נשף מסיכות מפתה

1

הקו המנחה שצוין בהזמנות המוזהבות לנשף המסכות הנודע ביותר של סידני בשנה זו היה "רומנטיקה, תעוזה, פיתוי..."
יש, יש, ויש, חשבה רובי לעצמה כשהיא מחניקה פיהוק ומעניקה חיוך ששידר, כך היא קיוותה, שהיא נהנית נורא מהחיים, ולא הלוואי שהייתי שותה את כוס הריזלינג הזה בבית, על הספה הנוחה שלי, מול הפרק האחרון של חוק וסדר כשאני לבושה בפיג'מה נוחה.
רובי המשיכה להרהר בכמיהה תוך התבוננות בהמון שמילא את אולם הנשפים המקושט.
נשף מפואר הוא המקום האחרון שבו היא רצתה להיות בתום שבוע עבודה מתיש של כשמונים שעות, שרק הלך והידרדר בהתמדה, ועוד יותר מזה, היא עדיין נדרשה לתת כמה שעות. אבל היא הייתה כאן כדי לתמוך באחותה, כך שלקום ולעזוב עדיין לא היה בגדר אופציה.
היא חשבה שממילא זו הפוגה מבורכת מחיי היום-יום שלה, עם הישיבה האינסופית במשרדה הקטנטן, שממנו היא מנהלת את כל המלחמות החשובות שלה. מתי עוד יזדמן לה לבלות בחברת כל המי ומי של עולם התיאטרון, בבית מידות בן הרבה מיליונים, בפרבר היוקרתי פוינט-פייפר, עם נוף שאין שני לו, של מפרץ סידני, מעבר לבריכת אינסוף יפהפייה?
לכל מקום שאליו היא הפנתה את מבטה, רובי ראתה אורחים בתחפושות מורכבות ומרהיבות, בצבעים עזים, מסתובבים להם ומשוחחים בפרץ של התלהבות. זה היה כמו לשוב אחורה בזמן, עם כל הנשים בפאות ובמסכות, שלגמו שמפניה מגביעים אלגנטיים במידה שלא תיאמן, והמשקה נצץ כמו זהב נוזלי באור של אלף נברשות בדולח. ציורי פרסקו של כרובים ומלאכים השקיפו מטה מהתקרה, ומימיו האפורים כפלדה של מפרץ סידני הנודע בהקו מעבר לדלתות הזכוכית הענקיות כדי להזכיר לכולם שבעצם הם עדיין בסידני, ולא מבקרים באיזה ארמון ונציאני על גדות התעלה הגדולה, במהלך קרנבל.
רובי סידרה בדיסקרטיות את קו המחשוף של שמלתה הצמודה, שהתעקשה לגלוש למטה ולחשוף טיפה יותר מכפי שהיא רצתה. היא הייתה אמורה להיות מחופשת למארי אנטואנט, אבל המראה על הקיר העידה שהיא נראית יותר כמו בו-פיפ הרועה הקטנה – על סטרואידים, מה שגרם לה להודות לאל על כך שפניה מוסתרים היטב מאחורי מסכת תחרה שחורה מסוגננת מאוד.
"את יודעת שאני ממש מעריכה את זה שבאת איתי הערב, נכון?" מלמלה מולי.
בגלל המוזיקה שניגנה התזמורת בת עשרים הנגנים ולכוכבת הפופ הנודעת מאוד שהשמיעה בקולי קולות את להיטה האחרון, רובי הייתה חייבת להתכופף לעבר אחותה כדי לשמוע את דבריה.
"אני נהנית פה," היא בילפה מפני שלא רצתה לגרום למולי להרגיש אשמה על כך שכפתה עליה להתלוות אליה. מולי הייתה בעיצומו של ניסיון ללכוד את עינו של במאי מבוקש מאוד כדי לשכנע אותו שהיא ממש חייבת לככב בהפקה ההוליוודית הענקית הבאה שלו. מולי הייתה בוגרת בית ספר למשחק, והיא כבר הופיעה בלא מעט הפקות תיאטרון ובתוכניות טלוויזיה קטנות עד בינוניות, ורובי תעשה הכול כדי לעזור לאחותה הקטנה להגשים את חלומותיה.
"לא נכון, את ממש לא," השיבה מולי ומשכה בכתפיה בחביבות. "אבל אני מעריכה את הניסיון שלך לשקר. אני גם פועלת תחת הוראות ברורות לוודא שאת משתחררת קצת, ולשם שינוי עושה חיים."
"תני לי לנחש." רובי העניקה לאחותה את המבט הזה, בידיעה ברורה מאין בדיוק הגיעו ההוראות הללו. "אימא הורתה לך למצוא לי בחור נחמד שבו אוכל להתאהב כדי להעניק לה כבר הרבה נכדים." בזה לא היה שום חדש. "אבל זה לא הולך לקרות, ורק למען הפרוטוקול, אני נעלבת מאוד מהרמיזה שבדרך כלל אני לא משתחררת ועושה חיים, כי אני כן. כל הזמן!"
"הו, אני רק רמזתי את זה?" מולי העמידה פנים מופתעות. "התכוונתי לבטא את זה בצורה מאוד ברורה."
"הא-הא." רובי הצרה את עיניה באיום. "אני יודעת איך להירגע." הרי היה לה שיעור יוגה מתוכנן למחרת בבוקר, לא? "וגם איך לעשות חיים."
"את עובדת," תיקנה אותה מולי. "אבל זה בסדר. היום אני אשקה אותך בלי סוף ואוודא שתפגשי איזה גבר יפה תואר, גבה-קומה ואפל, להעביר איתו את הערב."
רובי העוותה פנים. כמו שכל פרקליט שמכבד את עצמו ודאי יודע, עבודה בסוף השבוע היא עניין טבעי לגמרי, בעיקר כשיש לך תיק משמעותי, ורובי החלה לטפל באחד התיקים הגדולים ביותר בקריירה שלה, כך שגברים לא היו כעת בראש מעייניה. אם בכלל היו אי-פעם.
"בכלל אי אפשר לדעת אם גבר הוא נאה או לא כשהוא עוטה מסכה," ציינה רובי, "ואת כבר יודעת שאני לא דוגלת במנטרה של אימא, שאישה אינה שלמה אם היא אינה תלויה על זרועו של איזה גבר."
"אימא שייכת לדור הקודם," הסכימה איתה מולי. "את לא יכולה להאשים אותה בזה."
"אני לא מאשימה אותה בשום דבר. רק שאין לי כוונה ללכת בדרכיה."
"בזה שבכלל לא תצאי עם אף אחד?"
"אני כן יוצאת," התגוננה רובי, תוך תחיבת קווצה סוררת של שערה הבלונדיני בחזרה אל מתחת לפאה הלבנה התפוחה. "כשיש לי זמן פנוי."
מולי זיכתה אותה בגלגול עיניים טוב מזג. "הפעם האחרונה שיצאת עם מישהו הייתה כשדינוזאורים עדיין הסתובבו פה על כדור הארץ."
הדימוי הזה הצחיק את רובי. "אני לא רומנטית כמוך או כמו אימא. אני לא רואה את 'האחד' בכל גבר שמסתכל לכיווני."
"זה כיוון שאת לא נותנת סיכוי הוגן לאף אחד. את מוצאת איזשהו פגם בכל אחד מהם וממהרת לעבור הלאה. אבל ברצינות, רוּבס, רק בגלל שאבא עזב את אימא לטובת אישה אחרת זה לא אומר שכל גבר יעשה לנו את זה."
רובי לא יכלה להכחיש שהנטישה של אביהן הפכה אותה לטיפה צינית בנוגע לעניינים רומנטיים, אבל זאת לא הייתה הסיבה היחידה. מניסיונה, גברים רוצים מנשים יותר מכפי שהן מוכנות להעניק, והיא עדיין לא פגשה את הגבר שיאתגר את התיאוריה הזאת שלה.
כולל סם ונטורה.
בעיקר סם ונטורה – אפילו שכעת הוא גיסה של חברתה הטובה ביותר.
ולמה בכלל השם שלו קופץ לראש שלה כל פעם שהשיחה גולשת לנושא של גברים ונישואים? הוא בכלל הגבר האחרון שעליו היא צריכה לחשוב בהקשר הזה. לפני שנתיים הוא הקסים אותה ונישק אותה עד כמעט אובדן חושים, ואז הבטיח לה שיתקשר אליה אך לא עשה זאת מעולם.
לא שהיא הייתה צריכה להיות מופתעת. היא התרשמה מהמראה הטוב שלו ומהשיחה האינטליגנטית שהם ניהלו, אך אף אחד משני הדברים הללו לא מעיד בהכרח על נימוסים טובים ואופי מהוגן באמת. לפחות מבחינתה!
אלוהים, היא עדיין הסמיקה בהיזכרה איך היא העזה להזמין אותו לעלות לדירתה לקפה.
קפה!
היא יכלה באותה מידה להגיד לו למיטה וזהו זה.
זה שהוא לא צלצל, והתמונה שלו שהיא ראתה, מהיום שלמחרת כשזרועו כרוכה סביב מישהי אחרת, באיזה משחק פולו, הבהירה לה סופית שגברים לא שווים את כל המאמץ. ומה שהיה הכי גרוע בשביל רובי זה שהיא כן נפתחה אל סם באותו ערב. איתו היא הורידה את מחיצות ההגנה שלה, כמו שלא עשתה מעולם לפני כן, ועוד יותר מכך, היא הייתה בטוחה שהיה ביניהם איזה חיבור. משהו שמעבר לחיבור הגופני.
שוטה שכמותה.
נודע לה, דרך עורכת דין שהגיעה לביקור מאל-איי, שלסם יצא שם של פרחח מקסים, שקזנובה היה נראה לידו כשה תמים. דבר שבו היא לא התקשתה כלל להאמין בלב שלם אחרי הקלות שבה הוא כמעט פיתה אותה באותו ערב. הוא גרם לה להרגיש כמו בת שמונה-עשרה מוקסמת, שבויה בעבותות ההתאהבות הראשונה שלה, לא מניחה את הטלפון שלה מידה במשך שבוע שלם בהמתנה לשיחה שהוא מעולם לא התכוון לעשות.
תגובתה העזה כלפיו הייתה מה שהפחיד אותה כמעט עד מוות, מפני שהיא הייתה בטוחה תמיד שהיא חסינה לגמרי מפני השטויות הרומנטיות ששלטו בחיים של אימהּ. בעצם היא חשבה שעליה להודות לסם על כך שלימד אותה שזה לא המצב. שהראה לה שאם היא לא תיזהר, היא עלולה להתפתות על ידי פרצוף חמוד וגוף שרירי, בדיוק כמו כל אחת אחרת.
לא שהיא ממש תודה לו. היא לא רצתה שום קשר נוסף איתו. הוא היה גדול מדי, גברי מדי, ובהחלט מרוצה מעצמו יותר מדי בשביל שיעניין אותה. ואת זה בדיוק היא קיוותה שעלה בידה להבהיר לו באופן שבו היא התעלמה ממנו לחלוטין בחתונה של מילר וטינו, לפני שנה.
"אני לא חושבת שכל גבר הוא פ"ר," היא הכחישה כעת באוזניה של מולי, בהשתמשה בראשי התיבות שלהן לפחדן רגשי. "אבל אני כן תוהה איך זה שאנחנו בכלל אחיות. את כמו שלגיה. את מדברת עם כל בעלי החיים ביער ומדלגת לך בשדות פורחים, בעוד שאני – "
"המלכה המרושעת," השלימה מולי במקומה. "רק שאת לא מפחדת להזדקן, את מפחדת ממחויבות."
"אני לא מפחדת ממחויבות."
גבותיה של מולי התרוממו מעל המסכה הלבנה שלה, כאילו היא רצתה לומר לה אני לא נכנסת שוב לכל הוויכוח הזה. אבל זה לא היה נכון.
"אני זהירה," טענה רובי כנגדה. "אני לא חשה שום צורך לקפוץ לתוך משהו לפני שיש לי אפשרות לבחון אותו מכל הכיוונים."
"את לא אמורה לבחון אהבה," צחקה מולי. "את מרגישה אותה. את חווה אותה. את חיה אותה."
רובי נרעדה. "את, אולי. לא אני." ומה מולי הייתה אומרת, היא תהתה בליבה, אם היא הייתה יודעת שרובי אפילו לא הלכה עד הסוף מעולם, עם אף גבר? שהיא לגמרי תמה עדיין, כמו איזו בתולה מהתקופה הוויקטוריאנית!
קול תרועה רמה משך פתאום את תשומת ליבה, ומולי צחקקה כשברבור מרוגז חצה במרץ את הקהל הרב והחל לנקר את הגדילים המוזהבים של שמלתה של אישה אחת מופתעת מאוד. האישה נרתעה אחורה, והייתה מועדת אלמלא הגבר שעמד לצידה הרים את ידו במהירות ותפס אותה.
רובי הרגישה את נשימתה קופאת בריאותיה למראה קומתו הגבוהה של הגבר וכתפיו הרחבות, הזווית של ראשו האצילי והרעמה של שערו הכהה שהיה מעוצב בתספורת שכבות משוחררת שיכלה להגיע רק ממספרת עילית יוקרתית מאוד.
"הו, אללי," מלמלה מולי. "את רואה את הדבר הזה?"
רובי התבוננה בעת שהגבר, במסכת ברונזה גברית מאוד, הדף החוצה את הציפור הנרגזת ושב כדי לבדוק אם האישה בסדר.
"הוא יפהפה," הוסיפה אחותה באנחה.
"אין לך שום אפשרות לדעת את זה," גערה בה רובי. "הוא עוטה מסכה שמסתירה לו את כל הפנים."
"הוא מחזיק את עצמו כמו גבר שלא צריך בכלל להיות יפה-תואר, ובכל זאת יודע שהוא כזה. רק תראי את הכתפיים האלה – "
"כריות."
"והאופן שבו ירכיו ממלאות את מכנסי החליפה הכהה שלו. שם אין שום כריות, אני מנחשת."
למרות כל מחאותיה של רובי, הצדק היה עם מולי – האיש שפע עוצמה וביטחון עצמי, וסנטרו הרבוע, עם עורו השחום והחלק ופיו החושני, העידו שכפי הנראה הוא באמת יפה תואר מאחורי המסכה שהייתה בגוון של ברונזה. היה בו גם משהו מוכר מאוד...
זה לא הוא, היא הרגיעה את עצמה כשעיניה בוחנות את האופן שבו שפתיו התעקלו בחיוך שהיה ציני בחלקו וסקסי בחלקו השני, בעת שהאישה המאושרת אחזה בזרועו ולחשה באוזנו דבר מה.
לא ייתכן שזה הוא. סם ונטורה מתגורר באל-איי, ואפילו אם הוא מבקר בסידני, מה יש לו לעשות בנשף מסכות שמארגנים אנשי התיאטרון?
טוב, הוא לא יהיה פה, היא חשבה בהיגיון. זה רק הדמיון שלה שעובד שעות נוספות ומשטה בה. שוב. "יש רק דבר אחד שגברים כאלה רוצים מאישה," היא אמרה למולי בפסקנות מתנשאת.
"אני יודעת," נאנחה מולי. "נראה לך שהוא ירצה את זה ממני?"
"מולי!"
נחסך מרובי הצורך להזכיר לאחותה שהיא רק סיימה לאחרונה קשר עם חבר חסר תועלת וממש אינה זקוקה לעוד אחד כזה, כשאחת מחברותיה של מולי ניגשה אליה. מוטרדת עדיין מהאופן שבו הגבר כהה השיער הזכיר לה את סם ונטורה, רובי הציעה לגשת אל הבר, שם נמזגו קוקטיילים לטעמם של האורחים.
"קוסמופוליטן," הזמינה מולי.
"גם לי," אמרה חברתה.
היא הותירה אותן להתקשקש להן ושמה פעמיה אל הבר המוזהב שנראה כמו חלק קבוע באולם, אבל הובא כפי הנראה מאיטליה במיוחד לכבוד הערב הזה.
היא נאנחה בהצטרפה אל התור הארוך לפני הבר. מולי ממש האמינה שהאהבה ממתינה לה מעבר לכל פינה, בעוד שרובי סברה שסכנה אורבת שם. היא לא חיפשה לעצמה רומנטיקה וחיים של אושר ועושר לעולם ועד. היא עבדה קשה מדי כדי לזכות בעצמאות שלה, ולא היה לה שום רצון למסור אותה לידיו של איזה גבר שבוודאי יצפה ממנה להתפשר בכל תחום רק כדי לנטוש אותה בבוא היום בלי להעיף מבט אחורה. גבר מסוגו של אביה. ומסוגו של סם ונטורה.
לא, זה לא הוגן. אולי היא לא מחבבת כל כך את סם, אבל היא גם לא מכירה אותו מספיק בשביל להעמיד אותו לצד אביה, מהבחינה הזאת. ובכל זאת, למה לתת לגבר שממש רשום לו שובר לבבות על פניו הנאים מדי הזדמנות להוכיח את היותו כזה? ולמה היא עדיין בכלל חושבת עליו? היא תהתה בזעף.
אהבה הופכת נשים נבונות לפסיכיות שדורשות אשפוז, את זה היא בהחלט ידעה. רק תראו איך היא עצמה הייתה אחרי נשיקה אחת עם הגבר הזה באותו ערב נמהר. הוא משך אותה לזרועותיו אז, והיא כמעט איבדה לגמרי את כבודה העצמי, ביחד עם תחתוניה! לא שהיא הייתה מאוהבת בו, אבל היא בהחלט חשקה בו, ודי בהחלט היה בזה כדי להותירה ערה בשעות מאוחרות מאוד בלא מעט לילות שלאחר מכן.
"מצטער, יקירתי," זמרר לו קול גברי, קרוב מדי אל אוזנה השמאלית, מייד אחרי שמישהו נתקל בה מאחור. רובי הציצה אחורה וראתה ארבעה טיפוסים ססגוניים במסכות סטייל זורו, שעיניהם היו מכוונות ישר אל המחשוף שלה.
מקורי מאוד, היא חשבה לעצמה והפנתה את ראשה בחזרה כדי להתעלם מהם באופן די מופגן, בהמתינה עד שהאישה שלפניה בתור תאסוף את המשקאות שהזמינה. אם יש לקח משמעותי אחד שרובי למדה מההתבוננות באימהּ לאורך כל השנים הללו, זה היה לא לתת לרגשותיה להשתלט על מחשבותיה. רק שוטים קופצים מהר מדי קדימה, ולאחר מכן הם מצטערים לא פעם על התוצאות.
"אז אמרתי, את שומעת, בובה," אמר בנימה משועשעת די מוגזמת הבחור שנתקל בה מאחור. "את רוצה את זה, את יודעת איפה זה נמצא. קדימה, על הברכיים."
בני לווייתו הריעו לו כאילו היו תלמידים זחוחים של איזה בית ספר פרטי יוקרתי במסיבה סודית בבית אחווה, לא אורחים באירוע יוקרתי. רובי גלגלה עיניים. נערים שמתחפשים לגברים, היא חשבה לעצמה, והקשיבה רק למחצה בעת שהם המשיכו להחליף סיפורי גבורות על כיבושיהם המיניים – שבפירוש נשמעו מופרכים מכדי שניתן יהיה להאמין להם.
"חכו עד שתשמעו את זה," אמר אחד מהם בקול חרישי. "מייקל התחיל עם הבחורה הזאת באחד הערבים האחרונים, ותקלטו את זה – " הפרחח עצר כדי להעצים את האפקט, "הוא אומר שהוא נישק אותה, ואפילו לא קלט שהיא האקס שלו, עד שהיא החטיפה לו סטירה ואמרה לו שהם נפרדו לפני חצי שנה. מסתבר שהיא שינתה את התספורת שלה, וגם עשתה הגדלת חזה."
"אלוהים, הלוואי והיו לי החיים שלו," ייבב קול מרושע מאחור. "הוא ממש חיה רעה."
לפני שהיא הספיקה להעניק להם מבט מלא בוז, קול אחר התערב בשיחתם. קול עמוק, קטיפתי, שהיא הקשיבה לו במשך ערב אחד שלם לפני זמן רב מאוד.
"הוא אידיוט," אמר הקול. "אף גבר לא שוכח אישה שהוא נישק. לפחות לא אם הוא גבר בעל איזה שמץ של יושרה."
ליבה של רובי צנח, ועורה נשטף בזיעה קרה מתחת לאיפור. לא ייתכן שזה הוא. פשוט לא ייתכן!
"מה אוכל להציע לך, גברתי?"
היא נבהלה מהשאלה, ובהתה בברמן באטימות מוחלטת.
"לשתות," הוא ניסה לסייע לה, בהחוותו אל המבחר העשיר של בקבוקים ססגוניים על מדף השיש שמאחוריו.
"מצטערת." רובי כחכחה בגרונה והכריחה את עצמה להירגע. "אני רוצה..." היא קימטה את מצחה, ניסתה להיזכר מה מולי והחברה שלה ביקשו. "אני רוצה שני קוסמופוליטן וכוס אחת של יין לבן."
"ריזלינג? שרדונה? שאב – ?"
"החזק מביניהם," קטעה אותו רובי. ותעשה את זה זריז, בבקשה. כפות ידיה היו מיוזעות, והיא ספקה אותן יחדיו, בהכריחה את עצמה לא להסתובב אחורה כדי לבדוק למי שייך הקול הזה, הסקסי יותר מכפי שקול צריך להיות.
למרבה המזל, היא לא שבה לשמוע אותו עד שהברמן שב לבסוף עם המשקאות. היא העניקה לו חיוך של הקלה וחטפה אותם מהדלפק.
בראש מורכן היא הסתובבה והייתה נתקלת ישר בצידו של אחד הפרחחים אלמלא יד גברית נורתה קדימה לפניה. המשקאות השתכשכו כנגד דפנות אחת הכוסות שבידה ועיניה טסו ישר למעלה, לפגוש זוג עיניים חומות מודאגות.
עיני פיתוי חומות של חדר מיטות, עם ריסים שחורים עבים.
הדופק שלה דהר בקצב פראי. זה היה הגבר במסכת הברונזה. הגבר גבה-הקומה עם הכתפיים הרחבות מעבר לכל היגיון והרגלים הארוכות. זה שהציל את האישה מהברבור שהתכוון לטרוף אותה. זה עם השיער בצבע שוקולד כהה, שהיה מסורק אחורה בגלים לא מסודרים, בדיוק כמו ששערו של סם היה, עם הפה שממש הזמין נשיקה, שהיה ממוקם מעל לסנטר חלק שנראה כאילו נחצב בשיש. בדיוק כמו זה של סם.
מטען של חום נוזלי ניצת עמוק בתחתית האגן שלה, שלח להבות של תחושה שהתפשטו החוצה, בדיוק כמו אז, בפאב האופנתי ההוא, לפני שנתיים. בדיוק כמו בחתונה של מילר, לפני שנה.
זה לא הוא, היא ניסתה לשכנע את עצמה. זה לא הוא. זה לא הוא –
"סליחה על זה." צל של חיוך עצל ריחף בזוויות שפתיו. "המכר השוטה שלי לא הסתכל לאן הוא הולך."
רובי קפאה, והאי-קיו שלה צנח במאה נקודות בערך. האיש שבשום אופן – אנא, אלוהים – לא היה יכול להיות סם ונטורה, הטה את ראשו ולא הסתיר את פליאתו משתיקתה המתמשכת. מבטו ירד אל שפתיה, ומשם עוד למטה, עד שנעצר על המשאות שהיא החזיקה לפניה בצורה מאוד לא יציבה. "את צריכה עזרה כדי לקחת אותם בחזרה?" מבטו האפל שב ופגש את מבטה. "אשמח מאוד לסייע."
תוך נזיפה בעצמה, בתוך ראשה, על כך שהיא מתנהגת כמו דג קפוא מהפתעה, רובי השיבה את מוחה לפעולה והידקה את שפתיה בנחישות. זה לא סם ונטורה. זה רק העתק שלו שנראה ממש טוב, בנוי לתלפיות, וממש נראה דומה לסם ונטורה.
"תודה, אבל לא תודה," היא פלטה בנימה חרישית. "תאמין לי או לא, אבל אני לא זקוקה לגבר כדי להפוך את חיי למושלמים."
למה לשם שמים היא הייתה צריכה להגיד את זה?
בהיותה מודעת, למרבה הצער, לכך שהיא השתיקה את כל החבורה, היא סובבה להם את גבה וציוותה על רגלי הג'לי שלה להחזיק אותה במצב אנכי ובמהרה לשוב אל מולי.
 
יפה, יפה, יפה, אז הוא הועמד במקומו הרגע על ידי רובי קלארקסון המאוד יפה והמאוד צוננת, חשב לעצמו סם בעקבו אחריה עד שהיא נבלעה בקהל, כאילו להקת כלבי שאול רודפת אחריה. זה היה מפתיע להיפגש איתה מהר כל כך אחרי שובו. וזאת בהחלט הייתה היא; שום שמץ של ספק בנוגע לכך לא עלה במוחו.
ניצוץ עז ניצת בתוכו בהבחינו בצוואר הברבור החינני ובגזרת שעון החול שהייתה כלואה בשמלת הלבנדר הצמודה שלה. היה ברור לו שהיא לא זיהתה אותו, וזה היה קצת... מאכזב?
לפני שנתיים הוא נישק אותה והרגיש כאילו הם עמדו על חבל מתוח שמתנדנד מצד אל צד, ללא שום רשת ביטחון שתוכל לתפוש אותו. לפני שנה הוא חזר על ההתנסות הזאת, והיה מוכן להתערב שגם היא חוותה את זה, וכעת היא חלפה על פניו כאילו הוא מה? שום דבר מיוחד? איזה מטרד, אפילו?
בהתעלמו מארבעת הליצנים, שעוד בבית הספר הוא לא חיבב אותם כלל, ועוד פחות כעת, סם לקח את הבירה שלו ופנה להצטרף לקהל החוגג בזמן שארבעת הגברים צחקו בקולי קולות מאחוריו לשמע עוד סיפור זימה שהסבירות להיותו אמת הייתה שקולה לטענה של סם שהוא היה מרכז עולמו של אביו בילדותו. כלומר פנטזיה טהורה.
סם דחק את המחשבה הזאת אל מעמקי מוחו, למקומה הראוי, ולקח לגימה גדולה מהבירה.
יכול להיות שרובי באמת לא זיהתה אותו?
המחשבה הייתה כמו קוץ בבשרו, ובדיוק אז הוא קלט בחטף שמלה בצבע לבנדר בצידו השני של האולם.
לא היא, הוא גילה כשהאישה הנמיכה את המסכה שהיא החזיקה לפני פניה כדי לדבר עם בן לווייתה. הלמות ליבו שככה, והוא הזעיף פנים בהבינו שליבו הואץ קודם. הוא לא היה שם כדי להתחיל עם אף אחת. הוא בטח לא היה שם כדי להתחיל עם חברתה של מילר, שבפירוש הייתה מחוץ לתחום. אבל הוא לא היה מסוגל להכחיש שחושיו התעוררו מייד בראותו את רובי שוב, באופן כה בלתי צפוי. מה שהיווה תשובה על אחת התהיות הקודמות שלו – לא, המשיכה שהוא הרגיש כלפיה לא התמעטה. אפילו לא טיפה.
אבל מה בנוגע אליה?
הוא עמד והתבונן לרגע באורחים החוגגים, תהה אם להישען קצת על הבר או למצוא לעצמו פינה שקטה יותר, עד שיעבור די זמן והוא יוכל לעזוב את הנשף. או שבכלל כדאי לו לחפש את רובי קלארקסון ולחכות עד שהיא תזהה אותו.
ואז מה? הקניט אותו קול קטן בתוך ראשו. לא יכול להיות שאתה חושב לסיים את הדבר ההוא שאתם התחלתם לפני שנתיים.
סם הרים את בקבוק הבירה אל שפתיו ולקח עוד לגימה ארוכה כדי לחזק את נפשו.
האם הוא באמת חשב את זה?
הוא לא היה מסוגל להכחיש את העובדה שהיה עדיין איזה מין קסם ברעיון הזה. יותר מקצת אם להיות הוגן לחלוטין. רובי קלארקסון היא אישה יפהפייה. איזה גבר לא ירצה בלונדינית חתיכה, ארוכת רגלים, שרועה תחתיו, במיטה שלו, עירומה ומשתוקקת, כשעיניה הירוקות המדהימות מזוגגות בלהט התשוקה, שפתיה תפוחות מנשיקותיו, ירכיה הצחורות פשוקות לקראת כיבושו?
גופו של סם התקשה לאור התמונות שחלפו בראשו, והוא קילל חרש את הליבידו הפרוע שלו. אין ספק שהיא תהיה פצצה במיטה. פצצה במיטה שלו.
ושוב היה שם אותו שמץ רכושנות מציק שכה הבהיל אותו לפני שנתיים. היסוד הנאנדרטאלי שרק היא הצליחה להוציא ממנו. הוא לא אהב את זה. הוא לא אהב את הקלות שבה היא משכה אותו אליה, או את התדירות שבה הוא שב וחשב עליה. הוא בטח לא אהב את הרכושנות שהוא הרגיש כלפיה. האם לילה אחד במיטתו יוכל לפתור את זה? האם לילה אחד ישחרר אותו מהמשיכה העזה שהיא גורמת לו לחוש, או שמא זה רק יחריף אותה?
מבטו הקודרני של סם קלט כתם בצבע לבנדר חולף בקרב ההמון לכיוון רחבת הריקודים. טוב, בעצם יש רק דרך אחת לבחון את התיאוריה הזאת, הלא כן? לא שהוא התכוון לקחת אותה למיטתו הלילה. הוא לא היה עד כדי כך נואש. אבל הוא בהחלט יכול להשתעשע איתה קצת, נכון? קצת שעשוע תמים עד שהיא תזהה אותו. חיוך מתח את זוויות שפתיו בפנותו לגשת אל רחבת הריקודים. כמה זמן ייקח לה? דקה? שתיים?
פתאום כל הערב הזה נעשה הרבה יותר מעניין מכפי שהיה לפני חצי שעה בלבד.