפשת העיף צולח בדארן מבט שניתן לתארו רק כמזרה אימה. דארן מצמץ בהלם.

"אני מצטער", התנצל צולח מיד. "לא התכוונתי להגיב באופן שלילי כל-כך. אני פשוט חושש לנפש הזאת".

עיניו נעו אל המכל הקריוגני הניצב על הכן לצד השולחן. האור היה אדום עמום ויציב, המעיד על כך שהוא מאוכלס ובמצב שינה קפואה.

"הנפש הזאת נבחרה במיוחד למשימה", אמר דארן בקול מרגיע. "היא יוצאת דופן בין בני מיננו – אמיצה מרובנו. חייה מדברים בעד עצמם. אני חושב שהיא הייתה מתנדבת אילו היה אפשר לשאול אותה".

"מי בינינו לא היה מתנדב אילו היה מתבקש לעשות משהו למען טובת הכלל? אבל האם כך באמת הדבר? האם זה משרת את טובת הכלל? השאלה אינה מוכנותה, אלא אם צודק לבקש כל נפש שהיא לשאת זאת".

תלמידי הריפוי דנו גם הם בנפש הקפואה. צולח שמע את הלחישות בבירור; קולותיהם התרוממו כעת ונעשו רמים יותר בהתרגשותם.

"היא חיה בשישה עולמות".

"שמעתי ששבעה".

"שמעתי שהיא לא חיה שני משכי חיים כאותו מין מארח".

"זה אפשרי?"

"היא הייתה כמעט הכול. פרח, דוב, עכביש – "

"מָצוֹפייה, עטלף – "

"אפילו דרקון!"

"לא ייאמן – שבעה עולמות".

"לפחות שבעה. היא התחילה במקור".

"באמת? המקור?"

"שקט, בבקשה!" צולח קטע אותם. "אם לא תוכלו לצפות באופן מקצועי ושקט, אצטרך לבקש מכם לעזוב".

מבוישים, השתתקו ששת התלמידים והתרחקו מעט זה מזה.

"בוא נתחיל עם זה, דארן".

הכול היה מוכן. התרופות המתאימות נחו לצד הנערה האנושית. שערה הארוך והכהה היה אסוף תחת כובע ניתוחים וחשף את צווארה הדק. היא הייתה נתונה בהרדמה עמוקה ושאפה ונשפה לאט. על עורה השזוף כמעט לא נראה סימן שיעיד על ה... תאונה שלה.

"התחל רצף הפשרה עכשיו, בבקשה, דארן".

העוזר אפור השיער כבר המתין לצד המכל הקריוגני, ידו נחה על החוגה. הוא הסיט את הנצרה לאחור וסחרר את החוגה. האור האדום בראש הגליל האפור הקטן החל לפעום, מהבהב מהר יותר ויותר בחלוף השניות, משנה את צבעו.

צולח התרכז בגוף חסר ההכרה; הוא החדיר את שולי האזמל בעור שבבסיס הגולגולת של המטופלת בתנועות קטנות ומדויקות, ואז ריסס את התרופה שעצרה את הדימום לפני שהרחיב את החתך. צולח השתהה בעדינות מתחת לשרירי הצוואר, נזהר שלא לפגוע בהם, חושף את העצמות הבהירות שבקצהו העליון של עמוד השדרה.

"הנפש מוכנה, צולח", הודיע לו דארן.

"גם אני. תביא אותה".

צולח חש בדארן לצד מרפקו וידע בלי להסתכל שעוזרו מוכן, ידו מושטת וממתינה; הם עבדו יחדיו כבר הרבה שנים. צולח החזיק את השסע פתוח.

"שלח אותה הביתה", לחש.

ידו של דארן נכנסה לשדה הראייה, הבוהַק הכסוף של נפש מתעוררת בכף ידו הקעורה.

צולח מעולם לא ראה נפש חשופה בלי להיות המום מיופייה.

הנפש זרחה באורות הבהירים של חדר הניתוח, בהירה ממכשיר הכסף המחזיר אור שבידו. כסרט חי, התפתלה והעלתה גלים, התמתחה, שמחה להשתחרר מהמכל הקריוגני. חיבוריה הדקים, הנוצתיים, כמעט אלף במספרם, התנודדו בעדינות כשְׂער כסף חיוור. אף כי כולן היו יפות, זו נראתה חיננית במיוחד בעיני צולח מים עמוקים.

הוא לא היה לבדו בתגובה זו. הוא שמע את אנחתו החרישית של דארן, שמע את התלחשויות ההערצה של התלמידים.

בעדינות הניח דארן את היצור הקטן והבוהק בתוך הפתח שצולח יצר בצוואר האנושי. הנפש החליקה בצורה חלקה אל תוך המרחב המוצע, אורגת את עצמה באנטומיה הזרה. צולח התפעל מהמיומנות שבה השתלטה עכשיו על ביתה החדש. חיבוריה נכרכו חזק במקומם סביב מרכזי העצבים, קצתם מתארכים ומושטים עמוק יותר למקום שלא יכול לראות, מטה ומעלה אל תוך המוח, עצבי הראייה, תעלות האוזן. היא הייתה מהירה מאוד, תקיפה מאוד בתנועותיה. עד מהרה רק מקטע קטן אחד מגופה הבוהק נראה לעין.

"עבודה טובה", לחש לה בידיעה שאינה יכולה לשמוע אותו. הנערה האנושית הייתה בעלת אוזניים, והיא עוד ישנה שינה עמוקה.

השלמת העבודה הייתה עניין של שגרה. הוא ניקה וריפא את הפצע, מרח את המשחה שחתמה את החתך מאחורי הנפש, ואז מרח במכחול את האבקה מרככת הצלקות על פני הקו שנותר בצווארה.

"מושלם, כרגיל", אמר העוזר, שמסיבה כלשהי שצולח לא היה מסוגל לרדת לחקרה, מעולם לא החליף את שם הפונדקאי האנושי שלו, דארן.

צולח נאנח. "אני מתחרט על העבודה שעשיתי היום".

"אתה רק ממלא את חובתך כמרפא".

"זהו המקרה הנדיר שבו הריפוי יוצר פגיעה".

דארן החל לנקות את עמדת העבודה. לא נראה שהוא יודע מה לענות. צולח מילא את ייעודו. די היה בכך בשביל דארן.

אבל לא היה בכך די בשביל צולח מים עמוקים, שהיה מרפא אמיתי לפני ולפנים. הוא נעץ מבט מלא דאגה בגוף הנקבה האנושית, שלווה בשנתה, וידע ששלווה זו תתנפץ מיד כשתתעורר. כל האימה שבקצֵה האישה הצעירה הזאת תוטל על שכמה של הנפש הזכה שאך זה הכניס לתוכה.

כשרכן מעל לבת האדם ולחש באוזנה, ייחל צולח בכל מאודו שהנשמה בפנים תוכל לשמוע אותו עכשיו.

"בהצלחה, נוודת קטנה, והרבה מזל. הלוואי שלא היית זקוקה לו".

פרק 1

זכורה

ידעתי שזה יתחיל בסוף, והסוף ייראה כמו מוות לעיניים האלה. הוזהרתי.

לא העיניים האלה. עיניי. שלי. זו הייתי אני עכשיו.

השפה שמצאתי את עצמי משתמשת בה הייתה מוזרה, אבל היה בה היגיון. הפכפכה, כבדה, עיוורת וקווית. מוגבלת במידה בלתי אפשרית לעומת רבות אחרות שהשתמשתי בהן, ועם זאת היא הצליחה למצוא שטף וביטוי. לפעמים יופי. השפה שלי עכשיו. שפת האם שלי.

בחוש הבסיסי ביותר של בני מיני חיברתי את עצמי היטב למרכז המחשבה של הגוף, כרכתי את עצמי ללא יכולת מילוט לכל נשימה ותגובה שלו עד שלא היה עוד ישות נפרדת. הוא היה אני.

לא הגוף. גופי.

חשתי בהרדמה מתפוגגת ובערות תופסת את מקומה. חישלתי את עצמי לקראת מהלומת הזיכרון הראשון, שלמעשה יהיה הזיכרון האחרון – הרגעים האחרונים שחווה הגוף הזה, זיכרון הקץ. הוזהרתי בהרחבה ממה שהיה צפוי לקרות עכשיו. הרגשות האנושיים הללו יהיו חזקים יותר, חיים יותר מאשר רגשותיו של כל מין שהייתי. ניסיתי להתכונן.

הזיכרון בא. וממש כפי שהוזהרתי, לא היה זה דבר שיכולתי להתכונן אליו אי-פעם.

הוא חרך בצבעים חדים ובצלילים מהדהדים. צינה על עורה, כאב לופת את גפיה, שורף אותם. הטעם היה מתכתי חד בפיה. והיה חוש חדש, החוש החמישי שמעולם לא היה לי, שאסף חלקיקים מהאוויר והפך אותם למסרים ולתענוגות ולאזהרות מוזרים במוחה – ריחות. הם היו מבלבלים ומסיחים את הדעת, לי, אבל לא לזיכרונה. לזיכרון לא היה זמן לחדשנות שבריח. הזיכרון היה רק פחד.

פחד לופת אותה במלחציים, מדרבן את הגפיים הקהים והמסורבלים קדימה, אבל מכשיל אותם בו-זמנית. להימלט, לברוח – זה כל מה שיכלה לעשות.

 

נכשלתי.

 

הזיכרון שלא היה שלי היה חזק וצלול במידה מפחידה כל-כך עד כי פילח את שליטתי – המם את הריחוק, את הידע שזה רק זיכרון ולא אני. נשאבתי אל הגיהינום שהיה הדקה האחרונה לחייה, והייתי היא, ורצנו.

 

חשוך כל-כך. אני לא יכולה לראות. אני לא יכולה לראות את הרצפה. אני לא יכולה לראות את הידיים שלי מושטות לפניי. אני רצה בעיוורון ומנסה לשמוע את הרודפים שאני מרגישה מאחוריי, אבל הדופק רם כל-כך מאחורי אוזניי עד שהוא מטביע כל דבר אחר.

קר. זה לא אמור לשנות עכשיו, אבל זה כואב. כל-כך קר לי.

 

האוויר באפה לא היה נוח. רע. ריח רע. לשנייה אחת האי-נוחות הזאת שחררה אותי מהזיכרון. אבל זו הייתה רק שנייה, ואז נגררתי שוב פנימה, ועיניי נמלאו דמעות אימה.

 

אני אבודה, אנחנו אבודים. זה נגמר.

הם ממש מאחוריי עכשיו, רועשים וקרובים. יש כל-כך הרבה צעדים! אני לבד. נכשלתי.

המחפשים קוראים. צליל קולותיהם מכווץ לי את הקיבה. אני הולכת להקיא.

"זה בסדר, זה בסדר", אחת מהם משקרת, מנסה להרגיע אותי, להאט אותי. קולה מופרע על-ידי נשימתה המאומצת.

"זהירות!" קורא אחר באזהרה.

"אל תפגעי בעצמך", מתחנן אחד מהם. קול עמוק, מלא דאגה.

דאגה!

 

חום התפוצץ בעורקיי, ושנאה אלימה כמעט חנקה אותי.

מעולם לא חשתי רגש כזה בכל חיי. למשך שנייה נוספת התיעוב מרחיק אותי מהזיכרון. יבבה גבוהה וחדה פילחה את אוזניי ופעמה בראשי. הצליל חרק מבעד לנתיבי האוויר שלי. היה כאב חלש בגרוני.

צורחת, הסביר גופי. את צורחת.

קפאתי בהלם, והצליל נקטע בפתאומיות.

זה לא היה זיכרון.

גופי – היא חשבה! דיברה אליי!

אבל באותו רגע הזיכרון היה חזק יותר מאשר תדהמתי.

 

"בבקשה!" הם קוראים. "יש סכנה מלפנים!"

הסכנה היא מאחור! אני צורחת בחזרה במוחי. אבל אני רואה למה הם מתכוונים. זרם קלוש של אור, הבוקע ממי יודע איפה, זורח בקצה המסדרון. אין זה הקיר השטוח או הדלת הנעולה, המבוי הסתום שפחדתי ממנו ושציפיתי לו. זה חור שחור.

פיר מעלית. נטוש, ריק ומועד להריסה כמו כל הבניין הזה. פעם מקום מסתור, עכשיו קבר.

גל של הקלה גואה בי כשאני מזנקת לפנים. יש דרך. לא דרך לשרוד, אבל אולי דרך לנצח.

 

לא, לא, לא! המחשבה הזאת הייתה כולה שלי, ונאבקתי להרחיק את עצמי ממנה, אבל היינו יחד. ורצנו אל שפת המוות.

 

"בבקשה!" הצעקות נואשות יותר.

אני רוצה לצחוק כשאני יודעת שאני מהירה מספיק. אני מדמיינת את ידיהם המושטות אליי רק סנטימטרים ספורים מאחורי גבי. אבל אני מהירה ככל שאני צריכה להיות. אני אף לא עוצרת בשולי הרצפה. החור מתרומם לפגוש בי באמצע צעד.

הריק בולע אותי. רגליי מתנופפות, חסרות ערך. ידיי לופתות את האוויר, שורטות אותו, מחפשות כל דבר מוצק. קור נושב על פניי כרוחות טורנדו.

אני שומעת את החבטה לפני שאני שומעת אותה... הרוח נעלמת...

ואז הכאב בכל מקום... הכאב הוא הכול.

תעשו שזה יפסיק.

לא מספיק גבוה, אני לוחשת לעצמי מבעד לכאב.

מתי הכאב ייגמר? מתי...?

 

החשכה בלעה את הייסורים, והייתי חלושה מהכרת תודה על שהזיכרון הגיע לסוף המוחלט הזה. החשכה לקחה הכול, והייתי חופשייה. שאפתי כדי לייצב את עצמי, כהרגלו של הגוף הזה. הגוף שלי.

אבל אז הצבע חזר שוב בסערה, הזיכרון התרומם ובלע אותי שוב.

לא! נבהלתי, בפחד מהקור ומהכאב ומהפחד עצמו.

אבל זה לא היה אותו זיכרון. זה היה זיכרון בתוך זיכרון – זיכרון אחרון, כמשב אוויר – אבל איכשהו חזק אף יותר מהראשון.

החשכה לקחה הכול מלבד זאת: פנים.

הפנים היו זרים לי ממש כפי שיהיו זרועות התמנון הנחשיות וחסרות הפנים של הגוף המארח הקודם שלי לגוף החדש הזה. ראיתי פנים מעין אלה בתמונות שקיבלתי כדי להתכונן לעולם הזה. היה קשה להבחין ביניהם, לראות את ההבדלים הזעירים בצבע ובצורה שהיו המציינים היחידים של הפרט. כל-כך דומים כולם. אפים ממורכזים באמצע הכדור, עיניים מעל ופיות מתחת, אוזניים בצדדים. אוסף של חושים, כולם מלבד מגע מרוכזים במקום אחד. עור מעל עצמות, שיער גדל על הקודקוד ופסי פרווה מוזרים מעל העיניים. לקצתם הייתה פרווה נוספת נמוך יותר על הלסת; אלה תמיד היו זכרים. הצבעים נעו על פני סולם גוני החום משמנת בהירה ועד כמעט-שחור עמוק. מלבד זאת, איך להבחין ביניהם?

את הפנים האלה הייתי מזהה בין מיליונים.

הפנים האלה היו מלבן נוקשה, צורת העצמות חזקה מתחת לעור. בצבעם הם היו חום-זהוב בהיר. השיער היה כהה רק בכמה טונים מהעור, מלבד מקומות שבהם פסי פשתן הבהירו אותו, והוא כיסה רק את הראש ואת פסי הפרווה המוזרים שמעל העיניים. הקשתיות המעגליות בחלבונים הלבנים היו כהות יותר מאשר השיער, אבל כמו השיער, מנומרות באור. היו קמטים קטנים סביב העיניים, וזיכרונותיה גילו לי שהקמטים נבעו מחיוך וממצמוץ לעבר השמש.

לא ידעתי דבר על מה שמקובל כיופי בקרב הזרים הללו, אבל ידעתי שהפנים האלה יפים. רציתי להמשיך להתבונן בהם. מיד כשנוכחתי בכך, הם נעלמו.

שלי, אמרה המחשבה הזרה שלא הייתה אמורה להתקיים.

שוב קפאתי, המומה. לא היה אמור להיות שם איש מלבדי. אבל המחשבה הזאת הייתה חזקה ומודעת כל-כך!

בלתי אפשרי. איך ייתכן שהיא עוד כאן? זאת אני עכשיו.

שלי, סתרתי את דבריה, הכוח והסמכות המשתייכים רק לי נובעים מתוך המילה. הכול שלי.

אז למה אני עונה לה? תהיתי כשהקולות קטעו את מחשבותיי.