מארז קאמורה קרטל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז קאמורה קרטל
הוספה למועדפים

מארז קאמורה קרטל

4.6 כוכבים (989 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קורה ריילי

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 

תקציר

***שישה ספרים דיגיטליים במארז אחד**
 
קאמורה קרטל 1 - נאמנות מעוותת 
 
פביאנו: 
אבי אילץ אותי ללכת בדרכו, כדי שביום מן הימים אהפוך לקונסיליירי באאוטפיט של שיקאגו. אבל אז הוא נישא בשנית לאישה צעירה ממנו ובנה החורג תפס את מקומי. 
באכזריות שאין דומה לה, הוא ניסה לחסל את שארית בשרו האחרונה. להשמיד כל זכר לחייו הקודמים לאחר שאחיותיי ניתקו אותו מחייהן. נטוש וחבול נזרקתי לכלבים, עד שנמלטתי למקום רחוק. 
שרדתי בכוחות עצמי ברחובותיה הפרועים של לאס וגאס והפכתי למתאגרף רחוב מיומן, אדם שכולם יראים מפניו, עד שקיבלתי הצעה שלא יכולתי לסרב לה. הצעה שתשנה את חיי לתמיד – להפוך לאוֺכף, חייל בכיר בשורותיו של הקאמורה קרטל – ארגון פשע השולט בעיר האורות, הסמים, ההימורים והזנות. 
 
ליאונה:
רציתי לחיות חיים הגונים, להתקיים בכבוד כאזרחית שומרת חוק, אבל עם אימא שמכורה לסמים ומסתבכת בשקרים מול הקאמורה קרטל המשימה הכה פשוטה הזו הפכה לבלתי אפשרית.  
בגלל מעשיה של אימי, תשומת ליבו של האיש המסוכן ביותר בארגון – פביאנו סקודרי – מצאה את דרכה אליי. 
ראיתי את הצרות מתחילות לרדוף אותי עוד בטרם התרחש דבר, כיוון שגבר כמו פביאנו לא יכול להציע לי חיים רגילים. הוא תסבוכת גדולה אחת שעטופה במראה מסוקס ועוצר נשימה. 
 
ברומן פשע קצבי, מלא פיתולים ומזימות, גיבורי העלילה פביאנו וליאונה מוצאים את עצמם תחת מבחן נאמנות מעוות שלופת אותם מהקרביים. 
אהבה? או מחויבות?      
 
המחברת קורה ריילי, שסדרת ספריה נולדו לדם ראתה אור וזכתה להצלחה בקרב הקוראים בישראל ובעולם, חוזרת אלינו בסדרת־בת אשר קוצרת ביקורות מלהיבות והעפילה לרשימות רבי־המכר המובילות. 
נאמנות מעוותת הוא הספר הראשון בסדרה.       
 
 
קאמורה קרטל 2 - רגשות מעוותים
 
נינו:
גאון. 
מפלצת. 
כינויים שיצרו הדים ואימה הלכו עקב לצד אגודל עם השם שלי – נינו פלקון. 
רגשות היו לעול והיעדרם בארגון פשיעה כמו הקאמורה התברר כברכה. כיד ימינו ואחיו של הקאפו השולט בלאס וגאס עשיתי מה שנדרש ממני. מילאתי פקודות, נלחמתי ורצחתי.  
ביום שבו רמו אחי ביקש ממני להשתדך בנישואי נוחות כדי לשלב ידיים עם הפמיליה – במקום להתמודד מולם בחזית מלחמה עקובה מדם – לא היססתי. ואף על פי שחשבתי שלא אינשא לעולם, הבנתי שלעיתים נדרשים מאיתנו צעדים מרחיקי לכת כמו חתונה עם קיארה ויטיאלו, בת דודו של לוקה, קאפו הפמיליה בניו יורק.  
 
קיארה:
מנודה. 
מוחרמת.
אף אחד לא רצה להתקרב לבתו של האיש שבגד בקאפו ושילם על כך בחייו. 
כשלוקה ויטיאלו הגיע לבית האומנה שאליו שלח אותי כילדה והודיע לי ששידך אותי לנינו פלקון, הגאון המפלצתי של הקאמורה, לא אמרתי מילה ולא הבעתי התנגדות. 
אומנם הסוד האפל שהסתרתי עשוי היה להתגלות ולגרום למלחמה ולחורבן הקשר בין המשפחות, אך מנגד ידעתי שזו ההזדמנות היחידה שלי להציל ולו במעט את הכבוד המשפחתי שאבד לי על לא עוול בכפי, ולכן הייתי מוכנה לקחת את הסיכון.
 
ברומן פשע קצבי מלא בתככים ובמזימות, גיבורי העלילה נינו וקיארה נכנסים בברית נישואים שלא מרצון, שבה צפויה לשניהם התמודדות זרה עם רגשות מעוותים. 
סיכוי? או סיכון? 
 
המחברת קורה ריילי, שסדרת ספריה נולדו לדם זכתה להצלחה מסחררת בקרב הקוראות בישראל ובעולם, חוזרת אלינו בסדרת בת אשר קוצרת ביקורות מלהיבות והעפילה לרשימות רבי־המכר המובילות. 
הספר הראשון בסדרת הקאמורה קרטל, נאמנות מעוותת, ראה אור בישראל וכבר הפך לרב-מכר. רגשות מעוותים הוא הספר השני בסדרה.     
 
 
קאמורה קרטל 3 - גאווה מעוותת
 
רמו:
מלך אכזר. 
שליט הגיהינום.
גאוותן ללא סיכוי לגאולה. 
בתור הקאפו של הקאמורה קרטל, שלטתי ביד רמה בטריטוריה של לאס וגאס וסביבתה. האאוטפיט של שיקגו פלשו למחוזותיי, ביצעו הרג וקטל ברחובות והנקמה שלי לא איחרה להגיע.
לפי החוקים של המאפיה חתונה היא דבר מקודש, וחטיפת כלה היא חילול המזבח שבו האמינו. 
אבל החוקים הללו לא חלים על המלך ששולט בעיר החטאים או על הנתינים שלו. 
ביום חופתה וכאות לנקמה, חטפתי את אחייניתו של דנטה קבלרו. 
חטפתי מלאכית בלבן. 
 
סרפינה:
מלכת הקרח. 
סוררת המעמידה פני צייתנית. 
גאוותנית ללא כל סיכוי להינצל. 
שנים שיועדתי לדנילו. צוּפה ממני להפוך לרעייתו וללדת את ילדיו. 
אבל אז רמו פלקון, האיש הכי אכזר, גנז את חלומי וחטף אותי ביום חתונתי. 
לא אהיה נתונה לחסדיו. אסרב להיכנע לרצונותיו. וגם אם יאיים לחסל אותי, אישאר זקופה ואשלים עם גורלי. 
נשבעתי להוריד את המלך הארור על ברכיו.  
 
ברומן פשע קצבי ומלא תהפוכות, אצולת המאפיה פותחת חזית מלחמה. מי יהיה הראשון להניף דגל לבן ממגדל הטירה, כשמלך עולם הפשע ומלכת הקרח החטופה נתונים במלכוד עצמי של גאווה מעוותת? 
מלחמה? או כניעה?  
 
***
המחברת קורה ריילי, שסדרת ספריה 'נולדו לדם' זכתה להצלחה מסחררת בקרב הקוראים בישראל ובעולם, חוזרת אלינו בסדרת בת אשר קוצרת ביקורות נלהבות והעפילה לרשימות רבי־המכר המובילות.
הספרים הקודמים בסדרת קאמורה קרטל, נאמנות מעוותת ו־רגשות מעוותים, ראו אור בעברית וכבר הפכו לרבי־מכר.
גאווה מעוותת הוא הספר השלישי בסדרה.
 
 
קאמורה קרטל 4 - קשרים מעוותים
 
קיארה:
אחרי הילדות הטראומטית שעברתי, כופפו בנימוס את ידי והסכמתי לנישואי שידוך עם אחיו של הקאפו ששלט בקאמורה קרטל, הגאון המפלצתי – נינו פלקון. 
נינו הצדיק את המוניטין האימתני שרכש, אך איתי הוא נהג ביד רכה יותר. כשפיסות מאישיותו הסבלנית והמרתקת נחשפו בפניי בזו אחר זו, חשתי ביטחון לצידו והתאהבתי בו עד כלות. 
הוא ריפא את נפשי הפצועה ורציתי להעניק לו בחזרה יותר מאשר את אהבתי – עתיד, המשכיות ומשפחה. 
נכשלתי חרוצות.   
  
נינו: 
לא העליתי על דעתי שנישואי התועלת שהיו אמורים לחזק את קשרי הקאמורה והפמיליה יגרמו לטלטלה בחיי האישיים. אשתי הצעירה הקימה לתחייה את נפשי נטולת הרגשות ועוררה בי כאוס מוחלט. 
קיארה סדקה את נשמתי השחורה, וכל מה שנקבר עמוק בתוכי מילדותי בצל אימי הלא שפויה, עלה והציף אותי. הרגשות היו זרים לגבר כמוני, שרק בבגרותו החל לגלות את משמעותן של חמלה ואהבה. 
אבל את הדבר שהיא רצתה יותר מכול כדי להפוך אותנו למאושרים, לא יכולתי לתת לה.  
 
***
 
סיפורם של נינו וקיארה ובני פלקון ממשיך בקשרים מעוותים.
זהו החלק הרביעי בסדרת הקאמורה קרטל. קדמו לו הספרים: נאמנות מעוותתרגשות מעוותיםגאווה מעוותת.
  
 
קאמורה קרטל 5 - לבבות מעוותים
 
סביו:
לסביו פלקון יש חוקים ברורים. משפחתו לפני הכול, והשאר – תענוגות החיים. 
מוניטין 'הילד הרע' שהולך לפניו, שם המשפחה שמטיל אימה בלאס וגאס, מראהו וגופו המפתים, גורמים לנשים צעירות לראות בו את הבלתי מושג וליפול שדודות לרגליו.  
אך כשאתה מהווה חלק מקרטל שבו אחיך הוא לא אחר מהקאפו השולט בו ביד רמה, נדרשות ממך דוגמה אישית והקרבה בשם הכבוד והמחויבות למשפחה ולארגון. 
הקרבה שסביו לא בשל לה רגשית ונפשית – נישואים וחיי משפחה משלו.
האישה היחידה שהוא חושק בה ורואה עתיד לצידה, היא אחותו הקטנה של חברו הקרוב ביותר. אך תג המחיר שהוא מתבקש לשלם יגרום לאובדן מיידי של חיי ההוללות שהתמכר אליהם, ונוסף על כך התמסדות בשם המסורת היא דבר שסביו לא מוכן להתחייב לו. 
 
ג'מה:
מאז היותה ילדה, ג'מה בצולי מאוהבת בסביו פלקון.
חיוכו הזחוח והקסם האישי שלו שבו את ליבה מהרגע הראשון, אבל היא יודעת שמבחינתו היא תמיד תהיה האחות הקטנה של חברו הטוב. כשגופה ומראה משתנים גם תחת הבגדים הצנועים והיא הופכת מנערה לאישה צעירה ומפתה, היא מושכת את תשומת ליבו של סביו ומעוררת בו יצרים בלתי נשלטים. 
אך כשג'מה מבינה שסביו מבקש לתפוס את החבל משני קצותיו, להמשיך בחייו ומנגד לעצור את שלה, היא זוקפת את ראשה ומסרבת להיכנע לרצונותיו. 
גם במחיר של לאבד את אהבת חייה ולהינשא לאחר. 
 
***
ברומן פשע קצבי הרווי בפיתולי הלב, אליל הנשים סביו פלקון והבחורה המסורתית החסודה ג'מה בצולי, נלחמים זה מול זה לא רק באורחות חייהם המנוגדים, אלא גם באהבתם הבלתי ניתנת לעצירה.
הקרבה? או אהבה?
הספרים הקודמים בסדרת קאמורה קרטלנאמנות מעוותתרגשות מעוותיםגאווה מעוותתקשרים מעוותים, כבר ראו אור והפכו לרבי־מכר מסחררים שזכו באהבת הקוראים. כעת הגיע תורו של הספר החמישי: לבבות מעוותים.    
  
  
אמורה קרטל 6 - תאווה מעוותת

בתור האח הצעיר בשבט פלקון הידוע לשמצה, אדמו גדל מוקף בדם ובאלימות. עד מהרה הפכו הסמים לשיטת ההתמודדות שלו עם העולם שאליו נולד.   
ייעודו היה להפוך לבכיר במאפיה כמו אחיו, אבל זו מעולם לא הייתה משאת נפשו.  כשהוא הופך למארגן מרוצי הרחוב המצליחים והלא חוקיים של המשפחה ולנהג מושבע הרודף אחר ריגושים, הוא סוף־סוף מפלס לעצמו דרך בעולם המאפיה האכזרי. 
ובכבישים ספוגי הבנזין שהם ביתו השני, אדמו מגלה הרבה יותר...

דינארה מיכאילוב היא אחת מנהגות המרוצים היחידות בסביבה ובלתי אפשרי להתעלם ממנה. לא רק בגלל שערה האדום כאש הלהבה וסגנון הנהיגה התוקפני, אלא גם כי נסיכת הברטווה קיבלה היתר לנהוג בשטח האויב. 
אדמו ודינארה נקלעים למשחק לוהט ורווי תשוקה שמרחיק לכת הרבה מעבר למסלולי המרוצים. וכיוון ששניהם רדופים על ידי עברם – תאוותיהם האפלות מעמידות הכול בסכנה.
כי הדבר שאליו הם מתאווים יותר מכול, מגיע עם תג מחיר אכזרי.

ברומן פשע חושני ומפותל, גיבורי הספר המגיעים מעולמות מנוגדים חוברים יחד למרוץ חיים מהיר וחסר מעצורים. סיפורם של אדמו ודינארה יכבוש את ליבכם ויותיר אתכם חסרי נשימה.

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 
תאווה מעוותת הוא הספר השישי והאחרון בסדרת הקאמורה

פרק ראשון

פרק 1
 
 
העבר
 
פביאנו
 
הצטנפתי לתוך עצמי. לא השבתי מלחמה. כמו תמיד.
אבא גנח מהמאמץ שדרשו ממנו המכות שהכניס לי. אגרוף אחר אגרוף. הגב. הראש. הבטן. יוצר חבורות חדשות, פותח חבורות ישנות. השתנקתי כשקצה נעלו נדחק לתוך בטני ונאלצתי להחניק מיצי מרה. אם הייתי מקיא, הוא היה מכה אותי בכוח רב יותר. או מוציא את הסכין. הצטמררתי.
ואז המכות פסקו והעזתי להרים את המבט. מצמצתי כדי לראות צלול יותר. זיעה ודם נטפו על פניי.
אבא הביט בי בזעם והתנשם בכבדות. הוא ניגב את ידיו במגבת שהחייל שלו אלפונסו הושיט לו. אולי זה היה המבחן האחרון כדי להוכיח מה אני שווה. אולי סוף־סוף אהפוך לחלק רשמי מהארגון. לבכיר.
"אני מקבל קעקוע?" שאלתי בצרידות.
שפתו של אבא הסתלסלה. "קעקוע? אתה לא תהיה חלק מהארגון."
"אבל..." הוא בעט בי שוב ונפלתי לאחור, על הצד. המשכתי הלאה בלי לחשוב על ההשלכות. "אבל אני אהיה קונסיליירי כשתפרוש." כשתמות.
הוא תפס בצווארוני והקים אותי. רגליי כאבו כשניסיתי לעמוד. "אתה חתיכת בזבוז של הדם שלי. לך ולאחיות שלך יש את הגנים המלוכלכים של אימא שלכם. סדרה של אכזבות. כולכם. האחיות שלך זונות ואתה חלש. גמרתי איתכם. אחיך יהיה קונסיליירי."
"אבל הוא תינוק. אני הבן הגדול שלך." מרגע שאבא התחתן עם אשתו השנייה, הוא התייחס אליי כמו אל זבל. חשבתי שזה נועד לחשל אותי לקראת המטלות בעתיד. עשיתי הכול כדי להוכיח שאני ראוי לו.
"אתה אכזבה בדיוק כמו האחיות שלך. לא ארשה לך להמיט עליי בושה." הוא הרפה ממני ורגליי כשלו.
עוד כאב.
"אבל אבא," לחשתי. "זו מסורת."
פניו התעוותו מרוב כעס. "אז נצטרך לוודא שאחיך הוא הבן הכי גדול שלי." אבא הנהן בראשו אל אלפונסו, והוא הפשיל שרוולים. האגרוף הראשון פגע לי בבטן והשני בצלעות. עיניי היו נעוצות באבא שלי בשעה שסדרת אגרופים טלטלה את גופי וראייתי סוף־סוף השחירה. הוא יהרוג אותי.
"תוודא שלא ימצאו אותו, אלפונסו."
 
 
כאב.
עד העצם.
גנחתי. רטט עבר בצלעותיי. ניסיתי לפקוח את עיניי ולהתיישב, אבל עפעפיי נעצמו. שוב גנחתי.
לא מתִּי.
למה לא מתִּי?
"אבא?" קרקרתי.
"תסתום ותישן, ילד. נגיע בקרוב."
זה היה קולו של אלפונסו.
התאמצתי להתיישב ופקחתי את עיניי.
הראייה שלי הייתה מטושטשת.
ישבתי במושב אחורי של מכונית. אלפונסו פנה אליי. "אתה חזק משחשבתי. כל הכבוד לך."
"איפה?" השתעלתי והתכווצתי. "איפה אנחנו?"
"קנזס סיטי."
אלפונסו הוביל את המכונית אל מגרש חניה ריק. "תחנה סופית."
הוא יצא, פתח את הדלת האחורית וגרר אותי החוצה. השתנקתי בכאב והחזקתי בצלעותיי ואז דידיתי חזרה אל המכונית. אלפונסו פתח את ארנקו והושיט לי שטר של עשרים דולר. לקחתי אותו בבלבול.
"אולי תשרוד. אולי לא. אני מניח שעכשיו הכול ביד הגורל. אבל לא ארצח ילד בן ארבע־עשרה." הוא לפת את צווארי והכריח אותי להביט בו. "אבא שלך חושב שאתה מת, ילד, אז תוודא שאתה שומר מרחק מהטריטוריה שלנו."
הטריטוריה שלהם? זו הטריטוריה שלי. הארגון הוא הייעוד שלי. אין לי שום דבר אחר.
"בבקשה," לחשתי. הוא נד בראשו, הקיף את המכונית ונכנס לתוכה. צעדתי לאחור כשנסע משם וצנחתי על ברכיי. בגדיי היו מכוסים דם. לפַתי את השטר בכפות ידיי. זה כל מה שהיה לי. אט־אט נשכבתי על האספלט הקר. לחץ על שוקי הזכיר לי שהסכין האהובה עליי מחוברת לנרתיק שם. עשרים דולר וסכין. גופי דאב ולא רציתי לקום שוב לעולם. לא היה טעם לעשות משהו. הייתי כלום. הצטערתי שאלפונסו לא עשה את מה שאבי הורה לו לעשות — להרוג אותי.
השתעלתי וטעמתי דם. אולי אמות בכל מקרה.
עיניי ריצדו. גרפיטי ענקי היה מצויר על קיר הבניין לימיני. זאב נוהם מול חרבות.
סמל הברטווה.
אלפונסו לא היה יכול להרוג אותי בכוחות עצמו.
המקום הזה יהרוג אותי. קנזס סיטי הייתה שייכת לרוסים.
פחד עורר בי את הרצון לקום וללכת. לא ידעתי לאן אלך או מה אעשה. כאב לי בכל הגוף. לפחות לא היה קר. התחלתי לחפש מקום שבו אוכל לישון בלילה. לבסוף התפשרתי על כניסה לבית קפה. מעולם לא הייתי לבד, מעולם לא נדרש ממני לגור ברחובות. הצמדתי את רגליי אל חזי והחנקתי יבבה. צלעותיי. הן כאבו בחוזקה. לא יכולתי לחזור לארגון. אבא יחסל אותי. אולי אוכל ליצור קשר עם דנטה קבלרו. אבל הוא ואבא עבדו יחד תקופה ארוכה. יחשבו שאני מלשן, פחדן ונמושה.
אריה תעזור. הבטן שלי התכווצה. בגלל העזרה שלה ללילי ולג'יאנה אבא שנא אותי כל כך. בריחה לניו יורק עם הזנב בין הרגליים כדי להתחנן ללוקה שיהפוך אותי לחלק מהפמיליה היא לא בגדר אפשרות. כולם יֵדעו שהוא לקח אותי מתוך רחמים, לא כי אני נכס ראוי.
חסר ערך.
זהו זה. אני לבד.
 
 
ארבעה ימים עברו. ארבעה ימים לבד. לא נשאר לי כסף ולא נותרה בי תקווה. כל ערב חזרתי למגרש החניה בתקווה שאלפונסו יחזור, שאבא שינה את דעתו, שהמבט האחרון וחדור השנאה ששלח אליי היה פרי דמיוני. הייתי מטומטם. ורעב.
אני בלי אוכל כבר יומיים. בזבזתי את כל הכסף שלי ביום הראשון על המבורגרים, צ'יפס ומשקאות מוגזים.
החזקתי את צלעותיי. הכאב הלך והחמיר. ניסיתי לכייס מישהו כדי להשיג כסף. בחרתי את האיש הלא־נכון וקיבלתי מכות. לא ידעתי איך שורדים ברחוב. לא הייתי בטוח שאני רוצה להמשיך לנסות.
מה יכולתי לעשות? בלי הארגון. בלי עתיד. בלי כבוד.
צנחתי על רצפת מגרש החניה מול הגרפיטי של הברטווה. נשכבתי לאחור. הדלת נפתחה, גברים יצאו החוצה והסתלקו.
טריטוריה של הברטווה.
הייתי כל כך עייף.
זה לא יהיה איטי. הכאב בצלעותיי וחוסר האונים לא אפשרו לי לזוז. הבטתי בשמי הלילה והתחלתי לחזור על השבועה ששיננתי לפני חודשים כהכנה ליום החניכה שלי. המילים האיטלקיות זרמו מפי והציפו אותי בתחושת אובדן וייאוש. חזרתי על השבועה שוב ושוב. הייעוד שלי היה להפוך לבכיר.
קולות נשמעו מימיני. קולות גבריים בשפה זרה.
פתאום בחור שחור שיער הביט בי. הוא היה חבול, לא במצב גרוע כמוני, ולבוש במכנסי אגרוף קצרים. "אומרים שיש בחוץ מזדיין איטלקי משוגע שמדקלם את האומרטה. כנראה התכוונו אליך."
השתתקתי. הוא אמר 'אומרטה' כמו שאני הייתי אומר את המילה, כאילו יש לה משמעות. הוא היה מכוסה צלקות. מבוגר ממני בשנים ספורות. אולי בן שמונה־עשרה.
"אם אתה אומר דברים כאלה באזור הזה, אתה רוצה למות או שאתה משוגע. כנראה גם וגם."
"השבועה הזאת הייתה החיים שלי," אמרתי.
הוא משך בכתפיו ואז הביט לאחור ושוב סובב את פניו בחיוך מעוות. "עכשיו יגיע המוות שלך."
התיישבתי. שלושה גברים במכנסי אגרוף, גופם מכוסה קעקועי זאבים ורובי קלצ'ניקוב, ראשם מגולח למשעי, יצאו מדלת שליד הגרפיטי של הברטווה.
שקלתי לשכב שוב ולתת להם לסיים את מה שאלפונסו לא הצליח לגמור.
"איזו משפחה?" שאל הבחור שחור השיער.
"הארגון," השבתי, אף שהמילה פערה בור בליבי.
הוא הנהן. "כנראה הם נפטרו ממך. לא היו לך ביצים כדי לעשות מה שבכיר צריך לעשות?"
מי הוא? "יש לי מה שצריך," סיננתי. "אבל אבא שלי רוצה שאמות."
"אז תוכיח. עכשיו קום מהרצפה ותילחם." הוא צמצם את עיניו כשלא זזתי. "קום. עכשיו."
וקמתי, אף שהעולם שלי הסתחרר ונאלצתי להחזיק את הצלעות. עיניו השחורות קלטו את פציעותיי. "נראה שאצטרך לעשות את רוב הלחימה. יש עליך כלי נשק?"
הוצאתי את סכין הקרמביט שלי מהנרתיק שסביב השוק.
"אני מקווה שתוכל להתמודד עם הדבר הזה."
ואז הרוסים הסתערו עלינו. הבחור החל לעשות תנועות של אומנויות לחימה, שהעסיקו שניים מהרוסים. השלישי היה בדרך אליי. הנפתי את הסכין לעברו והחמצתי. הוא הנחית כמה מכות שגרמו לחזי לצווח מכאב ואז צנחתי על ברכיי. לגופי הפצוע לא היה סיכוי מול לוחם מיומן כמותו. אגרופיו הומטרו עליי בכוח, במהירות, ללא רחמים. כאב.
הבחור שחור השיער התנפל על התוקף שלי ותקע את ברכו בבטנו. הרוסי נפל קדימה. הרמתי את הסכין והיא ננעצה בבטנו. דם זלג על אצבעותיי והרפיתי מהידית כאילו נכוויתי כשהרוסי נפל מת על הצד.
הבטתי בסכין שלי, שבלטה מבטנו. שחור השיער שלף אותה, ניקה את הלהב במכנסיו של המת ואז הושיט לי אותה. "הריגה ראשונה?" אצבעותיי רעדו כשהסתכלתי עליה ואז הנהנתי.
"יהיו עוד."
גם שני הרוסים האחרים מתו. נשברה להם המפרקת. הוא הושיט את ידו, אחזתי בה והוא הרים אותי על רגליי.
"כדאי שנלך. עוד מזדיינים רוסים יגיעו לכאן בקרוב. בוא."
הוא הוביל אותי אל טנדר חבוט. "כשבאתי להתאגרף שמתי לב שהתגנבת אל מגרש החניה בשני הלילות האחרונים."
"למה עזרת לי?"
שוב החיוך המעוקל. "כי אני אוהב להתאגרף ולהרוג. כי אני שונא את הברטווה. כי גם המשפחה שלי רוצה שאמות. אבל הכי חשוב, כי אני צריך חיילים נאמנים שיעזרו לי להחזיר לעצמי את מה ששייך לי."
"מי אתה?"
"רמו פלקון. ואני אהיה הקאפו של הקאמורה בקרוב." הוא פתח את דלת הטנדר ובאמצע הדרך הוסיף, "או שתעזור לי או שתחכה שהברטווה ישיגו אותך."
נכנסתי פנימה. לא בגלל הברטווה.
כי רמו הציג בפניי ייעוד חדש, גורל חדש.
משפחה חדשה.

קורה ריילי

קורה ריילי זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר המובילות. סדרות המאפיה הרומנטיות נולדו לדם ו־קאמורה קרטל, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק ו־כמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל. 

עוד על המארז

מארז קאמורה קרטל קורה ריילי
פרק 1
 
 
העבר
 
פביאנו
 
הצטנפתי לתוך עצמי. לא השבתי מלחמה. כמו תמיד.
אבא גנח מהמאמץ שדרשו ממנו המכות שהכניס לי. אגרוף אחר אגרוף. הגב. הראש. הבטן. יוצר חבורות חדשות, פותח חבורות ישנות. השתנקתי כשקצה נעלו נדחק לתוך בטני ונאלצתי להחניק מיצי מרה. אם הייתי מקיא, הוא היה מכה אותי בכוח רב יותר. או מוציא את הסכין. הצטמררתי.
ואז המכות פסקו והעזתי להרים את המבט. מצמצתי כדי לראות צלול יותר. זיעה ודם נטפו על פניי.
אבא הביט בי בזעם והתנשם בכבדות. הוא ניגב את ידיו במגבת שהחייל שלו אלפונסו הושיט לו. אולי זה היה המבחן האחרון כדי להוכיח מה אני שווה. אולי סוף־סוף אהפוך לחלק רשמי מהארגון. לבכיר.
"אני מקבל קעקוע?" שאלתי בצרידות.
שפתו של אבא הסתלסלה. "קעקוע? אתה לא תהיה חלק מהארגון."
"אבל..." הוא בעט בי שוב ונפלתי לאחור, על הצד. המשכתי הלאה בלי לחשוב על ההשלכות. "אבל אני אהיה קונסיליירי כשתפרוש." כשתמות.
הוא תפס בצווארוני והקים אותי. רגליי כאבו כשניסיתי לעמוד. "אתה חתיכת בזבוז של הדם שלי. לך ולאחיות שלך יש את הגנים המלוכלכים של אימא שלכם. סדרה של אכזבות. כולכם. האחיות שלך זונות ואתה חלש. גמרתי איתכם. אחיך יהיה קונסיליירי."
"אבל הוא תינוק. אני הבן הגדול שלך." מרגע שאבא התחתן עם אשתו השנייה, הוא התייחס אליי כמו אל זבל. חשבתי שזה נועד לחשל אותי לקראת המטלות בעתיד. עשיתי הכול כדי להוכיח שאני ראוי לו.
"אתה אכזבה בדיוק כמו האחיות שלך. לא ארשה לך להמיט עליי בושה." הוא הרפה ממני ורגליי כשלו.
עוד כאב.
"אבל אבא," לחשתי. "זו מסורת."
פניו התעוותו מרוב כעס. "אז נצטרך לוודא שאחיך הוא הבן הכי גדול שלי." אבא הנהן בראשו אל אלפונסו, והוא הפשיל שרוולים. האגרוף הראשון פגע לי בבטן והשני בצלעות. עיניי היו נעוצות באבא שלי בשעה שסדרת אגרופים טלטלה את גופי וראייתי סוף־סוף השחירה. הוא יהרוג אותי.
"תוודא שלא ימצאו אותו, אלפונסו."
 
 
כאב.
עד העצם.
גנחתי. רטט עבר בצלעותיי. ניסיתי לפקוח את עיניי ולהתיישב, אבל עפעפיי נעצמו. שוב גנחתי.
לא מתִּי.
למה לא מתִּי?
"אבא?" קרקרתי.
"תסתום ותישן, ילד. נגיע בקרוב."
זה היה קולו של אלפונסו.
התאמצתי להתיישב ופקחתי את עיניי.
הראייה שלי הייתה מטושטשת.
ישבתי במושב אחורי של מכונית. אלפונסו פנה אליי. "אתה חזק משחשבתי. כל הכבוד לך."
"איפה?" השתעלתי והתכווצתי. "איפה אנחנו?"
"קנזס סיטי."
אלפונסו הוביל את המכונית אל מגרש חניה ריק. "תחנה סופית."
הוא יצא, פתח את הדלת האחורית וגרר אותי החוצה. השתנקתי בכאב והחזקתי בצלעותיי ואז דידיתי חזרה אל המכונית. אלפונסו פתח את ארנקו והושיט לי שטר של עשרים דולר. לקחתי אותו בבלבול.
"אולי תשרוד. אולי לא. אני מניח שעכשיו הכול ביד הגורל. אבל לא ארצח ילד בן ארבע־עשרה." הוא לפת את צווארי והכריח אותי להביט בו. "אבא שלך חושב שאתה מת, ילד, אז תוודא שאתה שומר מרחק מהטריטוריה שלנו."
הטריטוריה שלהם? זו הטריטוריה שלי. הארגון הוא הייעוד שלי. אין לי שום דבר אחר.
"בבקשה," לחשתי. הוא נד בראשו, הקיף את המכונית ונכנס לתוכה. צעדתי לאחור כשנסע משם וצנחתי על ברכיי. בגדיי היו מכוסים דם. לפַתי את השטר בכפות ידיי. זה כל מה שהיה לי. אט־אט נשכבתי על האספלט הקר. לחץ על שוקי הזכיר לי שהסכין האהובה עליי מחוברת לנרתיק שם. עשרים דולר וסכין. גופי דאב ולא רציתי לקום שוב לעולם. לא היה טעם לעשות משהו. הייתי כלום. הצטערתי שאלפונסו לא עשה את מה שאבי הורה לו לעשות — להרוג אותי.
השתעלתי וטעמתי דם. אולי אמות בכל מקרה.
עיניי ריצדו. גרפיטי ענקי היה מצויר על קיר הבניין לימיני. זאב נוהם מול חרבות.
סמל הברטווה.
אלפונסו לא היה יכול להרוג אותי בכוחות עצמו.
המקום הזה יהרוג אותי. קנזס סיטי הייתה שייכת לרוסים.
פחד עורר בי את הרצון לקום וללכת. לא ידעתי לאן אלך או מה אעשה. כאב לי בכל הגוף. לפחות לא היה קר. התחלתי לחפש מקום שבו אוכל לישון בלילה. לבסוף התפשרתי על כניסה לבית קפה. מעולם לא הייתי לבד, מעולם לא נדרש ממני לגור ברחובות. הצמדתי את רגליי אל חזי והחנקתי יבבה. צלעותיי. הן כאבו בחוזקה. לא יכולתי לחזור לארגון. אבא יחסל אותי. אולי אוכל ליצור קשר עם דנטה קבלרו. אבל הוא ואבא עבדו יחד תקופה ארוכה. יחשבו שאני מלשן, פחדן ונמושה.
אריה תעזור. הבטן שלי התכווצה. בגלל העזרה שלה ללילי ולג'יאנה אבא שנא אותי כל כך. בריחה לניו יורק עם הזנב בין הרגליים כדי להתחנן ללוקה שיהפוך אותי לחלק מהפמיליה היא לא בגדר אפשרות. כולם יֵדעו שהוא לקח אותי מתוך רחמים, לא כי אני נכס ראוי.
חסר ערך.
זהו זה. אני לבד.
 
 
ארבעה ימים עברו. ארבעה ימים לבד. לא נשאר לי כסף ולא נותרה בי תקווה. כל ערב חזרתי למגרש החניה בתקווה שאלפונסו יחזור, שאבא שינה את דעתו, שהמבט האחרון וחדור השנאה ששלח אליי היה פרי דמיוני. הייתי מטומטם. ורעב.
אני בלי אוכל כבר יומיים. בזבזתי את כל הכסף שלי ביום הראשון על המבורגרים, צ'יפס ומשקאות מוגזים.
החזקתי את צלעותיי. הכאב הלך והחמיר. ניסיתי לכייס מישהו כדי להשיג כסף. בחרתי את האיש הלא־נכון וקיבלתי מכות. לא ידעתי איך שורדים ברחוב. לא הייתי בטוח שאני רוצה להמשיך לנסות.
מה יכולתי לעשות? בלי הארגון. בלי עתיד. בלי כבוד.
צנחתי על רצפת מגרש החניה מול הגרפיטי של הברטווה. נשכבתי לאחור. הדלת נפתחה, גברים יצאו החוצה והסתלקו.
טריטוריה של הברטווה.
הייתי כל כך עייף.
זה לא יהיה איטי. הכאב בצלעותיי וחוסר האונים לא אפשרו לי לזוז. הבטתי בשמי הלילה והתחלתי לחזור על השבועה ששיננתי לפני חודשים כהכנה ליום החניכה שלי. המילים האיטלקיות זרמו מפי והציפו אותי בתחושת אובדן וייאוש. חזרתי על השבועה שוב ושוב. הייעוד שלי היה להפוך לבכיר.
קולות נשמעו מימיני. קולות גבריים בשפה זרה.
פתאום בחור שחור שיער הביט בי. הוא היה חבול, לא במצב גרוע כמוני, ולבוש במכנסי אגרוף קצרים. "אומרים שיש בחוץ מזדיין איטלקי משוגע שמדקלם את האומרטה. כנראה התכוונו אליך."
השתתקתי. הוא אמר 'אומרטה' כמו שאני הייתי אומר את המילה, כאילו יש לה משמעות. הוא היה מכוסה צלקות. מבוגר ממני בשנים ספורות. אולי בן שמונה־עשרה.
"אם אתה אומר דברים כאלה באזור הזה, אתה רוצה למות או שאתה משוגע. כנראה גם וגם."
"השבועה הזאת הייתה החיים שלי," אמרתי.
הוא משך בכתפיו ואז הביט לאחור ושוב סובב את פניו בחיוך מעוות. "עכשיו יגיע המוות שלך."
התיישבתי. שלושה גברים במכנסי אגרוף, גופם מכוסה קעקועי זאבים ורובי קלצ'ניקוב, ראשם מגולח למשעי, יצאו מדלת שליד הגרפיטי של הברטווה.
שקלתי לשכב שוב ולתת להם לסיים את מה שאלפונסו לא הצליח לגמור.
"איזו משפחה?" שאל הבחור שחור השיער.
"הארגון," השבתי, אף שהמילה פערה בור בליבי.
הוא הנהן. "כנראה הם נפטרו ממך. לא היו לך ביצים כדי לעשות מה שבכיר צריך לעשות?"
מי הוא? "יש לי מה שצריך," סיננתי. "אבל אבא שלי רוצה שאמות."
"אז תוכיח. עכשיו קום מהרצפה ותילחם." הוא צמצם את עיניו כשלא זזתי. "קום. עכשיו."
וקמתי, אף שהעולם שלי הסתחרר ונאלצתי להחזיק את הצלעות. עיניו השחורות קלטו את פציעותיי. "נראה שאצטרך לעשות את רוב הלחימה. יש עליך כלי נשק?"
הוצאתי את סכין הקרמביט שלי מהנרתיק שסביב השוק.
"אני מקווה שתוכל להתמודד עם הדבר הזה."
ואז הרוסים הסתערו עלינו. הבחור החל לעשות תנועות של אומנויות לחימה, שהעסיקו שניים מהרוסים. השלישי היה בדרך אליי. הנפתי את הסכין לעברו והחמצתי. הוא הנחית כמה מכות שגרמו לחזי לצווח מכאב ואז צנחתי על ברכיי. לגופי הפצוע לא היה סיכוי מול לוחם מיומן כמותו. אגרופיו הומטרו עליי בכוח, במהירות, ללא רחמים. כאב.
הבחור שחור השיער התנפל על התוקף שלי ותקע את ברכו בבטנו. הרוסי נפל קדימה. הרמתי את הסכין והיא ננעצה בבטנו. דם זלג על אצבעותיי והרפיתי מהידית כאילו נכוויתי כשהרוסי נפל מת על הצד.
הבטתי בסכין שלי, שבלטה מבטנו. שחור השיער שלף אותה, ניקה את הלהב במכנסיו של המת ואז הושיט לי אותה. "הריגה ראשונה?" אצבעותיי רעדו כשהסתכלתי עליה ואז הנהנתי.
"יהיו עוד."
גם שני הרוסים האחרים מתו. נשברה להם המפרקת. הוא הושיט את ידו, אחזתי בה והוא הרים אותי על רגליי.
"כדאי שנלך. עוד מזדיינים רוסים יגיעו לכאן בקרוב. בוא."
הוא הוביל אותי אל טנדר חבוט. "כשבאתי להתאגרף שמתי לב שהתגנבת אל מגרש החניה בשני הלילות האחרונים."
"למה עזרת לי?"
שוב החיוך המעוקל. "כי אני אוהב להתאגרף ולהרוג. כי אני שונא את הברטווה. כי גם המשפחה שלי רוצה שאמות. אבל הכי חשוב, כי אני צריך חיילים נאמנים שיעזרו לי להחזיר לעצמי את מה ששייך לי."
"מי אתה?"
"רמו פלקון. ואני אהיה הקאפו של הקאמורה בקרוב." הוא פתח את דלת הטנדר ובאמצע הדרך הוסיף, "או שתעזור לי או שתחכה שהברטווה ישיגו אותך."
נכנסתי פנימה. לא בגלל הברטווה.
כי רמו הציג בפניי ייעוד חדש, גורל חדש.
משפחה חדשה.