עצמאי בשטח - סיפורו של ירון

היי.

אני לא יודע איך להתחיל את כל הסיפור הזה, ואני גם לא בדיוק יודע למה אני עושה את זה... זה די טיפשי, אני מניח.

אבל החלטתי לא לשמור יותר בבטן.

וגם אם אף אחד לא רוצה להקשיב לזה — אני אדבר. וגם אם כולכם תחשבו שאני משעמם, אני עדיין אגיד מה שאני חושב.

אני לא הטיפוס שיכתוב בלוג, או שיכריח את כולם להקשיב לו... ואני כן הטיפוס שיכתוב את זה כאן, מסתבר.

זה לא שיש לי את הבעיות הכי קשות בעולם:

ממש לא!

אם תסתכלו מבחוץ, תראו שאצלי הכול סבבה. אני חזק ומתגבר — לא משנה מה קורה. לא באמת צריך אף אחד...

גם החברים שלי, ובכלל כולם — יגידו לכם שאני אחלה גבר.

ואם תשאלו את ההורים שלי, תשמעו את המשפט: "איזה מזל שיש לנו אותך..."

אפילו אחותי הקטנה — מתחשבת ולא מעצבנת אותי. אני הכי אוהב אותה בעולם, רק לא מבין למה הכול סובב אצלה סביב פֵיות. טוב, אבל מה אני בכלל רוצה — היא ילדה בת שש!

ובקשר ללימודים — אני תלמיד בסדר כזה, לא הכי מצטיין, ואולי בחברה אני לא זה שכולם מקשיבים לו, אבל לא ממש אכפת לי מדברים כאלה...

אני פשוט לא כזה שיידחף תמיד להיות במקום הראשון, אני לא דורך על אף אחד, ואני גאה בזה. תמיד דואג לאחרים, מוצא רעיונות ודרכים לעזור. חשוב לי שאף אחד לא ייפגע.

כי לי עצמי יש מספיק בחיים.

אפשר אפילו להגיד שיש לי הכול: כסף, תחביבים וחוגים, מעמד חברתי די טוב... ויש לי את השקט שלי. אף אחד לא יחשוב לריב איתי סתם ככה.

כשאני מבקש משהו מההורים שלי, כנראה שהם באמת יתנו לי את זה בסוף. הם לא ינסו לעשות לי "הרצאות חינוכיות" על זה ש"כסף לא גדל על עצים!", או ש"אני צריך לעשות משהו בתמורה כי זה לא הוגן שסתם אקבל".

גם אם אני עושה משהו שלא מוצא חן בעיניהם — הם תמיד יגידו לי את זה בלי לכעוס, הם לא יצעקו או יגערו בי. מתייחסים אלי כמו בוגר.

אני יכול להחליט נגיד שלא בא לי לעזור בבית, או שמתחשק לי להיות כל היום מול המסך! אני לא אשמע על זה שום מילה, כי ההורים שלי מבינים שיש לי סיבות לכל החלטה שלי.

ממש לא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד!

סבבה לי ...

אבל אני יודע שלא כולם מקבלים את היחס הזה.

אם אני מסתכל על ילדים אחרים — ברור שיש כאלה שאף אחד לא "סופר" אותם בבית ספר.

בשכבה קוראים להם מאחורי הגב "חנוּנים" או "מבאסים".

אף אחד לא רוצה להסתובב איתם, או יותר נכון — להיראות בחברתם. לדבר איתם על שיעורי בית ומבחנים זה בסדר, אבל לא יותר מזה. בכל אופן — לא אם המעמד החברתי שלך חשוב לך...

אף אחד לא אמר ממי להתרחק, אבל אפשר להבין את זה לבד.

ואני ממש נגד זה! אני לא בעד ילדים שמחליטים להפלות מישהו לרעה, וכואב לי הלב כשאני חושב על זה.

לפעמים המורים דורשים מאיתנו, החברותיים — שנעזור לילדים שאין להם עם מי להיות בהפסקות. וזה בעצם אומר שנעשה עליהם "בייביסיטר", ונעמיד פנים שאנחנו חברים שלהם...

זה דווקא לא הוגן.

אני מבין למה הם עושים את זה. אם מישהו מתנדב זה בסדר — אבל אתה לא יכול להכריח כל אחד אחר להשקיע על חשבון ההפסקה שלו...

וחוץ מזה יש גם ילדים שבאמת קשה להיות איתם. הם לא מתאמצים להיות נחמדים, אבל בטוחים שצריך לקבל כל שטות שהם "ממציאים"... או עושים את עצמם מסכנים.

והם בעצמם פוגעים בילדים אחרים!

במקום זה, הם יכולים להשקיע קצת מאמץ, להתנהג אלינו בכבוד ולא להפריע עם כל מיני שטויות. הרי לא שונאים סתם מישהו, כי בא לנו...

אבל שירי היא משהו אחר.

כשהיא רק הצטרפה לכיתה — חשבו שהיא סתם ילדה מבאסת, כזאת ששונאת לראות ילדים נהנים ומנסה שייתנו לנו כמה שיותר שיעורי בית... ולמורים היא מתחנפת. אם תתקרב אליה, רק יהיה לך יותר גרוע.

ואם תזמין אותה לבילוי — היא בטוח תהרוס את זה.

בקיצור:

חנוּנית.

ברור שאף אחד לא הסתובב איתה בהפסקות, וברור שגם לא הזמינו אותה ליציאות...

אני דווקא חשבתי שכדאי.

אבל לא אמרתי את זה לאף אחד.

זה לא שפחדתי להגיד משהו שונה, פשוט — אני לא צריך את האישור של כולם למה שאני חושב!

התחלתי להתיידד איתה.

היינו צוחקים יחד בהפסקות, וגם הסברתי לה כל מיני דברים... הייתי מצדיק אותה בכל פעם שסתם הציקו לה. תמיד אמרתי לה: "אין לך מה להיעלב, הם לא מכירים אותך באמת..."

באיזשהו שלב כולם שמו לב. הם התנהגו כאילו אני צריך לעזוב את זה, אבל לא "ירדו" עלי או משהו כזה... רק הסבירו לי שזה לא לטובתי. אני ילד שיש לו חברים, ויש לי מספיק מה לעשות בהפסקה... אז למה להיכנס לצרות?...

אבל לא היה לי אכפת.

כי ראיתי ששירי היא לא מה שכולם חושבים, והבנתי שגם אם רק אני רואה את זה — זה מספיק.

אני עצמאי בשטח, אני פועל ולא מחכה לאישור. ומצידי שכולם יחשבו עלי מה שבא להם...

כוח ירון בפעולה!