פרולוג
רומי ויהודה
שנת 70 לספירה, סתיו בארץ הקודש. זה למעלה משלוש שנים משתולל מרד נועז של האוכלוסייה היהודית בארץ נגד כוחות הכיבוש של האימפריה הרומית. מפקד הצבא הרומי פְלְַֹביוּס סַבּינוּס אַסְפַּסְיַאנוּס כבר הכניע בהצלחה את הגליל ואת השומרון, אך בטרם עלה בידו לכבוש את יהודה ואת בירתה ירושלים אילץ אותו המשבר השלטוני ברומא לחזור מיד הביתה. ברומא עטה על עצמו אספסיאנוס את הטוגה הסגולה של הקיסרות והשיב לרומי את יציבותה.
לפני שעזב את ארץ הקודש מינה אספסיאנוס במקומו את בנו טיטוּס וציווה עליו להחריב את ירושלים ולדכא את המרד היהודי עז-המצח. טיטוס היה נחוש בדעתו להוכיח לאביו, הקיסר החדש, שהוא יורש ראוי לתפקיד מפקד הכוחות הרומיים ביהודה. הוא שם לו למטרה להכניע במהירות את המורדים, בעיקר את הקנאים חסרי הפשרות שביניהם, אך עד מהרה התברר שהמשימה קשה מכפי שחשב. המורדים בירושלים פעלו עתה שכם אחד, בניגוד גמור למצב שעמד בפני רומי בשלוש השנים הקודמות, שנים שבהן התנצחו הכוחות המתונים עם הפלגים הקנאיים הקיצוניים והחלישו את הנחישות הכללית. המנהיגים היהודים ידעו היטב שאת האשם לכניעת הגליל והשומרון בפני הלגיונות הרומאים יש לתלות בהתקוטטויות ההרסניות ביניהם. רק חזית מאוחדת תוכל להציל את יהודה ואת לבה – ירושלים.
אך האחדות היהודית לא האריכה ימים. בקרב הקנאים נפוצו שמועות שהמתונים מבקשים להגיע לפשרה ומתכננים למסור את ירושלים לידי הרומים. הקנאים שלא היו מוכנים לקבל את בוגדנות זו תקפו את המתונים, ושוב זרם דם יהודי ברחובות ירושלים.
המצביא הרומי, טיטוס פְלְַֹביוּס, היה מרוצה מאוד מהמצב. הוא הקים מחנה על הר הצופים וציווה על קציני הצבא שבפיקודו להטיל מצור על העיר. "אין ספק שהסוף קרוב," הצהיר. "היהודים משמידים זה את זה; הם עושים את העבודה במקומנו!"
טיטוס כיתר את העיר התחתונה והידק את הטבעת הצבאית סביבה. הוא פרס שלושה לגיונות בצד המערבי של העיר, ובצדה המזרחי, על הר הזיתים, פרס את הלגיון העשירי פְרֶטֶנְסיס, לגיון הרגלים הידוע שמָנָה שלושת אלפים חיילים ואשר, כשלושים שנה קודם לכן, פגע פגיעה אנושה בכוחותיו של פּוֹמְפֶּיוּס וסילק אותם מחופי סיציליה. הכיתור נועד לשבור את רוחם של מגני העיר ברעב ובצמא. אלא שההפך קרה.
בניגוד לכוונת הרומים, המצור על העיר, דלדול מאגרי המזון וניתוק מקורות המים חיזק את הגיבוש היהודי והביא לאחדות בקרב הפלגים השונים. הקבוצות היריבות לשעבר תכננו ופעלו יחדיו. שמעון בר גיורא, המצביא הלא רשמי של הצבא היהודי כולו, פיקד על שלושה-עשר אלף איש. מנהיג נוסף, בעל ניסיון של שלוש שנים בלוחמת גרילה, היה יוחנן מגוש חלב שברח בעור שיניו מן הגליל אחרי נפילת ידפת. מנהיגו המנוסה של פלג נוסף היה אלעזר בן שמעון. שלושת המנהיגים היו נחרצים בדעתם להמשיך במאבק ונדרו נדר שלא ניתן להתרה. הוסכם ביניהם שקידוש השם הוא הערך הנעלה ביותר, וכי יעדיפו למות על פני כניעה לרומים ובגידה באלוהים.
לאור חידוש הברית בקרב לוחמי האויב שינה טיטוס את הטקטיקה וקרא לעזרתו אילי ברזל. האויב הרומי עבר למתקפה ומכונות המצור הלמו בחומות האדירות שבנה המלך המנוח הורדוס. אמנם חוליות יהודיות ירדו מן החומות, הסתערו בגבורה על הרומים, פגעו במכונות ההרס וקִצצו במספר חיילי האויב אולם לשווא. הרומים היו רבים מאוד ונחושים מאוד. ביום החמישה-עשר למצור נפלה החומה הראשונה, החיצונית, ומיד אחר כך נבקעה החומה השנייה, האמצעית.
אלפי לגיונרים רומים, צמאים לניצחון, נהרו אל תוך העיר שבין החומות, הסתערו על המורדים בסמטאות וברחובות הצרים וטבחו בכל מי שניסה לחסום את דרכם.
הצבא הרומי, שבעים אלף חיילים, ניצב איתן מול רבבות של לוחמים יהודים איתנים לא פחות. טיטוס ידע היטב שהקרב על ירושלים יהיה הניצחון האחרון, ניצחון שיָשׂים קץ למלחמתו ביהודה. מכיוון שהשתוקק לכיבוש מהיר, שלח שוב ושוב שליחים כדי לדרוש את כניעתה של ירושלים. סרובם הנחרץ של המורדים עורר בו השתאות. ואז צץ במוחו רעיון: הוא ישלח אל המורדים אחד משלהם כדי לדבר על לבם.
הוא הטיל על יוספוס פלביוס, ובשמו היהודי יוסף בן מתתיהו, מנהיגה לשעבר של ידפת שבגליל אשר נכנע לרומים וערק לשורותיהם, לדבר עם המנהיגים היהודים. יוספוס ניסה לפנות אל השכל הישר של מגני העיר: " גורלכם נחרץ, הצילו לפחות את חיי הנשים והילדים." אבל דבריו לא חדרו לליבם. "אתם ודאי מבינים שירושלים תימחה מעל פני האדמה; וגרוע מזה, ההתנגדות תעורר עליכם את נקמתם ותמיט עליכם טבח איום," אמר יוספוס, אבל לא הצליח לערער את האידיאלים הנשגבים של היהודים. הם לעגו לו, סקלו אותו באבנים, ובצעקות "בוגד! בוגד!" הבריחו אותו חזרה אל המחנה הרומאי.
אז חידש טיטוס את המאבק המזוין ותקף בעוז. הוא הבקיע את החומה השלישית והעלה אותה באש. רומים ויהודים נלחמו זה בזה בשטח בנוי. נשק רומי התנגש בנשק יהודי; עובדי אלילים נלחמו ביהודים. האימונים הצבאיים שעברו החיילים הרומים המקצועיים לא הועילו להם בסמטאות וברחובות הצרים. הלגיונרים הגאים ספגו אבדות קשות וקיבלו פקודה לסגת אל מחוץ לעיר הפנימית.
לאחר שנסוגו אל מחוץ לחומות, העריכו הרומים את המצב מחדש והגיעו לכלל מסקנה שאין תכלית בהתנגשות חזיתית לאור יום ברחובותיה הצרים של ירושלים. הם תכננו מתקפת לילה פתאומית.
בחצות יצאו הלגיונרים בדממה גמורה. הם השתלטו על השומרים העייפים והרדומים והפעם הצליחו לחדור אל תוך העיר הפנימית. עד שהגיע דבר החדירה לידיעת הלוחמים היהודים המופתעים כבר היה מאוחר מכדי לעצור את הפלישה הגדולה. הלגיונרים תקפו את מצודת אַנְטוֹנְיָה שמצפון להר הבית, ומהעמדה הגבוהה שתפסו גברו על מגניה. הקרב על העיר העליונה ועל בית המקדש החל.
מעודדים מהצלחתם, הציתו הכוחות הרומים הגדולים אש בכול. הם התקדמו במערך צבאי מסודר במטרה להיכנס לקרב פנים אל פנים עם האויב העקשן ולהשמידו. הצבא הרומי המקצועי והמנוסה הלם ברוב עוצמה בהתנגדות היהודית שהייתה אמנם חובבנית אך בלתי מתפשרת. הלוחמים היהודים הנואשים השיבו מלחמה שערה מתוך ידיעה שעומדת בפניהם ברירה אחת בלבד: חיים או מוות. הם חיפשו את נקודות התורפה של החיילים הרומים: הם פגעו בקסדות במטרה לכרות את הראשים הגלויים, הם חדרו מבעד לשריון הלוחיות שהגן על חזם ומבעד לחליפות העור שלבשו על גופם, במטרה לפגוע באברים חיוניים. הלחימה פנים אל פנים התארכה והתעצמה, אבל הרומים לא הצליחו לשבור את התנגדות היהודים. מגני העיר, חדורי אמונה כי אלוהים עמם, נלחמו באומץ לב נדיר. לשני הצדדים היה ברור שכל עוד בית המקדש מצוי בידי הקנאים, ירושלים לא תובס.
חיל החלוץ של פלוגות המחץ הרומיות זגזג בין עמודים קורינתיים עצומים עשויים ארד, הפיל חומות בּצוּרוֹת והתקדם רחוב אחר רחוב. הלגיונרים הדפו את המגנים היהודים אט-אט בחזרה אל מתחם המקדש. בדרך הציתו בתי מגורים ובנייני ציבור. טיטוס המצביא היה אדם חריף והבין היטב את משמעותו של בית המקדש; יש לכבשו, כי רק אז יוכל לתבוע לו בצדק את יהודה השבויה ויזכה לתהלוכת ניצחון ברומא.
בית המקדש עמד על הר המוריה בכל הדרו. המלך הורדוס השלים את בניית המתחם אדיר הממדים ועוצר הנשימה כמה עשרות שנים בלבד לפני כן. בית המקדש, אחד מפלאי עולם, נועד לעמוד לנצח. זה המקום שבו, אך ארבעים שנה קודם לכן, הפך ישו את שולחנות מלווי הכספים וכרואה את הנולד אמר: "הַרְאִיתֶם אֶת־כָּל־אֵלֶּה אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם לֹא־תִשָׁאֵר פֹּה אֶבֶן עַל־אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תִתְפָּרָק׃"1
כשהגיעו אל חומות המתחם הגבוהות שהתנשאו מעל נחל קדרון בצד הדרום-מזרחי של העיר, עצרו הלגיונרים עובדי האלילים ונחו. הם לא הצליחו לגרוע את עיניהם מהמראה המרהיב שעל הר הבית. עתה הוטל על כוח משימה של חיילי עילית להגיע ליעד מיוחד ויחיד: בית המקדש וקודש הקודשים.
1. הברית החדשה, הבשורה על פי מתי, פרק כ"ד, פסוק 2. (כל הציטוטים מהברית החדשה הם בתרגום פרופסור דעליטש)
