התעוררות

פרולוג
 

אני זקן.

לפחות זה מה שהילדים שלי אומרים לי. ואם אהיה כן עם עצמי ואיתכם – וזה מה שגמלתי בליבי שאעשה בעודי מגולל סיפור זה – זה לא רק מה שהילדים שלי אומרים, זה מה שהם חושבים בפועל. הם באמת חושבים שאני זקן. שאני נמצא במרחק צ'יזבורגר כפול אחד מהתקף הלב שישלח את אביהם הזקן לקברו נוטף המים והבוצי.

טוב, ילדים הם טיפשים. אני לא זקן. אני בן ארבעים וארבע. אנשים מבוגרים ממני מטיסים מטוסים – לפחות תנו לי להגיע לחמישים לפני שנקפיץ את הפתולוג מהספה שבמשרדו הקר והמעופש. אולי אפילו לשבעים או שמונים. (אני לא מעוניין להגיע לגיל תשעים, אז בואו לא נגזים).

אבל. תמיד יש אבל.

האם אני מרגיש זקן? זו שאלה שונה לחלוטין.

כן, אני מרגיש זקן. אני מרגיש זקן כמו עצי הפקאן שנקרעו מהאדמה על ידי הוריקן 'הוגו' בחצר המוריקה של הוריי והושמדו, התרחשות שהייתה עלולה להיות בלתי אפשרית בעיניי, לולא ראיתי אותה בעצמי. הרגשתי מלנכוליה אדירה כשהבטתי בפקעות השורשים ההם, שנותקו באכזריות מביתם החמים שמתחת וחפנו באצבעותיהן הלבנות והארוכות את רגבי אדמה. נגזר עליהן שלא לשוב אל ביתן עוד לעולם, אלא להישרף עם העץ כולו בשדה, שכבר לא היה פורה דיו כדי להניב תבואה. הייתי יכול להתעכב על זה עוד, וייתכן שהיה זה ראוי, אך אני מוכרח להתקדם עם הסיפור.

כן, הסיפור. תמיד יש סיפור לספר כשנמצאים במעבה היער, והסיפור הבא הוא הסיפור שלי.

לא תהיה שום אחיזת עיניים במה שאני עומד לחלוק, שום רמאות, אז הרשו לי להגיד זאת מההתחלה: הרבה אנשים רואים בי רוצח. גרוע מרוצח. מפלצת. מפלצת כה מפלצתית, שהעולם לא ראה כמותה מימיו.

קצת מלודרמטי, בוודאות, אך כך אני מבין את ההנחות האלה. אתם מסוגלים לדמיין את זה, נכון? אם הייתם יודעים שדברים שכאלה נאמרים עליכם, איך הייתם מרגישים?

מה אני יכול לעשות מלבד לספר לכם את האמת? זה המעשה הראוי היחיד.

ראו הוזהרתם, זה סיפור לא פשוט. ייאמרו דברים שלא ייאמנו. הלב שלכם עלול להונות אתכם ולטעון שסיפורי מעשיות כאלה לא יכולים להתקיים בעולם. אני אבין לליבכם. לעזאזל, אם לא הייתי חווה על בשרי את הדברים שאני עומד לשטוח בפניכם, אם לא הייתי רואה אותם במו עיניי, הייתי מתקשה להאמין בהם בעצמי, שלא כמו מה שקרה לעץ העקור ולשורשיו הגלמודים. אין רגע שחולף שבו אני לא מייחל לכך שסיפורי לא היה אמיתי, שהיה זה חלום מכושף שהוטל עליי על ידי קוסם כדי שאחיה אותו במרתפי מוחי יום אחר יום, לילה אחר לילה.

אך אבוי, זו האמת כולה. האמת לאמיתה, כפי שעשויים להכריז עורכי דין. העובדה שאני פוצח בסיפורי בכנות שכזאת, מציג בפניכם את הדבר שהכי פוגע בי, מפיחה בי שלווה. אנשים כה רבים רואים בי מפלצת; כל מה שאני יכול לטעון נגד זה הוא: בחדרי ליבי, כפי שדיקנס עשוי היה לומר, אני יודע בוודאות שאני לא רוצח, ובוודאי לא מפלצת.

ובכן, הבא נתחיל בסיפור. הוא צריך להיות מוצג בשני חלקים, האחד חשוב לא פחות מהשני. הייתי ילד כשהאסונות החלו, וכשהאסונות שבו כבר הייתי הורה. לא אחסוך מכם דבר, אני מבטיח, ואתם, זרים בלתי נראים, תהיו השופטים האחרונים שלי.