משפחת האריס 2 - סיבולת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משפחת האריס 2 - סיבולת
מכר
אלפי
עותקים
משפחת האריס 2 - סיבולת
מכר
אלפי
עותקים

משפחת האריס 2 - סיבולת

4.4 כוכבים (88 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Endurance
  • תרגום: דפנה לוי
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 367 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 7 דק'

איימי דואז

איימי דואז היא סופרת רבי מכר של אמזון. היא נהנית לכתוב רומנים עכשוויים שעלילותיהם מתרחשות בארצות הברית ובאנגליה. היא אוהבת לצפות ב"בנות גילמור" ולשיר קריוקי בסלון עם בתה כשבעלה מביט מהצד בחיוך.

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

הוא דחה אותה. היא מתעבת אותו. עכשיו הם צריכים לשקר לכולם ולהעמיד פנים שהם דווקא מחבבים זה את זה.

טאנר האריס, הילד הרע והמזוקן של עולם הכדורגל, מעביר את ימיו בדילוגים ממיטה אחת לאחרת, אבל כשהוא כמעט נתפס על ידי הפפראצי עירום לחלוטין ברחובות לונדון, הוא מבין שימי ההוללות שלו נגמרו.

דוקטור בל ריאן חשבה בעבר שטאנר האריס הוא בדיוק מה שהיא צריכה בשביל להקל את המתח מעבודתה האינטנסיבית כרופאה כירורגית, אבל כשהכדורגלן המופקר ביותר בלונדון דוחה אותה, היחסים ביניהם הופכים ליחסי שנאה לוהטים.

הגורל מתערב כדי לקשור את חייהם יחד, והם נאלצים למצוא דרך להסתדר כדי להציל את שמם ואת הקריירות שלהם. זעם הופך לתשוקה, והיצרים מתלהטים כשהם מבינים שהם לא רק מתאהבים – הם צונחים צניחה חופשית לעבר יעד לא ידוע, ואין להם גם את הסיבולת הנדרשת כדי לשמור את הידיים שלהם לעצמם.

סופרת רבי המכר איימי דואז נהנית לכתוב רומנים עכשוויים ולוהטים ששובים את לב הקוראות מסביב לעולם.

"סיבולת" הוא הספר השני בסדרת האחים האריס. קדם לו הספר "האתגר".

פרק ראשון

1
משוגעות

טאנר

זה מה שקורה לי כשאני שוכב עם משוגעות.
אני מתנשף בכבדות, מניע את כפות רגליי קדימה ואחורה על הבטון, בזמן שאוויר ליל אוקטובר הצונן נוגע בכל מילימטר בגופי.
"היא יכולה לכל הפחות לכבות את האור בכניסה," אני ממלמל לעצמי ורוכן כדי להדק את אחיזתי. "קאט!" אני צורח בלחישה לעבר הדלת הסגורה. בתגובה אני זוכה לשמוע רק עוד קללות כחלק מהמריבה שנמשכת כבר חמש דקות. "תפתחי את הדלת הדפוקה! אני כאן בחוץ, מחזיק את הזין שלי בידיים, לכל הרוחות. זה דפוק לגמרי!"
הצרחות נפסקות. עיניי נפערות לרווחה, ופתאום אני לא בטוח שאני רוצה לראות את מה שמעבר לדלת. אולי העמידה בעירום בפינת רחוב לונדוני היא אפשרות טובה יותר מהתמודדות עם הדרקון הזועם היורק אש המכונה קאט.
הדלת נפתחת לרווחה בחריקה צורמת, ואני פוגש זוג עיניים כהות כמו הלילה, שיער פרוע כמו צמר גפן מתוק ושפה מעוקלת, כמו של כלב המתכונן לתקיפה.
"מה בדיוק אתה חושב שדפוק כאן, טאנר?" היא מתקדמת מעט ומכריחה אותי לסגת לאחור במורד המדרגות.
אני מסיט את עיניי כדי לא להביט בעיניה, כי אני די בטוח שהן יכולות להפוך אותי לאבן. "אה... כלום. אני רק... תהיתי אם אולי... אוכל להיכנס פנימה ולקחת את הבגדים שלי ואז אסתלק."
"אתה באמת תסתלק, אבל אם נדמה לך שתיכנס שוב, אפילו לשנייה, לדירה שלי, אתה טועה מאוד. אתה קראת לי בשם של אחותי!"
"נכון, אבל אתן דומות..."
"וזה אחרי שאמרת לי שהיא מוצצת יותר טוב ממני!"
היא מניחה את ידיה בתנועה נחושה על משקוף הדלת, כאילו היא מנסה למנוע מעצמה לזנק ולתקוף אותי. "האם הבנתי לא נכון כשביקשת שלישייה?"
אני אסיר תודה על כך שהזקן שלי מסוגל להסתיר את הרעד המבועת של שפתיי. זה לא קורה בגלל האוויר הקר. אם היא תרגיש כמה אני מפחד, אני אבוד.
"פשוט חשבתי שאחרי מה שקרה בטעות, זה יעזור לכן להשלים. נראית כועסת אחרי שהבנת ששכבתי עם אחותך, לכן..." הגמגום שלי משתתק כשאני מבחין במבט הפסיכוטי בעיניה.
"טאנר האריס?"
אני מתכווץ.
"לך תזדיין!" היא צורחת וטורקת לי את הדלת בפרצוף.
אני נושף בייאוש כשאני מבין שכל תקוותי לקבל בחזרה את הבגדים שלי, את הארנק ואת הטלפון הנייד התרסקו זה עתה על הקרקע הקרה שתחת רגליי היחפות.
"כל הכבוד לך, טאנר," אני ממלמל, מרפה מאחיזתי כדי להסיט את השיער הארוך שלי מהעיניים, ואז מחזיר את ידיי למקום שיסתירו את האשכים המתכווצים שלי.
זה גרוע יותר ממה שקרה בשבוע שעבר, כשנאלצתי לקפוץ ממרפסת בקומה השנייה במערב יורקשייר, כי הבחורה הספרדייה שפגשתי שם לא סיפרה לי שהיא מאורסת. איך הייתי אמור לדעת ש־promès פירושו ארוס בקָטָלָנית? אבא שלי לא היה מרוצה כשתמונות שלי בורח בסמטאות נידחות החלו לצוץ בטוויטר.
לפחות היא השליכה אחריי את החפצים שלי.
בחוץ קור כלבים, והנכסים שלי זקוקים להגנה מפני מזג האוויר. אני סוקר את הסביבה בחיפוש אחר מקלט כלשהו, ואז אורות של מכונית מגיחים מעבר לפינה. אני ממהר לטפס במדרגות האבן ולהתחבא מאחורי עמוד כדי להמתין שם עד שהמכונית תיעלם. "איך אני אמור לצאת מזה, לכל הרוחות?"
אני מבחין בתא טלפון אדום במרחק של משהו כמו עשרים מטרים ממני, ותוהה אם אפשר להתקשר ממנו בשיחת גוביינא. בימינו רוב תאי הטלפון הם לא יותר מקישוט – מזכרת אייקונית לצילומי תיירים. אבל שווה לבדוק, כי אני לא חושב שקאט או אחותה מתכוונות לעזור לי בזמן הקרוב. חוץ מזה, אני ממש לא יכול להרשות לעצמי לדפוק למישהו כאן בדלת. הפסדנו את המשחק בטאוור פארק היום, ומאחר שאני לא רחוק מהאצטדיון, עלולים לזהות אותי.
שלושת אחיי ואני משחקים כדורגל מקצועי. אחי הצעיר, בּוּקֶר, ואני משחקים יחד בקבוצת בת'נל גרין, שהיא גם במקרה הקבוצה שאותה מנהל אבא שלנו, ווהן האריס. לכן אני יודע בוודאות גמורה שאני בשכונה ירוקה־לבנה.
אלוהים, אני אפילו רואה מכאן את המגרש שלנו.
נוסף על כל זה, לפני ארבעה חודשים אחי התאום קאמדן משך אלינו את אור הזרקורים כשהרומן שלו עם הרופאה שניתחה אותו היה מרוח על כל העיתונים. זה היה סיוט תקשורתי, מה שלא הפריע לו לחתום על חוזה ענק עם ארסנל. תסמכו על קאם שיצליח להשיג לעצמו חוזה גם אחרי התמזמזויות מאוד מאוד לא ראויות בחדר הניתוח.
אחרי כל הפרסום הזה האחים האריס הפכו לשם שמוכר בכל בית בבריטניה. אחי הגדול גארת' אפילו קיבל הצעה לפני שבועיים להשתתף ב'רוקדים עם כוכבים', לכן לא סביר שאצליח לעבור מדלת לדלת בלי שהסיפור הדפוק הזה יופיע בכל רחבי הרשת. זה המצב, אני בבעיה ואני חייב למצוא דרך לצאת ממנה בלי לזכות בעוד כותרת, אחרת אבא שלי יהרוג אותי.
אחרי שאני מוודא שהדרך פנויה, אני רץ במהירות בשביל החשוך עד לתא הטלפון. אני פותח את הדלת ומתכונן לזנק אל תוך החלל החמים, אבל כמעט נופל כשאני נתקל במשהו.
קול עמוק וגרוני קורא אליי בצרידות מתחת לכף רגלי, "הי! התא הזה שלי, אז תעוף מפה!"
"פאק, חבר. סליחה, לא ראיתי אותך שם." אני נסוג לאחור כשיד אחת שלי מחזיקה את הדלת הפתוחה, והשנייה עדיין מכסה את האיברים שלי שהתכווצו לגודל של זרד ושתי אוכמניות.
הקול הצרוד מהדהד מתחת לערמה של שמיכות. האיש נראה כבן שישים, יש לו זקן אפור פרוע ועיניים גדולות עגולות. הוא משעין את המרפק על תיק קנבס גדול שמשמש לו ככרית. המבט שלו צונח על ידי. "אלוהים, ילד! אתה עירום לגמרי. אתה יודע?" הוא מזדקף בקושי למין ישיבה ומשעין את הרגל על הדלת, כך שהמגף שלו מונע ממנה להיסגר, והיד שלי מתפנה להסתיר קצת יותר מגופי.
"אני מודע למצב הלבוש שלי תודה רבה. קיוויתי שיהיה בתא הזה טלפון." השיניים שלי מתחילות לנקוש מרוב קור.
"אין כבר טלפונים בתאים האלה. כולם יודעים," הוא מתרגז.
אני מכווץ את שפתיי. "טוב, אז כפי שאתה רואה, אני קצת נואש. פשוט... תשכח שראית אותי." אני פונה ללכת ומעניק לו מראה מושלם של הישבן שלי. הגיע הזמן לדפוק על כמה דלתות.
"אם אתה צריך להתקשר, למה אתה לא מבקש פשוט?"
אני נעצר באמצע הצעד וממהר להסתובב לאחור ולהביט באיש. הוא מגיש לי טלפון צדפה קטן.
"יש לך טלפון נייד?" אני שואל.
הוא משגר אליי חיוך עקום. "אני אולי חסר בית, אבל לא מומלץ להסתובב בלי טלפון נייד, ילד." כשהוא מגיש לי את המכשיר, אני שם לב שציפורניו מלוכלכות וכפות ידיו מיובלות. שלי נראות נשיות ממש בהשוואה אליו. למרות זאת, אני ממהר לקחת ממנו את הטלפון, והוא ממלמל, "בוא לכאן, אתן לך קצת פרטיות."
"לא, אתה לא צריך לקום," אני מתעקש ומרגיש כמו אידיוט נורא שעוקר אדם מה... בית שלו.
"אני צריך להזכיר לך שאתה לא לובש מכנסיים?" קולו תקיף, אבל אני נשבע שאני רואה חיוך בעיניו.
אני מתכווץ ומהנהן, מרגיש מסורס לגמרי כשההומלס ואני מחליפים מקומות. כשאני סוגר את דלת התא, אני שם לב שיש בו ריח דומה לזה שיש במלתחות האצטדיון אחרי משחק איום ובוצי במיוחד.
אני נושף. קדימה, טאנר. עכשיו, למי תתקשר?
יש לי משפחה גדולה. שלושה אחים, אחות אחת ואבא שפחות או יותר מנהל את הקריירה שלי. אבל בתור הילד הרע של המשפחה, אפילו עבורי זה נחשב לשפל חדש. בדרך כלל, קאמדן הוא ברירת המחדל שלי, כי הוא אחי התאום ואנחנו גרים יחד. זה חלק מהעסקה לעשות דברים זה למען זה, אבל הוא נמצא השבוע בנסיעה עם הקבוצה שלו. מאחר שבוּקֶר עדיין גר בבית עם אבא שלנו בשכונת צ'יגוול, אני יודע שייקח לו לפחות שלושים דקות להגיע לכאן. והאח הגדול שלי גארת' משחק במנצ'סטר יונייטד, ולכן הוא בדירה שלו במנצ'סטר.
אלוהים, אם אתקשר עכשיו לאחותי, וי, היא תתלוש לי את הביצים. היא בחודש השמיני, ולכן אסור לי לעצבן אותה בגלל משהו כזה. לא רק שהיא תצא מדעתה מרוב כעס, היא גם תהיה מאוכזבת, וזה יהיה גרוע יותר מההשפלה שבלהתרוצץ עירום בקור בציבור.
אני לא יודע בעל פה את מספרי הטלפון של חבריי לקבוצה, ולכן נותרה לי רק אפשרות אחת. אני מקיש את המספר האחרון שאני זוכר.
"הלו?" עונה קול נשי.
"מי זאת?" אני שואל, משום שזה לא הקול שציפיתי לו.
"אתה התקשרת אליי. מי זה?" הקול הנשי תוקף בחזרה.
תחושה מוכרת ומבשרת רעות מזדחלת לתוכי.
"טאנר. זאת את, רַיאן?" ממש לא הרופאה שחיפשתי.
"טאנר? הו, כמה מקסים," הקול שלה אדיש וחדגוני. "כן, ניחשת נכון. כל הכבוד. מגיעה לך מדליה!" ההתנשאות המעושה שלה ברורה לגמרי, וכבר הפכה לחלק בלתי נפרד מכל שיחה שלנו.
"למה את עונה לטלפון של אינדי?" אני שואל בלי לנסות להסתיר את הרוגז בקולי.
קיוויתי לדבר עם אינדי, היא נחמדה, טובת לב והגונה. במקרה היא גם מאוהבת עד מעל לראש בקאמדן, ולכן אני יודע שהיא תרחם עליי. החברה הטובה שלה ושותפתה לדירה, בל ריאן, לעומת זאת, נוטה פחות לגלות כלפיי אמפתיה.
"אינדי באמבטיה. היא אמרה לי להשגיח על הנייד שלה ולהביא לה אותו רק אם קאמדן מתקשר," היא אומרת בכעס. "אתה אולי חולק די־אן־איי עם האיש, אבל אתה לא דומה לו בכלל."
על פניי עולה הבעה מלגלגת. "אני ממש לא רוצה לדעת למה את מתכוונת, כי אני מכיר אותך ואני בטוח שזה עלבון."
"מדליה נוספת, האריס."
"בסדר, את יכולה פשוט לקרוא לה?" אני רוטן. "זה מצב חירום."
"מה קרה? שוב נקעת את הקרסול כשברחת מחלון של איזו בחורה? הו! האם הבעל שלה תפס אותך הפעם וריסק לך את הצורה כמו שמגיע לך? או שקראת לה בשם הלא נכון בזמן שהאשכים שלך היו עמוק בתוכה, והיא השליכה אותך דרך חלון סגור? אינדי היא הרופאה שלך לענייני כדורגל, טאנר, לא מרפאת מחלות מין בכל פעם שהחיים האישיים שלך שוב יורדים מהפסים."
אני מחניק נהמה ועונה, "אני תקוע, ואני צריך טרמפ לפני שמישהו יראה אותי ויקרא לפפראצי. זה... עניין דחוף." אני שולח מבט מהיר מטה אל גופי העירום ולא מסוגל שלא להרגיש שהגעתי לשפל חדש.
היא נושפת בבוז. "תן לי את הכתובת. אני אגיד לה."
אני נותן לה הוראות הגעה, והיא מנתקת בלי לומר אפילו שלום. אני ממש מופתע שהיא מוכנה למסור לאינדי הודעה ממני. היחסים שלי עם בל ריאן בעייתים, במקרה הטוב. כאשר קאם ואינדי רק הכירו, בל ואני פלרטטנו קשות, והייתי בטוח שזה יהפוך להתמזמזות עזה ובסופו של דבר לזיון סוער. הכימיה המינית בינינו הייתה מיידית.
אבל כל זה היה לפני שאחי החליט להתאהב.
לפני כמה חודשים קאם ואני ישבנו בפאב 'אולד ג'ורג'' עם בל ואינדי, ובדיוק כשעמדתי לחתום את העניין עם דוקטור ריאן הלוהטת בטירוף, ראיתי את קאמדן רוקד עם אינדי. וזה לא היה מסוג הריקודים שראיתי אותו רוקד אלף פעם בעבר עם אלף בחורות אחרות במגוון מועדונים בכל רחבי לונדון. זה היה ריקוד שהיה מביך לצפות בו, כי ברור היה שמדובר ברגע פרטי להחריד. זה היה כאילו הם היו האלים היווניים שבפסגת האולימפוס, וכולנו מביטים בהם מנקודת המבט של בני אדם עלובים. לא יכולתי להסיט את המבט, אבל מה שראיתי ביניהם גרם לי תחושה מאוד לא נוחה.
זו הייתה אהבה.
אחי – קאמדן האריס השחצן הדפוק, שכל אחת מוכנה להוריד בשבילו את התחתונים – היה מאוהב.
אף אחד מהאחים האריס לא נוהג לשלוף את הרגש הזה ככה סתם. יש לנו שתי אהבות בלבד בחיינו. אחותנו, ומשחק הכדורגל הנהדר. לא יותר.
ולכן העובדה שאינדי פורטר הפכה למרכיב קבוע בחייו של אחי הציבה תמרור 'אין כניסה' בפתח מחמם הנקניקיות של בל ריאן. אני בחור שמזיין וזורק, אבל אם אעשה לה את זה, גם אחי וגם אינדי יחסלו אותי. אחותי תגיע כדי להשלים את העבודה.
אבל לכל הרוחות, זה לא שלא רציתי. בל ריאן לוהטת כל כך, שהיא מסוגלת להקים לתחייה חלומות רטובים של נער מתבגר. היא גבוהה וחטובה בכל המקומות הנכונים. הגוף שלה מעוצב כמו שעון חול מושלם. האמת היא שמעולם לא נמשכתי לבחורות רזות. הן נראו לי יותר מדי שבריריות. חלשות מדי. עדינות מדי. בל, לעומת זאת, נראית אחת שיודעת מה היא רוצה. יש לה רגליים שריריות מהממות שבפנטזיה שלי הן כרוכות סביב הפנים שלי, מותניים חטובים שמדגישים את הישבן המושלם שלה, וציצים שגורמים לי לרצות לבכות בגלל העובדה שלעולם לא אראה אותם. אני גבר של ציצים, ולכן זה ממש חבל, כי יש לה שם הרבה במה להתגאות. נוסף על כל אלה יש לה שיער ארוך כמעט שחור ועיניים כהות תואמות, שהופכות את בל ריאן לתעלומה סקסית ולוהטת בטירוף שגופי מתחנן לפענח.
אבל אסור לי לפענח אותה, כי ברגע שאעשה זאת, לא ארצה אותה יותר, וזה יפגע באינדי. ואני לא רוצה לפגוע באינדי לעולם. התקרבתי אליה בחודשיים האחרונים. מתחילת העונה שלנו היא מתלווה לרופא של קבוצת בת'נל גרין. היא עבדה בתור רופאה מנתחת עם בל בבית החולים 'רויאל' בלונדון, אבל אחרי שהתקשורת געשה בעקבות ההתמזמזות שלה עם קאם, היא החליטה לעזוב את בית החולים ולהתמקד ברפואת ספורט. היא טובה גם בזה. הקבוצה כולה אוהבת אותה, ולא בצורה סוטה כמו שקאמדן חשש שיקרה. הוא ביקש ממני לשמור עליה ולוודא שהבחורים מתייחסים אליה בכבוד. עכשיו אני רואה בה כמו אחות קטנה, ואין לי שום כוונה לחוות את ההשלכות של מעשה שיפגע בחברתה הטובה ביותר.
לכן, אחרי שפלרטטתי לרגע עם בל בפאב, הורדתי את המתג לכל מה שקשור בה. כיביתי את הקסם ההאריסי וירדתי מזה. מאז היא עוינת כלפיי. זה בהחלט מהווה מטרד. כיוון שאינדי נמצאת כל הזמן עם אחי, בל ואני מוצאים את עצמנו צמודים זה לזה לעיתים קרובות, ולא בתנוחה האופקית שבה אני מצטיין. היא מסתכלת עליי כאילו היא רוצה להשתמש בביצים שלי למשחק פינג־פונג מלהיב. הבעיה היא שהתנהגות הכלבה הזועמת שלה כלפיי בכל מפגש שלנו לא מקטינה את המשיכה שלי אליה, היא רק מלבה את הלהבה. תמיד אהבתי משוגעות. האחים שלי תמיד יורדים עליי בגלל זה. זו האש בעיניים שלהן שפורצת ברגע הכי בלתי צפוי. אי־הידיעה. אתה אף פעם לא יכול לדעת בדיוק איך הן יגיבו. זה יכול להיות נפלא, וזה יכול להיות קטלני. אני משער שיש לי פֶטיש לתחושת הסכנה הזו. וחוץ מזה, בל היא מנתחת ולכן היא גם חכמה ממש ולא רק זועמת.
אני חלוץ, מול שער חשוף לגמרי.

איימי דואז

איימי דואז היא סופרת רבי מכר של אמזון. היא נהנית לכתוב רומנים עכשוויים שעלילותיהם מתרחשות בארצות הברית ובאנגליה. היא אוהבת לצפות ב"בנות גילמור" ולשיר קריוקי בסלון עם בתה כשבעלה מביט מהצד בחיוך.

עוד על הספר

  • שם במקור: Endurance
  • תרגום: דפנה לוי
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: מרץ 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 367 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 7 דק'

ניתן למצוא גם ב -

משפחת האריס 2 - סיבולת איימי דואז
1
משוגעות

טאנר

זה מה שקורה לי כשאני שוכב עם משוגעות.
אני מתנשף בכבדות, מניע את כפות רגליי קדימה ואחורה על הבטון, בזמן שאוויר ליל אוקטובר הצונן נוגע בכל מילימטר בגופי.
"היא יכולה לכל הפחות לכבות את האור בכניסה," אני ממלמל לעצמי ורוכן כדי להדק את אחיזתי. "קאט!" אני צורח בלחישה לעבר הדלת הסגורה. בתגובה אני זוכה לשמוע רק עוד קללות כחלק מהמריבה שנמשכת כבר חמש דקות. "תפתחי את הדלת הדפוקה! אני כאן בחוץ, מחזיק את הזין שלי בידיים, לכל הרוחות. זה דפוק לגמרי!"
הצרחות נפסקות. עיניי נפערות לרווחה, ופתאום אני לא בטוח שאני רוצה לראות את מה שמעבר לדלת. אולי העמידה בעירום בפינת רחוב לונדוני היא אפשרות טובה יותר מהתמודדות עם הדרקון הזועם היורק אש המכונה קאט.
הדלת נפתחת לרווחה בחריקה צורמת, ואני פוגש זוג עיניים כהות כמו הלילה, שיער פרוע כמו צמר גפן מתוק ושפה מעוקלת, כמו של כלב המתכונן לתקיפה.
"מה בדיוק אתה חושב שדפוק כאן, טאנר?" היא מתקדמת מעט ומכריחה אותי לסגת לאחור במורד המדרגות.
אני מסיט את עיניי כדי לא להביט בעיניה, כי אני די בטוח שהן יכולות להפוך אותי לאבן. "אה... כלום. אני רק... תהיתי אם אולי... אוכל להיכנס פנימה ולקחת את הבגדים שלי ואז אסתלק."
"אתה באמת תסתלק, אבל אם נדמה לך שתיכנס שוב, אפילו לשנייה, לדירה שלי, אתה טועה מאוד. אתה קראת לי בשם של אחותי!"
"נכון, אבל אתן דומות..."
"וזה אחרי שאמרת לי שהיא מוצצת יותר טוב ממני!"
היא מניחה את ידיה בתנועה נחושה על משקוף הדלת, כאילו היא מנסה למנוע מעצמה לזנק ולתקוף אותי. "האם הבנתי לא נכון כשביקשת שלישייה?"
אני אסיר תודה על כך שהזקן שלי מסוגל להסתיר את הרעד המבועת של שפתיי. זה לא קורה בגלל האוויר הקר. אם היא תרגיש כמה אני מפחד, אני אבוד.
"פשוט חשבתי שאחרי מה שקרה בטעות, זה יעזור לכן להשלים. נראית כועסת אחרי שהבנת ששכבתי עם אחותך, לכן..." הגמגום שלי משתתק כשאני מבחין במבט הפסיכוטי בעיניה.
"טאנר האריס?"
אני מתכווץ.
"לך תזדיין!" היא צורחת וטורקת לי את הדלת בפרצוף.
אני נושף בייאוש כשאני מבין שכל תקוותי לקבל בחזרה את הבגדים שלי, את הארנק ואת הטלפון הנייד התרסקו זה עתה על הקרקע הקרה שתחת רגליי היחפות.
"כל הכבוד לך, טאנר," אני ממלמל, מרפה מאחיזתי כדי להסיט את השיער הארוך שלי מהעיניים, ואז מחזיר את ידיי למקום שיסתירו את האשכים המתכווצים שלי.
זה גרוע יותר ממה שקרה בשבוע שעבר, כשנאלצתי לקפוץ ממרפסת בקומה השנייה במערב יורקשייר, כי הבחורה הספרדייה שפגשתי שם לא סיפרה לי שהיא מאורסת. איך הייתי אמור לדעת ש־promès פירושו ארוס בקָטָלָנית? אבא שלי לא היה מרוצה כשתמונות שלי בורח בסמטאות נידחות החלו לצוץ בטוויטר.
לפחות היא השליכה אחריי את החפצים שלי.
בחוץ קור כלבים, והנכסים שלי זקוקים להגנה מפני מזג האוויר. אני סוקר את הסביבה בחיפוש אחר מקלט כלשהו, ואז אורות של מכונית מגיחים מעבר לפינה. אני ממהר לטפס במדרגות האבן ולהתחבא מאחורי עמוד כדי להמתין שם עד שהמכונית תיעלם. "איך אני אמור לצאת מזה, לכל הרוחות?"
אני מבחין בתא טלפון אדום במרחק של משהו כמו עשרים מטרים ממני, ותוהה אם אפשר להתקשר ממנו בשיחת גוביינא. בימינו רוב תאי הטלפון הם לא יותר מקישוט – מזכרת אייקונית לצילומי תיירים. אבל שווה לבדוק, כי אני לא חושב שקאט או אחותה מתכוונות לעזור לי בזמן הקרוב. חוץ מזה, אני ממש לא יכול להרשות לעצמי לדפוק למישהו כאן בדלת. הפסדנו את המשחק בטאוור פארק היום, ומאחר שאני לא רחוק מהאצטדיון, עלולים לזהות אותי.
שלושת אחיי ואני משחקים כדורגל מקצועי. אחי הצעיר, בּוּקֶר, ואני משחקים יחד בקבוצת בת'נל גרין, שהיא גם במקרה הקבוצה שאותה מנהל אבא שלנו, ווהן האריס. לכן אני יודע בוודאות גמורה שאני בשכונה ירוקה־לבנה.
אלוהים, אני אפילו רואה מכאן את המגרש שלנו.
נוסף על כל זה, לפני ארבעה חודשים אחי התאום קאמדן משך אלינו את אור הזרקורים כשהרומן שלו עם הרופאה שניתחה אותו היה מרוח על כל העיתונים. זה היה סיוט תקשורתי, מה שלא הפריע לו לחתום על חוזה ענק עם ארסנל. תסמכו על קאם שיצליח להשיג לעצמו חוזה גם אחרי התמזמזויות מאוד מאוד לא ראויות בחדר הניתוח.
אחרי כל הפרסום הזה האחים האריס הפכו לשם שמוכר בכל בית בבריטניה. אחי הגדול גארת' אפילו קיבל הצעה לפני שבועיים להשתתף ב'רוקדים עם כוכבים', לכן לא סביר שאצליח לעבור מדלת לדלת בלי שהסיפור הדפוק הזה יופיע בכל רחבי הרשת. זה המצב, אני בבעיה ואני חייב למצוא דרך לצאת ממנה בלי לזכות בעוד כותרת, אחרת אבא שלי יהרוג אותי.
אחרי שאני מוודא שהדרך פנויה, אני רץ במהירות בשביל החשוך עד לתא הטלפון. אני פותח את הדלת ומתכונן לזנק אל תוך החלל החמים, אבל כמעט נופל כשאני נתקל במשהו.
קול עמוק וגרוני קורא אליי בצרידות מתחת לכף רגלי, "הי! התא הזה שלי, אז תעוף מפה!"
"פאק, חבר. סליחה, לא ראיתי אותך שם." אני נסוג לאחור כשיד אחת שלי מחזיקה את הדלת הפתוחה, והשנייה עדיין מכסה את האיברים שלי שהתכווצו לגודל של זרד ושתי אוכמניות.
הקול הצרוד מהדהד מתחת לערמה של שמיכות. האיש נראה כבן שישים, יש לו זקן אפור פרוע ועיניים גדולות עגולות. הוא משעין את המרפק על תיק קנבס גדול שמשמש לו ככרית. המבט שלו צונח על ידי. "אלוהים, ילד! אתה עירום לגמרי. אתה יודע?" הוא מזדקף בקושי למין ישיבה ומשעין את הרגל על הדלת, כך שהמגף שלו מונע ממנה להיסגר, והיד שלי מתפנה להסתיר קצת יותר מגופי.
"אני מודע למצב הלבוש שלי תודה רבה. קיוויתי שיהיה בתא הזה טלפון." השיניים שלי מתחילות לנקוש מרוב קור.
"אין כבר טלפונים בתאים האלה. כולם יודעים," הוא מתרגז.
אני מכווץ את שפתיי. "טוב, אז כפי שאתה רואה, אני קצת נואש. פשוט... תשכח שראית אותי." אני פונה ללכת ומעניק לו מראה מושלם של הישבן שלי. הגיע הזמן לדפוק על כמה דלתות.
"אם אתה צריך להתקשר, למה אתה לא מבקש פשוט?"
אני נעצר באמצע הצעד וממהר להסתובב לאחור ולהביט באיש. הוא מגיש לי טלפון צדפה קטן.
"יש לך טלפון נייד?" אני שואל.
הוא משגר אליי חיוך עקום. "אני אולי חסר בית, אבל לא מומלץ להסתובב בלי טלפון נייד, ילד." כשהוא מגיש לי את המכשיר, אני שם לב שציפורניו מלוכלכות וכפות ידיו מיובלות. שלי נראות נשיות ממש בהשוואה אליו. למרות זאת, אני ממהר לקחת ממנו את הטלפון, והוא ממלמל, "בוא לכאן, אתן לך קצת פרטיות."
"לא, אתה לא צריך לקום," אני מתעקש ומרגיש כמו אידיוט נורא שעוקר אדם מה... בית שלו.
"אני צריך להזכיר לך שאתה לא לובש מכנסיים?" קולו תקיף, אבל אני נשבע שאני רואה חיוך בעיניו.
אני מתכווץ ומהנהן, מרגיש מסורס לגמרי כשההומלס ואני מחליפים מקומות. כשאני סוגר את דלת התא, אני שם לב שיש בו ריח דומה לזה שיש במלתחות האצטדיון אחרי משחק איום ובוצי במיוחד.
אני נושף. קדימה, טאנר. עכשיו, למי תתקשר?
יש לי משפחה גדולה. שלושה אחים, אחות אחת ואבא שפחות או יותר מנהל את הקריירה שלי. אבל בתור הילד הרע של המשפחה, אפילו עבורי זה נחשב לשפל חדש. בדרך כלל, קאמדן הוא ברירת המחדל שלי, כי הוא אחי התאום ואנחנו גרים יחד. זה חלק מהעסקה לעשות דברים זה למען זה, אבל הוא נמצא השבוע בנסיעה עם הקבוצה שלו. מאחר שבוּקֶר עדיין גר בבית עם אבא שלנו בשכונת צ'יגוול, אני יודע שייקח לו לפחות שלושים דקות להגיע לכאן. והאח הגדול שלי גארת' משחק במנצ'סטר יונייטד, ולכן הוא בדירה שלו במנצ'סטר.
אלוהים, אם אתקשר עכשיו לאחותי, וי, היא תתלוש לי את הביצים. היא בחודש השמיני, ולכן אסור לי לעצבן אותה בגלל משהו כזה. לא רק שהיא תצא מדעתה מרוב כעס, היא גם תהיה מאוכזבת, וזה יהיה גרוע יותר מההשפלה שבלהתרוצץ עירום בקור בציבור.
אני לא יודע בעל פה את מספרי הטלפון של חבריי לקבוצה, ולכן נותרה לי רק אפשרות אחת. אני מקיש את המספר האחרון שאני זוכר.
"הלו?" עונה קול נשי.
"מי זאת?" אני שואל, משום שזה לא הקול שציפיתי לו.
"אתה התקשרת אליי. מי זה?" הקול הנשי תוקף בחזרה.
תחושה מוכרת ומבשרת רעות מזדחלת לתוכי.
"טאנר. זאת את, רַיאן?" ממש לא הרופאה שחיפשתי.
"טאנר? הו, כמה מקסים," הקול שלה אדיש וחדגוני. "כן, ניחשת נכון. כל הכבוד. מגיעה לך מדליה!" ההתנשאות המעושה שלה ברורה לגמרי, וכבר הפכה לחלק בלתי נפרד מכל שיחה שלנו.
"למה את עונה לטלפון של אינדי?" אני שואל בלי לנסות להסתיר את הרוגז בקולי.
קיוויתי לדבר עם אינדי, היא נחמדה, טובת לב והגונה. במקרה היא גם מאוהבת עד מעל לראש בקאמדן, ולכן אני יודע שהיא תרחם עליי. החברה הטובה שלה ושותפתה לדירה, בל ריאן, לעומת זאת, נוטה פחות לגלות כלפיי אמפתיה.
"אינדי באמבטיה. היא אמרה לי להשגיח על הנייד שלה ולהביא לה אותו רק אם קאמדן מתקשר," היא אומרת בכעס. "אתה אולי חולק די־אן־איי עם האיש, אבל אתה לא דומה לו בכלל."
על פניי עולה הבעה מלגלגת. "אני ממש לא רוצה לדעת למה את מתכוונת, כי אני מכיר אותך ואני בטוח שזה עלבון."
"מדליה נוספת, האריס."
"בסדר, את יכולה פשוט לקרוא לה?" אני רוטן. "זה מצב חירום."
"מה קרה? שוב נקעת את הקרסול כשברחת מחלון של איזו בחורה? הו! האם הבעל שלה תפס אותך הפעם וריסק לך את הצורה כמו שמגיע לך? או שקראת לה בשם הלא נכון בזמן שהאשכים שלך היו עמוק בתוכה, והיא השליכה אותך דרך חלון סגור? אינדי היא הרופאה שלך לענייני כדורגל, טאנר, לא מרפאת מחלות מין בכל פעם שהחיים האישיים שלך שוב יורדים מהפסים."
אני מחניק נהמה ועונה, "אני תקוע, ואני צריך טרמפ לפני שמישהו יראה אותי ויקרא לפפראצי. זה... עניין דחוף." אני שולח מבט מהיר מטה אל גופי העירום ולא מסוגל שלא להרגיש שהגעתי לשפל חדש.
היא נושפת בבוז. "תן לי את הכתובת. אני אגיד לה."
אני נותן לה הוראות הגעה, והיא מנתקת בלי לומר אפילו שלום. אני ממש מופתע שהיא מוכנה למסור לאינדי הודעה ממני. היחסים שלי עם בל ריאן בעייתים, במקרה הטוב. כאשר קאם ואינדי רק הכירו, בל ואני פלרטטנו קשות, והייתי בטוח שזה יהפוך להתמזמזות עזה ובסופו של דבר לזיון סוער. הכימיה המינית בינינו הייתה מיידית.
אבל כל זה היה לפני שאחי החליט להתאהב.
לפני כמה חודשים קאם ואני ישבנו בפאב 'אולד ג'ורג'' עם בל ואינדי, ובדיוק כשעמדתי לחתום את העניין עם דוקטור ריאן הלוהטת בטירוף, ראיתי את קאמדן רוקד עם אינדי. וזה לא היה מסוג הריקודים שראיתי אותו רוקד אלף פעם בעבר עם אלף בחורות אחרות במגוון מועדונים בכל רחבי לונדון. זה היה ריקוד שהיה מביך לצפות בו, כי ברור היה שמדובר ברגע פרטי להחריד. זה היה כאילו הם היו האלים היווניים שבפסגת האולימפוס, וכולנו מביטים בהם מנקודת המבט של בני אדם עלובים. לא יכולתי להסיט את המבט, אבל מה שראיתי ביניהם גרם לי תחושה מאוד לא נוחה.
זו הייתה אהבה.
אחי – קאמדן האריס השחצן הדפוק, שכל אחת מוכנה להוריד בשבילו את התחתונים – היה מאוהב.
אף אחד מהאחים האריס לא נוהג לשלוף את הרגש הזה ככה סתם. יש לנו שתי אהבות בלבד בחיינו. אחותנו, ומשחק הכדורגל הנהדר. לא יותר.
ולכן העובדה שאינדי פורטר הפכה למרכיב קבוע בחייו של אחי הציבה תמרור 'אין כניסה' בפתח מחמם הנקניקיות של בל ריאן. אני בחור שמזיין וזורק, אבל אם אעשה לה את זה, גם אחי וגם אינדי יחסלו אותי. אחותי תגיע כדי להשלים את העבודה.
אבל לכל הרוחות, זה לא שלא רציתי. בל ריאן לוהטת כל כך, שהיא מסוגלת להקים לתחייה חלומות רטובים של נער מתבגר. היא גבוהה וחטובה בכל המקומות הנכונים. הגוף שלה מעוצב כמו שעון חול מושלם. האמת היא שמעולם לא נמשכתי לבחורות רזות. הן נראו לי יותר מדי שבריריות. חלשות מדי. עדינות מדי. בל, לעומת זאת, נראית אחת שיודעת מה היא רוצה. יש לה רגליים שריריות מהממות שבפנטזיה שלי הן כרוכות סביב הפנים שלי, מותניים חטובים שמדגישים את הישבן המושלם שלה, וציצים שגורמים לי לרצות לבכות בגלל העובדה שלעולם לא אראה אותם. אני גבר של ציצים, ולכן זה ממש חבל, כי יש לה שם הרבה במה להתגאות. נוסף על כל אלה יש לה שיער ארוך כמעט שחור ועיניים כהות תואמות, שהופכות את בל ריאן לתעלומה סקסית ולוהטת בטירוף שגופי מתחנן לפענח.
אבל אסור לי לפענח אותה, כי ברגע שאעשה זאת, לא ארצה אותה יותר, וזה יפגע באינדי. ואני לא רוצה לפגוע באינדי לעולם. התקרבתי אליה בחודשיים האחרונים. מתחילת העונה שלנו היא מתלווה לרופא של קבוצת בת'נל גרין. היא עבדה בתור רופאה מנתחת עם בל בבית החולים 'רויאל' בלונדון, אבל אחרי שהתקשורת געשה בעקבות ההתמזמזות שלה עם קאם, היא החליטה לעזוב את בית החולים ולהתמקד ברפואת ספורט. היא טובה גם בזה. הקבוצה כולה אוהבת אותה, ולא בצורה סוטה כמו שקאמדן חשש שיקרה. הוא ביקש ממני לשמור עליה ולוודא שהבחורים מתייחסים אליה בכבוד. עכשיו אני רואה בה כמו אחות קטנה, ואין לי שום כוונה לחוות את ההשלכות של מעשה שיפגע בחברתה הטובה ביותר.
לכן, אחרי שפלרטטתי לרגע עם בל בפאב, הורדתי את המתג לכל מה שקשור בה. כיביתי את הקסם ההאריסי וירדתי מזה. מאז היא עוינת כלפיי. זה בהחלט מהווה מטרד. כיוון שאינדי נמצאת כל הזמן עם אחי, בל ואני מוצאים את עצמנו צמודים זה לזה לעיתים קרובות, ולא בתנוחה האופקית שבה אני מצטיין. היא מסתכלת עליי כאילו היא רוצה להשתמש בביצים שלי למשחק פינג־פונג מלהיב. הבעיה היא שהתנהגות הכלבה הזועמת שלה כלפיי בכל מפגש שלנו לא מקטינה את המשיכה שלי אליה, היא רק מלבה את הלהבה. תמיד אהבתי משוגעות. האחים שלי תמיד יורדים עליי בגלל זה. זו האש בעיניים שלהן שפורצת ברגע הכי בלתי צפוי. אי־הידיעה. אתה אף פעם לא יכול לדעת בדיוק איך הן יגיבו. זה יכול להיות נפלא, וזה יכול להיות קטלני. אני משער שיש לי פֶטיש לתחושת הסכנה הזו. וחוץ מזה, בל היא מנתחת ולכן היא גם חכמה ממש ולא רק זועמת.
אני חלוץ, מול שער חשוף לגמרי.