חלפים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חלפים
הוספה למועדפים

חלפים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

יפתח אלוני

יפתח אלוני נולד בקיבוץ גבולות – 15-09-1955
 
לימודים אקדמאים:
1986 - בוגר הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים, הצטיינות יתרה.
2005 - סיים בהצטיינות יתרה תואר שני בתכונית מטרופליס, ברצלונה. 
           תזה: Nomad Trajectories, after Deluze ‘Nomadism’
 
אדריכלות:
1986 – 2000 משרד אדריכלות פרטי: תכנון בתים פרטיים, שכונות מגורים, בנייני משרדים.
שותף ודירקטור בחברת אביב ארלון. מרצה בשנקר.
ספרות:
2006 הוצאת מגאזין בלוק – עורך ראשי.
2012 הקמת הוצאת אפיק – ספרות ישראלית - www.afikbooks.com
2014 הקמת מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר – www.shortstoryproject.com 
תחרויות:
1986 - זכיה בתחרות לתכנון מצפה אביב בגליל התחתון.
1989 - זכיה במלגה של ה British Council – לימודים ב AA לונדון.
1993 - זכיה בתחרות לתכנון מעון לקשישים בקרית גת.
1994 - זכיה בתחרות לתכנית אב לתיירות בנגב המערבי, דרך הבשור, והגשר התלוי.
סרטי תעודה ודרמה:
הפיק והשתתף ב - 16 סרטי תעודה ומסעות בעולם, ביניהם:
- כל אחד והאוורסט שלו, מסע של כפר תקווה למחנה הבסיס באוורסט.
- קאילאש, ההר הקדוש.
- שיחה עם הדאלאי למה, דארמסלה הודו.
- 7 הפסגות, מסע עם דורון אראל לטיפוס שבע הפסגות הגבוהות בכל יבשת.
- מסע בעקבות האינואיט (אסקימוסים) באי באפין.
- יזום והפקת הסדרה סיפור מהסרטים – 6 דרמות על בסיס סיפורת ישראלית.
- 2 סדרות לנשיונל גאוגרפי שהפקתן לא הושלמה: מירוץ הגמלים הגדול בסיני, נזירים על קצה המדבר.
תערוכות:
- חפצים לא שימושיים, מוזיאון ישראל.
- קיוסקים, בית האומנים.
- לינה משותפת, מוזיאון הלנה רובינשטיין.
 
ספרים:
גנב החלומות (פרוזה 2010), חלפים (פרוזה 2012 ), שימותו הקוצים (שירה 2013), כוח המשיכה (שירה 2014), מבטה של גארודה (סיפורים קצרים 2015), מכות עכשיו (וריאציות על מכות מצריים 2017), טיטאניק בחולות (סיפורים קצרים 2018).
 
 

תקציר

דמותו של מתן קול, גיבור חלפים, ספרו החדש של יפתח אלוני, היא רקמה מצולקת ומחוררת: ילדות רבת סתירות, פרשיות אהבה עקרות, התבודדות, רגשות הקבורים היטב בחולות המדבר, לשם עבר לעבוד ולהתגורר, ומעל הכול- שליטה מאופקת וקרה כסכין המנתחים שבה הוא אוחז ביד בוטחת.

כאשר נדין, עיתונאית ניו יורקית צעירה, מתפרצת בצעדים פרועים אל חייו המדודים, מסתמנת לכאורה ראשיתו של "רומאנס בית-חולים" מן הסוג המקובל; אלא שניד פורש יפתח אלוני מניפה אחרת: תנוע דרוכה בין שני הקטבים של הגיבור- עולם הלהטוטים של חדר הניתוח, ולעומתו שקיעה בהוויית חיים מעוכבים ולקויים שמקורה בזהות משובשת; בביוגרפיה שבה שימשו אנשים חלקי חילוף לאנשים אחרים.

ככל שהולכים ומתגלים קרעי החיים החיצוניים והפנימיים של פרופסור קול, כך נארג בתוכו מרקם עדין של תבונת לב, שאולי ישחרר אותו מקפאונו. אבל שיבושי החיים חזקים ממנו, חולפים לידו בשריקה, חורצים גורלות במהירות הבזק. הדרמה מתפתחת לא רק באמצעות הגיבורים והיחסים שביניהם, אלא גם באמצעות הסמלים השזורים בסיפור: בעיקר סמלי הסכין והמדבר, הבית הריק והמכונית הנוסעת, הגבולות הבלתי ברורים, שבכל זאת תובעים את קורבנם מאלה החוצים אותם.

חלפים הוא ספר רהוט, חריף, מפוכח ודרמתי. המתח הסיפורי שבו מומחש בכל רגע בלשון העברית החשופה והדרוכה, השרירית והחסכונית, שהיא סימן ההיכר של המחבר, יפתח אלוני.

פרק ראשון

1

 

יש משהו רגוע באופן שבו המבנה של סורוקה שרוע בשטח. הוא נמוך וארוך, והצורה שלו, על אף מוזרותה, משדרת ששכיבה זו נועדה למנוע רעידות חזקות מדי, התמוטטויות וקריסה; שהמבנה על יושביו מחוסן מפני הגחמות של גרמי שמים וארץ.

"בוקר טוב," אמרה לי אישה קפואת־פנים בשחורים. היא נראתה מוכרת, אחת מהדמויות הגבוהות של צ'כוב, זו עם הכלכלב. אחר כך היא כבר היתה אשתו של אחד המנותחים. "בוקר טוב, אדוני," הרימה קולה.

"בוקר טוב," החזרתי, שואל את עצמי אם קרה למנותח ההוא משהו שנעלם ממני.

"לפני שבוע קיבל דום לב," אמרה בתשובה למבטי התוהה, עוד לפני שהתנסח לי משהו. "בדיוק חודש אחרי הניתוח שעשית לו במוח," הסבירה חד וחלק תוך כדי צעידה בשביל.

"אני מצטער לשמוע."

"עזוב, הוא היה סתם אשמאי זקן..."

"אני מצטער לשמוע," חזרתי ואמרתי, מופתע מגילוי הלב.

"עזוב," אמרה וחצתה בצעדים נמרצים את השביל לעבר קומת המשרדים.

באמת אין לי שום אפשרות לדעת מי אשמאי ומי לא.

כשהם באים אלי הם תמיד מורדמים היטב, סלוטייפ מודבק להם על העיניים ובקצות השפתיים. רוחם נוקשת דרך המכונה. רק על תעלות המוח שלהם אני יכול לדעת כמעט הכול, וכך נולדת בינינו קִרבה אינטימית — רק שנינו לבד, שקועים בעצמנו, רחוקים מכל מה שסביבנו, עד שהעולם כולו מצטמצם למה שהידיים שלי רואות להם שם בפנים.

שניים כאלה יהיו אצלי היום. אחד סביר ואחד קצר, לשם שינוי, בניגוד לזה מאתמול שהיה אינסופי — שלוש־עשרה שעות בעמידה ליד דוקטור יובל שרוני, עם הטלפונים החוזרים מהבנות שלו: "מתי אתה בא? אבל מתי? מתי!" אחרי כל שתי שיחות כאלה הוא יוצא להפסקת עישון, שולף מהכיס מצית עם אישה שופעת שדיים, שהבגדים שלה יורדים ועולים לפי הטיית הנוזל הכהה שבפנים, ומנסה להירגע, ואז כמובן צריך לחזור על תהליך הסקראבינג ולשוב לחדר הניתוח בכפפות חדשות.

"בוקר טוב," בירכתי בשקט את האיש שניגן בכינור בכניסה לבניין, מקיים את הטקס הקבוע בינינו — אני מברך אותו לשלום ואילו הוא מעביר לכבודי את הקשת בתנועה וירטואוזית, חולף כלוליין ממיתר למיתר ומפיק מנגינה שמעוררת בי השתאות ושמחה. לפעמים, אני מוסיף גם כמה שקלים לתיבת הכינור השוכבת לרגליו, זוכה לסלסול נוסף.

עברתי בפתח בעל הדלתות השקופות ופסעתי במסדרון האינסופי. מולי ומשני עברי צעדו אנשים כבתהלוכה, כל אחד לעבר המזבח שלו. במחשבתי הייתי כבר בחדר הניתוח, מכוון לתנועת הסכין הראשונה.

"נו, מה המצב בדרומיים?"

"בסדר גמור, ואצלכם?"

"גם אצלנו," אמרה המדונה האחראית על חדרי הניתוח המזרחיים, ונכנסנו למעלית שממנה נתפצל לאגף הדרומי והמזרחי.

ריח חריף של לבנדר איים לחנוק אותי. כלאתי את הנשימה. תכף קומה שתיים. נדחקתי לדופן המרוחקת ממנה ככל האפשר. זהו, אני בחוץ, מהנהן בחזרה לכל מי שמהנהן בדרכי למשרד.

הדלקתי אור ונשענתי בגבי אל הקיר, נושם פנימה את הריח הגברי שנספג בקירות עם השנים. התיישרתי מול חריץ החלון הצר, שתחתיו, מעט בצֵל, כיסא המנהלים השחור, לפניו שולחן בגוון חום־מט ועליו התיקים הרפואיים של המנותחים, לעיון אחרון. שני מסכי מחשב נוהמים לבדם בחלל, אולי כורעים תחת נטל המידע שבמוחם.

כיסא ברזל ירוק שולח מבט שטני אל כיסא המנהלים שמולו. ברווח שביניהם על הקיר — פלקט מלבני ממוסגר המפרט את מבנה המוח, מוטה לפנים, כמו חוקר את התיקים שעל השולחן, כל יום והתיקים שלו.

לצד הפלקט תולה ארון־אור לבן מאורך לבחינת צילומי הרנטגן. מעליו הדביק מישהו כרזה שכבר דהתה: קודם רואים, אחר כך חותכים. מול השולחן אינגה, בובת ההדגמה האילמת, הקירחת. שארית שלא נאספה מקודמי. ליד רגליה עומדות נעלי עקב צמודות בצבע אדום לק, הנעליים הישנות של נינה. היא קיוותה שיוסיפו איזשהו צחוק למקום העגום הזה. משרד קטן שלא היה בו שום דבר אישי או צבעוני חוץ מעט פרקר על השולחן וכמה איברים מפלסטיק, שנשפכו החוצה מתוך מודל של מוח, מבריקים בכחול, בסגול, בירוק, בלבן.

על המדפים, בגומחה מלבנית, מאחורי אינגה, העמדתי חמישה ספרי רפואה עבי כרס, חבילה שוכבת של בריין סרג'רי ז'ורנל, ומתחת אספקה הכרחית של לקסיקונים בעברית ובאנגלית. שלושה מדפים רצופים, חלקם נסעו איתי מניו יורק, ביניהם מתנות פרידה מהצוות במאונט סייניי; לקסיקון השואה, לקסיקון פוליטי של מדינת ישראל, לקסיקון מקראי, לקסיקון ציוני; האחרים, שלושים לכל הפחות, נרכשו לאחרונה בחנות בנחלת בנימין: לקסיקון שוטרים וגנבים, שעושה סדר בעולם המושגים המשתנה של העולם התחתון וזרועות החוק, לקסיקון לדיבור אדיב בערבית, מאת מילואימניק אחד שמצא לנכון ללמד איך לדבר יפה במחסומים, לקסיקון הקיבוץ, לקסיקון הקולנוע, פתגמים ביידיש המתורגמים לעברית, לקסיקונים בעניין החי והצומח בישראל, שחביבים עלי במיוחד משום שאפשר להחליק אותם בקלות בכיסים של החלוק הלבן.

 אני משוטט בלקסיקונים כבר עשרים שנה, קורא בהם שוב ושוב, מעביר את הזמן בין המונחים המבוארים בכל רגע פנוי. האחרון שמונח עכשיו על השולחן הוא לקסיקון המונחים של לקאן, ואני בערך "השלכה" — מנגנון הגנה בו רצון חזק/מחשבה/הרגשה מועתקת וממוקמת מחוץ לסובייקט, בסובייקט אחר... ההשלכה, לפי לקאן, היא מכניזם של הדמיון — מערכת יחסים המתפתחת בין האגו של הסובייקט לזולת. מחניק.

פתחתי חלון. בחוץ התנגן הכינור קלושות. בתעלות השמע עלה והתפתל קולה של סבתא ליה: "תכתוב, מתן. אני מתגעגעת לאבא שלך."

וקולה של אווה מהמטבח: "אני מתגעגעת לאחותי הבכורה."

סבתא ליה אמרה: "תכתוב. שלא תשכח אף פעם מה זה משפחה."

אווה אמרה: "תנסה לזכור רגעים של שמחה, מתני, גם זה חשוב."

סבתא ליה אמרה: "תנסה שהיא לא תבלבל לך במוח."

מאחורי נשמע צליל הנייד, בישר את ההודעה היומית. התיק היה לפני. מסכי המחשב היבהבו בלי התחלה ובלי סוף, מיפויים וסימנים שנדמו לחוף מבטחים, או לשרטון. לקחתי את הנייד ופתחתי את ההודעה החדשה:

"הלו? בוקר טוב. נינה."

"בוקר טוב גם לך, נינה."

בזמן ששלחתי את מסרון התשובה נזכרתי שלא פתחתי את המעטפה ממנה. רק שלא תתקשר ותגיד, "נכון שלא קראת?"

רטנתי. הידקתי שפתיים. "פאק." איך זה שכל חתיכת ערך בלקסיקון מלחמת העצמאות יכול לנצח את נינה ואת המעטפה עם המילים שהשאירה על השולחן? אני כזה גרוע? לא יכול להיות. אני יותר טוב מהעובדות האלה.

עכשיו לא זכרתי איפה שמתי את המעטפה עם המכתב שהשאירה לפני שיצאה השכם בבוקר. אפילו אם זה קשור לחצי אהבה שיכולתי לתת לה, לעומת השלֵמה שלה, כמו שאמרה לי: פשוט, ברור, במבטא צרפתי־פלמי. אפילו אם זה המצב, הייתי צריך לפתוח, לקרוא ולהגיד משהו בקשר לסיכוי לאושר, סיכוי לטוב, פטור ממוות או מהישגים.

כבר בפעם הראשונה, לפני ארבעה חודשים, ידעה שבחרה במי שעתיד לבחור בה יום אחד — בבוא הזמן. זה מה שאמרה לי כשהתקרבה ונצמדה אלי, מלטפת את עורפי, מרגיעה. היתה זו פגישה ראשונה בביתה ובכל רגע שמשכתי את ידי מידה, היא החזירה לי את ידה בכף ידי, והמשחק הזה היה יותר עדין מכל מילה שאמרה או שאמרתי לה. ואחר כך כבר לא היה מקום לשום מילה. הרגשתי את אש הנשימה שלה באוזניים. הכול ננעל בחוץ והתמלאתי אוויר מחניק באדום־שחור. הרגשתי נשרף, נגמר. לא יכולתי להרפות משערותיה ומשכתי את פניה אלי, פנימה אל פיה הפעור, נושך את שפתיה, וכבר מצאתי דרך בין רגליה, מעיף את הפרחים של שמלתה, חופן את ערוותה מבעד לתחתונים המתוחים, לא נותן לרכבת לעבור בנו עוד ועוד. היא התנשמה, התפתלה לכל כיוון שנשלחה, אפילו שהיא גאה, מאלה שלא מבקשות דבר.

אינני יודע אם היא השקיפה מעלי או בעיני לפני שהסתובבתי ממנה ובלעתי אוויר. רוק מילא את פי, ניגר על שתיקתי המבוישת. שיפשפתי את כפות ידי זו בזו, חזק, עד שבערו אש, אש.

בסוף היא עמדה מכווצת, שעונה על השיש. שערה הגולש כבר נאסף על עורפה ועיניה בוהות באמסטף שהציץ מתחת לשולחן האוכל, אוזניו שמוטות, עיניו מחפשות אחר המתרחש. על הקיר ממול הוסיפה הרומנייה בלבוש המסורתי לבחוש מרק בסיר ברזל גדול, מחייכת ברוחב לב, עד שמתחשק לחייך בחזרה. במקום זה תחבתי את קצות החולצה לתוך המכנסיים, התקרבתי, הבאתי מצח למצח והסתלקתי בלי מילה.

רק כשנסעתי משם, עלה במוחי הזיק שהופיע בעיניה כשהרחיקה אותן בכוח מפני ואז התחלף בדמעות שעצרו במקומן ולא זלגו. "הכול בסדר," לחשה, "ככה זה באהבה, שלא מצחצחים הרבה זמן..."והיא הרימה ראשה והיה שם מבט שהזכיר לי רצון עז מדי.

הכנסתי את הנייד לכיס וחזרתי לעבור על ההדמיות. הבטתי בצילומים מול האור המרצד, מניע ידיים באוויר, מדמה את מסלול החיתוך של הניתוח הראשון מבין השניים שנקבעו לי להיום. שום דבר מסובך מדי, מילמלתי לעצמי, מדלג בזריזות בין הנתונים והתמונות. שום דבר שלא עשיתי עשרות ומאות פעמים. אני יודע בדיוק מה אני הולך לעשות.

נכנסתי לחדר הניתוח ונעמדתי ליד דוקטור שרוני. הוא הניד בראשו ועיניו חייכו בשובבות אל המרדימה שלנו. כל מה שמעבר לזה יכולתי רק לנחש בגלל המסכות שכיסו את פניהם. דוקטור סוניה גליקמן קפאה בעמדתה לרגלי המנותח.

"סוניה? נהיה מוכנים בזמן?"

"סליחה, פרופסור קול. אני לא סוניה. אני דוקטור בטי קוז'ינסקי," וכבר היה ברור שנעלבה. לפני שהספקתי להתנצל, הפך שרוני את הטעות שלי לבדיחה: "אה, היום זה לא סוניה? לא תלמה? רק בטי?"

אילו היתה שם דוקטור סוניה גליקמן והיתה גם בדיחה של שרוני, השקט היה נשמר. סוניה היתה אומרת, "דוקטור שרוני, תדבר אלי יפה, בלי צחוק. אתה בן אדם נחמד. השגתי לך מצית חדש עם שדיים משני הצדדים. לא כזה פושט כמו שאתה קנית, עם שדיים בצד אחד."

המתח באוויר היה גואה לשניות אחדות, לא יותר. שרוני היה מהסס ואז עוזב את האזור הסטרילי כדי לראות את השדיים משני הצדדים, חוזר מאושר וממלא את אוויר החדר בהקלה. סוניה יודעת לפרק את המתח האופייני שגואה בחדרי ניתוח, בעיקר בניתוחים ארוכים ומורכבים שמרוקנים את החלל מחיים. והיא לא מתרגשת כשאני מבלבל את שמות המרדימים או המנותחים. אבל דוקטור סוניה גליקמן לא היתה שם, ובטי הסתכלה עלינו במבט חמור וחיכתה ששרוני יחדל מהחיוכים ומהקריצות.

"תנתח אתה, אני אסתכל," אמרתי לו בקול של ככה מתחשק עכשיו.

שרוני ניסה לומר משהו על המנותח שהגיע הנה במיוחד בשבילי, אבל תכף משך בכתפיו ואמר, "אם למרדימות שלנו, תלמה או סוניה, אין עם זה בעיה — אז טוב, אני אנתח."

"תעזוב את דוקטור קוז'ינסקי במנוחה," ביקשתי ממנו כשהנייד שלו צילצל. כולם כבר מכירים את הצלצול התינוקי של הבנות שלו: השפן הקטן שכח לסגור הדלת... הצטנן המסכן...

שרוני סימן בראשו לנויה, האחות הראשית בדרומיים, שתענה בשבילו מחוץ לשטח הסטרילי. היא הסתכלה עלי כאילו היינו יחד כל הלילה, שרבבה לשון וחייכה כאילו באמת יש בינינו משהו לאחרונה, אבל אין. אמרתי לעצמי, אין. אין. יש?

"שלום מותק," שרה בקולה הקרייריסטי. "אבא לא יכול לענות, הוא כבר בחדר ניתוח. לא, הוא לא יכול לדבר עכשיו. אההה... רגע..."

הילדה של שרוני היא שועלת קרבות ותיקה, ולנויה הלוי לא היה סיכוי.

"דוקטור שרוני, הבת שלך אומרת שיש טיול של הכיתה היום ואמא שכחה מזה. היא הגיעה לכיתה עם ילקוט רגיל במקום תיק עם ממתקים, כובע ומים — מה לעשות? שתצלצל לאמא, נכון?"

"בטח," הוא אמר לה, "אבל אולי עדיף שתצלצל לסוניה, היא תמיד יודעת מה לעשות."

"יש לה אמא, לא?"

הסתכלתי על שרוני ולא היה לי ספק שהוא שוקל בזה הרגע דרכי מילוט למאונט סייניי והסתפקות בלא יותר משני ביקורים משפחתיים בשנה.

הוא נעמד מול מסכי ההדמיה, מריץ נתונים פנימה והחוצה, מסמן עם הצלב, מודד, שוקל איך לנוע כדי להגיע לגידול הממוקם מעט מאחורי האוזן, קרוב לעצם, ממש מתחת לדרה.

"תתחיל," אמרתי, והוא משך את הזרוע הארוכה של המיקרוסקופ, הביא את העדשות למקום המסומן בגולגולת המנותח, מיקד שוב ושוב את העיניות, הזיז מעט ימינה כדי לאפשר לעצמו גישה נוחה עם כלי העבודה, שוב מיקד, הסיט עוד ימינה — הוא לא מספיק רגוע, אמרתי לעצמי.

התכונה בחדר שָקְטה, האווירה נעשתה דרוכה, הצוות המתין להוראותיו. דוקטור קוז'ינסקי שלחה אליו מבט רותח ממתחם רגלי המנותח, ידיה מתוחות לצדדים והתחת הגדול שלה זקור הרחק מאחור.

שרוני לא זז.

"לְמה אתה מחכה?" שאלתי.

הוא ניגש ונעמד על השטיח הירוק למראשות המנותח, סיים לגלח היטב מאחורי האוזן ועד אמצע הראש, שטף היטב בתמיסה הצהבהבה, מתעלם מנתזים שהזכירו חברבורות נמר על מדיו, הזדקף והביט בדוקטור קוז'ינסקי, אחר כך בעדנה שבפיקוח, באחיות, התעכב על נויה. "תמשיך, הכול כמו שצריך," אמרה לו בטי בלי לזוז.

"פפפ," הוציא אוויר לעברה ותוך כך סימן בטוש הסטרילי קו ארוך מקביל לאוזן — מהקצה העליון ועד לתנוך. "פפפ," שיחרר אוויר שוב ומיד הוסיף קווים ניצבים קצרים — שנתות מדידה במרווח סנטימטר.

"יופי," אמרתי. "תקבֵּע."

הידיים הגדולות של הטכנאי הופיעו משום מקום, מושטות לפנים, נרתמות בבת אחת לעזרה בקיבוע הראש. עוד "פפפ," וקשת ברזל אחזה במרכז המצח ונמתחה לתחתית הגולגולת בהצלבה לקשת הנוספת, שננעצה מעל הרקות לרוחב הגולגולת.

"הרסֶן האלוהי, אה?" המילים הידהדו בדממה העצבנית. שרוני חייך אלי. זהו. עכשיו שנינו בצד הסטרילי: חלוקים, כפפות, מיקרוסקופ ענק. כמו כוהני דת בגלימות על במת המזבח, בוחנים את כלי הקדושה באור הלבן, הקבוע ממעל כשתי שמשות נישאות על קורות דקות.

"תתחיל בקידוח עם יהלום חמש. בזהירות."

הידיים של שרוני התנועעו בקלות. היתה לו הגמישות האופיינית למתמודדים עם הפחד, לאלה שמדרבנים את הסוסים לדהור בלי הרהור מיותר. אבל הוא לא שיחרר עד הסוף, לא באמת תקע את הדורבנות החדים עד הקצה, אל תוך הצלעות. המוח שלו התערב, הפריע. הוא היסס, עיניו ברחו להרף עין, והמחשבה האטה את התנועות עד שכמעט אפשר היה לשמוע חריקה צורמת.

"תאמין," זרקתי, והאחות נויה הנידה ראשה עשר פעמים. היא נשואה? היא בת ארבעים? עשרים ותשע?

שרוני עצר את החיתוך והרים את ראשו. החזרתי לו חיוך. הוא התעודד וחזר לעצם הגולגולת. מדי פעם תהיתי ביני לבין עצמי אם באמת יש לו את זה — הגֶן ההוא שמבטל את הפחד מפני הפחד, שמעניק לידיים חופש לפעול מהר מן המחשבה ולהתחכם לשכל המאכזב את מעשה הבריאה המרשים ביסודו.

נעמדתי לידו. צינורית הסאקשן ביד שמאל ובי־פולאר בימין, לצרוב את הנימים המדממים. שרוני רכן יותר מדי בחיתוך. הוא הזיז את המיקרוסקופ יותר מדי, איבד את המיקום יותר מדי — ושוב התעשת.

"אתה בסדר?" שאלתי.

הוא הניד ראשו. האחות נויה הלוי שלידו הנידה אחריו. היא יודעת לרצות, אבל לא מבפנים, רק עד החתונה, עד הקידום הנשגב.

"תמשיך. לך קצת יותר למעלה, הגידול שם," עזרתי לו.

הוא הביט בי, מיקד בסבלנות את התמונה וחזר למנותח. עוד שבריר אנחה, והוא סיים את הסרת העצם. תהיתי לרגע עד כמה פיו יבש, עד כמה הוא חושש.

"שם," הצבעתי על הכתם שמתחת לקרום. "הצהוב הזה. הגעת."

הוא ביקש את הסקלפל הקטן והתחיל לחתוך בקרום. ביקש את המפסק וקיבע אותו. ככה הידיים צריכות לפעול, חשבתי, כאילו אתה עיוור, חופשיות מהמבט ומהמחשבה. והפה רטוב מרוק.

חייכתי לדוקטור קוז'ינסקי. אף שריר לא זע בפניה. תפורה היטב. ביקשתי את הנתונים — דופק... לחץ דם... טמפרטורה...

"הזווית נמוכה מדי," הערתי על תנועת היד כששרוני נכנס לכיוון הגידול.

הוא תיקן ונכנס עוד, חותך ומפריד את הרקמה הצהבהבה מהקרום, ונעצר. ביקש מפסק נוסף, שלח יד לקחת והפיל אותו על הרצפה.

"אל תדפוק את העסק, שרוני, הילדה שלך כבר תסתדר עם הממתקים," אמרתי, ומיד הוספתי, "אתה רוצה שנקרר עוד את החדר?"

"לא," לחש, "כבר קר לי."

"טבעי, בשמונה־עשרה מעלות. אתה בסדר גמור, הכול בגלל כמה ממתקים ומיץ שלא הגיעו בזמן..."שרוני הגניב אלי מבט מחושל. ביקשתי ממריאנה לנגן את המשיח של הנדל ברקע, אבל חלש. נויה עקפה אותה והפעילה את המערכת.

אחרי שלוש שעות בערך סיים שרוני לקלף את הגידול. עזרתי לו לסגור. אמרתי לקוז'ינסקי שאני לא רואה בעיה מיוחדת עם המנותח, שאפשר להעביר אותו להתאוששות, שאעבור שם עוד חצי שעה בערך ואחליט אם להעביר אותו למחלקה. קוז'ינסקי הינהנה, וכבר יצאנו לשטוף ידיים. "זה היה סיוט," לחש שרוני.

"תתכונן למנותח הבא."

"זה סוניה," הוסיף. "היא חסרה. הכול יותר קשה בלעדיה."

"אף פעם לא התרשמתי כמוך מגודל השדיים שלה, "זרקתי לעברו ונפלטתי למסדרון הראשי.

השתהיתי כדי לתת לאישונים להצטמצם מול האור הבוהק שבמסדרון, ואז מצאתי מסלול פנוי בזרם האנשים, הופך להיות עוד תנועה ככל התנועות האחרות שבו: נמרצת, מחושבת, תכליתית. אף אחד לא מטייל כאן להנאתו, וזה מתאים לי. אני מרגיש טבעי במקום הזה.

רציתי לעבור במשרד לפני הניתוח הבא, הקצר יותר, שנקבע לי להיום. עוד שני צעדים ארוכים וכבר הייתי חולף על פניה, אבל היא קמה בנחישות מהספסל ומתחה לעברי קו אלכסוני שנראה לרגע כצל ובקצהו כוכב אדום מבריק; מאחורי הצל המבזיק הבחנתי בתיק בד, גס ושחור, עמוס להתפקע, מקושט במדבקות, בסרטים, בסיכות פלסטיק עם סיסמאות, וגם סיכות ביטחון גדולות שצעצועים קשורים בהן. בצד התיק היה קשור אליו שק שינה מגולגל. סרט, עברה לי מחשבה, ילדה שחיה בסרט, אבחנתי תוך כדי הרחבת צעדים.

"פרופסור קול?"

אילולא פנתה אלי הייתי מניח לה לחלוף בטשטוש אלמוני בשולי שדה הראייה שלי.

"היי," קראה והתקרבה אלי. "החלטתי להתנגש בך אם לא תעצור."

הסתכלתי עליה. מצח גדול, שהקוקו הבהיר, המתוח היטב לאחור, הבליט אותו עוד יותר וגם נטע בו תנועה, כאילו רצה לשעוט קדימה, בעוד שאר הפנים אוחזות בו ומעגנות אותו במקומו. הפנים עצמן מעט סוסיות — ארוכות מאוד, גרומות, נבונות, מעודנות, אציליות אפילו. אגמים עמוקים של עיניים כהות, שברק מתכתי מבהיר אותן מעט, מונע מהן להיות שחורות לגמרי. יפה? לא יפה? צעירה מאוד, כן. כמעט הייתי אומר ילדותית. והחיוך הזה, כמו של סוכנת ממתקים.

אבל לא החיוך השאיר אותי במקומי, ממתין לשמוע את מה שיש לה לומר לי, אלא המילים, או יותר נכון הדרך שבחרה לגלגל אותן לעברי, כמו כדורי ביליארד — שיתנגשו בי, כך שאשים לב אליה.

מה שנראה לרגע כתנועה של מבוכה חולפת, התברר מיד כטעות בזיהוי. היא תפסה במעקה־המגן המתכתי שעל הקיר בשאננות ודחפה ברגלה את התיק הגדול שלה.

רזה מאוד, ג'ינס, טריקו אדום מהודק ובמרכזו כוכב צהוב, סווטשירט לימון ששיטח את שני השזיפים הקטנים.

"אה... אני נדין נצר, העיתונאית מידיעות אחרונות אמריקה," חייכה עוד, ושלפה תעודה להראות לי. "קבענו להיפגש היום בשש? הקדמתי, ובמשרד שלך אמרו שאתה בניתוח, אז חיכיתי לך פה..."

כן. לפני כמה ימים צילצלה. סיפרה, בעברית מצוינת, אולי רק עם שמץ מבטא, שהיא עיתונאית מניו יורק, "עכשיו מסתובבת קצת בארץ, ביקור מולדת כזה..."

סיפרה שהציעה לעיתון שלה להכין כתבה עלי — "על הפרופסור הישראלי המפורסם שהחליט לנטוש משרה יוקרתית בניו יורק ולחזור הביתה, לשממה."

"כבר כתבו עלי אצלכם כמה פעמים," אמרתי אז בטיפשות.

"כן, ראיתי, גם כתבו על הדרך האחרת — התיאוריה שלך על אופן הפעולה של המוח..."להטה. "אבל חשבתי, והם הסכימו, שבכל זאת יהיה מעניין לכתוב פרופיל שלך עכשיו, אחרי שחזרת ארצה, וגם על איך אתה מסתדר במדבר ומה חדש איתך כאן. ושתספר לקוראים שלנו אם זה לתמיד או שאתה מתכוון לחזור למאונט סייניי. זה תמיד מעניין את הישראלים אצלנו — שפתאום אחד שמצליח בגדול בניו יורק וכותבים עליו הרבה, בסוף מחליט לעזוב הכול ולחזור ארצה."

"לתיאוריה קוראים המסלול האחר," תיקנתי, וניסיתי לחשוב מהר מדוע אני נוטה להסכים בלי לחשוב. אולי בגלל שזה רגע שבו אני מסכים בכל מקרה, כמו ברגעים אחרים שבהם אני לא מסכים בשום מקרה? הרי זה היה הנימוק שנתתי לנינה כשרצתה ממני תינוק, והסכמתי מיד, כי ברגע ההוא השמים היו נפוחים מאבק ובתוכה הכול היה נקי, ברור, פשוט ועם ריח טוב של פריחה שעדיין לא התאחרה.

מיטה מגודרת השתלחה מבעד לדלתות הקפיציות, חלפה לידינו מקרקשת, מרעידה את הרצפה.

הזרה שמולי שאלה שוב, "תסכים, תסכים?" אבל דווקא השמחה בעיניה הנוצצות הזכירה אריחי זכוכית שקשה לראות בעדם.

"הקדמת," אמרתי בשקט, "ואני עוד עסוק."

היא צעדה קדימה, נידנדה את כתפיה וחייכה בלי סוף, ויכול להיות שזה מה שגרם לי לחרוג ממנהגי ולתת לה את ההזדמנות שביקשה. "תמצאי לך סידורים לשעה, שעה וחצי, אוקיי?" והיא שוב חייכה. "אני אסיים כאן וניפגש בכניסה הראשית," הצעתי והמשכתי הלאה, כמעט רץ.

"אוקיי," שמעתי אותה מאחורי גבי.

פניתי לכיוון המשרד, משחזר את הנקודות שהתכוונתי לרשום בסיום הניתוח האחרון, והתחלתי להתכונן לניתוח הבא, הקצר. תוך כדי כך אמרתי לעצמי שיש לה פנים מתוקות, ואז, לרגע־תעתוע קצרצר, ממש להבזק שנייה, הנחתי אותה על המיטה שם בפנים, הגולגולת שלה רחוצה ובוהקת, מיוצבת בשדה הבד הירוק, ואני עם הסכין, רוכן אליה מעט, קשוב לרחש הראשוני של התבקעות העור, מאזין לצליל שאני מצפה לו בתחילת כל ניתוח, חושד בו שהוא אות וסימן למה שצפוי, גם אם לעיתים אינני יודע לפענח אותו.

בתום הניתוח השני, שעבר בלי שום בעיות, נכנסתי למשרד, סיימתי עניינים אחרונים וירדתי במעלית לקומת הכניסה. נויה הלוי היתה לידי, חשבה על משהו, וכשיצאנו העירה, "דוקטור מירסקי מזכירה לי מישהי מהטלוויזיה, מתוכניות לבישול, אבל אני לא זוכרת את השם שלה..."

מיצמצתי, ניסיתי לחשוב למי היא מכוונת, אבל היא נופפה לשלום ונכנסה לחנות המתנות.

העיתונאית מניו יורק חיכתה לי ביציאה. עצמתי את העיניים לרגע ופקחתי אותן, מסדר לעצמי מחדש את התמונה שלה: הקוקו הבהיר, הפרצוף הסייחי הנלהב. "לאן נלך? אליך למשרד?"

נעלי עקב באדום לק, אינגה, בובת האימונים הקירחת, עברו לי בראש.

"לא, אני מעדיף שזה לא יהיה אצלי במשרד."

"חבל, הייתי רוצה להתרשם מסביבת העבודה שלך, מקומות עבודה של אנשים מספרים תמיד סיפורים מעניינים... טוב, אז אולי בעצם כדאי בעיר?"

יותר מהדברים שאמרה, צורת הדיבור שלה ריתקה אותי. היא דיברה כל כך מהר, לא עצרה לנשום — בזמן שהיא נושמת מהאף, המילים יוצאות לה מהפה.

"אוקיי, בעיר," הסכמתי. בשיא הטבעיות, הרשתה לי לסחוב את התיק הגדול עם שק השינה, כאילו ציפתה לכך. הגם שנראה מלא ודחוס כל כך, לא היה מאוד כבד.

בדרך העירה דיברה על עצמה ועל עבודתה בעיתון. היא חדשה במערכת, סיפרה, אבל כבר יש לזכותה כמה כתבות מנצחות, כן־כן.

עקבתי מהצד אחרי תנועות השפתיים הבשרניות ואחרי האופן שבו אספה את המילים על הלשון ושיחררה אותן באותו קול צרוד מעט; החיוך לא מש מפניה. היה לה ריח שמפו נעים ולא מעיק.

על המושב האחורי התנדנד תיק הבד עם שק השינה, חמסה גדולה עם אבני החושן מחוברת לרוכסן, וסיכת ביטחון מאורכת מחזיקה "שלוש־עשרה טבעות כסף למזל," כמו שמיהרה להסביר כשהיא מקרקשת בהן. מה היא גוררת איתה שם? מה הדבר הכי חיוני שבחורונת ניו יורקית רזה עם זנב־סוס מרגישה שהיא לא יכולה להיפרד ממנו כשהיא ממריאה לביקור מולדת? האם זה ביקור עצמאי ראשון שלה כאן מאז שעזבו? ואיך זה שעברית היא מדברת כמו צברית?

היא הצליחה לעורר בי סקרנות. היה בה משהו: היא מצאה חן בעיני.

"יש איזה מקום שֶשם אתה אוהב בדרך כלל לשבת, פרופסור קול?"

"את יכולה לקרוא לי מתן," אמרתי, מתפלא ביני לביני על השאלה. מעולם לא עלה בדעתי לחשוב במונחים כאלה. יש איזה מקום שבו אני אוהב לשבת? "לא משנה לי," אמרתי. "תבחרי. את מתמצאת בבאר שבע?"

"דווקא לא רע," אמרה כשהיא חומקת מעיני. "הספקתי להסתובב בעיר בשבוע האחרון, וקצת במדבר... ואם אתה רוצה, יש קפה קטן בשוק הבדואי. אמרו לי שיום חמישי זה יום מיוחד אצלם. אתה מכיר?"

הגעתי לפי השילוט העירוני ולפי הוראותיה. כי האמת היא שבניגוד אליה, לא היה לי מושג — לא ביחס לשק ולא ביחס לבדווים. בשבילי הם היו רק הנוף שחולף על פני בדרך לבית החולים וחזרה לשדה בוקר. בשבילה הם היו רוח של שמחה. כבר בפתח השוק ראיתי את הקלות שבה היא מוצאת את דרכה בין הקולות התגרניים, הדחיפות, הנגיעות המפתות, בלי החסרונות. ככל שצחקה ונופפה ברכות לזה מכאן ולהוא משם, ככה נדרכתי יותר ויותר ממבטים שחורים, מקולות צעקניים שבקעו מכל עבר, מקללות ומדחילק יא חביבי. פחד? לא, אין בו צורך.

התרווחנו על כיסאות הפלסטיק המצהיבים במרפסת בית הקפה הקטן שבקצה השוק. חיכינו לקפה והיא חייכה כמו בפעם הראשונה. שאלתי את עצמי אם בלי המצנפת הסגולה היא רואה את המצח הגבוה שצונח אל אופל הפנים, ואת העינים השקועות שאפשר למות בהן, כמו שנינה אומרת. רציתי שתפחד קצת, לפחות לשנייה אחת. ואילו היא, כל הזמן הזה, החליפה במשמרות חיוכים רחבים וצרים.

"טוב," אמרה ושלפה מכשיר הקלטה קטן מכיס הג'ינס. "אז נתחיל?"

אמרתי, "בבקשה," ובעוד היא מתעסקת במכשיר באצבעותיה ובודקת את הצג הקטנטן, הבנתי שאנחנו מוקפים בדווים, כולם גברים. איך הם התאספו ככה סביבנו? הייתי המום מהצפיפות ומעשן הסיגריות שהסתלסל לעברי, אבל הייתי גם מופתע שהם לא צעקו, כמעט התלחשו. עברתי על הפנים — שחומים, חרושים, צחוקים קצרים משתחררים ומשתתקים.

"שיט," אמרה באכזבה. "תראה, הבטריות ריקות. טוב, ו־שיט, שכחתי להביא את הסְפֶּר..."

הפתעתי את עצמי, ובסבלנות נדיבה ניסיתי להרגיע בלא קרה כלום: "בטח יש מישהו בערבוביה הזאת שמוכר סוללות."

"רגע, תני לי לשלם כאן," קראתי אחריה, אבל היא כבר זינקה ומיהרה הלאה, הופכת את חיפוש הסוללות למכשיר ההקלטה שלה למסע ניצחון גורף בסמטאות השוק. שיווקה לכל עבר מין שמחת נעורים שהקפיצה את הסוחרים להשתגע עליה. כבר בכניסה התקבצו סביבנו שניים ואחר כך שלושה סוחרים שעזבו את מקומם וליוו אותנו כאילו היא כוכבת — והיא, כנסיכה, החזירה להם נפנופים, היי היי — והלאה לדוכנים הבאים, בין אם החזיקו במוצר המבוקש ובין אם בסחורה אחרת.

יפתח אלוני

יפתח אלוני נולד בקיבוץ גבולות – 15-09-1955
 
לימודים אקדמאים:
1986 - בוגר הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים, הצטיינות יתרה.
2005 - סיים בהצטיינות יתרה תואר שני בתכונית מטרופליס, ברצלונה. 
           תזה: Nomad Trajectories, after Deluze ‘Nomadism’
 
אדריכלות:
1986 – 2000 משרד אדריכלות פרטי: תכנון בתים פרטיים, שכונות מגורים, בנייני משרדים.
שותף ודירקטור בחברת אביב ארלון. מרצה בשנקר.
ספרות:
2006 הוצאת מגאזין בלוק – עורך ראשי.
2012 הקמת הוצאת אפיק – ספרות ישראלית - www.afikbooks.com
2014 הקמת מעבורת – פרויקט הסיפור הקצר – www.shortstoryproject.com 
תחרויות:
1986 - זכיה בתחרות לתכנון מצפה אביב בגליל התחתון.
1989 - זכיה במלגה של ה British Council – לימודים ב AA לונדון.
1993 - זכיה בתחרות לתכנון מעון לקשישים בקרית גת.
1994 - זכיה בתחרות לתכנית אב לתיירות בנגב המערבי, דרך הבשור, והגשר התלוי.
סרטי תעודה ודרמה:
הפיק והשתתף ב - 16 סרטי תעודה ומסעות בעולם, ביניהם:
- כל אחד והאוורסט שלו, מסע של כפר תקווה למחנה הבסיס באוורסט.
- קאילאש, ההר הקדוש.
- שיחה עם הדאלאי למה, דארמסלה הודו.
- 7 הפסגות, מסע עם דורון אראל לטיפוס שבע הפסגות הגבוהות בכל יבשת.
- מסע בעקבות האינואיט (אסקימוסים) באי באפין.
- יזום והפקת הסדרה סיפור מהסרטים – 6 דרמות על בסיס סיפורת ישראלית.
- 2 סדרות לנשיונל גאוגרפי שהפקתן לא הושלמה: מירוץ הגמלים הגדול בסיני, נזירים על קצה המדבר.
תערוכות:
- חפצים לא שימושיים, מוזיאון ישראל.
- קיוסקים, בית האומנים.
- לינה משותפת, מוזיאון הלנה רובינשטיין.
 
ספרים:
גנב החלומות (פרוזה 2010), חלפים (פרוזה 2012 ), שימותו הקוצים (שירה 2013), כוח המשיכה (שירה 2014), מבטה של גארודה (סיפורים קצרים 2015), מכות עכשיו (וריאציות על מכות מצריים 2017), טיטאניק בחולות (סיפורים קצרים 2018).
 
 

עוד על הספר

חלפים יפתח אלוני

1

 

יש משהו רגוע באופן שבו המבנה של סורוקה שרוע בשטח. הוא נמוך וארוך, והצורה שלו, על אף מוזרותה, משדרת ששכיבה זו נועדה למנוע רעידות חזקות מדי, התמוטטויות וקריסה; שהמבנה על יושביו מחוסן מפני הגחמות של גרמי שמים וארץ.

"בוקר טוב," אמרה לי אישה קפואת־פנים בשחורים. היא נראתה מוכרת, אחת מהדמויות הגבוהות של צ'כוב, זו עם הכלכלב. אחר כך היא כבר היתה אשתו של אחד המנותחים. "בוקר טוב, אדוני," הרימה קולה.

"בוקר טוב," החזרתי, שואל את עצמי אם קרה למנותח ההוא משהו שנעלם ממני.

"לפני שבוע קיבל דום לב," אמרה בתשובה למבטי התוהה, עוד לפני שהתנסח לי משהו. "בדיוק חודש אחרי הניתוח שעשית לו במוח," הסבירה חד וחלק תוך כדי צעידה בשביל.

"אני מצטער לשמוע."

"עזוב, הוא היה סתם אשמאי זקן..."

"אני מצטער לשמוע," חזרתי ואמרתי, מופתע מגילוי הלב.

"עזוב," אמרה וחצתה בצעדים נמרצים את השביל לעבר קומת המשרדים.

באמת אין לי שום אפשרות לדעת מי אשמאי ומי לא.

כשהם באים אלי הם תמיד מורדמים היטב, סלוטייפ מודבק להם על העיניים ובקצות השפתיים. רוחם נוקשת דרך המכונה. רק על תעלות המוח שלהם אני יכול לדעת כמעט הכול, וכך נולדת בינינו קִרבה אינטימית — רק שנינו לבד, שקועים בעצמנו, רחוקים מכל מה שסביבנו, עד שהעולם כולו מצטמצם למה שהידיים שלי רואות להם שם בפנים.

שניים כאלה יהיו אצלי היום. אחד סביר ואחד קצר, לשם שינוי, בניגוד לזה מאתמול שהיה אינסופי — שלוש־עשרה שעות בעמידה ליד דוקטור יובל שרוני, עם הטלפונים החוזרים מהבנות שלו: "מתי אתה בא? אבל מתי? מתי!" אחרי כל שתי שיחות כאלה הוא יוצא להפסקת עישון, שולף מהכיס מצית עם אישה שופעת שדיים, שהבגדים שלה יורדים ועולים לפי הטיית הנוזל הכהה שבפנים, ומנסה להירגע, ואז כמובן צריך לחזור על תהליך הסקראבינג ולשוב לחדר הניתוח בכפפות חדשות.

"בוקר טוב," בירכתי בשקט את האיש שניגן בכינור בכניסה לבניין, מקיים את הטקס הקבוע בינינו — אני מברך אותו לשלום ואילו הוא מעביר לכבודי את הקשת בתנועה וירטואוזית, חולף כלוליין ממיתר למיתר ומפיק מנגינה שמעוררת בי השתאות ושמחה. לפעמים, אני מוסיף גם כמה שקלים לתיבת הכינור השוכבת לרגליו, זוכה לסלסול נוסף.

עברתי בפתח בעל הדלתות השקופות ופסעתי במסדרון האינסופי. מולי ומשני עברי צעדו אנשים כבתהלוכה, כל אחד לעבר המזבח שלו. במחשבתי הייתי כבר בחדר הניתוח, מכוון לתנועת הסכין הראשונה.

"נו, מה המצב בדרומיים?"

"בסדר גמור, ואצלכם?"

"גם אצלנו," אמרה המדונה האחראית על חדרי הניתוח המזרחיים, ונכנסנו למעלית שממנה נתפצל לאגף הדרומי והמזרחי.

ריח חריף של לבנדר איים לחנוק אותי. כלאתי את הנשימה. תכף קומה שתיים. נדחקתי לדופן המרוחקת ממנה ככל האפשר. זהו, אני בחוץ, מהנהן בחזרה לכל מי שמהנהן בדרכי למשרד.

הדלקתי אור ונשענתי בגבי אל הקיר, נושם פנימה את הריח הגברי שנספג בקירות עם השנים. התיישרתי מול חריץ החלון הצר, שתחתיו, מעט בצֵל, כיסא המנהלים השחור, לפניו שולחן בגוון חום־מט ועליו התיקים הרפואיים של המנותחים, לעיון אחרון. שני מסכי מחשב נוהמים לבדם בחלל, אולי כורעים תחת נטל המידע שבמוחם.

כיסא ברזל ירוק שולח מבט שטני אל כיסא המנהלים שמולו. ברווח שביניהם על הקיר — פלקט מלבני ממוסגר המפרט את מבנה המוח, מוטה לפנים, כמו חוקר את התיקים שעל השולחן, כל יום והתיקים שלו.

לצד הפלקט תולה ארון־אור לבן מאורך לבחינת צילומי הרנטגן. מעליו הדביק מישהו כרזה שכבר דהתה: קודם רואים, אחר כך חותכים. מול השולחן אינגה, בובת ההדגמה האילמת, הקירחת. שארית שלא נאספה מקודמי. ליד רגליה עומדות נעלי עקב צמודות בצבע אדום לק, הנעליים הישנות של נינה. היא קיוותה שיוסיפו איזשהו צחוק למקום העגום הזה. משרד קטן שלא היה בו שום דבר אישי או צבעוני חוץ מעט פרקר על השולחן וכמה איברים מפלסטיק, שנשפכו החוצה מתוך מודל של מוח, מבריקים בכחול, בסגול, בירוק, בלבן.

על המדפים, בגומחה מלבנית, מאחורי אינגה, העמדתי חמישה ספרי רפואה עבי כרס, חבילה שוכבת של בריין סרג'רי ז'ורנל, ומתחת אספקה הכרחית של לקסיקונים בעברית ובאנגלית. שלושה מדפים רצופים, חלקם נסעו איתי מניו יורק, ביניהם מתנות פרידה מהצוות במאונט סייניי; לקסיקון השואה, לקסיקון פוליטי של מדינת ישראל, לקסיקון מקראי, לקסיקון ציוני; האחרים, שלושים לכל הפחות, נרכשו לאחרונה בחנות בנחלת בנימין: לקסיקון שוטרים וגנבים, שעושה סדר בעולם המושגים המשתנה של העולם התחתון וזרועות החוק, לקסיקון לדיבור אדיב בערבית, מאת מילואימניק אחד שמצא לנכון ללמד איך לדבר יפה במחסומים, לקסיקון הקיבוץ, לקסיקון הקולנוע, פתגמים ביידיש המתורגמים לעברית, לקסיקונים בעניין החי והצומח בישראל, שחביבים עלי במיוחד משום שאפשר להחליק אותם בקלות בכיסים של החלוק הלבן.

 אני משוטט בלקסיקונים כבר עשרים שנה, קורא בהם שוב ושוב, מעביר את הזמן בין המונחים המבוארים בכל רגע פנוי. האחרון שמונח עכשיו על השולחן הוא לקסיקון המונחים של לקאן, ואני בערך "השלכה" — מנגנון הגנה בו רצון חזק/מחשבה/הרגשה מועתקת וממוקמת מחוץ לסובייקט, בסובייקט אחר... ההשלכה, לפי לקאן, היא מכניזם של הדמיון — מערכת יחסים המתפתחת בין האגו של הסובייקט לזולת. מחניק.

פתחתי חלון. בחוץ התנגן הכינור קלושות. בתעלות השמע עלה והתפתל קולה של סבתא ליה: "תכתוב, מתן. אני מתגעגעת לאבא שלך."

וקולה של אווה מהמטבח: "אני מתגעגעת לאחותי הבכורה."

סבתא ליה אמרה: "תכתוב. שלא תשכח אף פעם מה זה משפחה."

אווה אמרה: "תנסה לזכור רגעים של שמחה, מתני, גם זה חשוב."

סבתא ליה אמרה: "תנסה שהיא לא תבלבל לך במוח."

מאחורי נשמע צליל הנייד, בישר את ההודעה היומית. התיק היה לפני. מסכי המחשב היבהבו בלי התחלה ובלי סוף, מיפויים וסימנים שנדמו לחוף מבטחים, או לשרטון. לקחתי את הנייד ופתחתי את ההודעה החדשה:

"הלו? בוקר טוב. נינה."

"בוקר טוב גם לך, נינה."

בזמן ששלחתי את מסרון התשובה נזכרתי שלא פתחתי את המעטפה ממנה. רק שלא תתקשר ותגיד, "נכון שלא קראת?"

רטנתי. הידקתי שפתיים. "פאק." איך זה שכל חתיכת ערך בלקסיקון מלחמת העצמאות יכול לנצח את נינה ואת המעטפה עם המילים שהשאירה על השולחן? אני כזה גרוע? לא יכול להיות. אני יותר טוב מהעובדות האלה.

עכשיו לא זכרתי איפה שמתי את המעטפה עם המכתב שהשאירה לפני שיצאה השכם בבוקר. אפילו אם זה קשור לחצי אהבה שיכולתי לתת לה, לעומת השלֵמה שלה, כמו שאמרה לי: פשוט, ברור, במבטא צרפתי־פלמי. אפילו אם זה המצב, הייתי צריך לפתוח, לקרוא ולהגיד משהו בקשר לסיכוי לאושר, סיכוי לטוב, פטור ממוות או מהישגים.

כבר בפעם הראשונה, לפני ארבעה חודשים, ידעה שבחרה במי שעתיד לבחור בה יום אחד — בבוא הזמן. זה מה שאמרה לי כשהתקרבה ונצמדה אלי, מלטפת את עורפי, מרגיעה. היתה זו פגישה ראשונה בביתה ובכל רגע שמשכתי את ידי מידה, היא החזירה לי את ידה בכף ידי, והמשחק הזה היה יותר עדין מכל מילה שאמרה או שאמרתי לה. ואחר כך כבר לא היה מקום לשום מילה. הרגשתי את אש הנשימה שלה באוזניים. הכול ננעל בחוץ והתמלאתי אוויר מחניק באדום־שחור. הרגשתי נשרף, נגמר. לא יכולתי להרפות משערותיה ומשכתי את פניה אלי, פנימה אל פיה הפעור, נושך את שפתיה, וכבר מצאתי דרך בין רגליה, מעיף את הפרחים של שמלתה, חופן את ערוותה מבעד לתחתונים המתוחים, לא נותן לרכבת לעבור בנו עוד ועוד. היא התנשמה, התפתלה לכל כיוון שנשלחה, אפילו שהיא גאה, מאלה שלא מבקשות דבר.

אינני יודע אם היא השקיפה מעלי או בעיני לפני שהסתובבתי ממנה ובלעתי אוויר. רוק מילא את פי, ניגר על שתיקתי המבוישת. שיפשפתי את כפות ידי זו בזו, חזק, עד שבערו אש, אש.

בסוף היא עמדה מכווצת, שעונה על השיש. שערה הגולש כבר נאסף על עורפה ועיניה בוהות באמסטף שהציץ מתחת לשולחן האוכל, אוזניו שמוטות, עיניו מחפשות אחר המתרחש. על הקיר ממול הוסיפה הרומנייה בלבוש המסורתי לבחוש מרק בסיר ברזל גדול, מחייכת ברוחב לב, עד שמתחשק לחייך בחזרה. במקום זה תחבתי את קצות החולצה לתוך המכנסיים, התקרבתי, הבאתי מצח למצח והסתלקתי בלי מילה.

רק כשנסעתי משם, עלה במוחי הזיק שהופיע בעיניה כשהרחיקה אותן בכוח מפני ואז התחלף בדמעות שעצרו במקומן ולא זלגו. "הכול בסדר," לחשה, "ככה זה באהבה, שלא מצחצחים הרבה זמן..."והיא הרימה ראשה והיה שם מבט שהזכיר לי רצון עז מדי.

הכנסתי את הנייד לכיס וחזרתי לעבור על ההדמיות. הבטתי בצילומים מול האור המרצד, מניע ידיים באוויר, מדמה את מסלול החיתוך של הניתוח הראשון מבין השניים שנקבעו לי להיום. שום דבר מסובך מדי, מילמלתי לעצמי, מדלג בזריזות בין הנתונים והתמונות. שום דבר שלא עשיתי עשרות ומאות פעמים. אני יודע בדיוק מה אני הולך לעשות.

נכנסתי לחדר הניתוח ונעמדתי ליד דוקטור שרוני. הוא הניד בראשו ועיניו חייכו בשובבות אל המרדימה שלנו. כל מה שמעבר לזה יכולתי רק לנחש בגלל המסכות שכיסו את פניהם. דוקטור סוניה גליקמן קפאה בעמדתה לרגלי המנותח.

"סוניה? נהיה מוכנים בזמן?"

"סליחה, פרופסור קול. אני לא סוניה. אני דוקטור בטי קוז'ינסקי," וכבר היה ברור שנעלבה. לפני שהספקתי להתנצל, הפך שרוני את הטעות שלי לבדיחה: "אה, היום זה לא סוניה? לא תלמה? רק בטי?"

אילו היתה שם דוקטור סוניה גליקמן והיתה גם בדיחה של שרוני, השקט היה נשמר. סוניה היתה אומרת, "דוקטור שרוני, תדבר אלי יפה, בלי צחוק. אתה בן אדם נחמד. השגתי לך מצית חדש עם שדיים משני הצדדים. לא כזה פושט כמו שאתה קנית, עם שדיים בצד אחד."

המתח באוויר היה גואה לשניות אחדות, לא יותר. שרוני היה מהסס ואז עוזב את האזור הסטרילי כדי לראות את השדיים משני הצדדים, חוזר מאושר וממלא את אוויר החדר בהקלה. סוניה יודעת לפרק את המתח האופייני שגואה בחדרי ניתוח, בעיקר בניתוחים ארוכים ומורכבים שמרוקנים את החלל מחיים. והיא לא מתרגשת כשאני מבלבל את שמות המרדימים או המנותחים. אבל דוקטור סוניה גליקמן לא היתה שם, ובטי הסתכלה עלינו במבט חמור וחיכתה ששרוני יחדל מהחיוכים ומהקריצות.

"תנתח אתה, אני אסתכל," אמרתי לו בקול של ככה מתחשק עכשיו.

שרוני ניסה לומר משהו על המנותח שהגיע הנה במיוחד בשבילי, אבל תכף משך בכתפיו ואמר, "אם למרדימות שלנו, תלמה או סוניה, אין עם זה בעיה — אז טוב, אני אנתח."

"תעזוב את דוקטור קוז'ינסקי במנוחה," ביקשתי ממנו כשהנייד שלו צילצל. כולם כבר מכירים את הצלצול התינוקי של הבנות שלו: השפן הקטן שכח לסגור הדלת... הצטנן המסכן...

שרוני סימן בראשו לנויה, האחות הראשית בדרומיים, שתענה בשבילו מחוץ לשטח הסטרילי. היא הסתכלה עלי כאילו היינו יחד כל הלילה, שרבבה לשון וחייכה כאילו באמת יש בינינו משהו לאחרונה, אבל אין. אמרתי לעצמי, אין. אין. יש?

"שלום מותק," שרה בקולה הקרייריסטי. "אבא לא יכול לענות, הוא כבר בחדר ניתוח. לא, הוא לא יכול לדבר עכשיו. אההה... רגע..."

הילדה של שרוני היא שועלת קרבות ותיקה, ולנויה הלוי לא היה סיכוי.

"דוקטור שרוני, הבת שלך אומרת שיש טיול של הכיתה היום ואמא שכחה מזה. היא הגיעה לכיתה עם ילקוט רגיל במקום תיק עם ממתקים, כובע ומים — מה לעשות? שתצלצל לאמא, נכון?"

"בטח," הוא אמר לה, "אבל אולי עדיף שתצלצל לסוניה, היא תמיד יודעת מה לעשות."

"יש לה אמא, לא?"

הסתכלתי על שרוני ולא היה לי ספק שהוא שוקל בזה הרגע דרכי מילוט למאונט סייניי והסתפקות בלא יותר משני ביקורים משפחתיים בשנה.

הוא נעמד מול מסכי ההדמיה, מריץ נתונים פנימה והחוצה, מסמן עם הצלב, מודד, שוקל איך לנוע כדי להגיע לגידול הממוקם מעט מאחורי האוזן, קרוב לעצם, ממש מתחת לדרה.

"תתחיל," אמרתי, והוא משך את הזרוע הארוכה של המיקרוסקופ, הביא את העדשות למקום המסומן בגולגולת המנותח, מיקד שוב ושוב את העיניות, הזיז מעט ימינה כדי לאפשר לעצמו גישה נוחה עם כלי העבודה, שוב מיקד, הסיט עוד ימינה — הוא לא מספיק רגוע, אמרתי לעצמי.

התכונה בחדר שָקְטה, האווירה נעשתה דרוכה, הצוות המתין להוראותיו. דוקטור קוז'ינסקי שלחה אליו מבט רותח ממתחם רגלי המנותח, ידיה מתוחות לצדדים והתחת הגדול שלה זקור הרחק מאחור.

שרוני לא זז.

"לְמה אתה מחכה?" שאלתי.

הוא ניגש ונעמד על השטיח הירוק למראשות המנותח, סיים לגלח היטב מאחורי האוזן ועד אמצע הראש, שטף היטב בתמיסה הצהבהבה, מתעלם מנתזים שהזכירו חברבורות נמר על מדיו, הזדקף והביט בדוקטור קוז'ינסקי, אחר כך בעדנה שבפיקוח, באחיות, התעכב על נויה. "תמשיך, הכול כמו שצריך," אמרה לו בטי בלי לזוז.

"פפפ," הוציא אוויר לעברה ותוך כך סימן בטוש הסטרילי קו ארוך מקביל לאוזן — מהקצה העליון ועד לתנוך. "פפפ," שיחרר אוויר שוב ומיד הוסיף קווים ניצבים קצרים — שנתות מדידה במרווח סנטימטר.

"יופי," אמרתי. "תקבֵּע."

הידיים הגדולות של הטכנאי הופיעו משום מקום, מושטות לפנים, נרתמות בבת אחת לעזרה בקיבוע הראש. עוד "פפפ," וקשת ברזל אחזה במרכז המצח ונמתחה לתחתית הגולגולת בהצלבה לקשת הנוספת, שננעצה מעל הרקות לרוחב הגולגולת.

"הרסֶן האלוהי, אה?" המילים הידהדו בדממה העצבנית. שרוני חייך אלי. זהו. עכשיו שנינו בצד הסטרילי: חלוקים, כפפות, מיקרוסקופ ענק. כמו כוהני דת בגלימות על במת המזבח, בוחנים את כלי הקדושה באור הלבן, הקבוע ממעל כשתי שמשות נישאות על קורות דקות.

"תתחיל בקידוח עם יהלום חמש. בזהירות."

הידיים של שרוני התנועעו בקלות. היתה לו הגמישות האופיינית למתמודדים עם הפחד, לאלה שמדרבנים את הסוסים לדהור בלי הרהור מיותר. אבל הוא לא שיחרר עד הסוף, לא באמת תקע את הדורבנות החדים עד הקצה, אל תוך הצלעות. המוח שלו התערב, הפריע. הוא היסס, עיניו ברחו להרף עין, והמחשבה האטה את התנועות עד שכמעט אפשר היה לשמוע חריקה צורמת.

"תאמין," זרקתי, והאחות נויה הנידה ראשה עשר פעמים. היא נשואה? היא בת ארבעים? עשרים ותשע?

שרוני עצר את החיתוך והרים את ראשו. החזרתי לו חיוך. הוא התעודד וחזר לעצם הגולגולת. מדי פעם תהיתי ביני לבין עצמי אם באמת יש לו את זה — הגֶן ההוא שמבטל את הפחד מפני הפחד, שמעניק לידיים חופש לפעול מהר מן המחשבה ולהתחכם לשכל המאכזב את מעשה הבריאה המרשים ביסודו.

נעמדתי לידו. צינורית הסאקשן ביד שמאל ובי־פולאר בימין, לצרוב את הנימים המדממים. שרוני רכן יותר מדי בחיתוך. הוא הזיז את המיקרוסקופ יותר מדי, איבד את המיקום יותר מדי — ושוב התעשת.

"אתה בסדר?" שאלתי.

הוא הניד ראשו. האחות נויה הלוי שלידו הנידה אחריו. היא יודעת לרצות, אבל לא מבפנים, רק עד החתונה, עד הקידום הנשגב.

"תמשיך. לך קצת יותר למעלה, הגידול שם," עזרתי לו.

הוא הביט בי, מיקד בסבלנות את התמונה וחזר למנותח. עוד שבריר אנחה, והוא סיים את הסרת העצם. תהיתי לרגע עד כמה פיו יבש, עד כמה הוא חושש.

"שם," הצבעתי על הכתם שמתחת לקרום. "הצהוב הזה. הגעת."

הוא ביקש את הסקלפל הקטן והתחיל לחתוך בקרום. ביקש את המפסק וקיבע אותו. ככה הידיים צריכות לפעול, חשבתי, כאילו אתה עיוור, חופשיות מהמבט ומהמחשבה. והפה רטוב מרוק.

חייכתי לדוקטור קוז'ינסקי. אף שריר לא זע בפניה. תפורה היטב. ביקשתי את הנתונים — דופק... לחץ דם... טמפרטורה...

"הזווית נמוכה מדי," הערתי על תנועת היד כששרוני נכנס לכיוון הגידול.

הוא תיקן ונכנס עוד, חותך ומפריד את הרקמה הצהבהבה מהקרום, ונעצר. ביקש מפסק נוסף, שלח יד לקחת והפיל אותו על הרצפה.

"אל תדפוק את העסק, שרוני, הילדה שלך כבר תסתדר עם הממתקים," אמרתי, ומיד הוספתי, "אתה רוצה שנקרר עוד את החדר?"

"לא," לחש, "כבר קר לי."

"טבעי, בשמונה־עשרה מעלות. אתה בסדר גמור, הכול בגלל כמה ממתקים ומיץ שלא הגיעו בזמן..."שרוני הגניב אלי מבט מחושל. ביקשתי ממריאנה לנגן את המשיח של הנדל ברקע, אבל חלש. נויה עקפה אותה והפעילה את המערכת.

אחרי שלוש שעות בערך סיים שרוני לקלף את הגידול. עזרתי לו לסגור. אמרתי לקוז'ינסקי שאני לא רואה בעיה מיוחדת עם המנותח, שאפשר להעביר אותו להתאוששות, שאעבור שם עוד חצי שעה בערך ואחליט אם להעביר אותו למחלקה. קוז'ינסקי הינהנה, וכבר יצאנו לשטוף ידיים. "זה היה סיוט," לחש שרוני.

"תתכונן למנותח הבא."

"זה סוניה," הוסיף. "היא חסרה. הכול יותר קשה בלעדיה."

"אף פעם לא התרשמתי כמוך מגודל השדיים שלה, "זרקתי לעברו ונפלטתי למסדרון הראשי.

השתהיתי כדי לתת לאישונים להצטמצם מול האור הבוהק שבמסדרון, ואז מצאתי מסלול פנוי בזרם האנשים, הופך להיות עוד תנועה ככל התנועות האחרות שבו: נמרצת, מחושבת, תכליתית. אף אחד לא מטייל כאן להנאתו, וזה מתאים לי. אני מרגיש טבעי במקום הזה.

רציתי לעבור במשרד לפני הניתוח הבא, הקצר יותר, שנקבע לי להיום. עוד שני צעדים ארוכים וכבר הייתי חולף על פניה, אבל היא קמה בנחישות מהספסל ומתחה לעברי קו אלכסוני שנראה לרגע כצל ובקצהו כוכב אדום מבריק; מאחורי הצל המבזיק הבחנתי בתיק בד, גס ושחור, עמוס להתפקע, מקושט במדבקות, בסרטים, בסיכות פלסטיק עם סיסמאות, וגם סיכות ביטחון גדולות שצעצועים קשורים בהן. בצד התיק היה קשור אליו שק שינה מגולגל. סרט, עברה לי מחשבה, ילדה שחיה בסרט, אבחנתי תוך כדי הרחבת צעדים.

"פרופסור קול?"

אילולא פנתה אלי הייתי מניח לה לחלוף בטשטוש אלמוני בשולי שדה הראייה שלי.

"היי," קראה והתקרבה אלי. "החלטתי להתנגש בך אם לא תעצור."

הסתכלתי עליה. מצח גדול, שהקוקו הבהיר, המתוח היטב לאחור, הבליט אותו עוד יותר וגם נטע בו תנועה, כאילו רצה לשעוט קדימה, בעוד שאר הפנים אוחזות בו ומעגנות אותו במקומו. הפנים עצמן מעט סוסיות — ארוכות מאוד, גרומות, נבונות, מעודנות, אציליות אפילו. אגמים עמוקים של עיניים כהות, שברק מתכתי מבהיר אותן מעט, מונע מהן להיות שחורות לגמרי. יפה? לא יפה? צעירה מאוד, כן. כמעט הייתי אומר ילדותית. והחיוך הזה, כמו של סוכנת ממתקים.

אבל לא החיוך השאיר אותי במקומי, ממתין לשמוע את מה שיש לה לומר לי, אלא המילים, או יותר נכון הדרך שבחרה לגלגל אותן לעברי, כמו כדורי ביליארד — שיתנגשו בי, כך שאשים לב אליה.

מה שנראה לרגע כתנועה של מבוכה חולפת, התברר מיד כטעות בזיהוי. היא תפסה במעקה־המגן המתכתי שעל הקיר בשאננות ודחפה ברגלה את התיק הגדול שלה.

רזה מאוד, ג'ינס, טריקו אדום מהודק ובמרכזו כוכב צהוב, סווטשירט לימון ששיטח את שני השזיפים הקטנים.

"אה... אני נדין נצר, העיתונאית מידיעות אחרונות אמריקה," חייכה עוד, ושלפה תעודה להראות לי. "קבענו להיפגש היום בשש? הקדמתי, ובמשרד שלך אמרו שאתה בניתוח, אז חיכיתי לך פה..."

כן. לפני כמה ימים צילצלה. סיפרה, בעברית מצוינת, אולי רק עם שמץ מבטא, שהיא עיתונאית מניו יורק, "עכשיו מסתובבת קצת בארץ, ביקור מולדת כזה..."

סיפרה שהציעה לעיתון שלה להכין כתבה עלי — "על הפרופסור הישראלי המפורסם שהחליט לנטוש משרה יוקרתית בניו יורק ולחזור הביתה, לשממה."

"כבר כתבו עלי אצלכם כמה פעמים," אמרתי אז בטיפשות.

"כן, ראיתי, גם כתבו על הדרך האחרת — התיאוריה שלך על אופן הפעולה של המוח..."להטה. "אבל חשבתי, והם הסכימו, שבכל זאת יהיה מעניין לכתוב פרופיל שלך עכשיו, אחרי שחזרת ארצה, וגם על איך אתה מסתדר במדבר ומה חדש איתך כאן. ושתספר לקוראים שלנו אם זה לתמיד או שאתה מתכוון לחזור למאונט סייניי. זה תמיד מעניין את הישראלים אצלנו — שפתאום אחד שמצליח בגדול בניו יורק וכותבים עליו הרבה, בסוף מחליט לעזוב הכול ולחזור ארצה."

"לתיאוריה קוראים המסלול האחר," תיקנתי, וניסיתי לחשוב מהר מדוע אני נוטה להסכים בלי לחשוב. אולי בגלל שזה רגע שבו אני מסכים בכל מקרה, כמו ברגעים אחרים שבהם אני לא מסכים בשום מקרה? הרי זה היה הנימוק שנתתי לנינה כשרצתה ממני תינוק, והסכמתי מיד, כי ברגע ההוא השמים היו נפוחים מאבק ובתוכה הכול היה נקי, ברור, פשוט ועם ריח טוב של פריחה שעדיין לא התאחרה.

מיטה מגודרת השתלחה מבעד לדלתות הקפיציות, חלפה לידינו מקרקשת, מרעידה את הרצפה.

הזרה שמולי שאלה שוב, "תסכים, תסכים?" אבל דווקא השמחה בעיניה הנוצצות הזכירה אריחי זכוכית שקשה לראות בעדם.

"הקדמת," אמרתי בשקט, "ואני עוד עסוק."

היא צעדה קדימה, נידנדה את כתפיה וחייכה בלי סוף, ויכול להיות שזה מה שגרם לי לחרוג ממנהגי ולתת לה את ההזדמנות שביקשה. "תמצאי לך סידורים לשעה, שעה וחצי, אוקיי?" והיא שוב חייכה. "אני אסיים כאן וניפגש בכניסה הראשית," הצעתי והמשכתי הלאה, כמעט רץ.

"אוקיי," שמעתי אותה מאחורי גבי.

פניתי לכיוון המשרד, משחזר את הנקודות שהתכוונתי לרשום בסיום הניתוח האחרון, והתחלתי להתכונן לניתוח הבא, הקצר. תוך כדי כך אמרתי לעצמי שיש לה פנים מתוקות, ואז, לרגע־תעתוע קצרצר, ממש להבזק שנייה, הנחתי אותה על המיטה שם בפנים, הגולגולת שלה רחוצה ובוהקת, מיוצבת בשדה הבד הירוק, ואני עם הסכין, רוכן אליה מעט, קשוב לרחש הראשוני של התבקעות העור, מאזין לצליל שאני מצפה לו בתחילת כל ניתוח, חושד בו שהוא אות וסימן למה שצפוי, גם אם לעיתים אינני יודע לפענח אותו.

בתום הניתוח השני, שעבר בלי שום בעיות, נכנסתי למשרד, סיימתי עניינים אחרונים וירדתי במעלית לקומת הכניסה. נויה הלוי היתה לידי, חשבה על משהו, וכשיצאנו העירה, "דוקטור מירסקי מזכירה לי מישהי מהטלוויזיה, מתוכניות לבישול, אבל אני לא זוכרת את השם שלה..."

מיצמצתי, ניסיתי לחשוב למי היא מכוונת, אבל היא נופפה לשלום ונכנסה לחנות המתנות.

העיתונאית מניו יורק חיכתה לי ביציאה. עצמתי את העיניים לרגע ופקחתי אותן, מסדר לעצמי מחדש את התמונה שלה: הקוקו הבהיר, הפרצוף הסייחי הנלהב. "לאן נלך? אליך למשרד?"

נעלי עקב באדום לק, אינגה, בובת האימונים הקירחת, עברו לי בראש.

"לא, אני מעדיף שזה לא יהיה אצלי במשרד."

"חבל, הייתי רוצה להתרשם מסביבת העבודה שלך, מקומות עבודה של אנשים מספרים תמיד סיפורים מעניינים... טוב, אז אולי בעצם כדאי בעיר?"

יותר מהדברים שאמרה, צורת הדיבור שלה ריתקה אותי. היא דיברה כל כך מהר, לא עצרה לנשום — בזמן שהיא נושמת מהאף, המילים יוצאות לה מהפה.

"אוקיי, בעיר," הסכמתי. בשיא הטבעיות, הרשתה לי לסחוב את התיק הגדול עם שק השינה, כאילו ציפתה לכך. הגם שנראה מלא ודחוס כל כך, לא היה מאוד כבד.

בדרך העירה דיברה על עצמה ועל עבודתה בעיתון. היא חדשה במערכת, סיפרה, אבל כבר יש לזכותה כמה כתבות מנצחות, כן־כן.

עקבתי מהצד אחרי תנועות השפתיים הבשרניות ואחרי האופן שבו אספה את המילים על הלשון ושיחררה אותן באותו קול צרוד מעט; החיוך לא מש מפניה. היה לה ריח שמפו נעים ולא מעיק.

על המושב האחורי התנדנד תיק הבד עם שק השינה, חמסה גדולה עם אבני החושן מחוברת לרוכסן, וסיכת ביטחון מאורכת מחזיקה "שלוש־עשרה טבעות כסף למזל," כמו שמיהרה להסביר כשהיא מקרקשת בהן. מה היא גוררת איתה שם? מה הדבר הכי חיוני שבחורונת ניו יורקית רזה עם זנב־סוס מרגישה שהיא לא יכולה להיפרד ממנו כשהיא ממריאה לביקור מולדת? האם זה ביקור עצמאי ראשון שלה כאן מאז שעזבו? ואיך זה שעברית היא מדברת כמו צברית?

היא הצליחה לעורר בי סקרנות. היה בה משהו: היא מצאה חן בעיני.

"יש איזה מקום שֶשם אתה אוהב בדרך כלל לשבת, פרופסור קול?"

"את יכולה לקרוא לי מתן," אמרתי, מתפלא ביני לביני על השאלה. מעולם לא עלה בדעתי לחשוב במונחים כאלה. יש איזה מקום שבו אני אוהב לשבת? "לא משנה לי," אמרתי. "תבחרי. את מתמצאת בבאר שבע?"

"דווקא לא רע," אמרה כשהיא חומקת מעיני. "הספקתי להסתובב בעיר בשבוע האחרון, וקצת במדבר... ואם אתה רוצה, יש קפה קטן בשוק הבדואי. אמרו לי שיום חמישי זה יום מיוחד אצלם. אתה מכיר?"

הגעתי לפי השילוט העירוני ולפי הוראותיה. כי האמת היא שבניגוד אליה, לא היה לי מושג — לא ביחס לשק ולא ביחס לבדווים. בשבילי הם היו רק הנוף שחולף על פני בדרך לבית החולים וחזרה לשדה בוקר. בשבילה הם היו רוח של שמחה. כבר בפתח השוק ראיתי את הקלות שבה היא מוצאת את דרכה בין הקולות התגרניים, הדחיפות, הנגיעות המפתות, בלי החסרונות. ככל שצחקה ונופפה ברכות לזה מכאן ולהוא משם, ככה נדרכתי יותר ויותר ממבטים שחורים, מקולות צעקניים שבקעו מכל עבר, מקללות ומדחילק יא חביבי. פחד? לא, אין בו צורך.

התרווחנו על כיסאות הפלסטיק המצהיבים במרפסת בית הקפה הקטן שבקצה השוק. חיכינו לקפה והיא חייכה כמו בפעם הראשונה. שאלתי את עצמי אם בלי המצנפת הסגולה היא רואה את המצח הגבוה שצונח אל אופל הפנים, ואת העינים השקועות שאפשר למות בהן, כמו שנינה אומרת. רציתי שתפחד קצת, לפחות לשנייה אחת. ואילו היא, כל הזמן הזה, החליפה במשמרות חיוכים רחבים וצרים.

"טוב," אמרה ושלפה מכשיר הקלטה קטן מכיס הג'ינס. "אז נתחיל?"

אמרתי, "בבקשה," ובעוד היא מתעסקת במכשיר באצבעותיה ובודקת את הצג הקטנטן, הבנתי שאנחנו מוקפים בדווים, כולם גברים. איך הם התאספו ככה סביבנו? הייתי המום מהצפיפות ומעשן הסיגריות שהסתלסל לעברי, אבל הייתי גם מופתע שהם לא צעקו, כמעט התלחשו. עברתי על הפנים — שחומים, חרושים, צחוקים קצרים משתחררים ומשתתקים.

"שיט," אמרה באכזבה. "תראה, הבטריות ריקות. טוב, ו־שיט, שכחתי להביא את הסְפֶּר..."

הפתעתי את עצמי, ובסבלנות נדיבה ניסיתי להרגיע בלא קרה כלום: "בטח יש מישהו בערבוביה הזאת שמוכר סוללות."

"רגע, תני לי לשלם כאן," קראתי אחריה, אבל היא כבר זינקה ומיהרה הלאה, הופכת את חיפוש הסוללות למכשיר ההקלטה שלה למסע ניצחון גורף בסמטאות השוק. שיווקה לכל עבר מין שמחת נעורים שהקפיצה את הסוחרים להשתגע עליה. כבר בכניסה התקבצו סביבנו שניים ואחר כך שלושה סוחרים שעזבו את מקומם וליוו אותנו כאילו היא כוכבת — והיא, כנסיכה, החזירה להם נפנופים, היי היי — והלאה לדוכנים הבאים, בין אם החזיקו במוצר המבוקש ובין אם בסחורה אחרת.