השמאל כפי שהסברתי לנכדתי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השמאל כפי שהסברתי לנכדתי

השמאל כפי שהסברתי לנכדתי

עוד על הספר

אורי וובר

אורי וובר, חבר קיבוץ יחיעם, עלה לארץ עם גרעין השומר הצעיר מצרפת בשנת 1966. הוא בעל דוקטורט בסוציולוגיה ועבד כיועץ אסטרטגי במועצה האזורית מטה אשר. הוא אבא לשלושה ילדים וסבא לשמונה נכדים שהגדולה מביניהם היא שי.

תקציר

בתקופה זו, כאשר הוויכוח הפוליטי הפך לכל כך רדוד ומגמתי, ראיתי לנכון להחזיר למושגים "שמאל" ו"ימין" את כבודם האבוד.
קריאה נעימה.
אורי וובר
 
"אני מטייל עם נכדתי הגדולה, שי, ילדה סקרנית ופיקחית בת 14, השואלת אין־ספור שאלות על כל מה שלא ברור ומובן לה.
בחוצות מסביב כרזות גדולות מזהירות את המצביעים מפני הסכנה של "ניצחון השמאל בבחירות" – "אסון לישראל", כך מכנים זאת. המושג "שמאל" הפך למילת גנאי, מילה נרדפת ל"בגידה", ל"אסון". פתאום שואלת אותי שי, נכדתי המוכשרת: 'אתם אומרים שאתם שמאל, אבל בכל מקום אומרים שאנשי השמאל הם בוגדים, שהם האויבים של ישראל. ומה אתה אומר?'
 
כך מתחיל ספרו של אורי וובר, המתאר דיאלוג בינו לנכדתו שי בת 14 על רקע מערכת בחירות אגרסיבית מאוד נגד השמאל בישראל. היא שואלת אותו שאלות על השמאל בכלל ועל השמאל הישראלי בפרט, והוא מנסה לרדת לעומקם של המושגים "שמאל" ו"ימין" כפי שצמחו במהלך ההיסטוריה ועד משמעותם האקטואלית היום בעולם ובעיקר בישראל.
אורי וובר, חבר קיבוץ יחיעם, עלה לארץ מצרפת בשנת 1966 עם גרעין "השומר הצעיר". הוא בעל דוקטורט בסוציולוגיה ועבד כיועץ אסטרטגי במועצה האזורית מטה אשר. אורי הוא אבא לשלושה ילדים וסבא לשמונה נכדים, שהגדולה היא שי.
לספר זה קדמו שני ספרים: "להתחדש, הקיבוץ מול עתידו" על משבר התנועה הקיבוצית (הקיבוץ המאוחד, 1992) והשני "פשיטת רגל בקיבוץ, מצובה כמשל" (הוצאת קיבוץ דליה, 2006).

פרק ראשון

הקדמה


אני מטייל עם הנכדה הגדולה שלי, שי, ילדה סקרנית ופיקחית, בת 14, השואלת אין־ספור שאלות על כל מה שלא ברור ומובן לה.

בחוצות מסביב כרזות גדולות מזהירות את המצביעים מפני הסכנה של "ניצחון השמאל בבחירות" – "אסון לישראל" כך מכנים זאת.

בכלי התקשורת שומעים אין־ספור האשמות נגד כל מתנגדי הממשלה, אלה הופכים מיד ל"תומכי השמאל" שמובילים ל"הרס המדינה".

המושג "שמאל" הפך למילת גנאי, מילה נרדפת לבגידה, לאסון.

פתאום שואלת אותי שי, נכדתי המוכשרת:

שי: אתם אומרים שאתם שמאל, אבל בכל מקום אומרים שאנשי השמאל הם בוגדים, הם האויבים של ישראל. אז מה אתה אומר?

ראיתי מולי את האתגר, האם לענות בשטחיות משחררת או להיכנס לעובי הקורה? החלטתי להיענות לאתגר, לקפוץ למעמקים ולראות כיצד תתפתח השיחה:

את צריכה להבין שלמילים יש שתי רמות של משמעות: אחת ישירה, התוכן המפורש של המילה, מה שאת מוצאת בוויקיפדיה. אבל למילים יש גם משמעות רגשית, מה שהן גורמות לך להרגיש כאשר את שומעת אותן.

אנשים תמיד ניסו לתת למילים משמעויות רגשיות על פי הכוונות או האינטרסים שלהם, בעיקר אידיאולוגיים ופוליטיים.

למשל, ישנן המילים עם המטען הרגשי החיובי: ארץ ישראל, עלייה, צה"ל, שירות משמעותי ועוד.

וישנן המילים עם המטען הרגשי השלילי: ערבים, מחבלים, ירידה מהארץ, בורגני, טייקון ועוד.

אם אתה תומך באידיאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה", אתה משתמש במילים בעלות מטען חיובי בהקשר זה. למשל, את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, יהודה ושומרון, הימין מכנה "שטחים משוחררים", "נחלת אבות". לעומת זאת, אם אתה מתנגד לאידיאולוגיה הזאת אתה משתמש במילים בעלות מטען שלילית, כגון "שטחים כבושים".

אותו הדבר אמור גם לגבי אנשים המבצעים פעולות חבלה, עבור צד אחד הם יהיו "מחבלים רצחניים", ולצד השני הם יהיו "לוחמי החופש".

הפוליטיקאים אלופים בניהול ויכוחים שאין בהם תוכן ונימוקים הגיוניים, עבורם קל יותר ויעיל יותר להשקיע במתן מטענים חיוביים או שליליים לטענותיהם.

כשהגעתי לארץ בסוף שנות ה־60, המילה "ימני" הייתה כמעט קללה. מעטים העזו לטעון שהם ימניים. ימני נחשב אז "פשיסט", מחרחר מלחמה, מי שמצדיק שימוש בכוח כדי להשיג את מבוקשו, מזלזל בחיי אדם. כשמנחם בגין, ראש הליכוד ומנהיג הימין, עלה לשלטון ב־1977, המונים בארץ היו בטוחים שממשלת הימין בראשותו תנקוט צעד לוחמני ותוביל במהרה למלחמה במדינות ערב.

במשך השנים, ובעיקר לאחרונה, הצליח הימין להשתלט על השיח הציבורי והעניק למושג "שמאל" ולאנשיו את הכוונות הזדוניות ביותר: בוגדים בציונות, משתפי פעולה עם האויב, אוהבי ערבים, יפי נפש – בקיצור, אנשים מסוכנים. ועל פי אותה גישה, "ממשלת שמאל" תהיה אסון למדינה.

מובן שכפי שבגין לא היה פשיסט אלא ליברל מכובד, ורבין לא היה "בוגד" אלא איש מפוכח, שרצה לסיים את עידן המלחמות באזור – כך הימין אינו פשיסטי, והשמאל לא מסוכן למדינה.

לכן צריך להשתחרר מהמטען הרגשי של המילים, שלרוב הוא תוצאה של שימוש מטעה במילים או של מניפולציה פוליטית, ולחפש את המשמעות העמוקה יותר של המושגים.

אורי וובר

אורי וובר, חבר קיבוץ יחיעם, עלה לארץ עם גרעין השומר הצעיר מצרפת בשנת 1966. הוא בעל דוקטורט בסוציולוגיה ועבד כיועץ אסטרטגי במועצה האזורית מטה אשר. הוא אבא לשלושה ילדים וסבא לשמונה נכדים שהגדולה מביניהם היא שי.

עוד על הספר

השמאל כפי שהסברתי לנכדתי אורי וובר

הקדמה


אני מטייל עם הנכדה הגדולה שלי, שי, ילדה סקרנית ופיקחית, בת 14, השואלת אין־ספור שאלות על כל מה שלא ברור ומובן לה.

בחוצות מסביב כרזות גדולות מזהירות את המצביעים מפני הסכנה של "ניצחון השמאל בבחירות" – "אסון לישראל" כך מכנים זאת.

בכלי התקשורת שומעים אין־ספור האשמות נגד כל מתנגדי הממשלה, אלה הופכים מיד ל"תומכי השמאל" שמובילים ל"הרס המדינה".

המושג "שמאל" הפך למילת גנאי, מילה נרדפת לבגידה, לאסון.

פתאום שואלת אותי שי, נכדתי המוכשרת:

שי: אתם אומרים שאתם שמאל, אבל בכל מקום אומרים שאנשי השמאל הם בוגדים, הם האויבים של ישראל. אז מה אתה אומר?

ראיתי מולי את האתגר, האם לענות בשטחיות משחררת או להיכנס לעובי הקורה? החלטתי להיענות לאתגר, לקפוץ למעמקים ולראות כיצד תתפתח השיחה:

את צריכה להבין שלמילים יש שתי רמות של משמעות: אחת ישירה, התוכן המפורש של המילה, מה שאת מוצאת בוויקיפדיה. אבל למילים יש גם משמעות רגשית, מה שהן גורמות לך להרגיש כאשר את שומעת אותן.

אנשים תמיד ניסו לתת למילים משמעויות רגשיות על פי הכוונות או האינטרסים שלהם, בעיקר אידיאולוגיים ופוליטיים.

למשל, ישנן המילים עם המטען הרגשי החיובי: ארץ ישראל, עלייה, צה"ל, שירות משמעותי ועוד.

וישנן המילים עם המטען הרגשי השלילי: ערבים, מחבלים, ירידה מהארץ, בורגני, טייקון ועוד.

אם אתה תומך באידיאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה", אתה משתמש במילים בעלות מטען חיובי בהקשר זה. למשל, את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, יהודה ושומרון, הימין מכנה "שטחים משוחררים", "נחלת אבות". לעומת זאת, אם אתה מתנגד לאידיאולוגיה הזאת אתה משתמש במילים בעלות מטען שלילית, כגון "שטחים כבושים".

אותו הדבר אמור גם לגבי אנשים המבצעים פעולות חבלה, עבור צד אחד הם יהיו "מחבלים רצחניים", ולצד השני הם יהיו "לוחמי החופש".

הפוליטיקאים אלופים בניהול ויכוחים שאין בהם תוכן ונימוקים הגיוניים, עבורם קל יותר ויעיל יותר להשקיע במתן מטענים חיוביים או שליליים לטענותיהם.

כשהגעתי לארץ בסוף שנות ה־60, המילה "ימני" הייתה כמעט קללה. מעטים העזו לטעון שהם ימניים. ימני נחשב אז "פשיסט", מחרחר מלחמה, מי שמצדיק שימוש בכוח כדי להשיג את מבוקשו, מזלזל בחיי אדם. כשמנחם בגין, ראש הליכוד ומנהיג הימין, עלה לשלטון ב־1977, המונים בארץ היו בטוחים שממשלת הימין בראשותו תנקוט צעד לוחמני ותוביל במהרה למלחמה במדינות ערב.

במשך השנים, ובעיקר לאחרונה, הצליח הימין להשתלט על השיח הציבורי והעניק למושג "שמאל" ולאנשיו את הכוונות הזדוניות ביותר: בוגדים בציונות, משתפי פעולה עם האויב, אוהבי ערבים, יפי נפש – בקיצור, אנשים מסוכנים. ועל פי אותה גישה, "ממשלת שמאל" תהיה אסון למדינה.

מובן שכפי שבגין לא היה פשיסט אלא ליברל מכובד, ורבין לא היה "בוגד" אלא איש מפוכח, שרצה לסיים את עידן המלחמות באזור – כך הימין אינו פשיסטי, והשמאל לא מסוכן למדינה.

לכן צריך להשתחרר מהמטען הרגשי של המילים, שלרוב הוא תוצאה של שימוש מטעה במילים או של מניפולציה פוליטית, ולחפש את המשמעות העמוקה יותר של המושגים.