איך לצוד דוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך לצוד דוב

איך לצוד דוב

4.2 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

רויטל שירי-הורוביץ

רויטל שירי-הורוביץ, סופרת, בלוגרית ומשוררת, המכנה עצמה "כותבת סדרתית", מיום שהיא זוכרת את עצמה כתבה שירים וסיפורים קצרים. ספרה הראשון, "בת עיראק", רומן היסטורי העוסק ביהדות עיראק זכה בפרס עידוד מטעם מורשת יהדות בבל (2008); ספרה השני "להתראות בקרוב" עוסק במהגרים החצויים בין עולמות (2014), ספרה השלישי "את מדמיינת" עוסק בבנות לאימהות נרקיסיסטיות (2018). כל ספריה תורגמו לאנגלית ונמכרים ברחבי העולם.
שירי הורוביץ היא דוקטורנטית באוניברסיטת אריאל, בעלת שני תארים שניים בספרות עברית (תל-אביב) וגיאוגרפיה (חיפה) וסטודנטית לאימון במכון אדלר. היא מאמנת אישית ומנחת סדנאות לבנות לאימהות נרקיסיסטיות.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

"בתוך המהומה הזאת, ראיתי ששמעון ארז את האולר שלו, שליווה אותו לכל מקום שהלך. 'הנאצים האלה, אני שונא אותם', מלמל. 'אף אחד לא יתקרב אלינו, ואם כן, אני לא יודע מה אני אעשה לו', ככה אמר אחי החזק והגיבור, לא פלא שאני מעריץ אותו. כשאני איתו, שום דבר רע לא יכול לקרות לי".
ככה מרגיש איצ'ו הקטן בן השבע כשמשפחתו מגורשת על ידי הנאצים מהכפר בפולין אל מעבר לגבול לרוסיה, שם מתחיל מסעם הלא ייאמן לאורך ולרוחב ברית המועצות. 

"איך לצוד דוב" הוא רומן היסטורי המתאר את קורותיה של משפחה יהודית מ-1939, עת נכנסו הנאצים אל העיירה ושינו את גורלם של תושביה לעד, ועד עלייתה ארצה ב-1949. 
סיפורה של משפחת האוזר מסופר דרך שלוש נקודות מבט: יצחק, בן 87, המתגורר בבית אבות בירושלים ומבקש לתעד את סיפורה של משפחתו; איצ'ו הילד (יצחק בילדותו, בן שבע בתחילת המלחמה); ומאיה, במקצועה מתעדת סיפורי משפחה, שסיפורה המופלא של משפחת האוזר משנה את חייה ואת תפיסת עולמה.

רויטל שירי-הורוביץ, סופרת ומשוררת. על כתיבתה אמר פרופסור לב חקק(UCLA)  ש"היא טווה סיפורי חיים ביד נאמנה". מחברת הספרים "בת עיראק", שזכה בפרס אח"י (2008), "להתראות בקרוב" (2014) ו"את מדמיינת", שזכה בפרס פינאקל (2018). ספריה של שירי-הורוביץ תורגמו לאנגלית ונמכרים ברחבי העולם. 

פרק ראשון

1
איצ'ו, ספטמבר 1939, פולין, טארנובז'ג

"איצ'ו, איצ'ו", אני שומע בקושי את אימא קוראת לי, הן התרחקנו הפעם ממש מהבית. "שמעון", אני אומר לאחי הגדול, "בוא, אנחנו צריכים ללכת הביתה", אבל שמעון אחי לא אוהב להפסיק את המשחק, ותמיד מושך עוד כמה דקות. אנחנו קופצים לתוך שלולית ומתמלאים בבוץ המותז על בגדינו. זה לא ממש אכפת לנו, אימא הרי לא כועסת. נגיע הביתה קצת לפני שבת. אימא כבר הרתיחה מים חמים לאמבט לפני שבת המלכה. אחרי שנהיה רחוצים ומצוחצחים אבא ישוב מבית הכנסת ונתיישב עם סבא, סבתא, הדודים והדודות לארוחת ערב. סיגריות כבר קניתי בשביל דוד נפתלי, שתי סיגריות מסוג פלסקי ואחת ארמאטיק. בדיוק שלוש סיגריות כמדי יום, שיספיק לעשן לפני כניסת השבת. אני מכין את עצמי לשיחה השבועית שלי עם אבא ליד שולחן השבת. עוד מעט ישאל אותי שאלות על מה שלמדתי השבוע בחדר. אני עורך רשימה ארוכה בראש ומתכונן לשיחה. חייק'ה, אימא של שלוימ'ה, עוברת מולנו. אנחנו רואים שיש לה לחם חם, ומסתכלים זה על זה ומתפללים בליבנו שהשבוע היה לאימא די כסף כדי לקנות לחם, ואולי אפילו תרנגולת שחוטה, שתתווסף לשולחן השבת שלנו.
ליד כיכר העיר עומד בית המועצה של הכפר, שני דגלי ענק עם צלבי קרס נתלו עליהם לפני כמה שבועות. חיילים נאצים מסתובבים בכיכר העיר ומשאיות חונות. הנאצים מסתכלים אלינו ואפילו מחייכים, אבל לי אין הרגשה נעימה כשאני רואה אותם. כבר שמעתי עליהם ושמעתי גם על מעלליהם, ועל כך שהם לא תמיד נחמדים ליהודים. לפני כמה ימים שמעתי את ההורים מתלחששים על שלוימ'ה, מהכולל, שבמקרה נקלע למקום שהם עמדו בו, והם בעטו בו, גנבו את מגבעתו ומשכו בזקנו עד שכמעט תלשו אותו. מאז הוא מסרב להגיע לכולל ואפילו לצאת מהבית. אני מתבונן בפניו של שמעון, שמסב את ראשו ממני, כאילו אם יסב אותו לא אראה את הפחד בעיניו. בפנייה האחרונה, ליד סמטת הבית, אני רואה איש במדים. צלב קרס רקום על שרוול החולצה שלו. הוא עובר כל כך קרוב אליו, ודבריה של אימא מהדהדים באוזניי. חשבתי ששכחתי את שסיפרה כי אני לא אוהב סיפורים מפחידים, אבל היא הזהירה אותנו מפני החיילים, "לא להסתכל עליהם בכלל וללכת מהר, הכי מהר שאפשר ולהתרחק מהם".
אני מהדק את ידי בתוך כף ידו של שמעון שלוחש לי, "לך מהר, הכי מהיר שאתה יכול, יענקל'ה סיפר לי שאת הבן של וייסמן תפסו הגרמנים מביט בהם, והחטיפו לו מכות וגזזו את פאותיו". אני מסתכל על שמעון, וליבי פועם בחוזקה, ומקווה שהוא שם לב למי שהולך מולנו, אבל שמעון מביט בחייק'ה שזה עתה חולפת על פנינו, וכמעט שמתנגש בחייל המפחיד. ברגע האחרון אני מושך את ידו והוא מפנה את מבטו קדימה. אנחנו מנסים להפוך כמעט לרואים ולא נראים. החייל עובר ואנחנו ממשיכים ללכת. "ראית את החייל המפחיד הזה?" אני אומר לשמעון כמעט ללא אוויר, אבל הוא מגחך ועונה לי: "מה מפחיד? בסך הכול לובש מדים, הוא לא מפחיד אותי בכלל. סתם הפחדתי אותך, כשסיפרתי לך על יענקל'ה. אתה מאמין תמיד לכל שטות שיוצאת לי מהפה?" אני מסתכל עליו ויודע שקודם הוא אמר אמת ועכשיו הוא משקר כדי שלא אפחד. אני לא עונה לו וממשיך ללכת.
כשאנחנו מגיעים הביתה. אימא מזרזת אותנו לטבול באמבט ורוטנת שהפעם אנחנו אפילו מלוכלכים יותר מביום שישי שעבר, אבל אנחנו מרוצים מהלכלוך שספגנו, אפילו גאים בו. אנחנו מוסרים לה את הבגדים וטובלים לשעה קלה באמבט שעדיין המים בו חמימים. תכף נסב לשולחן השבת, סבא אלי לא יעשן יום שלם וכולנו נוכל לנשום. סבא אלי מצחיק, אותו אני הכי אוהב מכל הסבים והסבתות. הוא חזק אפילו שלפעמים הכול נופל לו מהידיים. ומכל הסבים והסבתות הוא מספר את הסיפורים הכי מעניינים לפני השינה. סבא אלי תופר בלילות וישן בימים, ככה הוא סבא אלי שלי.
אני מחכה בקוצר רוח ליום ההולדת שלי. בסוכות ימלאו לי שבע, ואימא כבר אמרה לי שהיא תכין לי בבקה, במיוחד בשבילי. בבקה זאת העוגה שאני הכי אוהב, אני מסוגל לחסל חצי בבקה לבד.

רויטל שירי-הורוביץ, סופרת, בלוגרית ומשוררת, המכנה עצמה "כותבת סדרתית", מיום שהיא זוכרת את עצמה כתבה שירים וסיפורים קצרים. ספרה הראשון, "בת עיראק", רומן היסטורי העוסק ביהדות עיראק זכה בפרס עידוד מטעם מורשת יהדות בבל (2008); ספרה השני "להתראות בקרוב" עוסק במהגרים החצויים בין עולמות (2014), ספרה השלישי "את מדמיינת" עוסק בבנות לאימהות נרקיסיסטיות (2018). כל ספריה תורגמו לאנגלית ונמכרים ברחבי העולם.
שירי הורוביץ היא דוקטורנטית באוניברסיטת אריאל, בעלת שני תארים שניים בספרות עברית (תל-אביב) וגיאוגרפיה (חיפה) וסטודנטית לאימון במכון אדלר. היא מאמנת אישית ומנחת סדנאות לבנות לאימהות נרקיסיסטיות.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

איך לצוד דוב רויטל שירי-הורוביץ
1
איצ'ו, ספטמבר 1939, פולין, טארנובז'ג

"איצ'ו, איצ'ו", אני שומע בקושי את אימא קוראת לי, הן התרחקנו הפעם ממש מהבית. "שמעון", אני אומר לאחי הגדול, "בוא, אנחנו צריכים ללכת הביתה", אבל שמעון אחי לא אוהב להפסיק את המשחק, ותמיד מושך עוד כמה דקות. אנחנו קופצים לתוך שלולית ומתמלאים בבוץ המותז על בגדינו. זה לא ממש אכפת לנו, אימא הרי לא כועסת. נגיע הביתה קצת לפני שבת. אימא כבר הרתיחה מים חמים לאמבט לפני שבת המלכה. אחרי שנהיה רחוצים ומצוחצחים אבא ישוב מבית הכנסת ונתיישב עם סבא, סבתא, הדודים והדודות לארוחת ערב. סיגריות כבר קניתי בשביל דוד נפתלי, שתי סיגריות מסוג פלסקי ואחת ארמאטיק. בדיוק שלוש סיגריות כמדי יום, שיספיק לעשן לפני כניסת השבת. אני מכין את עצמי לשיחה השבועית שלי עם אבא ליד שולחן השבת. עוד מעט ישאל אותי שאלות על מה שלמדתי השבוע בחדר. אני עורך רשימה ארוכה בראש ומתכונן לשיחה. חייק'ה, אימא של שלוימ'ה, עוברת מולנו. אנחנו רואים שיש לה לחם חם, ומסתכלים זה על זה ומתפללים בליבנו שהשבוע היה לאימא די כסף כדי לקנות לחם, ואולי אפילו תרנגולת שחוטה, שתתווסף לשולחן השבת שלנו.
ליד כיכר העיר עומד בית המועצה של הכפר, שני דגלי ענק עם צלבי קרס נתלו עליהם לפני כמה שבועות. חיילים נאצים מסתובבים בכיכר העיר ומשאיות חונות. הנאצים מסתכלים אלינו ואפילו מחייכים, אבל לי אין הרגשה נעימה כשאני רואה אותם. כבר שמעתי עליהם ושמעתי גם על מעלליהם, ועל כך שהם לא תמיד נחמדים ליהודים. לפני כמה ימים שמעתי את ההורים מתלחששים על שלוימ'ה, מהכולל, שבמקרה נקלע למקום שהם עמדו בו, והם בעטו בו, גנבו את מגבעתו ומשכו בזקנו עד שכמעט תלשו אותו. מאז הוא מסרב להגיע לכולל ואפילו לצאת מהבית. אני מתבונן בפניו של שמעון, שמסב את ראשו ממני, כאילו אם יסב אותו לא אראה את הפחד בעיניו. בפנייה האחרונה, ליד סמטת הבית, אני רואה איש במדים. צלב קרס רקום על שרוול החולצה שלו. הוא עובר כל כך קרוב אליו, ודבריה של אימא מהדהדים באוזניי. חשבתי ששכחתי את שסיפרה כי אני לא אוהב סיפורים מפחידים, אבל היא הזהירה אותנו מפני החיילים, "לא להסתכל עליהם בכלל וללכת מהר, הכי מהר שאפשר ולהתרחק מהם".
אני מהדק את ידי בתוך כף ידו של שמעון שלוחש לי, "לך מהר, הכי מהיר שאתה יכול, יענקל'ה סיפר לי שאת הבן של וייסמן תפסו הגרמנים מביט בהם, והחטיפו לו מכות וגזזו את פאותיו". אני מסתכל על שמעון, וליבי פועם בחוזקה, ומקווה שהוא שם לב למי שהולך מולנו, אבל שמעון מביט בחייק'ה שזה עתה חולפת על פנינו, וכמעט שמתנגש בחייל המפחיד. ברגע האחרון אני מושך את ידו והוא מפנה את מבטו קדימה. אנחנו מנסים להפוך כמעט לרואים ולא נראים. החייל עובר ואנחנו ממשיכים ללכת. "ראית את החייל המפחיד הזה?" אני אומר לשמעון כמעט ללא אוויר, אבל הוא מגחך ועונה לי: "מה מפחיד? בסך הכול לובש מדים, הוא לא מפחיד אותי בכלל. סתם הפחדתי אותך, כשסיפרתי לך על יענקל'ה. אתה מאמין תמיד לכל שטות שיוצאת לי מהפה?" אני מסתכל עליו ויודע שקודם הוא אמר אמת ועכשיו הוא משקר כדי שלא אפחד. אני לא עונה לו וממשיך ללכת.
כשאנחנו מגיעים הביתה. אימא מזרזת אותנו לטבול באמבט ורוטנת שהפעם אנחנו אפילו מלוכלכים יותר מביום שישי שעבר, אבל אנחנו מרוצים מהלכלוך שספגנו, אפילו גאים בו. אנחנו מוסרים לה את הבגדים וטובלים לשעה קלה באמבט שעדיין המים בו חמימים. תכף נסב לשולחן השבת, סבא אלי לא יעשן יום שלם וכולנו נוכל לנשום. סבא אלי מצחיק, אותו אני הכי אוהב מכל הסבים והסבתות. הוא חזק אפילו שלפעמים הכול נופל לו מהידיים. ומכל הסבים והסבתות הוא מספר את הסיפורים הכי מעניינים לפני השינה. סבא אלי תופר בלילות וישן בימים, ככה הוא סבא אלי שלי.
אני מחכה בקוצר רוח ליום ההולדת שלי. בסוכות ימלאו לי שבע, ואימא כבר אמרה לי שהיא תכין לי בבקה, במיוחד בשבילי. בבקה זאת העוגה שאני הכי אוהב, אני מסוגל לחסל חצי בבקה לבד.