מאחורי הפרגוד - תמונות ממחלקת נשים

מחלקת הנשים והיולדות על צוותה ועל המאושפזות הנכנסות ויוצאות בה - גיבורי הספר הזה - היא כמובן מחלקה דמיונית השוכנת אי־שם בין מטולה לבין אילת, בין הים לבין הירדן.

ייתכן שאי אלו אנשים, במיוחד בקהילת החוטאות והחוטאים ברפואה בכלל ובהתמחות הנהדרת הזו בפרט, ואולי אף אחרים, ידַמו כי הם מזהים דמויות מוכרות להם. מאחר שכולן כאחת הן בדויות לחלוטין, הרי שהדבר הינו פרי דמיונם בלבד.

הספר מתאר רשמים מאווירה, ממערכות יחסים, מהווי - שהיו עשויים להתקיים לפני כארבעים עד עשרים שנה - וזאת, כמובן, בעיניו ובדמיונו של המחבר המתבונן. אין ספק שכל אלה ידעו מאז תמורות רבות. הוא הדין לגבי רפואת הנשים עצמה, שעשתה כברת דרך ארוכה מאוד והשתנתה כמעט לבלי הכר, וטוב שכך. ישנן גם הרבה יותר רופאות בהתמחות היפה שלנו, וגם זו, כמובן, לטובה.

הספר מבוסס על רשמים שחלקם יצאו לאור לפני שנים תחת הכותרת "בסודן של נשים". הם עברו שינויים, חיתוכים, תוספות ועריכה מחדש לכבוד שנת היובל לעיסוקי במקצוע.

מיכאל אטלס

פתח דבר

החלון הושאר פתוח בגלל החום שהקדים לבוא.

אפריל רק התחיל. כלי המיטה עדיין לא ממש הומרו למתכונתם הקיצית, והחום, בד בבד עם קריאת העורבים שהיא כה פשוטה וקלה לחיקוי, קררר קררר קררר, העיר אותי משנתי שהייתה ממילא, כמו תמיד, טרופה וסבוכה בחלומות מוזרים.

יש בליבי פינה חמה לעורבים, ולא רק כי הם מהאינטליגנטים בין בעלי הכנף. כך אני מניח משום מה, כמוני כמו רבים אחרים, אף כי מעולם לא ממש בדקתי. בהליכתם הם מתנדנדים מרגל לרגל במעין יהירות חצופה כמו שרואים לא פעם אצל מי שלגם כוסית יתרה או אצל הפגע הרע של השכונה, אך לזכותם יאמר שאין הם מנענעים בתנועה כפייתית ומטופשת את ראשיהם כמנהג היונים, ואין הם זורקים לאוויר ציוצים מחרישי אוזניים כמו זוגות הסיקסקים בזגזוגם הנמוך או כמו הדַּרדרות הירוקות שאימצו את נוף ארצנו. במַקורם הם חופרים בור באדמה וקוברים בו את שללם, רושמים במוחם את מיקומו, כשם שאנו בני האדם טומנים את שיקר לנו במגירה סודית. כשהם נוחתים לרגע ממעופם הכבד, כתם שחור כמו הלילה, נראה שהם מתבוננים היטב על סביבתם לכל הכיוונים, משל היו בודקים מה נשתנה בעולם ומה אנחנו עושים, אנו שכמותם הולכים על שתיים וכמותם ממלאים את הארץ, ולאו דווקא תמיד כדי לצוד בעינם השחורה איזו נבלה יבשושית או קלח תירס שנותרו בו לפלֵטה גרגרים בודדים.

נראה שיש להם זמן לעורבים, שאינם ממהרים לאף מקום, כמו שלי בפרק הזה של חיי, ואולי כאן נעוץ מקור חיבתי ההולכת וגוברת אליהם ואל קריאתם. סוג של הזדהות. כמוהם עיתותיי בידי, כמו שאני אוהב להתהדר במין סיפוק של מי שקנה לעצמו חפץ שמזמן חשק בו. האמת? תמיד ידעתי והקפדתי לשמור לעצמי בַּצד זמן פרטי שיהיה רק בשבילי גם בימים בהם היינו מתרוצצים שם בפסיעות חפוזות, כמו שעוד תראו בהמשך, מהבוקר ועד השעות הקטנות של הלילה ולא פעם ולא פעמיים אף בשעות אלו, וממשיכים גם בבוקר ועד אחר הצוהריים ללא הפסקה. אדרנלין.

וכמו שנדמה לי, אולי בטעות, לגבי העורבים, גם אני לא כל כך מרוכז. או יותר נכון לא תמיד. לא במקרה הם שומטים את הגבינה היישר לפיהם של שועלים ערמומיים. קשה לי עם זה, כמו לאוראל, שעוד מעט תכירו אם בכל זאת תחליטו להמשיך ולקרוא את הספר הזה חרף ההקדמה.

וכמוהו, אני חייב להתמודד עם המצב, אם כי לא בהכרח באותה דרך. אולי זו הסיבה, לגבי אוראל אני מתכוון, שהצמיח לעצמו שריון קשקשים, אף שבוודאי לא היחידה. גם לי יש סיבות משלי, שכמו אוראל, לא את כולן אני יודע או חפץ לדעת. לעיתים קשה לי להתרכז אפילו בתכנון המשפט הבא שאני עומד להוציא מפי, על כן קורה לא פעם שאני פשוט מוותר ולא אומר מילה, מתנחם במראית העין של הסייג לחוכמה שהכול מכירים עד כי הפך לקלישאה, אשר בניגוד לכוונת המכוון מגחכת לעיתים את השתיקה יותר מאשר את הלהג.

ושוב כמו העורבים, כל דבר עלול להסיט את תשומת ליבי ולהשתלט לרגע על מחשבותיי. ולא רק עורב שמתעופף מפה לשם, נוחת ומביט סביבו ושוב ממריא כאילו בקושי, כאילו היה כלי טיס כבד מדי, אלא לא פעם גם געגועים, כבדים ומעורפלים, לאיזו אַנַּבֶּל־לִי. בילדותי לא סווגתי כלוקה בהפרעות ריכוז או קשב, אבל לא מן הנמנע, במבט לאחור, שאיזו יועצת חינוכית מלומדה לא הייתה מהססת לעשות זאת לוּ הייתה בַּנמצא באותן שנים בהן גדלתי מייד לאחר המלחמה שם ומספר שנים לאחר קום המדינה כאן, ולו האבחנה באותן השנים הייתה זוכה להגדרה ולתפוצה לה היא זוכה היום. ואף על פי כן, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, דווקא מסוגל הייתי לשבת שעות ולשנן פרטים נטולי כל חשיבות ואפילו למצוא עבורם איזו מגירה מתויגת במוחי שיקַל עליי לשלפם ממנה לכשארצה. אומנם בעודי משנן הייתי קם מכיסאי לעיתים מזומנות, מזומנות מדי, מסתובב בחדר, ניגש לחלון, בוחן עציץ מונח על אדנו, מעיף מבט החוצה, מזין את עיניי בעלוות הצמרות הנעות ברוח, אבל מצפוני, או איזה רגש חובה עיקש ונואל ואטום כשל פרד, היה משיבני עד מהרה וכמעט על כורחי אל מושבי שעוד טרם הספיק להתקרר. פעם אף עלה במוחי הרעיון המוטרף לקשור את עצמי אליו בחגורה או כיוצא בזה, אבל ויתרתי עד מהרה, כי ידעתי שיצרי יגבר על הקושי להלך כשהכיסא אזוק לאחוריי.

עם המחשב הדבר לאין ערוך יותר קשה. האותיות מרצדות מתוך האור. בהקשה אחת אתה מוסח לעולם אחר. תוך שנייה קורצות לעברך שלוש עלמות שלא די היה לך בכל שנות חייך על פני האדמה על מנת שתיקרֵנה בדרכך בעולם האמיתי, או שאתה נקלע לתוך נופים עוצרי נשימה, או נכנע לפיתוי ללמוד על אורחותיו של בעל חיים מוזר.

ומאחר שגמרתי אומר להשתלט על הזמן שנותר לי ושעתה יש לי אותו למכביר, הנה הוא פה אפילו ברגע הזה זמין לידי, מוכן להיכנע להוראתי המוזרה ביותר, מתרצה עבורי ובניגוד מוחלט לחוקי הפיסיקה מאט את מהלכו עד שאינני חש בזליגתו הקבועה והבלתי נמנעת, אספר הכול כמו שהיה, כמו שהדבר פחות או יותר נמשך עכשיו ובוודאי עוד יימשך, בשינויים קלים כאלה ואחרים ברוח הימים וההמצאות והתגליות, מאז ועוד לפני ימי אריסטו והיפוקרטס ואֶסקלפיאדס וגלֶנוס. כל עוד בני אדם יהיו רופאים לבני אדם אחרים, כל זמן שרופאים יהיו אנשים בשר ודם ולא רובוטים ממוחשבים שעוד יבוא יום וישכיבו, יבדקו, יאבחנו, ירשמו ויחדירו לתוך גופינו אצבעות פלדה קרות שכבר ניתן לראות פה ושם.

טוב, מובן שלא אוכל להעלות אלא מזער ממה שהתרחש סביבי וחשתי בתוכי. כבר עתה, עוד לפני שאני כותב את השורה הראשונה, אני יודע בעליל שאזכר בעוד ועוד דברים, אבל בסופו של דבר יהיה עליי להחליט לשים קץ לתוספות ולהערות, וביום בהיר אחד לכתוב את המילה "סוף".

אספר מה שהיה באולם הקטן והצר של ישיבות הבוקר, ובמסדרונות הארוכים, ובחדרי הניתוח הקרים תמיד, ובמרפאות הצפופות ובחדרי הלידה בין הזעקות. לא רומן, לא מסעות לארצות מרוחקות שמציתים את הדמיון, לא תחבולות וקנוניות סבוכות וגם לא ממש סיפורים, ואם יהיו שם מתים, הרי שזה למגִינת לב כולם ואיש לא פילל להם. יותר כמו עלעול באלבום תמונות שחלקן כבר מתחילות לדהות ושוליהן להצהיב, אלבום שעל כריכתו מודפס 'תמונות ממחלקת נשים', גלריה של אנשים שהסתובבו לנו בין הרגליים ואנחנו להם, כמו שאומרים, שבסוף אנחנו נוכחים שכמעט לא דיברנו איתם או רק בקושי כמה מילים פה ושם, שהתחככנו בהם שנים על שנים, זָקַנּוּ במקביל אף כי כל אחד ואחת על מדרגתו שלו, ואף על פי כן לא באמת למדנו להכיר.

האם אמרתי: מה שהיה? לא, נכון יותר לומר מה שראיתי אני, בעיניי, בעיני ראשי ובאלה הרכות יותר של רוחי, ומובן שזה עשוי להיות שונה בתכלית ממה שראית אתה, או הוא, או האחרים, או ממה שהיה באמת, או ממה ששזפה עין העורב כשהעז להתקרב וללפות בטפריו לרגע חולף את אדן החלון של חדר הישיבות ולהביט פנימה. כי יש לעמוד מהצד כדי להיטיב לראות ולהתבונן, כמו תמונה שחייבים לצעוד אחורנית, לקחת ממנה מרחק, כמו קו החוף ובתי המלון של תל אביב שתיטיב לראות כשאתה יושב על ירכתי מפרשית, בדמדומיו האדמדמים של יום קיץ, וגם אז, הכול עוד בעיני המתבונן.

ואני סבור שהעורבים באמת טובים בזה.

1

כמעט כל האגף היה שם, פרט לתורנים ולכוננים של אותו היום, ולאלה ששהו באותה עת מחוץ לארץ. במחלקות נותר צוות מצומצם של רופאים ואחיות. פה ושם נראו גם רופאים ממחלקות אחרות, פרצופים מוכרים. ואילו מהנהלת בית החולים הגיע רק נציג אחד, הלוא הוא הסגן החדש. קודמו הוותיק הושהה בסופו של דבר לאחר שוועדת החקירה שמונתה במיוחד לשם כך חשפה את אוזלת ידו ואת תפקודו הלקוי ביום ההוא של ההתקפה הכימית. האמת היא שהאנדרלמוסיה הייתה נחלת הכלל מקטן ועד גדול. המנהל עצמו, שהשכיל עוד קודם להטיל את הטיפול באירועים כאלה על סגנו, הושאר בתפקידו מבלי שדבק בו רבב.

לאחר שבוע בו חזאים, בקול מלא סיפוק עצמי כאילו בראוהו במו ידם, התנבאו למזג אוויר קריר במידת־מה לגבי העונה, דווקא היום הזה היה חם במיוחד. גם הלחות הייתה גבוהה מהממוצע. אחדים מהרופאים שבדומה לעורכי דין ראו במקטורן אחד מסמלי מעמדם כאשר שהו מחוץ למחלקה, נאלצו להסירו ולאחזו בידם. האחרים פשוט הזיעו בו בטיפות גדולות כבתוך חממה, מה עוד שלרובם היה זה מקטורנם היחיד והקבוע, וממילא חורפי ומאריג צמרי ועבה. האחיות לעומתם נותרו במדי עבודתן הקלילים והחינניים, לבנים מהמחלקות או ירוקים מחדרי הניתוח, ואלה בבהירותם החדירו בלא משים דוק שובב בתוך אווירת הנכאים.

ניכר בנוכחים שהצער הוא אמיתי ולא כזה שמדרך ארץ הפנים לובשים בבתי העלמין. אפילו בשורות האחרונות, הרחק מבני המשפחה, לא נשמעו הצחוקים החנוקים, דברי הלשון הרעה, ההערות והחוכמות המועברות לפעמים בלחישה מפה לאוזן דווקא במעמדים האלה, והבדיחות המשעשעות העולות בראש כאילו להכעיס. רבות מהאחיות לא עצרו את דמעותיהן ואלו ניגרו על הלחיים, גוררות ואוספות עימן אגלי זיעה ופירורים מפסי האיפור התוחמים את העפעף התחתון. רופאה צעירה אחת, דווקא מי שהתחילה בהתמחותה זה לא מכבר, התייפחה ממש, מצמידה חליפות לאפה ולזוויות עיניה ממחטת נייר מכודרת בכפה. בין הרופאים, גם אם נמצאו שניים או שלושה שהסתלקות כה בלתי צפויה עשויה הייתה לשפר את מיקומם בסולם הדרגות המחלקתי, ואף אם בשעה הקשה הזאת אולי אכן הסתננה לה בעורמה אל תוך יגונם המחשבה כי אפשר שתקדם אותם במשבצת, הרי שחיש סילקו אותה מעליהם כשם שמסלקים זבוב טורדני, והכול נשכו את שפתיהם או סכרו את פיותיהם כמו במאמץ עילאי לעצור התפרצות גלויה של כאב. ולמרות הכול, פה ושם גם בעיניהם הבריקה דמעה. ואפילו פניו של הרשקוביץ הקשיש, אשר תוויהם כמו נחצבו בסלע באזמל ופטיש, ונותרו תמיד כה אטומים למתחולל בנפשו, הרשקוביץ שקבר כל כך הרבה, שחררו קמטוט דקיק של צער.

כמו מרבית הנוכחים, הסתיר אדורָם קיביצר את עיניו מאחורי משקפיים כהים, אלא שמשקפיו שלו תאמו את צו האופנה יותר מאשר את צווי בתי הקברות. הוא עדיין נשען על קב, בגלל שבר שהביא עימו כמזכרת מחופשת הסקי האחרונה, וגם זה באלגנטיות. הצפיפות הצמידה כמו מתוך רשעות מכֻוונת את ערמוני ואת אלקבץ, בלתי מתחשבת באיבתם רבת השנים. עיניה של גבעולי, עצבנית כתמיד, מתנודדת מרגל צנומה אחת לשנייה, התרוצצו על פני הקהל כאילו תרות אחרי מישהו. לבסוף הן נחו על אָמִיר, שואלות, תובעניות, אך הוא נותר מושפל מבט, יציב, אינו שועה אליה.

סווֶטה מחדר הניתוח, שעד היום אחרי קרוב לעשר שנים מיום עלייתה שואלת את עצמה ברוסית מה היא באה לחפש כאן, עמדה בין חברותיה לעבודה בשורה השנייה, במקום ממנו ניתן לצפות היטב במהלך הטכס. למרות צער המעמד היא לא יכלה שלא לתהות שוב, בפעם האלף, מה לה ולארץ הזאת שמזיעים בה כל כך. הרי היא לא יהודייה ואפילו לא חצי־יהודייה. לא סבא ולא סבתא. למה נכנעה להפצרות של מישה, שבסוף הוא עצמו לא מוצא כאן עבודה, רק אלוהים יודע. מה היה לו כל כך רע בלנינגרד, ועוד אחרי ששבה להיות סן־פטרסבורג המפוארת, היא עדיין לא מצליחה להבין.

הספיקה להגיע לכאן בזמן אחרי הניתוח האונקולוגי השני, הרדיקלי. ביקשה סליחה מהאחות המסתובבת שהיא חדשה ולכן באמת לא הייתה צריכה להגיע לכאן, על שמשאירה אותה לבדה עם עובדת הניקיון לסדר את החדר לפני הניתוח הבא, לבשה בחטף חלוק לבן על הפיג'מה הירוקה, קפצה לסובארו, הדליקה את המזגן החדש עד למקסימום ודהרה לבית העלמין. שכחה אפילו להסיר מעל ראשה ולתחוב לכיס החלוק את מצנפת חדר הניתוח הפרחונית שלה. אין דבר, אולי מוטב שהשיער לא יתפזר, דווקא כאן בבית הקברות, חשבה. ואולי בכלל הוא צריך להיות מכוסה, כמו הרופאים שרובם שלפו כיפה מכיסם, שחורה, לבנה, או זו מהבר־מצווה המחולקת לרבעים בלבן וכחול.

סווטה משתמטת בדרך כלל מלהשתתף בהלוויות אבל לזו הרגישה שהיא חייבת לבוא. הייתה בליבה פינה חמה אליו. חמה מאוד אפילו. הרבה יותר מסתם כזו שחשים כלפי חבר לעבודה, במיוחד כלפיו שראתה יום יום מזה שנים, שחשה את חום גופו מבעד לחלוק כשמסתופפים סביב הבטן הפתוחה. איזה אסון, הייתה חוזרת וממלמלת בתוך עצמה בשפתה. נזכרה בקבורה של דוּדי שהתפוצץ לרסיסים בפיגוע, לפני ארבע שנים או משהו. כבר ארבע שנים... איך זמן עובר מהר, חשבה דווקא בעברית שלה. גם אז כל מחלקה... כאילו זה היה אתמול... הטכסים המוזרים שלהם...

אז, זאת הייתה לה הקבורה הראשונה שנכחה בה כאן בארץ. היא שונאת הלוויות. כשזה קרה לדוּדי היא הבינה פתאום שזה יכול לקרות בכל מקום, כאן, לכולם, לה, למישה, לאירנה הקטנה... ואז שאלה אותו שוב ושוב למה היו צריכים לבוא לכאן עם הילדה, מה הם עושים פה בכלל.

הסבירו לה אז שהקבורה היהודית היא בתוך תכריכים כי מעפר באת ואל העפר תשוב, אבל שאת ההרוגים מהפיגועים קוברים בארון, שלא יראו שלא נשאר מהם הרבה. היא הבינה היטב במה המדובר כשראתה בטלוויזיה את עדת העבדקנים באפודות הצהובות הזוהרות שציציותיהם מתנופפות לכל עבר, העטים כעורבים על שלדי האוטובוסים המעשנים עדיין, במה שהם קראו זירת הפיגוע. היא חשבה אז שמוטב היה לוּ אותם אנשים שבטח לא משרתים בצבא היו מתנדבים לשמור בפתחי האוטובוסים. אולי אז לא היו מתפוצצים בכלל. או פחות.

כשראתה באותו יום את הארון נישא בעמל רב - היא נזכרת שגם בהלוויה של דודי היה חם מאוד כאילו כל ההלוויות מכוונות דווקא לימים קשים כאלה - על כתפי אחים ורופאים של המחלקה כולל סרגיי מחדר הניתוח, תיארה לעצמה סווטה שמה שאלה עם הציציות שִיערו ששייך לדודי, חלקים ממה שנשאר ממנו, בטח הניחו בשקית קטנה מפלסטיק שסגרו בסרט או משהו כזה ומילאו את הארון בחול ובאבנים שיהיה משקל... אולי הגזימו קצת בכמות... הרי דודי דווקא היה צנום ולא גבוה במיוחד...

עתה סווטה מרגישה שהנה הדמעות עולות ועומדות לפרוץ מתוכה. היא מחטטת בכיסים לבדוק אם יש לה במקרה ממחטה. לא, אין. חרש היא מקללת. אבל הנה ידה ממששת את מסכת הנייר הירוקה שהסירה בדרך למכונית והכניסה מהר לכיס החלוק. היא מחליטה שלא לבכות. וכדי לא לחשוב על הנפטר היא אומרת לעצמה... עכשיו אני אראה בעיניים מה זו באמת הלוויה יהודית, ולא של פיגוע.

דוחפים את המת באלונקה כאילו מדובר בפצוע שעוד נשימה באפו, אלא שהראש מכוסה. לשנייה היא מדמיינת את תווי פניו המוכרים קרובים כל כך תחת אריג הטלית. הרי זה היה רק אתמול. מי יכול היה לשער... הוא כמובן ארוך יותר מהאלונקה... ובהרבה... חשבה שמורידים את האלונקה לבור בחבלים כמו שמורידים ארון, ומשאירים אותה שם. הרי גם כך המת ישוב אל העפר כמו שכתוב אצלם, אבל לא, ממש שופכים את הגופה לתוכו והיא מחליקה לה כאילו הייתה בובת סמרטוטים גדולה.

עכשיו היא מבינה למה שניים מהקברנים ירדו לשם. כדי לסדרה וליישרה עד כמה שניתן. ואחר כך מעלים את האלונקה. לשימוש חוזר. כמו שעושים לפעמים עם מכשירי ניתוח אף אם נועדו לשימוש חד־פעמי. ואיך בדיוק מחטאים אותה? תוהה אחות חדר הניתוח. סווטה חשה כמו כדור עולה בגרונה. הנה הדמעות שוב עולות. היא בשום אופן לא תרצה להיטמן כך, ולא תרשה גם שמישה...

עכשיו סווטה בוכה באמת. משחררת את דמעותיה. שוכחת אפילו לשלוף את המסכה כדי למחותן. חשה מסוחררת. דוק של זיעה דביקה מכסה את עור פניה. הדמעות כמו ראי עקום מעוותות את מראה המצבות שנדמות לה עתה כאילו הן מרקדות מול עיניה. כמו בבית הקברות ההוא שהראו לה בטיול לפראג. ידה המגששת אחורנית אחרי משהו להישען עליו כדי לא ליפול פוגשת באבן מצבה להיתמך בה.

החום נעשה כבד ומעיק יותר ויותר בשעה הזו של צוהרי היום. אבן המצבה לוהטת תחת כף ידה של סווטה. השמש יוקדת באמצע השמיים שעטו גוון אפור־מתכתי, מכה ללא רחם על הראשים. אנשים נשענים על האבנים, תרים אחר מקום להניח את כף רגלם במרווח הצר שביניהן, שלא תהיה מחללת קברים של אחרים. סווטה שואלת את עצמה היכן העצים, היכן הברושים הנישאים והקודרים של בתי הקברות הצופים על כל ההלוויות.

גלברמן ניצב ליד נצחוני. הם באו יחד במכוניתה החדשה. לא החליפו מילה כל הדרך. הביטו נכחם. סמוך לבית העלמין היה גלברמן הראשון להפר את השתיקה. הפנה אליה לפתע את ראשו וכדרך אגב, אמר בטון המיוחד המלווה בחיוך קטן ומריר שמאמצים בביקורים של השִׁבעה, כשמדברים על הנפטר:

"איזה אסון... איזה אסון... אני נזכר עכשיו... לא תאמיני. ישבנו הוא ואני, אולי לפני חודש, חודש וחצי. את יודעת איך הוא היה. לא מי יודע מה דברן, ופתאום הוא מספר לי סיפור מוזר: 'תקשיב, גלברמן,' הוא אומר לי, 'לפני כמה ימים אני יורד לי לאט בכביש הראשי של בית החולים, בין הבניינים, כאשר מפִּתחו של אחד מהם יוצא בחור צעיר וצועד מולי בחלוק לבן על מדים ירוקים. אִמרות החלוק הפתוח התנופפו ברוח. רופא צעיר מאוד, ממש ילד תמיר ודק גזרה. מלא חיוּת, מלא מרץ. הוא הולך ומתקרב לעברי בצעדים מהירים, נמרצים. סטטוסקופ היה תלוי לו ברישול על צווארו. בחור צעיר, לא יפה ולא מכוער, בעיקר צעיר, צעיר...' - הוא חזר כמה פעמים על המילה הזאת - 'צעיר... כן, שופע אנרגיה של חיים. חשבתי לעצמי שאולי יצא מניתוח שביצע לראשונה וזכה עליו לשבחים או מפגישה מקרית עם אישה שהציתה בו ניצוץ והוא סמוך ובטוח שיפגוש בה שוב בקרוב. הבטתי בו היטב... ואז כשהתקרב... הכרתי אותו מיד...' תשמעי טוב מה שהוא אמר לי, נצחוני. אז, קשה היה לי להאמין שזה יוצא מפיו... הוא אומר לי: 'אתה יודע מה גלברמן... זאת הייתה כנראה הזיה בהקיץ! פשוט חלמתי. בטח הייתי עייף או משהו... אבל הצעיר הזה היה אני. אני לפני עשרים־עשרים וחמש שנה. ראיתי את עצמי כמו מבעד למראה שהחזירה אותי אחורה בזמן. כמעט כל החיים המקצועיים שלי חצצו בינינו, אני שפסעתי לאיטי בכבדות והצעיר הזה שבא מולי בצעידתו האנרגטית והמהירה...' מה נִצחוני? לא להאמין, הא, אבל ככה בדיוק הוא אמר לי... מוזר, לא? האם כמו תחת סם כלשהו התאפשר לו לראות בהקיץ את עברו? לא יודע. אני שתקתי. מה היה לי להגיד? לא יצאה לי אפילו איזו בדיחה שקשורה לעניין. אני נשבע לך שאם זה היה מישהו אחר הייתי מתקשר מייד לפסיכיאטריה. אבל כשזה בא ממנו, את הרי מכירה אותו... אני מתכוון הכרת אותו."

"באמת? עכשיו כשאני חושבת על זה? זה ממש מתאים לו. תמיד היה בו משהו מוזר, דיכאוני אפילו," אמרה נצחוני אחרי שתיקה קצרה בעודה בוהה בכביש המתפתל.

לפתע, ממקום קרוב לבור, סמוך לבני המשפחה שנתכנסו זה לזה עד כי היו כמעט למִקשה אחת שחורה ומתייפחת ללא קול, עלתה ונשמעה מתנגנת, מסתלסלת, תפילתו הניחרת של החזן.

על הקבר הפתוח נישאו שני דברי הספד. תחילה של סגן מנהל בית החולים ואחריו של מנהל האגף. הראשון, שלא הכיר כמעט את המנוח, קרא מנייר ששלף מכיס מקטורנו לאחר שהרכיב על אפו משקפיים שהיו תלויים בשרוך סביב צוואר עבה ונוטף זיעה. את עניבתו המפוספסת בגוונים צרחניים של סגול וצהוב פרם מזמן ועתה הייתה תלויה לו ברישול תחת הצווארון, מעט באלכסון. הוא הפליג כצפוי בשבחי המת. קילוסים נדושים, חבוטים, כמו תפורים בחיפזון מחוט גס, שניתן לסגלם כמעט לכל רופא שנפטר באשר הוא בתוספת אי אילו תיקונים קלים כמובן, כאלה שעושים בכל חליפה שקונים מן המוכן.

מנהל האגף היה ייחודי לאין ערוך בדבריו. הוא ניחן באומנות הדיבור עד כי נדמה שרכש פעם את כל תורת הנאום על מכמניה ומשקלותיה מדֶמוסתֶנס בכבודו ובעצמו. אך בניגוד לנואם המהולל לא נאלץ למלא פיו בחצץ על מנת ללמוד את אומנותו. הדממה המוחלטת הופרעה מידי פעם רק ברחשי נהי המשפחה, שהיו צנועים ועצורים. תאנייתו קלחה מאליה כאילו מהלב, בלי שנעזר ברשימות מוכנות מראש. במשפטים שקולים, בקול שקט, בשפה צחה, במינון נכון של פנייה למשפחה השכולה ולקהל על אגפיו, תיאר בפרטים עד כדי טרחנות כמעט את שלבי התקדמותו המקצועית של המנוח, מתקופת לימודיו, התמחותו, ועבודתו במחלקה עד ליום פטירתו. הכול הבינו מן הסתם שמרמלשטיין, הפרופסור, מצא זמן לתחקר, בעדינות ובהתחשבות, את האלמנה.

הוא שיבח את התכונות שהיו לו כאדם וכרופא, וידע, בניגוד בולט לקודמו, לפסוח על אלה שהנפטר לא נתברך בהן. ואף על פי כן לא עלה בידו להשתחרר אפילו לרגע אחד מהנימה הרשמית, מהצליל החד והמתכתי משהו שאפיין את קולו, ולהחדיר ולוּ קורטוב של רגש בין השורות. לאוזניים מסוימות נשמעו הדברים כמו מצגת איכותית של תוכנית מִתאר בפני ציבור מנהלים. לאחרים הם ממש הזכירו את אלה שנשא בטכס ההלוויה של דוּדי, לפני ארבע שנים.

אפשר שרבים בקהל אשר נכחו בישיבת הצוות עתירת המשתתפים של שלשום בבוקר חייכו לעצמם באירוניה. ייתכן שזה מה שלחש גלברמן לאוזנה של נצחוני, וזה מה שהעלה פס של חיוך דק ומריר על שפתיה. לא יכלו שלא להיזכר במחלוקת הקשה שנתגלעה לפני ימים מספר בישיבה בין המנהל לבין המנוח, שלא נעדרו ממנה סממני האיבה, או אולי פשוט רק חסרונה של אהדה, שאף אם היו כבושים רבצו תמיד ביניהם, ולא עמוק מדי מתחת לפני השטח.

ההספד של מרמלשטיין התארך תחת השמש הקופחת, והיה כמעט לנאום. אך אף במשפט הפרידה האחרון נעדרה ממנו המיית הלב המרגשת. הכול נשמו לרווחה כשהסתיים.

כמה רופאים עמיתים אחזו זה אחר זה באת של החברה קדישא, בחום הלוהט, והוסיפו כל אחד את תרומתו לתלולית העפר הנערמת. ערמוני עמד ובהה נכחו. אלקבץ איכשהו הצליח להתרחק ממנו בעת ההספד של מרמלשטיין. לידו עמד עתה אבי עם שרוולו הריק. מאחוריהם הציץ ראשה המקורזל של גבעולי. סווטה שמה לב שמכולם, אָמיר לבדו עשה עבודה רבה עם האת כאשר קיבלו לידו. ייתכן שהיו ששאלו את עצמם אם לא ראוי שיצעדו צעד אחד קדימה ויאמרו כמה מילים, מילים לא מתוכננות שיוצאות מהלב, הרי הרוב היו מקורבים אליו והכירוהו יותר ממרמלשטיין המנהל ובטח הרבה יותר מאשר ההוא מההנהלה, אך איש לא מצא את המילים, לא זע ולא נע, ולרגע או שניים התיישבה לה דממה מעיקה.

עיני כולם היו מקובעות על הקבר הטרי, מלבד אָמיר שהפנה את ראשו לכאן ולכאן, כאילו תר אחרי משהו או מישהו.

גלברמן עמד מן הצד, מתבודד מעט מהאחרים. החיוך המתמיד, הממזרי, כאילו הוא לעולם נהנה מהלצה שהוא מספר לעצמו, נעלם מפניו עד שכמעט לא ניתן היה להכירו.

האחראי על ההטמנה, דליל זקן ומסולסל פאות, דקלם בנשימה

אחת את בקשת הסליחה והמחילה המסורתית על כל משגה שלא נעשה. הוא גם שחרר את המנוח מחברותו באגודות שונות, צעד חשוב ומועיל לגבי מרבית הרופאים, מבלי לדעת שדווקא לקוחו זה סלד מהן סלידה עמוקה. אחר כך הונחו הזרים עטורי הסרטים השחורים - שניים, האחד מטעם הנהלת בית החולים והשני מטעם האגף.

התור למשפחה שהסתדרה בשורה כמעט חזיתית בסמוך לקבר הטרי היה ארוך והתקדם באיטיות. על אף עומס החום לא התכוון איש לעזוב את המקום בטרם ילחץ יד וילחש מילת ניחומים. שניים או שלושה שהרגישו קרובים יותר אימצו את האלמנה ואת היתומים אל ליבם. המנהל היה הראשון לעשות זאת, כאילו היה זה חלק בלתי נפרד מחתימת נאומו.

כשנגמר הכול מיהרו אל מכוניותיהם דרך טורי המצבות הארוכים. השיש והשחם נראו כאילו מתאיידים באוויר בשמש הלוהטת של צוהרי היום, קווי מתארם מתעממים כמו בחזיונות תעתועים הנגלים לעיניהם הכלות של התועים במדבר. עד מהרה לא נותרו ליד ערימת העפר על זֵריהָ אלא בני המשפחה והקרובים ביותר.

**

גוֹני פרומצ'ק, מזיע וקצר נשימה, שזכה רק לאחרונה לקבל מִשרת ממלא מקום של מנהל יחידה חרף גילו המתקדם - הכול יחסי כמובן, שכן פחות מעשרים שנה קודם לכן, כאשר ביקר בבית חולים ידוע באמריקה שם התעניין בתת־התמחות, פלט לעברו בחיוך סלחני מנהל המחלקה שלא היה בוגר ממנו בהרבה, תוך טפיחה על השכם שהייתה יותר פטרונית מידידותית ובשארית מבטא עיקשת שהסגירה את מקורו הישראלי: "quite an old guy to start fellowship my friend" - בסופו של דבר ויתר פרומצ'ק על כל העניין אולם המשפט הקטן הזה שהִזקינוֹ באחת רדף אותו עוד שנים כתזכורת עגומה לתחושת הכישלון שבוויתור. כבתהלוכה עגומה חלפו מצבות האבן זו אחר זו, לבנות ושחורות, מול עיניו בצעידתו החפוזה. הרהורים נוגים וכואבים תקפוהו, כמו חיצים הנשלחים מהן, על ארעיות החיים, על אפשרות סופם הבלתי צפוי. כל האבנים החקוקות האלה, חלקן מחוקות כמעט, חורבות של זיכרונות נושנים, עיר שלמה של מתים לדורותיהם... היש ביניהם מישהו שלא שגה ולו פעם אחת באשליה כי יחיה לנצח, שלא הדחיק לאיזו פינה את המודעות המופיעה בגיל הבוגר להֱיוֹת הזמן שהוענק לנו שאול ומדוד? שאל פרומצ'ק את עצמו. ואף על פי כן... המרדף הזה כמו של אחוזי טירוף אחרי הכבוד וצבירת הממון... אחרי נכסים קיקיוניים שיחיו הרבה אחרינו... כמה מהשלדים המתפוררים כאן מתחת לאבנים האילמות, מהשמות החרוטים בזהב, נפלו שדודים כי כלתה נשימתם בתוך מרוץ המרתון הזה, וכמה מהם החזירוה יום אחד בלבד לאחר שהגיעו למטרה המיוחלת. צבירת ממון? הישגים...? הצלחה...? הבל הבלים. וכמה זמן עוד נותר לי, לי גוני פרומצ'ק...? אני הרי מבוגר ממנו בכמה שנים טובות.

בצאתו דרך שער בית העלמין זכה פרומצ'ק לחצי מענה על תהייתו. ראש בעל שיער מדובלל ופאות מסולסלות ארוכות, שנראה כאילו חוברו לכיפה סרוגה גדולה שהייתה פעם לבנה, הושיט לעברו ממקום מושבו על המרצפת יד גרומה, שחורת ציפורניים, לנדבה. אף שגוני חלף על פניו מבלי להתעכב ומבלי לתת לו דבר, הספיק לשמוע כמו מתוך הקלטה: תודה אחי, אלוקים ייתן לך חיים ארוכים.