משבר "אוגנדה" בציונות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משבר "אוגנדה" בציונות
הוספה למועדפים

משבר "אוגנדה" בציונות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

משה יגר (1930) הוא דיפלומט ישראלי בדימוס, היסטוריון של האסלאם בדרום-מזרח אסיה וחוקר תולדות היישוב והציונות בתקופת המנדט הבריטי, וכן של תולדות מדיניות החוץ של ישראל ומשרד החוץ.

דבורה ברזילי-יגר (1933) היא היסטוריונית ישראלית, שחקרה וערכה מחקרים רבים על חייו, תקופתו ופעילותו המדינית של ד"ר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל.

תקציר

בשלהי המאה ה־19 וראשית ה־20, נערכו, מפעם לפעם, פוגרומים ביהודי רוסיה הצארית. הדבר יצר לחץ עצום של פליטים יהודים שחיפשו להם מקומות מקלט להגר אליהם. ב־1903 הציע שר המושבות הבריטי דאז ג'וזף צ'מברלין להרצל שטח אדמה באפריקה המזרחית, הצעה שהבשילה ל"תכנית אוגנדה", ליישוב פליטים יהודים והמליץ לשלוח לשם משלחת סקר. הרצל הביא הצעה זו בפני הקונגרס הציוני הששי (1903) וגרם למשבר קשה שהביא כמעט לפילוג התנועה הציונית. 

עוד לפני שפרסם את חיבורו "מדינת היהודים" ב־1896, ולפני שכונן את ההסתדרות הציונית וכינס את הקונגרס הציוני הראשון ב־1897, החל ד"ר בנימין־זאב הרצל במאמציו לשכנע את ממשלת האימפריה העות'מאנית להעניק לתנועה הציונית זיכיון (צ'רטר) להתיישבות מאורגנת של יהודים בארץ ישראל. הוא לא חדל ממאמציו אלה עד קץ ימיו, אך ללא הצלחה. במקביל ניסה להשיג זיכיון להתיישבות יהודית באיזור אל־עריש שבצפון חצי־האי סיני. גם כאן לא עלה הדבר בידו.

 בספר זה בוחנים המחברים את פרשת "אוגנדה" על כל היבטיה, הבריטיים והציוניים.

פרק ראשון

פתח דבר


בשנת 2003 יצא לאור ספרה של ד"ר דבורה ברזילי־יגר: בית לאומי לעם היהודי – המושג בחשיבה ובעשייה המדינית הבריטית,1923-1917 (ירושלים: הוצאת הספריה הציונית, תשס"ג/2003 ). ספר זה היה תוצאה של מחקר ממושך שמטרתו העיקרית לעמוד על המניעים שהביאו את ממשלת בריטניה להכריז על "הצהרת בלפור" הידועה, מ־2 בנובמבר 1917. לרגל שנת ה־100 להצהרה זו תורגם הספר לאנגלית ויצא לאור בלונדון:

Dvorah Barzilay-Yegar. A National Home for the Jewish People.The Concept in British Political Thinking and Policy Making,1917-1923 (London: Vallentine Mitchell, 2017).

במהלך העבודה על חיבור זה התגלו עקבות היסטוריים, לכאורה, המקשרים לדעת כמה היסטוריונים בין "הצהרת בלפור" ל"תכנית אוגנדה" של 1903. בשנה זאת הציע ג'וזף צ'מברלין, שר המושבות הבריטי, לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית ד"ר בנימין זאב הרצל שטח מסוים ב"חסות של אפריקה המזרחית הבריטית" (קניה של היום) להקמת התיישבות יהודית אוטונומית. פרשה זו, שנודעה בטעות כ"תכנית אוגנדה", חוללה משבר עמוק בתנועה הציונית. ד"ר דבורה ברזילי־יגר הייתה סבורה שיש מקום לבדיקה מקיפה של פרשה זו, מהיבטיה הציוניים והבריטיים גם יחד. עם הזמן הצטרף לעבודה גם ד"ר משה יגר.

עד מהרה התברר שהעיסוק ב"פרשת אוגנדה" אינו אלא עיון נוסף בתולדות פעולתו הציונית של הרצל. אישיותו של הרצל אינה חדלה לעורר את סקרנותם של חוקרים, היסטוריונים וסופרים. ביוגרפיות רבות פורסמו עליו ומן הסתם תתפרסמנה נוספות. דמותו של הרצל מושכת גם כתבנים מן הזן המכונה: "היסטוריונים חדשים", "פוסט־ציוניים", או סתם תועמלנים אנטי־ציונים. הללו ימשיכו בוודאי לכתוב עליו, לחפש בו פגמים, להכפיש אותו ולנסות לגמד את דמותו.

מטרת החיבור שלפנינו היא לנסות ולתאר את המניעים שהביאו את בריטניה להציע הצעה זו ואף לסגת ממנה כעבור זמן לא רב. כמו כן יש כאן ניסיון לתאר כיצד התייחסו להצעה הבריטית הוגים ציונים לסוגיהם. גם נתאר את הסערה שהתחוללה בעקבותיה ואת תוצאות הסערה הזאת.

על "פרשת אוגנדה" נכתב הרבה בהיסטוריוגרפיה הציונית. היא מתוארת בקיצור או בהרחבה בכל הביוגרפיות שנכתבו על הרצל, כמו גם בספרי ההיסטוריה העוסקים בתולדות הציונות. גם בזיכרונות בני התקופה ובכתביהם יש על כך לא מעט. הרבו לכתוב על נושא זה מתנגדיו של הרצל. ואין צריך להזכיר את יומנו של הרצל עצמו ואת כתביו האחרים העוסקים בפרשה. בחיבור זה גם עשינו שימוש בתעודות ומסמכים של הצד הבריטי בפרשה, השמורים בארכיון הלאומי בלונדון ובמסמכים נוספים העוסקים בנושא מנקודת ראות בריטית. דבורה ברזילי־יגר הייתה מופקדת על איסוף החומר הבריטי ואף שהתה פרק זמן בלונדון. משה יגר עסק באיסוף החומר בעברית. השתדלנו להשיג כל מסמך, תעודה, מאמר או ספר שהייתה להם נגיעה ב"פרשת אוגנדה". המטרה הייתה להביא תיאור מקיף, נאמן וממצה של הפרשה מנקודת הראות הבריטית לגווניה, וכן מנקודות הראות השונות שרווחו אז בתנועה הציונית.

כמסתבר, כל המסמכים והתעודות של הצד הציוני פורסמו ונקראו על ידי החוקרים וההיסטוריונים. לא ידוע על תיעוד שטרם פורסם. כך גם לגבי המסמכים של הצד הבריטי. בצד הזה אין תיעוד רב כי "פרשת אוגנדה" הייתה עניין צדדי ושולי לחלוטין בתולדות הקולוניאליזם הבריטי, בעוד בתולדות התנועה הציונית היא הייתה עניין בעלת חשיבות עליונה.

ספק אם נעשה שימוש בחומר ארכיוני עות'מאני, ויש להצטער על כך כי קרוב לוודאי שבארכיונים העות'מאניים באיסטנבול שמור חומר חשוב ומעניין. חומר זה יכול ללמד על יחסם ותגובותיהם של הסולטאן עבד אלחמיד השני, וזיריו והפקידים האחרים בממשלה העות'מאנית, שהיה להם דין ודברים עם הרצל והציונות. השימוש בתיעוד זה מצריך ידיעת קרוא של התורכית־העות'מאנית הכתובה באותיות ערביות. אם ייעשה בעתיד שימוש בתיעוד עות'מאני בנושא זה, יוארו היבטים נוספים בדמותו של הרצל ובפעילותו, והפעם מן הזווית התורכית.

אנו מבקשים להודות לכל מי שהגישו לנו עזרה וסיוע במהלך העבודה על ספר זה: ד"ר אריה עודד ז"ל, פרופ' דוד קושניר, עמוס יובל, ד"ר אפרים אבן, אסתי ואדם פלמן, מנהל הספרייה בארכיון הציוני המרכזי עמיאל שפר, שרה הלוי ומוטי בן־ארי מספריית יד יצחק בן־צבי. ד"ר מוטי פרידמן. תודה מיוחדת שמורה להרמייני פאפאס, לונדון, על טרחתה הרבה והצלחתה בהשגת פרסום נדיר שהיה דרוש לנו.

לנאוה אבישר, הקלדנית המיומנת, שהתפתלה עם כתב היד המסובך ויכלה לו, העורכת המצוינת ליאורה הרציג, עופר גץ ששרטט את המפה ועיצב את הכריכה, ישראל כרמל, מעיין אל־און פדר וסתיו פוזנר שטרחו להביא את הספר לדפוס. יעמדו כולם על התודה.

 

המחברים,

ירושלים, 2020

פרק א
ההשתלטות הקולוניאלית הבריטית על אפריקה המזרחית


כבר במאות הראשונות לספירה התקיימו קשרי מסחר בין חופי אפריקה המזרחית לבין חצי־האי ערב. במאה ה־10 ייסדו מוסלמים מאזור המפרץ הפרסי ערים לאורך חופי אפריקה המזרחית (קניה של היום). רבים מהם התבוללו באוכלוסייה המקומית והעמידו לימים קבוצה אתנית אפרו־מוסלמית המכונה "סואהילים", בעלת שפה משלה הנכתבת באותיות ערביות.

ב־1498 הגיע הנוסע הפורטוגלי ואסקו דה־גמה לחופי אפריקה המזרחית. הפורטוגלים חתמו על הסכם עם עיר החוף מאלינדי (Malindi) וב־1592 כבשו את מומבאסה (Mombasa), הגדולה בערי האזור, והפכוה למרכזם השלטוני והמסחרי. ב־1698 הצליחו כוחות מקומיים, בסיוע סולטאנות עומאן (Oman) שבחצי־האי ערב, לכבוש את מומבאסה, וסולטאן עומאן העביר את בירתו לאי זנזיבר (Zanzibar). ב־1837 כבש סולטאן עומאן/זנזיבר את אזור החוף שמול האי. בשלטון סולטאנות זו התפתח מסחר ענף עם פנים הארץ. עיקרו היה סחר בעבדים אפריקנים ובשנהב.

רוב השבטים היושבים בתחומי קניה של היום התיישבו שם רק ב־500 השנים האחרונות. החשוב בהם היה שבט המסאי (Massai), שהגיע לשם במאה ה־18. שבט נוודים לוחם זה, שנהג לפשוט על יושבי מישורי קניה, נחלש במאה ה־19 בשל מאבקים פנימיים ומגפות. במקומו עלתה חשיבותם של שבטי הקיקויו (Kikuyu) והנאנדי (Nandi).

עד המאה ה־18 ייחסו מעצמות אירופה הקולוניאליות חשיבות לאפריקה משתי בחינות בלבד: לייסוד תחנות מעבר, לחניה ולאספקה לאניות שהובילו סחורות ונוסעים מאירופה להודו וחזרה; וכן כמקור לעבדים שיעבדו במטעים בהודו המערבית וביבשת אמריקה. לפיכך נאחזו האירופאים רק באזורי החוף של אפריקה ובאיים הקרובים ליבשת. במקומות אלה הקימו תחנות מסחר ואף ישובי־קבע. פנים היבשת נשאר בלתי ידוע לבני־אירופה במשך תקופה ארוכה. חלקיה הפנימיים של אפריקה לא משכו את האירופאים גם מחמת אקלימם הקשה וגם מפני שטרם נודע על אוצרותיהם הטבעיים. מצב עניינים זה השתנה רק כשהתחילה התנועה לביטול העבדות.

דיוויד ליוינגסטון (Livingstone, 1813-1873), מגדולי המגלים והחוקרים של אפריקה, ערך בשנים 1873-1849 סדרת מסעות באפריקה. הוא שהביא לידיעת הציבור באירופה בכלל, ובבריטניה בפרט, את מוראות סחר העבדים באפריקה המזרחית, שהתבצע בעיקר על ידי ערבים. בכך תרם להגברת לחצה של ממשלת בריטניה על סולטאן זנזיבר שישים קץ לסחר זה. אלא שסחר העבדים, וההרס שנתלווה לו, לא פסקו עד להשתלטותן של מעצמות אירופה על אפריקה כפי שנראה להלן.[1]

תחילתה של החדירה הקולוניאלית הבריטית לאפריקה הייתה ב־1788. ביוזמתה של קבוצת פילנתרופים בריטים נוסדה באפריקה המערבית המושבה סיירה־ליאונה (Sierra Leone) ועיר בירתה פריטאון (Freetown). יושבו בה אפריקנים ששוחררו מן הצבא עם סיומה של מלחמת העצמאות האמריקנית, וכן עבדים שברחו ממושבות אמריקה, מצאו את דרכם ללונדון והועברו לסיירה־ליאונה. ב־1795, בעיצומן של מלחמות נפוליאון, השתלט הצי הבריטי על כף התקווה הטובה, בדרום יבשת אפריקה, שהיה בידי ההולנדים מאז המאה ה־17. ב־1806 עברה מושבת הכף מידי הולנד לשלטון בריטי. היה זה שנה אחת בלבד לפני שהפרלמנט הבריטי אישר את החוק האוסר סחר בעבדים. היאחזותם של הבריטים בלאגוס (Lagos) שבחוף ניגריה בשנת 1849 וברצועת החוף של "חוף הזהב" (כיום: גאנה) הייתה קשורה גם היא במאמצים להביא להפסקת סחר העבדים באפריקה המערבית. ב־1868 סיפחו הבריטים את הטריטוריה של באסוטולנד (כיום: לסוטו. Basutoland; Lesotho), וב־1877 – את הרפובליקה הבורית של טרנסוואל (Transvall), שתיהן בדרומה של יבשת אפריקה. גם הצרפתים החלו לחפש להם מאחזים באפריקה וחדרו לסנגל. הם עסקו בסחר עבדים נמרץ. הפורטוגלים קיימו שלטון רופף בחלקים של אנגולה (Angola) ומוזאמביק (Mozambique). נוכל לסכם ולומר כי בהשוואה להתפשטותם הנרחבת של הבורים באפריקה הדרומית, בשנות השבעים של המאה ה־19, רק מקומות ספורים באפריקה היו בשליטה של מעצמות אירופה.[2]

מצב זה השתנה בשנות השמונים והתשעים של המאה ה־19, כאשר אפריקה עמדה במוקד העניין העולמי, תופעה שנודעה בכינוי "המאבק על אפריקה" (Scramble for Africa). בעשרים השנים האחרונות למאה ה־19 התחרו ביניהן המעצמות על השליטה במקורות הנילוס, בהנחה כי מי שישלוט בהם יחלוש גם על מצרים התלויה במימיו של נהר זה. המירוץ הזה של המעצמות לחלוקת אפריקה היה קשור בהתפתחות פנימית באירופה. עד לרבע האחרון של המאה ה־19 התקדמה המהפכה התעשייתית והטכנולוגית באנגליה יותר מאשר בכל ארץ אירופית אחרת. אנגליה נהנתה גם מעליונות מוחלטת בים. על כן העדיפה סחר חופשי, שבו היה יתרונה מובטח. ממשלת בריטניה לא גילתה התלהבות לסיפוח שטחים חדשים שהיה כרוך בהוצאות כספיות למינהל ולהגנה. ב־1865 אף התפרסמה המלצה של ועדה פרלמנטרית בריטית להסתלק מכל התחייבות שיש בה סיפוח, אלא שהמציאות באפריקה חייבה לעתים נקיטת צעדים אחרים. כבר הוזכר שהמאבק לביטול סחר העבדים הביא להשתלטות בריטית על מקומות מסוימים באפריקה המערבית, אם כי בריטניה ביצעה את הצעדים הללו בחוסר רצון ובעל־כורחה. בריטניה נאבקה כדי להבטיח את שליטתה במקורות הנילוס, את ההגנה על מצרים ואת האחיזה האיתנה בחוף אפריקה המזרחית כחלק מהגנת הדרך להודו. ב־1882 כבשו הבריטים את מצרים.[3]

פעילותה של צרפת באפריקה המזרחית ומעורבותה העמוקה בסחר העבדים היו גורם מזרז לפעילות־נגד בריטית באזור. צעד חשוב היה התערבות בענייניה של סולטאנות זנזיבר. כבר ב־1841 מינתה בריטניה קונסול כללי ו"סוכן" בסולטאנות זו.

בגלל ההתפתחויות הפנימיות בסולטאנות זנזיבר וסכסוכים מתמידים בין חוגים שונים במשפחה השלטת, נשאבה בריטניה יותר ויותר לנעשה שם. החל מראשית שנת 1860, ותוך שנים לא רבות, היא הפכה, במידה רבה, לשליטה בסולטאנות. בתחום אחד התקשתה בריטניה להשיג את מבוקשה – ביטול סחר העבדים. היה זה הענף הכלכלי החשוב ביותר של האוכלוסייה הערבית בזנזיבר. אניות מלחמה בריטיות פעלו לאורך החופים, מזנזיבר ועד עומאן, אך סוחרי העבדים מצאו דרכי יבשה חלופיות להמשך הובלת העבדים.

ב־1871 מינה הפרלמנט הבריטי ועדת חקירה לבדוק את סחר העבדים באפריקה המזרחית. ב־1873 דרשו הבריטים מסולטאן זנזיבר לסגור את כל שוקי העבדים בסולטאנות ולאסור על ייבוא עבדים מן החוף האפריקני שממול.

בריטניה פעלה לחיסול העבדות גם מכיוון מצרים. ב־1869 מינה הח'דיב, שליט מצרים, את הבריטי סמואל בייקרSamuel Baker) ) למושל המחוזות האקוואטוריים (Equatorial Provinces) של מצרים כשמטרתו העיקרית היא המאבק בסחר העבדים שקיימו סוחרים ערבים בח'רטום. כעבור זמן לא רב הוחלף בייקר בצ'רלס גורדון (Charles Gordon), שהמשיך במלחמה נגד סוחרי העבדים הערבים. גורדון עזב את תפקידו בח'רטום בנובמבר 1876, אך חזר ב־1877, הפעם כמושל כללי של סודאן. ב־1881 פרץ מרד המהדי והביא לקץ השלטון המצרי בסודאן (וגם למותו של גורדון).[4]

המצב הסתבך פי כמה כאשר בשנות השמונים של המאה ה־19 החלה גרמניה מגלה עניין באפריקה המזרחית. בשנים 1870-1 הושלם תהליך איחוד איטליה וגם נוסדה הקיסרות הגרמנית, שעקב ניצחונה על צרפת באותה שנה הפכה לכוח הצבאי החזק ביותר באירופה. תוך שנים אחדות הצטרפו שתי המדינות הללו לתחרות הקולוניאלית על חלוקת אפריקה, שמאז 1815 עסקו בה בעיקר אנגליה וצרפת. אם עד אז הייתה הגנת הקשר עם הודו המניע העיקרי לרכישות הקולוניאליות של אנגליה, מעתה נוספו גורמים אחרים. החמור שבהם היה כניסתה האגרסיבית של גרמניה לתחרות במסחר ולהשגת מושבות, כלומר על שווקים ועל חומרי גלם.

ב־2 בפברואר 1885 הוקמה בברלין "החברה הגרמנית של אפריקה המזרחית" (German East African Company). הקיסר הגרמני העניק לחברה זו זיכיון (צ'רטר), ובמילים אחרות זכויות של שליטה על כל הטריטוריות שרכשו גרמנים באפריקה המזרחית. פעולות אלה עוררו מחאה מצד סוחרים בריטים שגילו עניין באפריקה המזרחית ושרצו להניח מסילת ברזל באזור אגם ויקטוריה. גם הם הקימו חברה: "ההתאגדות הבריטית של אפריקה המזרחית" (British East Africa Association) כנגד החדירה הגרמנית. בשלב זה, 1885, לא הייתה התנגדות מצד ממשלת בריטניה לפעולות הגרמניות והיא אף לא תמכה בסוחרים שלה.[5]

רדיפות של מיסיונרים ושל אפריקנים שהתנצרו ורציחות של מאות מהם בשנים 1885-6, וכן ידיעות על התנהגות ברוטלית של הגרמנים באזורים שבהם פעלו, עוררו מחאה אצל דעת הקהל בבריטניה. גבר הלחץ על הממשלה לנקוט מדיניות יותר אקטיבית.

כאמור, תביעותיה של גרמניה באפריקה היוו איום על האינטרסים של אנגליה. ב־1885 תבעה גרמניה שטחים גדולים שנחשבו, להלכה, שייכים לסולטאן זנזיבר. ביסמרק העניק זיכיון ל"החברה הגרמנית של אפריקה המזרחית" לפעול באזורים אלה. עוד ב־1884 מונה קונסול גרמני בזנזיבר. הפעילות המסחרית שם גברה מאוד. בבריטניה גבר לחץ דעת הקהל על הממשלה לגלות מדיניות יותר פעילה.

כדי להימנע מעימות הגיעו אנגליה וגרמניה, ב־1 בנובמבר 1886, להסכם על חלוקת אזורי הפנים באפריקה המזרחית, מלבד שטח חוף מסוים שהשאירו בינתיים לסולטאן זנזיבר. בריטניה קיבלה אזורים צפוניים יותר (לימים: אוגנדה וקניה) וגרמניה – אזורים בדרום (לימים: טנגניקה). צרפת קיבלה יד חופשית במדגסקר כפיצוי על הסכמתה להסדר בריטי־גרמני זה.

ב־1888 העניקה ממשלת בריטניה זיכיון ל"חברה הקיסרית הבריטית של אפריקה המזרחית" (Imperial British East Africa Company) לנהל את השטחים שהוכרו עתה כתחום השפעתה. רצועת החוף שבסביבת נמל מומבאסה, ברוחב של כ־16 ק"מ, שלהלכה הייתה בשלטונו של סולטאן זנזיבר, נלקחה ממנו בחכירה על ידי "החברה הקיסרית הבריטית של אפריקה המזרחית", אלא שמחמת גרעונותיה של חברה זו נטלה, ב־1895, ממשלת בריטניה על עצמה את ניהול שטחה של קניה, שכונה אז "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית". ב־1902 צורפו לו המחוזות המזרחיים של אוגנדה. אוגנדה עצמה נוהלה בנפרד, כמושבה מיוחדת. ב־6 באפריל 1897 ביטלה הממשלה הבריטית את העבדות בסולטאנות זנזיבר, אף כי היא המשיכה להתקיים באורח לא־חוקי. ב־1 ביולי 1890 נחתם הסכם נוסף בין אנגליה לגרמניה שתחם ביתר דיוק את הגבולות בין אזורי ההשפעה הגרמניים והאנגליים באפריקה המזרחית. גרמניה הכירה בחסות בריטניה על זנזיבר ועל אוגנדה. סומן הגבול בין אפריקה המזרחית הגרמנית (טנגניקה) לבין רודזיה וניאסלנד בדרום. אנגליה ויתרה על כל השטחים מדרום־מערב לאגם ויקטוריה, ואילו גרמניה קיבלה את האי הליגולנד (Heligoland) שלחוף צפון גרמניה שהיה בשליטתה של אנגליה מאז 1807. ב־1 ביולי 1895 הודיעה ממשלת בריטניה שהיא מרחיבה את שטחי החסות שלה על אזורי החוף וקראה לכך: "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית" (East Africa Protectorate). גם לשטח החסות של אוגנדה צירפו הבריטים שטחים נוספים מצפון לאגם ויקטוריה. ממשלת בריטניה העניקה זיכיון לחברה Imperial British East Africa Company ("החברה הקיסרית הבריטית של אפריקה המזרחית") לשלוט בכל המרחב שבין מומבאסה לאגם ויקטוריה. במקביל ביססה גרמניה את אחיזתה בשטחים הדרומיים יותר, שנקראו טנגניקה.[6]

בריטניה ניצבה מול שטחים רחבי ידיים באפריקה המזרחית. סולטאנות זנזיבר לא גרמה לקשיים, מלבד אי־סובלנותה בנושא סחר העבדים. ב־1897 השיגו הבריטים מן הסולטאן הבטחה שיבטל את המעמד החוקי של העבדות, אך שחרור העבדים התבצע בפועל בהדרגה ובאיטיות. לאמיתו של דבר לא בוטלה העבדות לחלוטין. אלא נמשכה בחשאי ובממדים קטנים. הפקידים הבריטים שפעלו בשטחי אפריקה המזרחית היו איטיים בהנהגת שיטות לפיתוח השטחים שהיו בפיקוחם. בשנים הראשונות אחרי תחילת החסות הבריטית התייחסו ל"חסות של אפריקה המזרחית" רק כדרך־מעבר לאוגנדה. מעט הפעילות שהייתה שם הוגבלה בעיקר לאזורי החוף, עם תחנות אחדות לאורך דרך השיירות שהובילה לאוגנדה. הדבר העיד על כך שהבריטים לא ייחסו אז חשיבות ל"חסות של אפריקה המזרחית". עד 1900 היה אזור רחב־ידיים זה נתון לפיקוחו של הקונסול הכללי בזנזיבר. רק בשנה זו מונה נציב (Commissioner) מיוחד לשטח החסות, אך משרדו שכן עדיין במומבאסה.

ב־1 באפריל 1902, אחר ויכוחים ממושכים בין משרד החוץ בלונדון לבין פקידים בריטים באפריקה המזרחית, הועבר המחוז המזרחי של אוגנדה (שכלל את שטחי רמת מאו [Mau] ועמק הבקע) לשטח החסות הסמוך של אפריקה המזרחית. האזור היה דליל־אוכלוסין. ההנחה הייתה שצעד זה יסייע לפיתוח הכלכלי של שני שטחי החסות – של אוגנדה ושל "אפריקה המזרחית". החשיבות שבהפיכת מחוז זה ל"חסות של אפריקה המזרחית" הייתה בכך שכלל מעתה שטחי קרקע נרחבים שנראו מתאימים לפיתוח חקלאות רווחית ושבורכו באקלים נוח שעשוי למשוך מתיישבים אירופאים. המכשול העיקרי בפני פיתוח האזור היה היעדר קווי תחבורה. היה ברור שיש צורך לבנות מסילת ברזל שתחבר את אגם ויקטוריה שבאוגנדה עם העיר מומבאסה שעל חוף האוקיינוס ההודי. הנחה נוספת הייתה שהעברת השטחים המדוברים מאוגנדה לרשות "חסות אפריקה המזרחית" תביא את מסילת הברזל תחת הנהלה אחת.[7]

עוד ביולי 1890 הסכימה ממשלת בריטניה, באי־רצון, לממן סקר מוקדם של נתיב למסילת ברזל ממומבאסה לאגם ויקטוריה. אי־הרצון נבע מן ההשקפה שרווחה אז באנגליה שעל הקולוניות שמעבר לים לכסות את הוצאותיהן ולא ליפול למעמסה על האוצר הבריטי. תרומות של מוסדות ויחידים מימנו את עריכת הסקר על ידי "החברה הבריטית הקיסרית לאפריקה המזרחית", אך ב־1901, כאשר ביקשה "החברה" לקבל מימון לתחילת העבודות, סירבה הממשלה להקציב את ההון הדרוש. תרומה נדיבה של "חברת המיסיון של הכנסייה" (Church Missionary Society) אפשרה את התחלת העבודות (החברה המיסיונרית התגייסה לעניין כי האמינה שמסילת הברזל תבטיח את שלום המיסיונרים שלה באזור ותסייע במערכה נגד סחר העבדים). גם ג'וזף צ'מברלין, שר המושבות דאז, תמך בהנחת מסילת הברזל בתור השקעה טובה שתסלק את הפיתוי להמשיך בסחר העבדים; העבדים שימשו בעיקר סבלים זולים של שנהב וסחורות אחרות. העבודות החלו ב־1896 והסתיימו באוקטובר 1903. עוד בספטמבר 1895 מינה משרד החוץ בלונדון "ועדת רכבת" לפקח על עבודות הנחת המסילה. עם סיום העבודה הועברה האחריות על המסילה, לכל ארכה, מ"וועדת הרכבת" לידי הנהלת "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית". האוכלוסייה האפריקנית המקומית לא גילתה עניין במסילה ולא ניתן היה לגייס פועלים מתוכה. לפיכך היה צורך לייבא פועלים (קולים) מהודו, ויובאו כ־15,000 מהם. הבנייה נתקלה בקשיים – חיות טרף וחרקים פגעו בבריאות הפועלים, פעמים אחדות היה צורך להפסיק את העבודה כדי להתגבר על מכשולים אלה ואחרים.[8] ביוני הגיעה המסילה לנאירובי, שעד אז הייתה כפר קטן מאוכלס בבני שבט המסאי, אך הודות למסילת הברזל הפכה עד מהרה לעיר. ב־1907 היא הפכה לעיר הבירה של "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית". המסילה, שאורכה היה 580 מילין, נפתחה לתנועה בספטמבר 1904 ועלות סלילתה הסתכמה ב־5 וחצי מיליון ליש"ט.[9]

בשנתיים הראשונות להפעלתה סבלה מסילת הברזל הפסדים כספיים. כמעט לא היו לה נוסעים ולא משאות. הממשלה בלונדון לחצה על המינהל של "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית" למצוא דרכים לכיסוי הוצאות המסילה כמו גם הוצאות הממשל של שטח החסות ("[שטח] החסות של אוגנדה" נוהל בנפרד, בראשות נציב משלו). אוכלוסיית השבטים המקומית לא הייתה מסוגלת, ואף לא מעוניינת, להביא לשינויים הכלכליים הדרושים. הישועה הייתה צריכה לבוא מכיוון אחר. האפשרות הסבירה היחידה הייתה להביא אירופאים וליישבם במקומות בעלי תנאים מתאימים. אלה יפתחו כלכלה מודרנית, חקלאות של מוצרי ייצוא ושוק למוצרי ייבוא.

בשנת 1901 מונה סר צ'רלס אליוט (Eliot) לנציב של "חסות אפריקה המזרחית" ושימש בתפקידו זה עד 1904. הקושי שהציבה מסילת הברזל, שעברה דרך ארץ ריקה ברובה, היה בעיניו לא רק נושא כלכלי המצריך פתרון, אלא גם הזדמנות לקדם את אוכלוסיית הילידים המקומית. הוא האמין שהבאת מתיישבים אירופאים תתרום לשינויים גם בכיוון זה. השבטים האפריקנים יפיקו תועלת רבה מן השפע הכלכלי שיביאו עמם המתיישבים הלבנים ומן ההתבוננות בדרכי חייהם ועבודתם. מספר האירופאים בשטחי "החסות" בראשית המאה ה־20 היה זעום; בשנת 1902 נמצאו שם פחות מתריסר מתיישבים אירופאים. כדי למשוך מתיישבים לבנים הוקמה בנאירובי ב־1901 "מחלקת קרקעות", שתיקנה תקנות לחלוקת קרקעות, לחכירתן או לרכישתן על ידי מתיישבים לבנים בשטחים שאין עליהם בעלות אפריקנית. מדיניותו של אליוט לעודד הבאת מתיישבים החלה לשאת פרי. בראשית 1903 הגיעו מתיישבים ראשונים. באפריל הם כבר מנו כ־100 נפש. בספטמבר 1903 שיגר הנציב אליוט שליח לאפריקה הדרומית לפרסם את הזדמנויות הכלכליות הנפתחות ב"[שטח] החסות של אפריקה המזרחית". ב־1904 נרשמו מאות אחדות של מבקשי קרקע מאפריקה הדרומית. הללו היו חקלאים בּוֹרים, שלא רצו להמשיך ולחיות תחת שלטון בריטי אחרי שהפסידו במלחמת הבורים בדרום אפריקה, אך משום מה הסכימו לחיות תחת שלטון בריטי במקום אחר באפריקה.

למרות הזהירות הרבה שנהגה "מחלקת הקרקעות" נתגלעו בכמה מקומות חיכוכים, שהחריפו עם השנים, בין המתיישבים הלבנים החדשים לבין ילידים אפריקנים משבט הקיקויו והמסאי, שהיו להם תביעות על אותם שטחי קרקע עצמם. חיכוכים נוצרו גם במהלך הניסיונות לתחום את השבטים האפריקנים, בייחוד המסאי, בשמורות המיוחדות להם. מתיחויות התעוררו גם בין פקידי הממשל לבין המתיישבים שגילו חוסר סבלנות כלפי הביורוקרטיה הממשלתית האיטית. בינואר 1903 ייסדו המתיישבים את "אגודת האיכרים ובעלי המטעים" (Farmers and Planters Association). אחת ממטרות האגודה הייתה לעודד התיישבות לבנה ולהבטיח שהקרקע המשובחת ברמת מאו ובעמק הבקע תישמר לאירופאים לבנים. לאחר זמן שונה שמה ל"התאגדות המתיישבים" (Colonists Association).

ניסיון, שלא צלח, היה למשוך לאפריקה מתיישבים מפינלנד. ההצעה למסור שטחי קרקע להתיישבות של יהודים – "תכנית אוגנדה" – היא הנושא של סקירתנו זו.[10]

כאמור, מספר האירופאים בשטחי "החסות של אפריקה המזרחית" היה קטן, אך במקום כבר ישבו בשנים אלה כמה אלפי הודים. לא היו אלה הפועלים שהובאו מהודו כדי לבנות את מסילת הברזל – רובם חזרו להודו – אלא אנשי המסחר הקמעוני, כלומר המסחר הזעיר – חנוונים ורוכלים, שחיו לאורך חופי אפריקה המזרחית כבר דורות אחדים. רבים מאבותיהם סחרו לאורך החוף במשך שנים רבות ומימנו את השיירות שיצאו לפנים היבשת. הודים כאלה הלכו עכשיו בעקבות הרכבת עד לאגם ויקטוריה ופתחו את חנויותיהם במקומות שונים לאורך המסילה. היו ביניהם שרצו לרכוש אדמות ולהתנחל, ומשרד החוץ בלונדון תמך במגמה זו. כנגד זאת, אנשי המינהל ב"חסות" חששו שתיווצר תחרות בינם לבין מתיישבים פוטנציאליים אירופאים על שטחי החקלאות הטובים. המתיישבים הלבנים, שכבר נמצאו בשטחי "החסות", התנגדו נמרצות לחלוקת קרקעות להודים. המחלוקות בנושא זה עוררו גם מתיחות בין המתיישבים הלבנים לבין פקידי הממשל.

התנחלות הודים על הקרקע עוררה שאלות בנוגע לקרקעות שיימסרו להם, ובין השאר האם הרמות, שמזג־האוויר בהן נוח, תישמרנה רק לאירופאים? בין הפקידים הקולוניאליים רווחה הדעה שלהתיישבות ההודית יש לשמור את האדמות הפנויות באזור החוף ובאזורי הצפון המרוחקים יותר, הנמוכים והחמים, ולפיכך אינם מתאימים להתיישבות אירופית. לדעתם, גם יועיל להפריד בין מושבות של לבנים למושבות של הודים. היו פקידים של חברת מסילת הברזל שהמליצו ליישב הודים בנקודות שונות לאורך המסילה. משרד החוץ בלונדון לא התנגד לכך.

סר צ'רלס אליוט, שמונה ב־1901 לנציב של שטחי "החסות של אפריקה המזרחית", עודד התיישבות של הודים באזורים מסוימים של "החסות", בייחוד לאורך חופי האוקיינוס ההודי וסמוך לאגם ויקטוריה, אך סבר שאת שטחי הרמות יש לשמור למתיישבים לבנים. אליוט גם פקפק באפשרות קיומם של יחסים הרמוניים בין מתיישבים אירופאים להודים וטען שיש ליישבם בשטחים נפרדים. כדוגמא הביא את מומבאסה, שבה שררה מתיחות ניכרת בין סוחרים אירופאים להודים.

בראשית 1902 ערכו 22 מתיישבים לבנים אספה בנאירובי. באספה התגלתה עוינות רבה אל ההודים. משתתפיה הלבנים שיגרו מכתב לאליוט וביקשו להעביר את קובלנותיהם למשרד החוץ בלונדון. הם הדגישו את אמונתם שהארץ מתאימה להתנחלות של אירופאים הודות לאקלימה ולפוריותה. לדעתם, גל הגירה נוסף של אסיאתים, כלומר הודים, יזיק למתיישבים האירופאים וגם לאוכלוסייה האפריקנית הילידית, ויעמיד להם תחרות בלתי־הוגנת. עוד טענו, כי איבה וחוסר־שקט יגרמו לכך שהאסיאתים ינצלו לרעה את פשטותה ואת בורותה של האוכלוסייה המקומית (נימוק זה הועלה שוב, מעט מאוחר יותר, על ידי נציגי המתיישבים הלבנים, כאשר את מקום ההודים החליפו היהודים, כפי שנראה להלן).[11]

דמות בעלת חשיבות מרכזית בקרב המתיישבים האירופאים המעטים בראשית ההתנחלות הלבנה בשטחי "החסות של אפריקה המזרחית" היה לורד דלאמר (Delamere), שהגיע לאזור ב־1902 כדי להתיישב על הקרקע. אותם ימים הורכבה האוכלוסייה הלבנה בשטחי "החסות של אפריקה המזרחית" מסגל עובדי הממשל, מסגל עובדי מסילת הברזל, מכמה סוחרים, מסוכנים של חברות ספנות ומקומץ מתיישבים. ציבור זה ציפה למנהיגותו של לורד דלאמר; ואכן הלורד, דמות מרשימה, היה עתיד להטביע את חותם אישיותו החזקה על ההיסטוריה של הארץ שבא להתנחל בה. תחילה הציע לו הנציב אליוט משרת תת־גובה וקצין קרקע (Sub-Collector & Land Officer), אך המינוי לא יצא לפועל. תחת זאת הצליח דלאמר לחכור לו 100,000 אקרים. תוך זמן קצר נעשה לאחד המנהיגים הבולטים ולדוברה של ועדת המתיישבים האירופאים. בין המתיישבים לבין הממשל ניעורה מתיחות בגלל סברה שרווחה בין המתיישבים שפקידי הממשל אינם אוהדים את תביעותיהם לקרקע ואף נוטים לצדד בילידים האפריקנים, בייחוד משבט הקיקויו, על חשבון הבאים מקרוב. תלונה זאת לא התאימה לנציב אליוט עצמו, שדווקא נטה לתמוך בתביעות המתיישבים ורצה להרבות את מספרם של הבאים החדשים, אך התאימה לכמה מן הפקידים האחרים, שראו חובה לעצמם לשמור על זכויות השבטים המקומיים. עם בואו ייסד דלאמר את "אגודת האיכרים ובעלי המטעים", שכבר נזכרה. אגודה זו הפעילה לחצים כדי להבטיח שאדמות רמת מאו יישמרו למתנחלים לבנים.[12] על פעילותו הנמרצת נגד התכנית ליישוב יהודים יסופר בנפרד.

סר צ'רלס אליוט פרסם ספר שבו סיכם את תקופת נציבותו ב"[שטח] החסות של אפריקה המזרחית". (ינואר 1901 עד יוני 1904), בשטח זה ראה "ארץ לאדם הלבן" בגלל אקלימו הבריא, הקרקע המשובחת ומיעוט האוכלוסייה המקומית. גם "מסילת הברזל אוגנדה" נמצאה כולה, למרות שמה, בשטחה של "החסות". ניתן היה, לדעתו, להסדיר הגירה לבנה לארץ זו ללא קשיים מיוחדים. הוא לא התנגד להושבת הודים על הקרקע, אך טען שיש להקצות להם את חופי אגם ויקטוריה וחופי האוקיינוס ההודי. מקומות אלה אינם מתאימים למתיישבים אירופאים, אך יתאימו למתנחלים הודים. בתקופת נציבותו לא עודד רכישות קרקע על ידי הודים ברמות הגבוהות, שנשמרו ללבנים. חילוקי דעות בינו לבין משרד החוץ בלונדון, ולבין כמה מן הכפופים לו, על מדיניות הענקת קרקעות למתנחלים חדשים הם שהביאו להתפטרותו.[13]

למרות שכיהן כנציב רק שלוש וחצי שנים, הטביע אליוט בבירור את חותמו על "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית". הוא הצליח להשתית מידה מסוימת של חוק וסדר, ובעיקר הביא לגידול במספר המתיישבים הלבנים. בזמן כהונתו התרחשה "פרשת אוגנדה", שהסעירה קשות את התנועה הציונית ושתידון בנפרד. חודשים אחדים אחר התפטרותו, ב־1 באפריל 1905, הועברה האחריות על "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית" (וגם על אוגנדה) ממשרד החוץ למשרד המושבות.[14]

זו הייתה תמונת המצב בשטחי "החסות של אפריקה המזרחית" כאשר שר המושבות ג'וזף צ'מברלין (Chamberlain), שמונה לתפקידו זה ב־1898 (הוא לא היה ממונה על הנחלאות הקולוניאליות הבריטיות באפריקה המזרחית; הן היו בתחום אחריותו של משרד החוץ), הפליג לביקור ב־25 בנובמבר 1902 באפריקה הדרומית שלאחר מלחמת הבורים. במומבאסה נזקקה האניה לימי תדלוק אחדים, וצ'מברלין ניצל שהות זו כדי לנסוע ב"רכבת אוגנדה" ולהתרשם ממראה עיניו. בשובו שלח לעמיתו שר החוץ לורד לנסדאון (Lansdown) את הערותיו. הוא הציע לעודד את הפועלים ההודים, שעבדו בהנחת מסילת הברזל, להביא את נשותיהם ומשפחותיהם וליישב את כולם במקומות המתאימים להם. את הרמות הגבוהות יש לשמור, כך המליץ, לחקלאים אנגלים וסקוטים. מחשבה נוספת הייתה להציע לנשיא ההסתדרות הציונית ד"ר תיאודור הרצל, שאתו כבר נפגש בעבר, להפנות את מאמציו לאפריקה המזרחית. צ'מברלין סבר שלא יהיה קושי למצוא קרקע מתאימה למתיישבים יהודים. יהודי רוסיה סבלו אז מפוגרומים קשים, ורבים מאוד חיפשו להם מקומות להגר אליהם. הייתה זו תחילתה של "פרשת אוגנדה" שזעזעה את התנועה הציונית עד היסוד וכמעט גרמה בה לפילוג.[15]

[1] ההשתלטות הקולוניאלית הבריטית על אפריקה המזרחית1 לבציון, מבוא להיסטוריה של אפריקה (ירושלים: אקדמון, תשל"ד/1973), עמ' 71.
[2] 2, שם, עמ' 80, 87.
[3] לבציון, שם, עמ' 72, 88-87, 91, 95, 100.
[4] Kenneth Ingham, A History of East Africa (London: Longmans, 1962),pp. 76, 82-84, 117, 119, 121, 149.
[5] Ingham, op. cit., pp. 86, 134-135; The Cambridge History of the British Empire, Volume III, E.A. Benians, James Butler, C.E. Carrington (eds.) (Cambridge: At the University Press, 1959), p. 6; Ingham, The Making of Modern Uganda (London: George Allen & Unwin Ltd., 1958), p. 41; אליעזר דורון, ערכים, עמ' 204.
[6] Ingham, A History of East Africa, pp. 124-128, 135-141, 148, 150, 169, 172-173, 176; Ingham, The Making of Modern Uganda, pp. 41-43; The Cambridge History of the British Empire, Vol. III, pp. 6, 44, 66-69, 95, 121, 165-168, 227, 264-268.
[7] The Cambridge…, pp. 385-386; Ingham, A History…, pp. 151-187, 192, 205-208; Ingham, Modern Uganda, pp. 101-102; Ingham, "Uganda's Old Eastern Province – The transfer to East Africa Protectorate in 1902", The Uganda Journal, Vol. 21, No. 1, March 1957, pp. 41-46; A.T. Matson, "Uganda's Old Eastern province and East Africa's Federal Capital", The Uganda Journal, Volume 22, No. 1, March 1958, pp. 50-51.
[8] על ג'ון הנרי פטרסון, מהנדס צבאי בהכשרתו, הוטל לסלול חלק מן המסילה, צפונה מנאירובי, ולבנות גשר על הנהר צאבו(Tzabo) שעבר במקום. הוא חיבר ספר שבו תיאר את הקשיים שהיו כרוכים בבניין המסילה ואת עלילותיו שלו: Patterson, J.H, The Man-Eaters of Tsavo (London: MacMillan and Co.(Limited, 1907. במלחמת העולם הראשונה פיקד פטרסון על "גדוד נהגי הפרדות" היהודי בחזית גליפולי, ואחר כך על "גדוד קלעי המלך 38" היהודי, בחזית ארץ ישראל. הוא הפך לציוני מסור ועסק בפעילות ציונית עד יומו האחרון.
[9] Ingham, A History…, pp. 208-210; Ingham, Modern Uganda, pp 46, 82, 104; The Cambridge…, pp. 226, 386; Robert G. Weisbord, African Zion. The attempt to establish a Jewish Colony in the Ease Africa Protectorate, 1903-1905 (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1968), pp, 16-20; Harlow, Vincent and E.M. Chilver (eds.), History of East Africa (Oxford: At the Clarendon Press, 1965), pp. 19-21; C.C. wrigley, "Kenya: The Patterns of Economic Life, 1902-45" (in: Harlow and Chilver. History of East Africa), pp. 209-210; George Bennett, Kenya, A Political History. The Colonial Period (London: Oxford University Press, 1963), pp 4-6; Davis, A. and H.G. Robertson, Chronicles of Kenya (London: Cecil Palmer, 1928), pp. 7-87; Sir Frederick Jackson, Early Days in East Africa (London: Dawsons of Pall Mall, 1962), pp. 316-336.
[10] Ingham, A History…, pp. 209-225; Harlow and Chilver, op. cit., pp. 21-22; Wrigley, op. cit., pp. 210-211; Bennett, op. cit., pp. 6-12; G.H. Mungeam, British Rule in Kenya, 1895-1912 (Oxford: Clarendon Press, 1966), pp. 69-103; Elspeth Huxley, White Man's Country, Vol. I. 1870-1914 (London: MacMillan and Co. Limited, 1935), pp. 70-95, 110-116; The Cambridge…, p. 387; Michael Cliansmith, "The Uganda Offer, 1902-1905: A Study of Settlement Concessions in British East Africa", Ufahamu: A Journal of African Studies, 5 (1), UCLA, January 1, 1974, pp. 71-76.
[11] Ingham, A History…, pp. 211-212, 216; Bennett, op. cit., p. 7; Mungeam, op. cit., pp. 103-105; Weisbord, op. cit., pp. 20-23; Cambridge, op. cit., pp. 389, 481; Bertram Cranworth, Kenya Chronicles, pp. 251-278.
[12] Bennett, op. cit., pp. 12-14; Mungeam, op. cit., pp. 105-108; Weisbord, op. cit., pp. 28-29.
[13] C.N.E. Eliot, The East Africa Protectorate (London: Frank Cass, 1905), pp. VI-VII, 1-3, 178-179, 303-305; PRO/FO. Files 2/443, 2/447, 2/462 (Correspondence, May – July – August 1901), file 2/519 (C.L. Hill's Meno, July 25, 1901).
[14] Mungeam, op. cit., pp. 108-115; Huxley, op. cit., pp. 125-134; Bennett, op. cit., pp. 14-18; Ingham, Modern Uganda, p. 86; The Cambridge…, op. cit., p. 388; Hindlip, British East Africa. Past, Present and Future, pp. 10-22, 26-28.
[15] (London) Times, November 26, 1902; Bennett, op. cit., p. 8; Hindley, op. cit., pp. 31-48, 78-89, 105; Weisbord, op. cit., p. 30; PRO. FO. 2/722 (Nates of Joseph Chamberlain, January 2, 1903).

משה יגר (1930) הוא דיפלומט ישראלי בדימוס, היסטוריון של האסלאם בדרום-מזרח אסיה וחוקר תולדות היישוב והציונות בתקופת המנדט הבריטי, וכן של תולדות מדיניות החוץ של ישראל ומשרד החוץ.

דבורה ברזילי-יגר (1933) היא היסטוריונית ישראלית, שחקרה וערכה מחקרים רבים על חייו, תקופתו ופעילותו המדינית של ד"ר חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל.

עוד על הספר

משבר "אוגנדה" בציונות משה יגר, דבורה ברזילי־יגר

פתח דבר


בשנת 2003 יצא לאור ספרה של ד"ר דבורה ברזילי־יגר: בית לאומי לעם היהודי – המושג בחשיבה ובעשייה המדינית הבריטית,1923-1917 (ירושלים: הוצאת הספריה הציונית, תשס"ג/2003 ). ספר זה היה תוצאה של מחקר ממושך שמטרתו העיקרית לעמוד על המניעים שהביאו את ממשלת בריטניה להכריז על "הצהרת בלפור" הידועה, מ־2 בנובמבר 1917. לרגל שנת ה־100 להצהרה זו תורגם הספר לאנגלית ויצא לאור בלונדון:

Dvorah Barzilay-Yegar. A National Home for the Jewish People.The Concept in British Political Thinking and Policy Making,1917-1923 (London: Vallentine Mitchell, 2017).

במהלך העבודה על חיבור זה התגלו עקבות היסטוריים, לכאורה, המקשרים לדעת כמה היסטוריונים בין "הצהרת בלפור" ל"תכנית אוגנדה" של 1903. בשנה זאת הציע ג'וזף צ'מברלין, שר המושבות הבריטי, לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית ד"ר בנימין זאב הרצל שטח מסוים ב"חסות של אפריקה המזרחית הבריטית" (קניה של היום) להקמת התיישבות יהודית אוטונומית. פרשה זו, שנודעה בטעות כ"תכנית אוגנדה", חוללה משבר עמוק בתנועה הציונית. ד"ר דבורה ברזילי־יגר הייתה סבורה שיש מקום לבדיקה מקיפה של פרשה זו, מהיבטיה הציוניים והבריטיים גם יחד. עם הזמן הצטרף לעבודה גם ד"ר משה יגר.

עד מהרה התברר שהעיסוק ב"פרשת אוגנדה" אינו אלא עיון נוסף בתולדות פעולתו הציונית של הרצל. אישיותו של הרצל אינה חדלה לעורר את סקרנותם של חוקרים, היסטוריונים וסופרים. ביוגרפיות רבות פורסמו עליו ומן הסתם תתפרסמנה נוספות. דמותו של הרצל מושכת גם כתבנים מן הזן המכונה: "היסטוריונים חדשים", "פוסט־ציוניים", או סתם תועמלנים אנטי־ציונים. הללו ימשיכו בוודאי לכתוב עליו, לחפש בו פגמים, להכפיש אותו ולנסות לגמד את דמותו.

מטרת החיבור שלפנינו היא לנסות ולתאר את המניעים שהביאו את בריטניה להציע הצעה זו ואף לסגת ממנה כעבור זמן לא רב. כמו כן יש כאן ניסיון לתאר כיצד התייחסו להצעה הבריטית הוגים ציונים לסוגיהם. גם נתאר את הסערה שהתחוללה בעקבותיה ואת תוצאות הסערה הזאת.

על "פרשת אוגנדה" נכתב הרבה בהיסטוריוגרפיה הציונית. היא מתוארת בקיצור או בהרחבה בכל הביוגרפיות שנכתבו על הרצל, כמו גם בספרי ההיסטוריה העוסקים בתולדות הציונות. גם בזיכרונות בני התקופה ובכתביהם יש על כך לא מעט. הרבו לכתוב על נושא זה מתנגדיו של הרצל. ואין צריך להזכיר את יומנו של הרצל עצמו ואת כתביו האחרים העוסקים בפרשה. בחיבור זה גם עשינו שימוש בתעודות ומסמכים של הצד הבריטי בפרשה, השמורים בארכיון הלאומי בלונדון ובמסמכים נוספים העוסקים בנושא מנקודת ראות בריטית. דבורה ברזילי־יגר הייתה מופקדת על איסוף החומר הבריטי ואף שהתה פרק זמן בלונדון. משה יגר עסק באיסוף החומר בעברית. השתדלנו להשיג כל מסמך, תעודה, מאמר או ספר שהייתה להם נגיעה ב"פרשת אוגנדה". המטרה הייתה להביא תיאור מקיף, נאמן וממצה של הפרשה מנקודת הראות הבריטית לגווניה, וכן מנקודות הראות השונות שרווחו אז בתנועה הציונית.

כמסתבר, כל המסמכים והתעודות של הצד הציוני פורסמו ונקראו על ידי החוקרים וההיסטוריונים. לא ידוע על תיעוד שטרם פורסם. כך גם לגבי המסמכים של הצד הבריטי. בצד הזה אין תיעוד רב כי "פרשת אוגנדה" הייתה עניין צדדי ושולי לחלוטין בתולדות הקולוניאליזם הבריטי, בעוד בתולדות התנועה הציונית היא הייתה עניין בעלת חשיבות עליונה.

ספק אם נעשה שימוש בחומר ארכיוני עות'מאני, ויש להצטער על כך כי קרוב לוודאי שבארכיונים העות'מאניים באיסטנבול שמור חומר חשוב ומעניין. חומר זה יכול ללמד על יחסם ותגובותיהם של הסולטאן עבד אלחמיד השני, וזיריו והפקידים האחרים בממשלה העות'מאנית, שהיה להם דין ודברים עם הרצל והציונות. השימוש בתיעוד זה מצריך ידיעת קרוא של התורכית־העות'מאנית הכתובה באותיות ערביות. אם ייעשה בעתיד שימוש בתיעוד עות'מאני בנושא זה, יוארו היבטים נוספים בדמותו של הרצל ובפעילותו, והפעם מן הזווית התורכית.

אנו מבקשים להודות לכל מי שהגישו לנו עזרה וסיוע במהלך העבודה על ספר זה: ד"ר אריה עודד ז"ל, פרופ' דוד קושניר, עמוס יובל, ד"ר אפרים אבן, אסתי ואדם פלמן, מנהל הספרייה בארכיון הציוני המרכזי עמיאל שפר, שרה הלוי ומוטי בן־ארי מספריית יד יצחק בן־צבי. ד"ר מוטי פרידמן. תודה מיוחדת שמורה להרמייני פאפאס, לונדון, על טרחתה הרבה והצלחתה בהשגת פרסום נדיר שהיה דרוש לנו.

לנאוה אבישר, הקלדנית המיומנת, שהתפתלה עם כתב היד המסובך ויכלה לו, העורכת המצוינת ליאורה הרציג, עופר גץ ששרטט את המפה ועיצב את הכריכה, ישראל כרמל, מעיין אל־און פדר וסתיו פוזנר שטרחו להביא את הספר לדפוס. יעמדו כולם על התודה.

 

המחברים,

ירושלים, 2020

פרק א
ההשתלטות הקולוניאלית הבריטית על אפריקה המזרחית


כבר במאות הראשונות לספירה התקיימו קשרי מסחר בין חופי אפריקה המזרחית לבין חצי־האי ערב. במאה ה־10 ייסדו מוסלמים מאזור המפרץ הפרסי ערים לאורך חופי אפריקה המזרחית (קניה של היום). רבים מהם התבוללו באוכלוסייה המקומית והעמידו לימים קבוצה אתנית אפרו־מוסלמית המכונה "סואהילים", בעלת שפה משלה הנכתבת באותיות ערביות.

ב־1498 הגיע הנוסע הפורטוגלי ואסקו דה־גמה לחופי אפריקה המזרחית. הפורטוגלים חתמו על הסכם עם עיר החוף מאלינדי (Malindi) וב־1592 כבשו את מומבאסה (Mombasa), הגדולה בערי האזור, והפכוה למרכזם השלטוני והמסחרי. ב־1698 הצליחו כוחות מקומיים, בסיוע סולטאנות עומאן (Oman) שבחצי־האי ערב, לכבוש את מומבאסה, וסולטאן עומאן העביר את בירתו לאי זנזיבר (Zanzibar). ב־1837 כבש סולטאן עומאן/זנזיבר את אזור החוף שמול האי. בשלטון סולטאנות זו התפתח מסחר ענף עם פנים הארץ. עיקרו היה סחר בעבדים אפריקנים ובשנהב.

רוב השבטים היושבים בתחומי קניה של היום התיישבו שם רק ב־500 השנים האחרונות. החשוב בהם היה שבט המסאי (Massai), שהגיע לשם במאה ה־18. שבט נוודים לוחם זה, שנהג לפשוט על יושבי מישורי קניה, נחלש במאה ה־19 בשל מאבקים פנימיים ומגפות. במקומו עלתה חשיבותם של שבטי הקיקויו (Kikuyu) והנאנדי (Nandi).

עד המאה ה־18 ייחסו מעצמות אירופה הקולוניאליות חשיבות לאפריקה משתי בחינות בלבד: לייסוד תחנות מעבר, לחניה ולאספקה לאניות שהובילו סחורות ונוסעים מאירופה להודו וחזרה; וכן כמקור לעבדים שיעבדו במטעים בהודו המערבית וביבשת אמריקה. לפיכך נאחזו האירופאים רק באזורי החוף של אפריקה ובאיים הקרובים ליבשת. במקומות אלה הקימו תחנות מסחר ואף ישובי־קבע. פנים היבשת נשאר בלתי ידוע לבני־אירופה במשך תקופה ארוכה. חלקיה הפנימיים של אפריקה לא משכו את האירופאים גם מחמת אקלימם הקשה וגם מפני שטרם נודע על אוצרותיהם הטבעיים. מצב עניינים זה השתנה רק כשהתחילה התנועה לביטול העבדות.

דיוויד ליוינגסטון (Livingstone, 1813-1873), מגדולי המגלים והחוקרים של אפריקה, ערך בשנים 1873-1849 סדרת מסעות באפריקה. הוא שהביא לידיעת הציבור באירופה בכלל, ובבריטניה בפרט, את מוראות סחר העבדים באפריקה המזרחית, שהתבצע בעיקר על ידי ערבים. בכך תרם להגברת לחצה של ממשלת בריטניה על סולטאן זנזיבר שישים קץ לסחר זה. אלא שסחר העבדים, וההרס שנתלווה לו, לא פסקו עד להשתלטותן של מעצמות אירופה על אפריקה כפי שנראה להלן.[1]

תחילתה של החדירה הקולוניאלית הבריטית לאפריקה הייתה ב־1788. ביוזמתה של קבוצת פילנתרופים בריטים נוסדה באפריקה המערבית המושבה סיירה־ליאונה (Sierra Leone) ועיר בירתה פריטאון (Freetown). יושבו בה אפריקנים ששוחררו מן הצבא עם סיומה של מלחמת העצמאות האמריקנית, וכן עבדים שברחו ממושבות אמריקה, מצאו את דרכם ללונדון והועברו לסיירה־ליאונה. ב־1795, בעיצומן של מלחמות נפוליאון, השתלט הצי הבריטי על כף התקווה הטובה, בדרום יבשת אפריקה, שהיה בידי ההולנדים מאז המאה ה־17. ב־1806 עברה מושבת הכף מידי הולנד לשלטון בריטי. היה זה שנה אחת בלבד לפני שהפרלמנט הבריטי אישר את החוק האוסר סחר בעבדים. היאחזותם של הבריטים בלאגוס (Lagos) שבחוף ניגריה בשנת 1849 וברצועת החוף של "חוף הזהב" (כיום: גאנה) הייתה קשורה גם היא במאמצים להביא להפסקת סחר העבדים באפריקה המערבית. ב־1868 סיפחו הבריטים את הטריטוריה של באסוטולנד (כיום: לסוטו. Basutoland; Lesotho), וב־1877 – את הרפובליקה הבורית של טרנסוואל (Transvall), שתיהן בדרומה של יבשת אפריקה. גם הצרפתים החלו לחפש להם מאחזים באפריקה וחדרו לסנגל. הם עסקו בסחר עבדים נמרץ. הפורטוגלים קיימו שלטון רופף בחלקים של אנגולה (Angola) ומוזאמביק (Mozambique). נוכל לסכם ולומר כי בהשוואה להתפשטותם הנרחבת של הבורים באפריקה הדרומית, בשנות השבעים של המאה ה־19, רק מקומות ספורים באפריקה היו בשליטה של מעצמות אירופה.[2]

מצב זה השתנה בשנות השמונים והתשעים של המאה ה־19, כאשר אפריקה עמדה במוקד העניין העולמי, תופעה שנודעה בכינוי "המאבק על אפריקה" (Scramble for Africa). בעשרים השנים האחרונות למאה ה־19 התחרו ביניהן המעצמות על השליטה במקורות הנילוס, בהנחה כי מי שישלוט בהם יחלוש גם על מצרים התלויה במימיו של נהר זה. המירוץ הזה של המעצמות לחלוקת אפריקה היה קשור בהתפתחות פנימית באירופה. עד לרבע האחרון של המאה ה־19 התקדמה המהפכה התעשייתית והטכנולוגית באנגליה יותר מאשר בכל ארץ אירופית אחרת. אנגליה נהנתה גם מעליונות מוחלטת בים. על כן העדיפה סחר חופשי, שבו היה יתרונה מובטח. ממשלת בריטניה לא גילתה התלהבות לסיפוח שטחים חדשים שהיה כרוך בהוצאות כספיות למינהל ולהגנה. ב־1865 אף התפרסמה המלצה של ועדה פרלמנטרית בריטית להסתלק מכל התחייבות שיש בה סיפוח, אלא שהמציאות באפריקה חייבה לעתים נקיטת צעדים אחרים. כבר הוזכר שהמאבק לביטול סחר העבדים הביא להשתלטות בריטית על מקומות מסוימים באפריקה המערבית, אם כי בריטניה ביצעה את הצעדים הללו בחוסר רצון ובעל־כורחה. בריטניה נאבקה כדי להבטיח את שליטתה במקורות הנילוס, את ההגנה על מצרים ואת האחיזה האיתנה בחוף אפריקה המזרחית כחלק מהגנת הדרך להודו. ב־1882 כבשו הבריטים את מצרים.[3]

פעילותה של צרפת באפריקה המזרחית ומעורבותה העמוקה בסחר העבדים היו גורם מזרז לפעילות־נגד בריטית באזור. צעד חשוב היה התערבות בענייניה של סולטאנות זנזיבר. כבר ב־1841 מינתה בריטניה קונסול כללי ו"סוכן" בסולטאנות זו.

בגלל ההתפתחויות הפנימיות בסולטאנות זנזיבר וסכסוכים מתמידים בין חוגים שונים במשפחה השלטת, נשאבה בריטניה יותר ויותר לנעשה שם. החל מראשית שנת 1860, ותוך שנים לא רבות, היא הפכה, במידה רבה, לשליטה בסולטאנות. בתחום אחד התקשתה בריטניה להשיג את מבוקשה – ביטול סחר העבדים. היה זה הענף הכלכלי החשוב ביותר של האוכלוסייה הערבית בזנזיבר. אניות מלחמה בריטיות פעלו לאורך החופים, מזנזיבר ועד עומאן, אך סוחרי העבדים מצאו דרכי יבשה חלופיות להמשך הובלת העבדים.

ב־1871 מינה הפרלמנט הבריטי ועדת חקירה לבדוק את סחר העבדים באפריקה המזרחית. ב־1873 דרשו הבריטים מסולטאן זנזיבר לסגור את כל שוקי העבדים בסולטאנות ולאסור על ייבוא עבדים מן החוף האפריקני שממול.

בריטניה פעלה לחיסול העבדות גם מכיוון מצרים. ב־1869 מינה הח'דיב, שליט מצרים, את הבריטי סמואל בייקרSamuel Baker) ) למושל המחוזות האקוואטוריים (Equatorial Provinces) של מצרים כשמטרתו העיקרית היא המאבק בסחר העבדים שקיימו סוחרים ערבים בח'רטום. כעבור זמן לא רב הוחלף בייקר בצ'רלס גורדון (Charles Gordon), שהמשיך במלחמה נגד סוחרי העבדים הערבים. גורדון עזב את תפקידו בח'רטום בנובמבר 1876, אך חזר ב־1877, הפעם כמושל כללי של סודאן. ב־1881 פרץ מרד המהדי והביא לקץ השלטון המצרי בסודאן (וגם למותו של גורדון).[4]

המצב הסתבך פי כמה כאשר בשנות השמונים של המאה ה־19 החלה גרמניה מגלה עניין באפריקה המזרחית. בשנים 1870-1 הושלם תהליך איחוד איטליה וגם נוסדה הקיסרות הגרמנית, שעקב ניצחונה על צרפת באותה שנה הפכה לכוח הצבאי החזק ביותר באירופה. תוך שנים אחדות הצטרפו שתי המדינות הללו לתחרות הקולוניאלית על חלוקת אפריקה, שמאז 1815 עסקו בה בעיקר אנגליה וצרפת. אם עד אז הייתה הגנת הקשר עם הודו המניע העיקרי לרכישות הקולוניאליות של אנגליה, מעתה נוספו גורמים אחרים. החמור שבהם היה כניסתה האגרסיבית של גרמניה לתחרות במסחר ולהשגת מושבות, כלומר על שווקים ועל חומרי גלם.

ב־2 בפברואר 1885 הוקמה בברלין "החברה הגרמנית של אפריקה המזרחית" (German East African Company). הקיסר הגרמני העניק לחברה זו זיכיון (צ'רטר), ובמילים אחרות זכויות של שליטה על כל הטריטוריות שרכשו גרמנים באפריקה המזרחית. פעולות אלה עוררו מחאה מצד סוחרים בריטים שגילו עניין באפריקה המזרחית ושרצו להניח מסילת ברזל באזור אגם ויקטוריה. גם הם הקימו חברה: "ההתאגדות הבריטית של אפריקה המזרחית" (British East Africa Association) כנגד החדירה הגרמנית. בשלב זה, 1885, לא הייתה התנגדות מצד ממשלת בריטניה לפעולות הגרמניות והיא אף לא תמכה בסוחרים שלה.[5]

רדיפות של מיסיונרים ושל אפריקנים שהתנצרו ורציחות של מאות מהם בשנים 1885-6, וכן ידיעות על התנהגות ברוטלית של הגרמנים באזורים שבהם פעלו, עוררו מחאה אצל דעת הקהל בבריטניה. גבר הלחץ על הממשלה לנקוט מדיניות יותר אקטיבית.

כאמור, תביעותיה של גרמניה באפריקה היוו איום על האינטרסים של אנגליה. ב־1885 תבעה גרמניה שטחים גדולים שנחשבו, להלכה, שייכים לסולטאן זנזיבר. ביסמרק העניק זיכיון ל"החברה הגרמנית של אפריקה המזרחית" לפעול באזורים אלה. עוד ב־1884 מונה קונסול גרמני בזנזיבר. הפעילות המסחרית שם גברה מאוד. בבריטניה גבר לחץ דעת הקהל על הממשלה לגלות מדיניות יותר פעילה.

כדי להימנע מעימות הגיעו אנגליה וגרמניה, ב־1 בנובמבר 1886, להסכם על חלוקת אזורי הפנים באפריקה המזרחית, מלבד שטח חוף מסוים שהשאירו בינתיים לסולטאן זנזיבר. בריטניה קיבלה אזורים צפוניים יותר (לימים: אוגנדה וקניה) וגרמניה – אזורים בדרום (לימים: טנגניקה). צרפת קיבלה יד חופשית במדגסקר כפיצוי על הסכמתה להסדר בריטי־גרמני זה.

ב־1888 העניקה ממשלת בריטניה זיכיון ל"חברה הקיסרית הבריטית של אפריקה המזרחית" (Imperial British East Africa Company) לנהל את השטחים שהוכרו עתה כתחום השפעתה. רצועת החוף שבסביבת נמל מומבאסה, ברוחב של כ־16 ק"מ, שלהלכה הייתה בשלטונו של סולטאן זנזיבר, נלקחה ממנו בחכירה על ידי "החברה הקיסרית הבריטית של אפריקה המזרחית", אלא שמחמת גרעונותיה של חברה זו נטלה, ב־1895, ממשלת בריטניה על עצמה את ניהול שטחה של קניה, שכונה אז "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית". ב־1902 צורפו לו המחוזות המזרחיים של אוגנדה. אוגנדה עצמה נוהלה בנפרד, כמושבה מיוחדת. ב־6 באפריל 1897 ביטלה הממשלה הבריטית את העבדות בסולטאנות זנזיבר, אף כי היא המשיכה להתקיים באורח לא־חוקי. ב־1 ביולי 1890 נחתם הסכם נוסף בין אנגליה לגרמניה שתחם ביתר דיוק את הגבולות בין אזורי ההשפעה הגרמניים והאנגליים באפריקה המזרחית. גרמניה הכירה בחסות בריטניה על זנזיבר ועל אוגנדה. סומן הגבול בין אפריקה המזרחית הגרמנית (טנגניקה) לבין רודזיה וניאסלנד בדרום. אנגליה ויתרה על כל השטחים מדרום־מערב לאגם ויקטוריה, ואילו גרמניה קיבלה את האי הליגולנד (Heligoland) שלחוף צפון גרמניה שהיה בשליטתה של אנגליה מאז 1807. ב־1 ביולי 1895 הודיעה ממשלת בריטניה שהיא מרחיבה את שטחי החסות שלה על אזורי החוף וקראה לכך: "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית" (East Africa Protectorate). גם לשטח החסות של אוגנדה צירפו הבריטים שטחים נוספים מצפון לאגם ויקטוריה. ממשלת בריטניה העניקה זיכיון לחברה Imperial British East Africa Company ("החברה הקיסרית הבריטית של אפריקה המזרחית") לשלוט בכל המרחב שבין מומבאסה לאגם ויקטוריה. במקביל ביססה גרמניה את אחיזתה בשטחים הדרומיים יותר, שנקראו טנגניקה.[6]

בריטניה ניצבה מול שטחים רחבי ידיים באפריקה המזרחית. סולטאנות זנזיבר לא גרמה לקשיים, מלבד אי־סובלנותה בנושא סחר העבדים. ב־1897 השיגו הבריטים מן הסולטאן הבטחה שיבטל את המעמד החוקי של העבדות, אך שחרור העבדים התבצע בפועל בהדרגה ובאיטיות. לאמיתו של דבר לא בוטלה העבדות לחלוטין. אלא נמשכה בחשאי ובממדים קטנים. הפקידים הבריטים שפעלו בשטחי אפריקה המזרחית היו איטיים בהנהגת שיטות לפיתוח השטחים שהיו בפיקוחם. בשנים הראשונות אחרי תחילת החסות הבריטית התייחסו ל"חסות של אפריקה המזרחית" רק כדרך־מעבר לאוגנדה. מעט הפעילות שהייתה שם הוגבלה בעיקר לאזורי החוף, עם תחנות אחדות לאורך דרך השיירות שהובילה לאוגנדה. הדבר העיד על כך שהבריטים לא ייחסו אז חשיבות ל"חסות של אפריקה המזרחית". עד 1900 היה אזור רחב־ידיים זה נתון לפיקוחו של הקונסול הכללי בזנזיבר. רק בשנה זו מונה נציב (Commissioner) מיוחד לשטח החסות, אך משרדו שכן עדיין במומבאסה.

ב־1 באפריל 1902, אחר ויכוחים ממושכים בין משרד החוץ בלונדון לבין פקידים בריטים באפריקה המזרחית, הועבר המחוז המזרחי של אוגנדה (שכלל את שטחי רמת מאו [Mau] ועמק הבקע) לשטח החסות הסמוך של אפריקה המזרחית. האזור היה דליל־אוכלוסין. ההנחה הייתה שצעד זה יסייע לפיתוח הכלכלי של שני שטחי החסות – של אוגנדה ושל "אפריקה המזרחית". החשיבות שבהפיכת מחוז זה ל"חסות של אפריקה המזרחית" הייתה בכך שכלל מעתה שטחי קרקע נרחבים שנראו מתאימים לפיתוח חקלאות רווחית ושבורכו באקלים נוח שעשוי למשוך מתיישבים אירופאים. המכשול העיקרי בפני פיתוח האזור היה היעדר קווי תחבורה. היה ברור שיש צורך לבנות מסילת ברזל שתחבר את אגם ויקטוריה שבאוגנדה עם העיר מומבאסה שעל חוף האוקיינוס ההודי. הנחה נוספת הייתה שהעברת השטחים המדוברים מאוגנדה לרשות "חסות אפריקה המזרחית" תביא את מסילת הברזל תחת הנהלה אחת.[7]

עוד ביולי 1890 הסכימה ממשלת בריטניה, באי־רצון, לממן סקר מוקדם של נתיב למסילת ברזל ממומבאסה לאגם ויקטוריה. אי־הרצון נבע מן ההשקפה שרווחה אז באנגליה שעל הקולוניות שמעבר לים לכסות את הוצאותיהן ולא ליפול למעמסה על האוצר הבריטי. תרומות של מוסדות ויחידים מימנו את עריכת הסקר על ידי "החברה הבריטית הקיסרית לאפריקה המזרחית", אך ב־1901, כאשר ביקשה "החברה" לקבל מימון לתחילת העבודות, סירבה הממשלה להקציב את ההון הדרוש. תרומה נדיבה של "חברת המיסיון של הכנסייה" (Church Missionary Society) אפשרה את התחלת העבודות (החברה המיסיונרית התגייסה לעניין כי האמינה שמסילת הברזל תבטיח את שלום המיסיונרים שלה באזור ותסייע במערכה נגד סחר העבדים). גם ג'וזף צ'מברלין, שר המושבות דאז, תמך בהנחת מסילת הברזל בתור השקעה טובה שתסלק את הפיתוי להמשיך בסחר העבדים; העבדים שימשו בעיקר סבלים זולים של שנהב וסחורות אחרות. העבודות החלו ב־1896 והסתיימו באוקטובר 1903. עוד בספטמבר 1895 מינה משרד החוץ בלונדון "ועדת רכבת" לפקח על עבודות הנחת המסילה. עם סיום העבודה הועברה האחריות על המסילה, לכל ארכה, מ"וועדת הרכבת" לידי הנהלת "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית". האוכלוסייה האפריקנית המקומית לא גילתה עניין במסילה ולא ניתן היה לגייס פועלים מתוכה. לפיכך היה צורך לייבא פועלים (קולים) מהודו, ויובאו כ־15,000 מהם. הבנייה נתקלה בקשיים – חיות טרף וחרקים פגעו בבריאות הפועלים, פעמים אחדות היה צורך להפסיק את העבודה כדי להתגבר על מכשולים אלה ואחרים.[8] ביוני הגיעה המסילה לנאירובי, שעד אז הייתה כפר קטן מאוכלס בבני שבט המסאי, אך הודות למסילת הברזל הפכה עד מהרה לעיר. ב־1907 היא הפכה לעיר הבירה של "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית". המסילה, שאורכה היה 580 מילין, נפתחה לתנועה בספטמבר 1904 ועלות סלילתה הסתכמה ב־5 וחצי מיליון ליש"ט.[9]

בשנתיים הראשונות להפעלתה סבלה מסילת הברזל הפסדים כספיים. כמעט לא היו לה נוסעים ולא משאות. הממשלה בלונדון לחצה על המינהל של "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית" למצוא דרכים לכיסוי הוצאות המסילה כמו גם הוצאות הממשל של שטח החסות ("[שטח] החסות של אוגנדה" נוהל בנפרד, בראשות נציב משלו). אוכלוסיית השבטים המקומית לא הייתה מסוגלת, ואף לא מעוניינת, להביא לשינויים הכלכליים הדרושים. הישועה הייתה צריכה לבוא מכיוון אחר. האפשרות הסבירה היחידה הייתה להביא אירופאים וליישבם במקומות בעלי תנאים מתאימים. אלה יפתחו כלכלה מודרנית, חקלאות של מוצרי ייצוא ושוק למוצרי ייבוא.

בשנת 1901 מונה סר צ'רלס אליוט (Eliot) לנציב של "חסות אפריקה המזרחית" ושימש בתפקידו זה עד 1904. הקושי שהציבה מסילת הברזל, שעברה דרך ארץ ריקה ברובה, היה בעיניו לא רק נושא כלכלי המצריך פתרון, אלא גם הזדמנות לקדם את אוכלוסיית הילידים המקומית. הוא האמין שהבאת מתיישבים אירופאים תתרום לשינויים גם בכיוון זה. השבטים האפריקנים יפיקו תועלת רבה מן השפע הכלכלי שיביאו עמם המתיישבים הלבנים ומן ההתבוננות בדרכי חייהם ועבודתם. מספר האירופאים בשטחי "החסות" בראשית המאה ה־20 היה זעום; בשנת 1902 נמצאו שם פחות מתריסר מתיישבים אירופאים. כדי למשוך מתיישבים לבנים הוקמה בנאירובי ב־1901 "מחלקת קרקעות", שתיקנה תקנות לחלוקת קרקעות, לחכירתן או לרכישתן על ידי מתיישבים לבנים בשטחים שאין עליהם בעלות אפריקנית. מדיניותו של אליוט לעודד הבאת מתיישבים החלה לשאת פרי. בראשית 1903 הגיעו מתיישבים ראשונים. באפריל הם כבר מנו כ־100 נפש. בספטמבר 1903 שיגר הנציב אליוט שליח לאפריקה הדרומית לפרסם את הזדמנויות הכלכליות הנפתחות ב"[שטח] החסות של אפריקה המזרחית". ב־1904 נרשמו מאות אחדות של מבקשי קרקע מאפריקה הדרומית. הללו היו חקלאים בּוֹרים, שלא רצו להמשיך ולחיות תחת שלטון בריטי אחרי שהפסידו במלחמת הבורים בדרום אפריקה, אך משום מה הסכימו לחיות תחת שלטון בריטי במקום אחר באפריקה.

למרות הזהירות הרבה שנהגה "מחלקת הקרקעות" נתגלעו בכמה מקומות חיכוכים, שהחריפו עם השנים, בין המתיישבים הלבנים החדשים לבין ילידים אפריקנים משבט הקיקויו והמסאי, שהיו להם תביעות על אותם שטחי קרקע עצמם. חיכוכים נוצרו גם במהלך הניסיונות לתחום את השבטים האפריקנים, בייחוד המסאי, בשמורות המיוחדות להם. מתיחויות התעוררו גם בין פקידי הממשל לבין המתיישבים שגילו חוסר סבלנות כלפי הביורוקרטיה הממשלתית האיטית. בינואר 1903 ייסדו המתיישבים את "אגודת האיכרים ובעלי המטעים" (Farmers and Planters Association). אחת ממטרות האגודה הייתה לעודד התיישבות לבנה ולהבטיח שהקרקע המשובחת ברמת מאו ובעמק הבקע תישמר לאירופאים לבנים. לאחר זמן שונה שמה ל"התאגדות המתיישבים" (Colonists Association).

ניסיון, שלא צלח, היה למשוך לאפריקה מתיישבים מפינלנד. ההצעה למסור שטחי קרקע להתיישבות של יהודים – "תכנית אוגנדה" – היא הנושא של סקירתנו זו.[10]

כאמור, מספר האירופאים בשטחי "החסות של אפריקה המזרחית" היה קטן, אך במקום כבר ישבו בשנים אלה כמה אלפי הודים. לא היו אלה הפועלים שהובאו מהודו כדי לבנות את מסילת הברזל – רובם חזרו להודו – אלא אנשי המסחר הקמעוני, כלומר המסחר הזעיר – חנוונים ורוכלים, שחיו לאורך חופי אפריקה המזרחית כבר דורות אחדים. רבים מאבותיהם סחרו לאורך החוף במשך שנים רבות ומימנו את השיירות שיצאו לפנים היבשת. הודים כאלה הלכו עכשיו בעקבות הרכבת עד לאגם ויקטוריה ופתחו את חנויותיהם במקומות שונים לאורך המסילה. היו ביניהם שרצו לרכוש אדמות ולהתנחל, ומשרד החוץ בלונדון תמך במגמה זו. כנגד זאת, אנשי המינהל ב"חסות" חששו שתיווצר תחרות בינם לבין מתיישבים פוטנציאליים אירופאים על שטחי החקלאות הטובים. המתיישבים הלבנים, שכבר נמצאו בשטחי "החסות", התנגדו נמרצות לחלוקת קרקעות להודים. המחלוקות בנושא זה עוררו גם מתיחות בין המתיישבים הלבנים לבין פקידי הממשל.

התנחלות הודים על הקרקע עוררה שאלות בנוגע לקרקעות שיימסרו להם, ובין השאר האם הרמות, שמזג־האוויר בהן נוח, תישמרנה רק לאירופאים? בין הפקידים הקולוניאליים רווחה הדעה שלהתיישבות ההודית יש לשמור את האדמות הפנויות באזור החוף ובאזורי הצפון המרוחקים יותר, הנמוכים והחמים, ולפיכך אינם מתאימים להתיישבות אירופית. לדעתם, גם יועיל להפריד בין מושבות של לבנים למושבות של הודים. היו פקידים של חברת מסילת הברזל שהמליצו ליישב הודים בנקודות שונות לאורך המסילה. משרד החוץ בלונדון לא התנגד לכך.

סר צ'רלס אליוט, שמונה ב־1901 לנציב של שטחי "החסות של אפריקה המזרחית", עודד התיישבות של הודים באזורים מסוימים של "החסות", בייחוד לאורך חופי האוקיינוס ההודי וסמוך לאגם ויקטוריה, אך סבר שאת שטחי הרמות יש לשמור למתיישבים לבנים. אליוט גם פקפק באפשרות קיומם של יחסים הרמוניים בין מתיישבים אירופאים להודים וטען שיש ליישבם בשטחים נפרדים. כדוגמא הביא את מומבאסה, שבה שררה מתיחות ניכרת בין סוחרים אירופאים להודים.

בראשית 1902 ערכו 22 מתיישבים לבנים אספה בנאירובי. באספה התגלתה עוינות רבה אל ההודים. משתתפיה הלבנים שיגרו מכתב לאליוט וביקשו להעביר את קובלנותיהם למשרד החוץ בלונדון. הם הדגישו את אמונתם שהארץ מתאימה להתנחלות של אירופאים הודות לאקלימה ולפוריותה. לדעתם, גל הגירה נוסף של אסיאתים, כלומר הודים, יזיק למתיישבים האירופאים וגם לאוכלוסייה האפריקנית הילידית, ויעמיד להם תחרות בלתי־הוגנת. עוד טענו, כי איבה וחוסר־שקט יגרמו לכך שהאסיאתים ינצלו לרעה את פשטותה ואת בורותה של האוכלוסייה המקומית (נימוק זה הועלה שוב, מעט מאוחר יותר, על ידי נציגי המתיישבים הלבנים, כאשר את מקום ההודים החליפו היהודים, כפי שנראה להלן).[11]

דמות בעלת חשיבות מרכזית בקרב המתיישבים האירופאים המעטים בראשית ההתנחלות הלבנה בשטחי "החסות של אפריקה המזרחית" היה לורד דלאמר (Delamere), שהגיע לאזור ב־1902 כדי להתיישב על הקרקע. אותם ימים הורכבה האוכלוסייה הלבנה בשטחי "החסות של אפריקה המזרחית" מסגל עובדי הממשל, מסגל עובדי מסילת הברזל, מכמה סוחרים, מסוכנים של חברות ספנות ומקומץ מתיישבים. ציבור זה ציפה למנהיגותו של לורד דלאמר; ואכן הלורד, דמות מרשימה, היה עתיד להטביע את חותם אישיותו החזקה על ההיסטוריה של הארץ שבא להתנחל בה. תחילה הציע לו הנציב אליוט משרת תת־גובה וקצין קרקע (Sub-Collector & Land Officer), אך המינוי לא יצא לפועל. תחת זאת הצליח דלאמר לחכור לו 100,000 אקרים. תוך זמן קצר נעשה לאחד המנהיגים הבולטים ולדוברה של ועדת המתיישבים האירופאים. בין המתיישבים לבין הממשל ניעורה מתיחות בגלל סברה שרווחה בין המתיישבים שפקידי הממשל אינם אוהדים את תביעותיהם לקרקע ואף נוטים לצדד בילידים האפריקנים, בייחוד משבט הקיקויו, על חשבון הבאים מקרוב. תלונה זאת לא התאימה לנציב אליוט עצמו, שדווקא נטה לתמוך בתביעות המתיישבים ורצה להרבות את מספרם של הבאים החדשים, אך התאימה לכמה מן הפקידים האחרים, שראו חובה לעצמם לשמור על זכויות השבטים המקומיים. עם בואו ייסד דלאמר את "אגודת האיכרים ובעלי המטעים", שכבר נזכרה. אגודה זו הפעילה לחצים כדי להבטיח שאדמות רמת מאו יישמרו למתנחלים לבנים.[12] על פעילותו הנמרצת נגד התכנית ליישוב יהודים יסופר בנפרד.

סר צ'רלס אליוט פרסם ספר שבו סיכם את תקופת נציבותו ב"[שטח] החסות של אפריקה המזרחית". (ינואר 1901 עד יוני 1904), בשטח זה ראה "ארץ לאדם הלבן" בגלל אקלימו הבריא, הקרקע המשובחת ומיעוט האוכלוסייה המקומית. גם "מסילת הברזל אוגנדה" נמצאה כולה, למרות שמה, בשטחה של "החסות". ניתן היה, לדעתו, להסדיר הגירה לבנה לארץ זו ללא קשיים מיוחדים. הוא לא התנגד להושבת הודים על הקרקע, אך טען שיש להקצות להם את חופי אגם ויקטוריה וחופי האוקיינוס ההודי. מקומות אלה אינם מתאימים למתיישבים אירופאים, אך יתאימו למתנחלים הודים. בתקופת נציבותו לא עודד רכישות קרקע על ידי הודים ברמות הגבוהות, שנשמרו ללבנים. חילוקי דעות בינו לבין משרד החוץ בלונדון, ולבין כמה מן הכפופים לו, על מדיניות הענקת קרקעות למתנחלים חדשים הם שהביאו להתפטרותו.[13]

למרות שכיהן כנציב רק שלוש וחצי שנים, הטביע אליוט בבירור את חותמו על "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית". הוא הצליח להשתית מידה מסוימת של חוק וסדר, ובעיקר הביא לגידול במספר המתיישבים הלבנים. בזמן כהונתו התרחשה "פרשת אוגנדה", שהסעירה קשות את התנועה הציונית ושתידון בנפרד. חודשים אחדים אחר התפטרותו, ב־1 באפריל 1905, הועברה האחריות על "[שטח] החסות של אפריקה המזרחית" (וגם על אוגנדה) ממשרד החוץ למשרד המושבות.[14]

זו הייתה תמונת המצב בשטחי "החסות של אפריקה המזרחית" כאשר שר המושבות ג'וזף צ'מברלין (Chamberlain), שמונה לתפקידו זה ב־1898 (הוא לא היה ממונה על הנחלאות הקולוניאליות הבריטיות באפריקה המזרחית; הן היו בתחום אחריותו של משרד החוץ), הפליג לביקור ב־25 בנובמבר 1902 באפריקה הדרומית שלאחר מלחמת הבורים. במומבאסה נזקקה האניה לימי תדלוק אחדים, וצ'מברלין ניצל שהות זו כדי לנסוע ב"רכבת אוגנדה" ולהתרשם ממראה עיניו. בשובו שלח לעמיתו שר החוץ לורד לנסדאון (Lansdown) את הערותיו. הוא הציע לעודד את הפועלים ההודים, שעבדו בהנחת מסילת הברזל, להביא את נשותיהם ומשפחותיהם וליישב את כולם במקומות המתאימים להם. את הרמות הגבוהות יש לשמור, כך המליץ, לחקלאים אנגלים וסקוטים. מחשבה נוספת הייתה להציע לנשיא ההסתדרות הציונית ד"ר תיאודור הרצל, שאתו כבר נפגש בעבר, להפנות את מאמציו לאפריקה המזרחית. צ'מברלין סבר שלא יהיה קושי למצוא קרקע מתאימה למתיישבים יהודים. יהודי רוסיה סבלו אז מפוגרומים קשים, ורבים מאוד חיפשו להם מקומות להגר אליהם. הייתה זו תחילתה של "פרשת אוגנדה" שזעזעה את התנועה הציונית עד היסוד וכמעט גרמה בה לפילוג.[15]

[1] ההשתלטות הקולוניאלית הבריטית על אפריקה המזרחית1 לבציון, מבוא להיסטוריה של אפריקה (ירושלים: אקדמון, תשל"ד/1973), עמ' 71.
[2] 2, שם, עמ' 80, 87.
[3] לבציון, שם, עמ' 72, 88-87, 91, 95, 100.
[4] Kenneth Ingham, A History of East Africa (London: Longmans, 1962),pp. 76, 82-84, 117, 119, 121, 149.
[5] Ingham, op. cit., pp. 86, 134-135; The Cambridge History of the British Empire, Volume III, E.A. Benians, James Butler, C.E. Carrington (eds.) (Cambridge: At the University Press, 1959), p. 6; Ingham, The Making of Modern Uganda (London: George Allen & Unwin Ltd., 1958), p. 41; אליעזר דורון, ערכים, עמ' 204.
[6] Ingham, A History of East Africa, pp. 124-128, 135-141, 148, 150, 169, 172-173, 176; Ingham, The Making of Modern Uganda, pp. 41-43; The Cambridge History of the British Empire, Vol. III, pp. 6, 44, 66-69, 95, 121, 165-168, 227, 264-268.
[7] The Cambridge…, pp. 385-386; Ingham, A History…, pp. 151-187, 192, 205-208; Ingham, Modern Uganda, pp. 101-102; Ingham, "Uganda's Old Eastern Province – The transfer to East Africa Protectorate in 1902", The Uganda Journal, Vol. 21, No. 1, March 1957, pp. 41-46; A.T. Matson, "Uganda's Old Eastern province and East Africa's Federal Capital", The Uganda Journal, Volume 22, No. 1, March 1958, pp. 50-51.
[8] על ג'ון הנרי פטרסון, מהנדס צבאי בהכשרתו, הוטל לסלול חלק מן המסילה, צפונה מנאירובי, ולבנות גשר על הנהר צאבו(Tzabo) שעבר במקום. הוא חיבר ספר שבו תיאר את הקשיים שהיו כרוכים בבניין המסילה ואת עלילותיו שלו: Patterson, J.H, The Man-Eaters of Tsavo (London: MacMillan and Co.(Limited, 1907. במלחמת העולם הראשונה פיקד פטרסון על "גדוד נהגי הפרדות" היהודי בחזית גליפולי, ואחר כך על "גדוד קלעי המלך 38" היהודי, בחזית ארץ ישראל. הוא הפך לציוני מסור ועסק בפעילות ציונית עד יומו האחרון.
[9] Ingham, A History…, pp. 208-210; Ingham, Modern Uganda, pp 46, 82, 104; The Cambridge…, pp. 226, 386; Robert G. Weisbord, African Zion. The attempt to establish a Jewish Colony in the Ease Africa Protectorate, 1903-1905 (Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1968), pp, 16-20; Harlow, Vincent and E.M. Chilver (eds.), History of East Africa (Oxford: At the Clarendon Press, 1965), pp. 19-21; C.C. wrigley, "Kenya: The Patterns of Economic Life, 1902-45" (in: Harlow and Chilver. History of East Africa), pp. 209-210; George Bennett, Kenya, A Political History. The Colonial Period (London: Oxford University Press, 1963), pp 4-6; Davis, A. and H.G. Robertson, Chronicles of Kenya (London: Cecil Palmer, 1928), pp. 7-87; Sir Frederick Jackson, Early Days in East Africa (London: Dawsons of Pall Mall, 1962), pp. 316-336.
[10] Ingham, A History…, pp. 209-225; Harlow and Chilver, op. cit., pp. 21-22; Wrigley, op. cit., pp. 210-211; Bennett, op. cit., pp. 6-12; G.H. Mungeam, British Rule in Kenya, 1895-1912 (Oxford: Clarendon Press, 1966), pp. 69-103; Elspeth Huxley, White Man's Country, Vol. I. 1870-1914 (London: MacMillan and Co. Limited, 1935), pp. 70-95, 110-116; The Cambridge…, p. 387; Michael Cliansmith, "The Uganda Offer, 1902-1905: A Study of Settlement Concessions in British East Africa", Ufahamu: A Journal of African Studies, 5 (1), UCLA, January 1, 1974, pp. 71-76.
[11] Ingham, A History…, pp. 211-212, 216; Bennett, op. cit., p. 7; Mungeam, op. cit., pp. 103-105; Weisbord, op. cit., pp. 20-23; Cambridge, op. cit., pp. 389, 481; Bertram Cranworth, Kenya Chronicles, pp. 251-278.
[12] Bennett, op. cit., pp. 12-14; Mungeam, op. cit., pp. 105-108; Weisbord, op. cit., pp. 28-29.
[13] C.N.E. Eliot, The East Africa Protectorate (London: Frank Cass, 1905), pp. VI-VII, 1-3, 178-179, 303-305; PRO/FO. Files 2/443, 2/447, 2/462 (Correspondence, May – July – August 1901), file 2/519 (C.L. Hill's Meno, July 25, 1901).
[14] Mungeam, op. cit., pp. 108-115; Huxley, op. cit., pp. 125-134; Bennett, op. cit., pp. 14-18; Ingham, Modern Uganda, p. 86; The Cambridge…, op. cit., p. 388; Hindlip, British East Africa. Past, Present and Future, pp. 10-22, 26-28.
[15] (London) Times, November 26, 1902; Bennett, op. cit., p. 8; Hindley, op. cit., pp. 31-48, 78-89, 105; Weisbord, op. cit., p. 30; PRO. FO. 2/722 (Nates of Joseph Chamberlain, January 2, 1903).