כמו שאתה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כמו שאתה
מכר
מאות
עותקים
כמו שאתה
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (111 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: תומר ברק
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 20 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 20 דק'

תקציר

בבוקר חורפי וקר במיוחד מיהרתי החוצה והחלקתי בשלג. רועדת מקור ונבוכה, הופתעתי כשאחד מפועלי הזבל ניגש לעזור לי. לרוע מזלי צרותיי לא הסתיימו, וכשהגעתי לדירתי גיליתי שהדלת ננעלה. כבר הייתי על סף ייאוש, אבל התעשתי במהירות ורצתי אחריו. 
שבוע לאחר מכן, כשמשאית הזבל שבה אל הרחוב שבו אני מתגוררת, מיהרתי לקראתה. שמחתי לראות אותו שוב, ורציתי להודות לו, אבל במקום זאת העלבתי אותו. 
בסופו של דבר נפרדנו בחיוך. חשבתי שלא אראה אותו שוב, אבל נראה שלגורל היו תוכניות אחרות.

כמו שאתה הוא סיפור קצר מאת ג'יין הארווי־בריק, מחברת רב המכר אסיר עולם, שבכתיבתה הקולחת והרהוטה מצליחה גם במילים ספורות לפרוש עולם ומלואו בפני הקורא.

פרק ראשון

התעוררתי בבהלה, מודעת לקול טפטוף המים החמים שבקע מהרדיאטור, או שהיה זה שעון העצר של מכונת הקפה שלי. זו הייתה חבטה צורמת. ליבי פעם בחוזקה והבנתי שאיחרתי.
יכולתי לשמוע את משאית הזבל נעה במורד הרחוב, אבל שכחתי להוציא את האשפה אמש. היה קר כל־כך שהחלטתי להשאיר את זה לבוקר ועכשיו הצטערתי על ההחלטה. עמדתי לאחר לעבודה ולפגישת ארוחת הבוקר ועמדתי לפספס את משאית הזבל הארורה.
העפתי מעליי את השמיכה והצטמררתי מהאוויר הקריר. זינקתי בחיפוש אחר נעלי הבית בעלות אוזני הארנב והחלוק ואז מיהרתי למטבח לאסוף את שקיות האשפה השחורות.
מלמלתי לעצמי, הסטתי את השרשרת ממנעול דלת הכניסה ורצתי אל הרחוב המושלג. החלקתי בנעלי הבית ברפש ואדי נשימתי החמה התערבבו באוויר הקר. רסיסי קרח שנישאו על ידי רוח ארקטית חדרו מבעד לחלוק הדק ולפיג'מת המשי שלבשתי. מזג האוויר החורפי היה מקפיא ולא סלחני.
משאית הזבל כמעט הגיעה לביתי. צוות של שלושה גברים צעקו זה לזה וצחקו בזמן שדהרו במורד הרחוב, מתחרים מי יוכל להתקדם הכי מהר, מי יוכל להרים הכי הרבה שקי אשפה ומי יוכל לפנות את האזור שלהם בזמן הקצר ביותר.
השלכתי את שקיות האשפה על הערמה שבצד הדרך וחשתי הקלה על כך שהספקתי להגיע בזמן. ידיי החלו לאבד תחושה כשמיהרתי אל דלת הכניסה ו... מה? לא!
דחפתי וניערתי את הדלת, אך ללא הצלחה. היא נסגרה בחוזקה מאחוריי כשרצתי החוצה עם האשפה. הטלפון הנייד שלי לא היה ברשותי ורוב שכניי כבר יצאו לעבודה. הרוגז הפך לחרדה כשרעדתי מקור.
שמעתי את קולות פועלי הזבל הולכים ומתרחקים והתחלתי להסתובב סביב.
"היי!" צעקתי לעבר משאית הזבל. "חכו!"
החלקתי על הקרח השחור ורגליי התעופפו באוויר כשהשתטחתי על תלולית שלג. שכבתי מצונפת, חסרת תחושה וקפואה.
"סליחה, את בסדר?" שאל קול.
אחד מפועלי הזבל מיהר לעברי, אדי נשימתו מיתמרים מעלה תוך כדי ריצה, כובע צמר משוך על אוזניו וצעיף עבה כרוך סביב פיו, וכך כל מה שיכולתי לראות אלו זוג עיניים כחולות בהירות שהביטו בי בדאגה.
מצמצתי פעמיים ואז התאמצתי לשבת, ידיי החשופות שוקעות בשלג.
"הרוח הכניעה אותי," הודיתי, חסרת נשימה.
את רוצה שאתקשר למוקד החירום?" הוא שאל, קולו עמום מבעד לצעיף.
"לא... אני... ב־בסדר." עיוויתי את פניי. "פשוט מרגישה מטופשת."
הוא הושיט יד כדי לעזור לי לקום והחלוק שלי נפתח. הצטמררתי כשהרוח הקפואה הצליפה בברכיי ונעשיתי מודעת לכך שהפיג'מה ונעלי הבית שלי היו רטובים לגמרי.
"אלו לא הבגדים הכי מוצלחים לינואר בניו יורק." הוא הניד בראשו.
"ל־לא? כנראה התבלבלתי וחשבתי שיוני."
הוא חייך ואז פתח את רוכסן את מעילו הכבד, הסיר ותלה אותו סביב כתפיי.
"אתה ל־לא צ־צריך לעשות את זה," שיקרתי כשהתכרבלתי במעילו הנפלא והחמים. "אני ממש מ־מצטערת, יש לך טלפון סלולרי? ננעלתי בחוץ ואני צריכה להתקשר למנעולן."
עיניו התכווצו בקצותיהן כאילו הוא מחייך, אם כי היה קשה להבחין בכך מבעד לצעיף שכיסה מחצית מפניו.
"אנסה לפתוח עבורך את הדלת," הוא אמר. "את נמצאת בעבודה בשעות האלה בדרך כלל, לא?"
הגבות שלי התרוממו. "איך אתה יודע?"
הוא משך בכתפיו הרחבות. "בדרך כלל בימי חמישי אני רואה אותך נוסעת לעבודה. עבודה משרדית, נכון?"
הרגשתי רע מפני שמעולם לא טרחתי לשים לב לגברים שאספו את האשפה שלי מדי שבוע.
הוא הסתובב וצעק לחבריו, "אני אשיג אתכם. אני עוזר לעלמה במצוקה!"
נשמעו כמה צעקות גסות שאבדו בשאון המשאית שהתקדמה במורד הרחוב. "אני מצטערת שאני מעכבת אותך."
הוא משך שוב בכתפיו. "האשפה לא הולכת לשום מקום." הוא הסתכל על הדלת שלי, טלטל אותה כמה פעמים ואז הרים את רגלו הארוכה והשרירית ובעט בחוזקה ממש מעל המנעול. הוא בעט בעץ פעמיים נוספות בעזרת מגפו עד שהמשקוף נסדק והדלת נפתחה.
"איך ידעת שזה יצליח?" שאלתי, מופתעת אך מרוצה.
"נעורים מבוזבזים," הגיעה התשובה, והייתי בטוחה שהוא צוחק עליי. "את צריכה לדאוג למערכת אבטחה טובה יותר לבית שלך."
"אני מבינה," אמרתי והצצתי בשבבי העץ הפזורים על המרפסת, "אבל במקרה כזה הייתי נשארת נעולה בחוץ."
"אם זה לא היה עובד הייתי שובר חלון," הוא אמר, חיוך בקולו.
"אני מתרשמת!" צחקתי בעוד שיניי נוקשות, "אני צריכה להיות מודאגת?"
"לא בגללי, אבל את בהחלט צריכה מנעול טוב יותר."
נכנסתי לחמימות ביתי והחזרתי לו בחוסר רצון את המעיל. "תודה על הכול. אני מעריכה את זה. אתקשר אליך בפעם הבאה שאצטרך לפרוץ לביתי."
הוא לבש את מעילו והרים את אצבעותיו אל כובעו, מצדיע לי במחווה מיושנת להפליא. "מתי שתרצי!" ואז הוא רץ אל הכביש כדי להשיג את משאית הזבל.
הסתכלתי מבעד לחלון כשהאביר שלי במגפי העבודה נעלם מהעין.

עוד על הספר

  • תרגום: תומר ברק
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 20 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 20 דק'
כמו שאתה ג'יין הארווי בריק
התעוררתי בבהלה, מודעת לקול טפטוף המים החמים שבקע מהרדיאטור, או שהיה זה שעון העצר של מכונת הקפה שלי. זו הייתה חבטה צורמת. ליבי פעם בחוזקה והבנתי שאיחרתי.
יכולתי לשמוע את משאית הזבל נעה במורד הרחוב, אבל שכחתי להוציא את האשפה אמש. היה קר כל־כך שהחלטתי להשאיר את זה לבוקר ועכשיו הצטערתי על ההחלטה. עמדתי לאחר לעבודה ולפגישת ארוחת הבוקר ועמדתי לפספס את משאית הזבל הארורה.
העפתי מעליי את השמיכה והצטמררתי מהאוויר הקריר. זינקתי בחיפוש אחר נעלי הבית בעלות אוזני הארנב והחלוק ואז מיהרתי למטבח לאסוף את שקיות האשפה השחורות.
מלמלתי לעצמי, הסטתי את השרשרת ממנעול דלת הכניסה ורצתי אל הרחוב המושלג. החלקתי בנעלי הבית ברפש ואדי נשימתי החמה התערבבו באוויר הקר. רסיסי קרח שנישאו על ידי רוח ארקטית חדרו מבעד לחלוק הדק ולפיג'מת המשי שלבשתי. מזג האוויר החורפי היה מקפיא ולא סלחני.
משאית הזבל כמעט הגיעה לביתי. צוות של שלושה גברים צעקו זה לזה וצחקו בזמן שדהרו במורד הרחוב, מתחרים מי יוכל להתקדם הכי מהר, מי יוכל להרים הכי הרבה שקי אשפה ומי יוכל לפנות את האזור שלהם בזמן הקצר ביותר.
השלכתי את שקיות האשפה על הערמה שבצד הדרך וחשתי הקלה על כך שהספקתי להגיע בזמן. ידיי החלו לאבד תחושה כשמיהרתי אל דלת הכניסה ו... מה? לא!
דחפתי וניערתי את הדלת, אך ללא הצלחה. היא נסגרה בחוזקה מאחוריי כשרצתי החוצה עם האשפה. הטלפון הנייד שלי לא היה ברשותי ורוב שכניי כבר יצאו לעבודה. הרוגז הפך לחרדה כשרעדתי מקור.
שמעתי את קולות פועלי הזבל הולכים ומתרחקים והתחלתי להסתובב סביב.
"היי!" צעקתי לעבר משאית הזבל. "חכו!"
החלקתי על הקרח השחור ורגליי התעופפו באוויר כשהשתטחתי על תלולית שלג. שכבתי מצונפת, חסרת תחושה וקפואה.
"סליחה, את בסדר?" שאל קול.
אחד מפועלי הזבל מיהר לעברי, אדי נשימתו מיתמרים מעלה תוך כדי ריצה, כובע צמר משוך על אוזניו וצעיף עבה כרוך סביב פיו, וכך כל מה שיכולתי לראות אלו זוג עיניים כחולות בהירות שהביטו בי בדאגה.
מצמצתי פעמיים ואז התאמצתי לשבת, ידיי החשופות שוקעות בשלג.
"הרוח הכניעה אותי," הודיתי, חסרת נשימה.
את רוצה שאתקשר למוקד החירום?" הוא שאל, קולו עמום מבעד לצעיף.
"לא... אני... ב־בסדר." עיוויתי את פניי. "פשוט מרגישה מטופשת."
הוא הושיט יד כדי לעזור לי לקום והחלוק שלי נפתח. הצטמררתי כשהרוח הקפואה הצליפה בברכיי ונעשיתי מודעת לכך שהפיג'מה ונעלי הבית שלי היו רטובים לגמרי.
"אלו לא הבגדים הכי מוצלחים לינואר בניו יורק." הוא הניד בראשו.
"ל־לא? כנראה התבלבלתי וחשבתי שיוני."
הוא חייך ואז פתח את רוכסן את מעילו הכבד, הסיר ותלה אותו סביב כתפיי.
"אתה ל־לא צ־צריך לעשות את זה," שיקרתי כשהתכרבלתי במעילו הנפלא והחמים. "אני ממש מ־מצטערת, יש לך טלפון סלולרי? ננעלתי בחוץ ואני צריכה להתקשר למנעולן."
עיניו התכווצו בקצותיהן כאילו הוא מחייך, אם כי היה קשה להבחין בכך מבעד לצעיף שכיסה מחצית מפניו.
"אנסה לפתוח עבורך את הדלת," הוא אמר. "את נמצאת בעבודה בשעות האלה בדרך כלל, לא?"
הגבות שלי התרוממו. "איך אתה יודע?"
הוא משך בכתפיו הרחבות. "בדרך כלל בימי חמישי אני רואה אותך נוסעת לעבודה. עבודה משרדית, נכון?"
הרגשתי רע מפני שמעולם לא טרחתי לשים לב לגברים שאספו את האשפה שלי מדי שבוע.
הוא הסתובב וצעק לחבריו, "אני אשיג אתכם. אני עוזר לעלמה במצוקה!"
נשמעו כמה צעקות גסות שאבדו בשאון המשאית שהתקדמה במורד הרחוב. "אני מצטערת שאני מעכבת אותך."
הוא משך שוב בכתפיו. "האשפה לא הולכת לשום מקום." הוא הסתכל על הדלת שלי, טלטל אותה כמה פעמים ואז הרים את רגלו הארוכה והשרירית ובעט בחוזקה ממש מעל המנעול. הוא בעט בעץ פעמיים נוספות בעזרת מגפו עד שהמשקוף נסדק והדלת נפתחה.
"איך ידעת שזה יצליח?" שאלתי, מופתעת אך מרוצה.
"נעורים מבוזבזים," הגיעה התשובה, והייתי בטוחה שהוא צוחק עליי. "את צריכה לדאוג למערכת אבטחה טובה יותר לבית שלך."
"אני מבינה," אמרתי והצצתי בשבבי העץ הפזורים על המרפסת, "אבל במקרה כזה הייתי נשארת נעולה בחוץ."
"אם זה לא היה עובד הייתי שובר חלון," הוא אמר, חיוך בקולו.
"אני מתרשמת!" צחקתי בעוד שיניי נוקשות, "אני צריכה להיות מודאגת?"
"לא בגללי, אבל את בהחלט צריכה מנעול טוב יותר."
נכנסתי לחמימות ביתי והחזרתי לו בחוסר רצון את המעיל. "תודה על הכול. אני מעריכה את זה. אתקשר אליך בפעם הבאה שאצטרך לפרוץ לביתי."
הוא לבש את מעילו והרים את אצבעותיו אל כובעו, מצדיע לי במחווה מיושנת להפליא. "מתי שתרצי!" ואז הוא רץ אל הכביש כדי להשיג את משאית הזבל.
הסתכלתי מבעד לחלון כשהאביר שלי במגפי העבודה נעלם מהעין.