יהודה אלחריזי – מבחר

יהודה אלחריזי – האיש ויצירתו | מאשה יצחקי

לתולדות חייו
״הוא היה אחד הגברים שבלטו בגובה קומתם, שערו היה שיבה ופניו לא הצמיחו זקן״, כך מתואר יהודה, המכונה יחיא, אלחריזי בביוגרפיה ערבית שנכתבה בסוריה בערוב ימיו של המשורר ופורסמה לפני שנים מספר על ידי יוסף סדן, מסמך המאפשר לשפוך אור על כמה מן הפרטים הנעלמים בחייו של המשורר [סדן, 1996].

יהודה בן שלמה אבן אלחריזי נולד במחצית השניה של המאה הי״ב ,כפי הנראה בשנת , 1165 למשפחה משכילה ובעלת אמצעים. סבו, אברהם אלחריזי, היה משורר ועל חייו הנוחים בנעוריו הוא מעיד לא אחת בכתביו.

מסעות המלחמה של מלכי קסטיליה ואראגון נגד ספרד המוסלמית היו אז בעיצומם, כשהרקונקויסטה, הווה אומר הכיבוש מחדש, בחצי האי האיברי היתה חלק בלתי נפרד ממסעי הצלב באירופה. אלאנדלוס נכבשת על ידי המוואחידים, כוח בֶּרבּרי קנאי מצפון אפריקה הזורע הרס בכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובדרום ספרד ושם קץ לשרידי תקופת תור הזהב. בצר להם, נדדו יהודי ספרד אל ממלכות הנוצרים והחל ממחצית המאה הי״ב הקימו בצפון ספרד ובפרובאנס מרכזים ח.דשים

זמן רב נחלקו הדעות ביחס למקום לידתו של אלחריזי: טולידו, ברצלונה או גרנדה. מירב המקורות העומדים לרשותנו, כולל הטקסט הביוגרפי הערבי, רואים בו איש טולידו במובהק. דומה, גם אם אין אפשרות להכרעה חד משמעית בנוגע לעיר הולדתו, ששהותו הממושכת בנעוריו בטולידו אינה מוטלת בספק. השכלתו הכפולה, היהודית והערבית, נרכשה, כפי הנראה, בבירת קשטיליה הנוצרית, והיא פועל יוצא של פעילות עניפה ותוססת במובלעת הערבית בעיר המתלבטת עדיין בהגדרת זהותה התרבותית והלשונית.יהודי טולידו המשיכו במסורתם האנדלוסית, והעברית נחשבה בעיניהם כלשון היצירה הלירית בעוד שאת יצירות הפרוזה כתבו בערבית.

כבוגר ניתן לראותו כאב טיפוס של המשורר הנודד, התלוי בחסדי המצנט. לעיתים תכופות הוא משנה את מקום מגוריו, מבצע תרגומים ומחבר שירים לעת מצוא על פי הזמנותיהם של נדיבים. הוא מתפרנס ממתנות ידם, אם ברווחה ואם בצמצום.

אלחריזי הרבה בנדודים ובמסעות, באירופה, בחצי האי האיברי, בפרובאנס ובצרפת, ולקראת סוף חייו, במסע ללא שוב לארצות המזרח, למצריים, לארץ ישראל ולסוריה, בה מצא את מותו בעיר חלב בשנת 1225. את קורותיו במסעות אלה ואת רשמיו מקהילות ישראל הרבות בהן ביקר הירבה לתאר בספר "תחכמוני" המשמש כמקור ביוגראפי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. בנוסף לכך, חיבר ספר מסע בערבית, הנושא את הכותרת כִּתאבּ אלדרַרה השופך אור נוסף על הרפתקאותיו במזרח [ראה: בלאו-יהלום, 2002]. כיהודה הלוי בזמנו, הפליג אלחריזי לאלכסנדריה בדרך הים, שהה פרק זמן בקהיר לשם הגיע לאחר פטירתו של הרמב"ם, ואת דרכו לארץ ישראל עשה בשיירה שחצתה את המידבר. מירושלים נסע לסוריה דרך עכו וצפת. הוא מתח ביקורת קשה על הפרנסים, בין אם בקהילות המערב ובין אם במזרח, שקפצו ידם ועשה לו מוניטין כחד לשון וכאשף הגנאי והלעג.

בהבדל מאנשי האשכולות הבולטים בתקופת תור הזהב, יהודה אלחריזי אינו איש המדעים או פילוסוף ידוע שם. השכלתו הכללית הינה אקלקטית בעיקרה. כישוריו הבולטים ביותר הינם ללא ספק בתחום הלשון העברית, בה הפגין לאורך שנות יצירתו הארוכות שליטה מופלאה. ואולם, לשיאו הגיע כאמור בזכות היכרות מעמיקה של התרבות הערבית ויכולת נדירה לפעול לחיזוקם של המגעים בין שתי התרבויות.

מיומנות כפולה זו היא שהולידה את מיטב יצירתו הן בתחום התרגום והן בתחום הכתיבה המקורית, בראש ובראשונה בעברית אך גם בערבית. גולת הכותרת של תרומתו הספרותית היא החדרתה של המקאמה – סוגה ספרותית מן הקלאסיקה הערבית המבשרת את ראשיתו של הסגנון הנאראטיבי הימי ביניימי – לספרות העברית. אלחריזי הפליא לעשות בתחום זה, לראשונה כמתרגם ולאחר מכן הטקסטים המובאים בספר זה לקוחים מאסופת המקאמות המקורית שכתב, "תחכמוני". כמחבר, על מנת להיטיב ולהבין את תרומתו החשובה במיפגש הבין תרבותי, שומה עלינו לעקוב אחרי עשייתו הספרותית, כמתרגם וכיוצר מקורי, מראשית דרכו.

אלחריזי המתרגם

כתוצאה מן השינויים הגיאוגרפיים והדמוגרפיים שחלו על יהודי ספרד החל במחצית המאה הי״ב, ונוכח המעבר לצפון ספרד ושקיעתם של מרכזי הרוח באל-אנדלוס, קיבלה מלאכת התרגום מערבית לעברית משנה חשיבות.

היא משמשת ככלי להפצת התרבות האנדלוסית בין יהודים ששוב אינם שולטים בערבית, בתחומי מדעי הלשון, המתמטיקה, האסטרונומיה והאסטרולוגיה. אברהם אבן עזרא הוא שפתח במפעל חשוב זה כבר במחצית הראשונה של המאה הי"ב במסגרת מסעותיו באיטליה, בפרובאנס ובספרד. התרגום הוא שאיפשר את הפצת הספרות העיונית, הפילוסופית, הכתובה בערבית, שמקורה או באנדלוסיה או בארצות המזרח. תרגום כתביו של הרמב״ם היה ללא ספק אחת המטלות המרכזיות של משכילי התקופה.

בשנות התשעים של המאה הי״ב נמצא אלחריזי בדרום צרפת, בעיר לוניל, שם חייתה משפחת התיבונים שעסקה זה מכבר בתרגום לעברית, אך מתוך זיקה הדוקה לערבית. יהונתן הכהן מלוניל , ממנהיגיה החשובים של יהדות פרובאנס, מזמין אצלו תרגום של פירוש הרמב״ם על המישנה. את העבודה מבצע אלחריזי, על פי עדותו הוא, בין השנים 1194 ו 1197 בעיר מרסיי, אך נראה שהספיק לתרגם רק את המבוא ואת הפירוש לסדר זרעים.

בדברי ההקדמה למלאכת התרגום מנסח אלחריזי את האני מאמין שלו כמתרגם ואומר: "אני מעתיק ברוב המקומות מילה כנגד מילה, אבל ארוץ להשיג את העניין תחילה". בהירות הלשון ושטף הסגנון הם שאיפיינו את עבודתו והם שעמדו במרכזה של היריבות בינו ובין שמואל בן יהודה אבן תיבון בנוגע לתרגום של מורה נבוכים לרמב״ם. אבן תיבון השלים את תרגום "המורה" בנובמבר 1204 ותרגומו זכה לאישורו של הרמב״ם זמן קצר לפני מותו. נוסח זה הוא הוא שהופץ לימים בקרב קהילות ישראל ברחבי העולם. עם זאת, על פי עדותו בהקדמה לחיבור, התבקש גם יהודה אלחריזי על ידי נדיבים עלומי שם מפרובאנס ״להעתיק להם ספר מורה נבוכים במילים פשוטים וצחים ולמבין נכוחים״.

ידענותו ובקיאותו של אבן תיבון מצד אחד מול בהירות סגנונו העברי הקולח של אלחריזי מצד שני הוליכה להתנצחות מרה בין שני המתרגמים. בתחילה נמצאו קוראים מרובים יותר דווקא לתרגומו הנינוח של אלחריזי, ואולם עם השנים איכותו המדעית והפילוסופית הועמדה על ידי חכמים בספק. נוסח אבן תיבון, שכלל גם את פירוש המילים הזרות, הועדף, ואילו תרגומו של אלחריזי נשכח והלך. עם זאת, התרגום הלטיני הראשון של המורה נעשה דווקא על סמך נוסח אלחריזי.

אלחריזי תירגם גם את איגרת תחית המתים של הרמב״ם. מלאכה זו לא נעשתה על פי המקור, אלא מיד שניה: בעקבות תרגום ערבי לתרגומו העברי של אבן תיבון [ראו: בנעט תש"ם]. בראשית המאה הי״ג שב אלחריזי לספרד ותקופת מה ישב דרך קבע בטולידו, שם השלים תרגומים אלה.

עיון מעמיק בגלגוליהם של נסחי התרגומים החשובים הללו, בהתנצחות בין מחבריהם ובשיטות העבודה השונות של כל אחד מהם, פותח אשנב לסוגיית המאבק המתנהל בתקופה זו בין העברית לערבית, כשהעברית הופכת לא רק ללשון השירה אלא גם ללשון העיון והמידע. תנופת התרגומים המאפיינת את התקופה, בספרד הנוצרית כמו גם בפרובאנס, מעידה על מעין מהפכה תרבותית ועל מודעות המתרגמים לחשיבות המעבר מן הערבית לעברית [ראו בהרחבה: דרורי 1991 ].

כאיש לשון מובהק, חסיד השפה העברית, אלחריזי אינו מהסס להציג בפומבי את תפישתו את מלאכת התרגום, המכונה על ידו העתקה. מבחינתו, מדובר במעין תיקון עוול והחזרת הטקסט לשפתו הייעודה, בחינת השבת אבידה לבעליה. בהקדמה לתרגומו ל'הקדמות לפירוש המשנה' הוא כותב :

״ועל כן התאמצתי, ועוז התאזרתי, והסירותי מאמר קדוש מלשונות זרים, ויצא למלוך מבית האסורים ורחץ במים טהורים, ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ומיליו באמרי צחות העתקתי, ובצוף לשון קודש טעמו המתקתי.״

נראה, שמתוך אותה מוטיבציה תירגם אלחריזי מערבית את הספר מקאלה אלחדיקה פי מעני אלמג'אז ואלחקיקה שחיבר משה אבן עזרא בערוב ימיו. עניינו הוא לשון ההשאלות והוא נקרא בנוסחו המתורגם ערוגת הבושם.

לזכותו של אלחריזי ייזקפו גם תרגומים של חיבורים שאינם יהודיים במקורם. החשוב ביניהם הוא ספר מוסרי הפילוסופים ש לוקטבמאה התשיעית על ידי חנין אבן איסאק , רופא נוצרי שתרגם מיוונית ומסורית מספר רב של חיבורים ששימשו בסיס למקצועות המדע שפותחו מאוחר יותר על ידי הערבים. חיבור זה, הידוע בשמו הערבי אַדַאבּ אלפַלַאסִפַה הוא אחד האוספים החשובים ביותר של המשלים הנפוצים ביותר בספרות האדב. אלחריזי תרגמו בלוניל שבצרפת במועד לא ידוע. הנוסח העברי פורסם בידי א' לוונטל, בגרמניה בשנת 1896.

לשיאו כמתרגם הגיע אלחריזי בהעתקת קובץ המקאמות של אבו אחמד אלקאסִם אלחַרירי, איש בצרה שחי בין השנים 1054 ו- 1122. לסוגה ספרותית זו, למקורותיה הערביים ולעשייתו המקורית של אלחריזי בתחום נקדיש את עיקרו של המבוא.

אלחריזי המשורר

מלבד יצירתו בתחום המקאמה הרבה אלחריזי בחיבור שירים, מרביתם בעברית וקצתם בערבית. ביניהם מצוי השיר הלימודי "רפואת הגוייה", שעניינו מידע מגוון בתחום הרפואה. עיקר ת וכנולקוח כפי הנראה מכתביו הרפואיים של הרמב"ם. הטקסט הארוך בעל הסגנון הרהוט, השקול במשקל ספרדי קלאסי (המרובה) והמחורז בחריזה זוגית, מצביע על נטייה גוברת והולכת בתקופה זו לשירים דידאקטיים, בסגנון שפותח לראשונה בעברית על ידי אברהם אבן עזרא ובא לידי ביטוי בשירו "שמעו נא אל דברי הרופא".

ועוד מן הראוי להזכיר את "ספר הענק", אוסף של שירים קצרים שבתיהם חורזים בצימודים שלמים (הומונים, או, בערבית, תג'ניס), בדומה לספר "תרשיש" של משה אבן עזרא. אוסף זה מכיל מאתיים חמישים ושבעה מכתמים המסודרים בסדר אלפביתי של חרוזיהם ורובם שירי מוסר והגות. (המדור השמיני כולל מבחר ממכתמים אלה). נראה – על פי המצוי בידינו – כי אלחריזי לא הרבה לחבר פיוטים ורק מעטים מהם שרדו עד היום. להערכתם של שירמן ופליישר יש בכך משום עדות על "שברונה בעת הזאת של השירה הפייטנית בספרד" [ראו: שירמן 1997, עמ' 169].

ייחודו של אלחריזי כמשורר נעוץ בדו לשוניותו. גם אם שליטתם של משוררי אנדלוסיה בשפת ערב וברזי שירתה הינה עובדה מוכחת מעל לכל ספק, אין בידינו, לבד מדוגמאות מועטות וחלקיות, שירים דו לשוניים, הכתובים עברית וערבית גם יחד, להוציא אלו של אלחריזי. נראה שבערוב ימיו, בזמן שהותו במזרח, חיבר שירי שבח במבנה הקלאסי של הקצידה, שבתיהם נחלקו כמקובל לדלתות ולסוגרים, אך הדלתות נכתבו בעברית והסוגרים בערבית או להיפך. שירים 'מחולקים' אלה שימשוהו למטרות חצרניות, כדי לשאת חן בעיני נדיבים, ואולם ידוע שכדוגמתם חיבר אף שירי הגות. בשער י"א בתחכמוני הוא אף הגדיל לעשות בחברו שיר תלת לשוני, עברי-ערבי-ארמי, תחת הכותרת "דבר אל יאמן".

הביוגראף הערבי של אלחריזי, אִבְּן אלשַאעִר ממוצול, מגלה עניין, כפי שמעיד סדן במאמרו הנ"ל, לא רק בצורתו החיצונית של אלחריזי אלא אף במוצאו הספרדי, במבטאו המע'רבי ובאיזכור כתביו בעברית. ואולם ברור כי עצם העובדה, ששמו ומבחר מה משיריו בערבית נכללו בשמונה עמודים מתוך מספר הכרכים שהקדיש אבו אלשאער למשוררים בני תקופתו, מעידה, אם לצטט את סדן, על כך שאלחריזי הוא "אחד ממאות אנשי אשכולות, מרבי דעת ומיטיבי פיוט, שהטעם הערבי בן התקופה מכיר בטיבם", או במילים אחרות משורר בשפה הערבית ראוי לשמו [סדן 1996, עמ' 30].

אכן, בסוף ימיו, בשנות שהותו במזרח, בארביל ובחלב, הרבה אלחריזי – החסיד המושבע של השפה העברית – בחיבור שירי שבח וגנאי בשפה הערבית ובאותיות ערביות. יש מהם הכלולים במקאמה ערבית שחיבר אחרי השלמת "תחכמוני" ושפורסמה על ידי שטרן ורצהבי.

השילוב בין מיומנות השבח וחיצי הלעג מעידה – מאז ראשיתם של ז'אנרים פואטיים אלו – על תלותו של המשורר הנודד בחסדי הנדיבים. הוא מעתיר דברי שבח על רחבי היד ביניהם ומשלח דברי גנאי בקמצנים. חדות לשונו של אלחריזי בהקשר זה היא, כאמור, מן המפורסמות: הוא אינו חוסך את שבט ביקורתו מפרנסי הקהילות היהודיות שקפצו ידיהם ביחס אליו. עם זאת, לא נראה שהעז לחבר שירי לעג ערביים על נדיב מוסלמי, אם משום מעמדו שלו ואם משום ההשלכות האפשריות לגבי הקהילה היהודית המארחת. שיריו הערביים הינם פועל יוצא של ההבדל בין קהל צרכני השירה במזרח, החי בקירבה לחברה המוסלמית ובתוכה, ובין קהל היעד היהודי בספרד הנוצרית ובפרובאנס, שריחוקו ההולך וגדל מן התרבות הערבית הפך עם השנים לעובדה.

לשון אחר, בעוד שבאירופה הקדיש אלחריזי את מירב עבודתו להצלת המורשת האנדלוסית היהודית והמוסלמית על ידי תרגומה לעברית, עם בואו למזרח נדרש יותר ויותר לכתיבה בערבית, שהקלה על צרכיו הכלכליים. התקבלותו הן בקרב הקהל הערבי והן, סביר להניח, בקרב נדיבים יהודים שהתרשמו מיכולתו הנדירה, אינה מוטלת בספק ומבחינה זו נראה, שבשנותיו האחרונות ודווקא במזרח היתה למשורר הנודד רווי האכזבות עדנה מסויימת.

המקאמה וספר תחכמוני
מקורותיה הערביים של המקאמה

ראשיתו של המונח הערבי מקאמה הינו במילה 'מקאם' שמשמעותה מקום התכנסות של חכמים ומליצים בחצרות כ'ליפים, ובהשאלה הפך כינוי לדברי חוכמה ומוסר. החל במאה העשירית חלה הידרדרות מה בהגדרת ה'מקאם', שהחל לציין מקומות איסוף המוניים יותר, כמו ככרות השוק בערים ובכפרים, ובהקבלה שינתה המקאמה את אופייה הדידאקטי אליטיסטי והפכה כינוי לסיפורים ולמשלים שהשמיעו משוררים מדלת העם בפני קהל רב במקומות כינוס שונים.

המקאמה – 'מחברת', מלשון חבורה, במינוח העברי – נחשבת לגולת הכותרת של ספרות השעשועים הערבית, הן מחמת גיוון נושאיה, הן מחמת הריטוריקה המבריקה האופיינית למיטבה והן מחמת החידוש הצורני האופייני לה, הפותח פתח לסגנון נארטיבי מובהק, הווה אומר: יצירה סיפורית הכתובה בפרוזה מחורזת (סג'ע) כשמשולבים בה קטעי שירים שקולים. במתכונתו הקלאסית מופיע סוג ספרותי חדשני זה בדרך כלל באסופה של מספר מקאמות, כשכל פרק עומד לעצמו ומספר סיפור עצמאי. עם זאת, שתים הן הדמויות העוברות כחוט השני בין המקאמות הנפרדות ומהוות גורם מלכד הנותן לאסופה את אופייה כיחידה אחת: הגיבור, נווד פיקח ומשכיל, הרפתקן רב תעלולים מצד אחד, והמגיד – המספר בלשוננו – המוסר את קורות הגיבור בין אם כעד ראיה פסיבי הצופה באירועים בהתרחשותם ובין אם בציטוט דבריו של הגיבור לאחר מעשה.

לאבות המקאמה נחשבים שני משוררים בני המזרח: אחמד אִבְּן חוסיין אל הַמַדַ'אני, איש העיר הַמַדַ'אן באיראן שחי בין השנים 967 -1008 , ואבו אחמד אלקאסם אלחרירי, איש בצרה, שחי בין השנים 1054 -1122.

אל המד'אני, שכינויו הערבי הוא "פלא הזמן" (בַּדיע אלזַמַאן), הוא שקיבע את סגלות הסגנון של המקאמה: היא כתובה בפרוזה מחורזת ומשולבים בה שירים שקולים. עלילות גיבורו הנווד חד הלשון, אבו-ל-פַתַּח אלאִסְכַּנְדַרִי, מונצחות באמצעות סיפורי המגיד, עִישַא בן הִשַּאם. נראה, שחיבר למעלה ממאתיים מקאמות, אך רק כחמישים מהן נותרו בידינו. כמאה שנים מאוחר יותר, מגיעה סוגה חדשה ופופולרית זו לשיא שכלולה על ידי אלחרירי. כקודמו, מקפיד אלחרירי על הפרוזה המחורזת במקאמות שלו, וגם הוא מרבה בשילוב שירים שקולים שבעצם נוכחותם מוכיחים את מיומנותו המקצועית הגבוהה של המשורר. את סיפורי עלילותיו המגוונות של אבו זַיְד, נוכל חביב ורב תחבולות, מפקיד אף הוא בידי מספר אחד, חַרית' אִבְּן חַמאם. אלחרירי מביא את הלשון הערבית ביצירתו לשיאים סגנוניים שהופכים את חיבוריו למפורסמים בעולם הערבי כולו, במזרח כמו במערב. יצירתו מפליאה באוצר המילים העשיר שלה, במשחקי הלשון המשוכללים והמפתיעים ובמיגוון הביטויים המעידים על עושרה של השפה הערבית. משום כך, ולמרות אופיה העממי-משתעשע של המקאמה המקורית, יצירתו של אלחרירי מהווה את השלב האחרון בהתקבלותה הרשמית של המקאמה כסוגה ספרותית בקרב העילית התרבותית. אלחרירי הינו אשף הצימודים, החידות, האיגרות ההפוכות, הנקראות גם מן הסוף להתחלה וכיוצא באלו תחבולות לשון, שהיו אהובות ביותר על הקהל באותה תקופה משום יסוד ההפתעה והחידוד הטמון בהן. לא בכדי זכו ה'מַקַאמַאתּ' פרי עטו לאין ספור העתקות ופירושים והן נחשבות לפרק רב חשיבות בקלאסיקה של הספרות הערבית הימי-ביניימית.

יצירת מופת מעין זו שזכתה לתפוצה אדירה, כמעט כזו של הקוראן, בקרב קהל צרכני הספרות, ערבים ויהודים, היוותה אתגר למתרגם העברי. כל נסיון לתרגם את עושרה הלשוני יוצא הדופן של שפת המקור הערבית העמיד בספק את יכולתה של השפה העברית וקרא תיגר על ה"מושלמת בלשונות". ואולם, גם אם ידועים נסיונות כושלים לתרגום היצירה לעברית לפני מפעלו של אלחריזי, ברור כי הוא היחיד והראשון שמלאכה מורכבת זו צלחה בידו.

"מחברות איתיאל" – אלחרירי בלבושו העברי של אלחריזי
יצירתו של אלחרירי מנתה חמישים מקאמות, ואלחריזי תירגם, כעדותו במבוא לספר "תחכמוני", את היצירה בשלמותה: "העתקתי כל הספר במילים נכוחים / ושירים כבדולחים", כלשונו. הישג זה של אלחריזי ראוי לציון מיוחד ומהווה את פיסגת הישגיו כ"מעתיק", אם להשתמש במינוחו הוא. הוא השלים את עבודתו בהיותו עדיין בספרד, טרם צאתו למסע לארצות המזרח.

למרבית הצער, רק כמחציתה של היצירה במתכונתה העברית נשארה בידינו על פי כתב יד יחיד (אוקספורד 1976) והיא פורסמה לראשונה על ידי החוקר האנגלי צ'רני בשנת 1872. כתב יד זה כולל רק עשרים וחמש מחברות שלמות של החיבור השלם, מהשניה עד העשרים ושש, וכן את סופה של המחברת הראשונה, כשהמחברת העשרים ושבע מקוטעת ואין ממנה אלא ראשיתה וקטע אחד נוסף. המהדורה המודרנית, מנוקדת ומבוארת, העומדת לרשותנו כיום היא של י' פרץ, והיא מסתמכת על אותו מקור בלעדי [ראו: פרץ 1951]. צ'רני הוא שהעניק לתרגומו המופלא של אלחריזי את הכותרת "מחברות איתיאל", על סמך שמו של המגיד בנוסח העברי. על איכות מלאכתו של אלחריזי כבר כתב שירמן: "ביצירה הזו הגיע המתרגם העברי לרמה שעליה לא יכלו לחלום באותה תקופה המתרגמים של ספרי המדע. בתחום הספרותי הצרוף אלחריזי עלה בלא שיעור על יריביו התיבונים" [שירמן 1997, עמ' 180].

מעניין להתחקות אחר האני מאמין של אלחריזי המתרגם בגישתו לטקסט מרהיב זה. סביר להניח שכדרכו, העיר את הערותיו בנידון בדברי ההקדמה לספר, אלא שדבריו ירדו עם השנים לטמיון, שכן כתב היד המלא, כאמור, אבד. עם זאת, הערה קצרה המצויה בהקדמתו לתרגום פירוש המשנה לרמב"ם ושצוטטה כבר לעיל, מעידה על רוח העשייה. מטרתו הינה בראש ובראשונה למסור באורח מהימן את תוכנם של הדברים, "ארוץ להשיג את הדברים תחילה". במובן זה הוא ממשיך את דרכו של משה אבן עזרא , המדריך את המשורר המתחיל בפרק השמיני בחיבורו העיוני, "ספר העיונים והדיונים", במילים אלה: "ואם אתה עומד להעביר עניין מן הערבית אל העברית, תפוס את רוחו ואת כוונתו ולא הפיכת מליו מלה מלה, כי אין כל הלשונות דומות כמו שכתבתי קודם. והנאה ביותר שתביע אותו במלה שתמצא בלשונו. ואם לא יצא כרצונך, הרף ממנו כי יש שהשתיקה טובה מן האמירה." (עמ' 177). לשון אחר: אין לכפות על הטקסט באורח מלאכותי תרגום מילולי, תרגום חופשי הנאמן לרוח המקור הוא לגיטימי באותה מידה. ועוד הוא מדגיש את אחד העקרונות האוניברסאליים ביותר בתורת התרגום, ההכרח בשליטה מוכחת הן בשפת המקור והן בשפת המטרה: "וחכמי כל אומה הסכימו כי אין להעתיק ספר עד ידע (המעתיק) ג' דברים: סוד הלשון אשר יעתיק מגבוליה, וסוד הלשון אשר הוא מעתיק אליה, וסוד החוכמה אשר הוא מפרש מיליה".

ואכן, כדבריו של פגיס, הצליח אלחריזי "להריק מכלי אל כלי את רוב התחבולות הריטוריות ונאלץ לוותר רק על מקצתן שאין להן מקבילות בעברית" [פגיס 1976, עמ' 203 ] . סגנונו קולח, ובעברית מצוחצחת ומהוקצעת הוא מצליח לתת ביטוי למרבית להטוטי הלשון של אלחרירי, כמו למשל, חיבור איגרת שקריאתה אפשרית בשני כיוונים הפוכים, או כתיבת שיר מקוטע, שלמרות השמטת סופי בתיו, אין בו פגם מבחינת הצורה והתוכן. כך הוא מפליא לעשות במחברת השש עשרה, "מחברת האותיות המתהפכות", שעניינה חיבור ביטויים שניתן לקוראם מימין לשמאל ולהיפך:

"ויתחיל העומד לימיני / אשר היה השטן לשטני / ויאמר:

בחר בלב רחב.
ויען אחר ויאמר:
חון לדל נוח.
ויאמר האחר:
חֲבש לַכּל שבח.
ויען הרביעי ויאמר:
רצון הֱיֵה נוצר".

הדברים מיועדים לקהל יהודי משכיל וכדי להימנע מניכורו של הטקסט, הנטוע כצפוי בליבה של התרבות המוסלמית ושואב ממנה את חיותו, הוא ממיר את המובאות המרובות מן הקוראן ומן החדית' בפסוקים מן המקרא וממקורות יהודיים אחרים. תהליך העיברות חל בראש ובראשונה על שמות האישים הנזכרים במקמאות של אלחרירי : שמו של המגיד הופך בנוסח העברי לאיתיאל (על פי משלי, ל, א') ועל שמו נקראת היצירה בעברית.

אבו זיד, הגיבור הנווד רב התחבולות, הופך לחבר הקיני (על פי שופטים ד, יא), שמותיהם של אישים ערביים בעלי שם מומרים בשמותיהם של חכמי המקרא והוא הדין בשמות מקומות, הלקוחים אף הם מן התנ"ך ויוצרים אשליית נוף מקראי כמסגרת לעלילות השונות. עם זאת, אלחריזי אינו מהסס לשטוח בפני קוראיו את קשיי התרגום במקרים בהם הוא בלתי אפשרי. כך, דרך משל, הוא עושה במחברת העשרים ושש, "מחברת האיגרת החברברית", שעניינה צורת האותיות באלף-בית הערבי. ואלו דבריו:

"זאת האיגרת / סוגרת ומסוגרת / ואין ללשון הקודש שָמָהּ מ?בָא / ואין בא / כי אם אותיות ישמעאל שמונה ועשרים: על ארבע עשרה מהם נקודה / להיות הפרש בינה ובין העומדת לצידה / [ – – – / -] על כן נלאיתי להעתיק מלאכת זאת האיגרת על סודה / אבל אפרש עניינה / בשפת לשון הקודש ובניינה."

מן הראוי לציין, כי אלחריזי לא תירגם את כותרות המחברות כלשונן: במקור הערבי מרבית המקאמות נקראות על שם מקום התרחשותן ללא קשר לעלילה; אלחריזי – כפי הנראה מתוך שאיפתו לקרב את הקורא אל המסופר – העניק לכל מחברת כותרת המכוונת לנושא המרכזי, נוסח מחברת החולה, מחברת הזקן והעלם וכו'.

ספר תחכמוני
כאמור, השלים אלחריזי את "מחברות איתיאל" בהיותו עדיין בספרד ולדבריו, זמן קצר אחר כך החליט לחבר יצירה מקורית רבת היקף בלשון העברית, כמענה לאוסף המקאמות הערביות שאותו הפליא לתרגם. חיבור זה, ספר תחכמוני, פיסגת יצירתו של אלחריזי, נכתב, ככל הנראה, בהיותו בארצות המזרח.

פרוזה עברית מחורזת נכתבה בספרד זמן רב לפני אלחריזי. משה אבן עזרא חיבר, למשל, אגרות במליצות מחורזות. שלמה אבן צקבל, בן דורו של יהודה הלוי , חיבר את "נאום אשר בן יהודה", חיבור משעשע בחרוזים, שאלחריזי עצמו מזכירו במקאמה שעניינה השירה העברית בספרד.

בזמנו של אלחריזי חיבר יוסף אבן זבארה, רופא איש ברצלונה, את "ספר השעשועים", שהושלם לא יאוחר מ-1208. ליצירה עלילה רצופה המלכדת את הספר כולו ושתי דמויות מרכזיות, המחבר, המדבר בשם עצמו ועינן, ספק אדם ספק שד. עם זאת, בסגנונה ובתבניתה האחידה, אין היא עונה להגדרת המקאמה על פי המודל המזרחי. הוא הדין ביחס ל"מנחת יהודה שונא הנשים" ליהודה אבן שבתי, שחיבורה הושלם כנראה אף הוא ב-1208. זו יצירה הומוריסטית בפרוזה מחורזת שעניינה גנות הנשים, ואולם כקודמתה, אין היא מצייתת לכללי המקאמה המזרחית בהיותה גם היא מושתתת על סיפור אחד ארוך. מרביתם של משוררי ספרד הנוצרית הלכו בעקבות המודל האנדלוסי שבבסיסו סיפור אחד ארוך, מודל המבשר את ראשיתו של הרומן האירופי. אלחריזי לעומתם הוא המשורר היחיד הפועל על פי המודל המזרחי של המקאמה הערבית הקלאסית הבנוייה על קבצים של סיפורים קצרים ועצמאיים מבחינה עלילתית. כמאה שנים מאוחר יותר הלך בעקבותיו עמנואל הרומי באיטליה [הוס 1998].

אין בידינו מידע מדוייק על תאריך השלמת "תחכמוני". לאמיתו של דבר לא ברור אם אכן הביא אלחריזי את הספר לידי סיום. ידוע בבירור – על סמך מידע המופיע במחברת העשרים ושמונה (ראה בשער המסעות) – כי ביקורו בירושלים נערך בשנת 1218 (תתקע"ח) ועוד ידוע כי נפטר בשנת 1225. המחברת החמישית נכתבה בשנת 1220. אלחריזי כותב שם: "וְזֶה כְאֶלֶף וּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים שָׁנִים גֹּרַשְׁנוּ כְּצִפּוֹר מִקֵּן" וכך הוא מציין את התאריך.

ועוד ברור, כי הוא הקדיש את ספרו לנדיבים שונים : בהקדמת המחבר (מדור א') הוא מציין את שמואל אבן אלברקולי מן העיר ואסט בעיראק ואת שני אחיו ומרבה בשבחיהם, ואילו על פי השער הראשון ש ,ל הספרהיצירה מוקדשת ליאשיה בן ישי איש דמשק. ועוד בידינו הקדשות לשמואל בן ניסים מארם צובא ולשמריה בן דוד מתימן. נדיב נוסף עולה מתוך הקדמה ערבית לספר. נראה, כי אלחריזי חיפש בנדודיו נדיבים שייאותו לתמוך בו ולא היסס לחזור ולהקדיש להם את ספרו, בשלמותו או חלקים נבחרים ממנו. להערכתו של שירמן, העובדה שהספר עדיין לא היה נפוץ ומוכר ברבים הקלה עליו במניפולציות אלו .

על כוונתו לחבר יצירה מקורית לאחר השלמת "מחברות איתיאל" הוא מצהיר בדברי ההקדמה. שם הוא אומר כי יצא למסע למזרח עם השלמת מלאכת תרגום אלחרירי מתוך נחישות לעשות למען העברית : "כרם זרים לנטור מהרתי / וכרמי שלי לא נטרתי / ועל כן חיברתי הספר הזה במליצות חדשות / מלשון הקודש קדושות". הטיעון מתורגם על ידו לסיפור אליגורי : נערה הנקרית לפניו משקה אותו מצוף שפתיה ומזדהה לפניו כלשון הקודש. את ייעודו הוא רואה כמי שאמור להראות לעם ישראל את כוחה של העברית ועל כן החליט לחבר יצירה מקורית שאינה נופלת ביופיה מזו של אלחרירי. גם במחברת הראשונה טיעונו זהה, גם אם הוא מופיע בלבוש שונה. הפעם נער עברי מעלה את הטענה כי הערבית עולה ביופיה על העברית ואילו המחבר נחלץ להגנתה.

דברים ברורים ביותר הוא אומר דוקא בהקדמה הערבית לספר, שפורסמה לראשונה על ידי הפרופ' בלאו: " והנה ראיתי את רוב העדה הישראלית אשר בארצות המזרח האלה ריקים מן הלשון העברית וערומים ממלבושיה החינניים…..הרוב מהן אינו מצרף את אותיות הלשון, ואם הוא מצרפן, אינו מבינן ואינו מכירן". באמצעות יצירתו הוא שואף למשוך את לב הקוראים ולשקם את מעמדה הנחלש והולך של השפה העברית.

על מקוריות יצירתו עומד אלחריזי בבירור בהקדמה העברית דווקא, שם הוא אומר:"דבר מספר הישמעאלי לא לקחתי / לבד אם שכחתי." האמנם כיוון אך ורק לאלחרירי ? נראה שאכן כן. הספר כולל לפחות תשעה שערים הניזונים ישירות ממחברותיו של אלה'מדאני ועוד ניכרים בו עקבותיהן של מקאמות ערביות אחרות. נראה, שגם במובן זה אלחריזי מייצג את טעם הזמן, שהתיר ליוצריו שאילת תכנים ומוטיבים ספרותיים ובלבד שעיצובם הלשוני יהא בו מן החידוש. העתקת הרעיונות משפה לשפה ועיבודם המחודש אין בו משום חיקוי הראוי לגנאי אלא משום עשייה המפארת את בעליה.

ה ספרכולו כולל כאמור חמישים מחברות. להוציא המחברת האחרונה המעמידה אסופה של שירים שברובם אינם שזורים במחברות האחרות, כל ארבעים ותשע המקאמות מצייתות לסגנון הערבי הקלאסי, הווה אומר: פרוזהמחורזת מעוטרת בשירים שקולים על פי המקובל בשירת החול. כל מחברת מעמידה יחידה תימאטית עצמאית הניתנת ללא כל סייג לעיון ולקריאה עצמאית וללא כל תלות ביחידות האחרות. הגיוון בנושאים הוא רב פנים : סיפורי מסע אוטוביוגרפיים, קטעי שעשוע וסטירה חברתית, שעשועי לשון וכתיבה, דברי מוסר וחוכמה, ענייני שירה ומליצה, תולדות השירה העברית וכפי שאלחריזי עצמו אומר בהקדמה העברית לספר : "וּבוֹ יִמְצָא כָּל שׁוֹאֵל מִשְׁאָלוֹ / וְיַשִּׂיג מִתַּאֲוָתוֹ דֵּי מַחֲסוֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לו"ֹ.

בנוסף לתבנית הפרוזודית האחידה, גם הסיטואציה הנארטיבית ושני הגיבורים המרכזיים הנוטלים חלק בכל אחת מן המחברות, מעניקים ליצירה- למרות האקלקטיות התימאטית שלה- מידה לא קטנה של קוהרנטיות על פי המודל של אלחרירי. הגיבור הנווד, נוכל רב תעלולים המסתבך בהרפתקאות שונות ומשונות ומשנה צורתו ממחברת למחברת, נקרא, ממש כמו ב"מחברות איתיאל", חבר הקיני. המגיד, הוא הוא המספר, קרוי ביצירה העברית המקורית הימן האזרחי, ובצדק מעיר פליישר ששינוי השם נועד להדגשת השוני בין המחברים [שירמן 1997, עמ' 193] . חלוקת התפקידים בין השניים והאיזון בין תפקידיהם בעלילות השונות אינם קבועים. יש והמגיד אינו אלא בחינת עד, המספק בשאלותיו את העילה לתחילת המעשה שכולו פרי מעלליו של חבר הקיני; יש והוא נוטל חלק מה בגוף האירועים, ובמחברת אחת – בשבח פירות אילני הגן – שתובא בשער היין, החשק והגן – הוא מתפקד לבדו, ללא זכר לחבר הקיני. ברוב המקרים תפקידו של המספר כפול: העלאת הנושא המרכזי של המחברת בפתיחה וניסוח הסיום.

מובן מאליו שברוב המחברות חבר הקיני הוא הוא הגיבור הראשי המחליף תפקידים וצורה. הסיטואציה הנאראטיבית השכיחה היא של התכנסות רבת משתתפים כשבתווך ניצב חבר הקיני, הכובש בדבריו בנקל את קשב הקהל וחושף את זהותו, במתכוון או באקראי, רק לקראת הסיום. י שוהעלילה נפתחת עם בואו של המגיד הנשבה בקסמי דבריו חוצבי הלהבות של חֶבֶר, יש וחבר מצוי בין קהל המתאספים ומתערב במהלך הדברים רק לאחר קשב מה, יש והוא נעלם וחוזר ומגיח מחדש במפתיע, יש והוא משנה צורה לא רק ממחברת למחברת אלא אפילו באמצעו של סיפור.

טשטוש הגבולות בין הגיבור ובין המגיד אופייני למחברות שעניינן מסעותיו של אלחריזי במזרח, עד כדי כך שבתיאור המסע לקבר עזרא, במחברת שלושים וחמש, המגיד הופך לדובר הראשי כביכול ללא משים. אנו נדגים לפחות חלק מן התחבולות הנאראטיביות הללו באמצעות המקאמות המובאות בספר. על קסמו של סגנון השיבוץ במקאמה העברית כבר עמד נתן אלתרמן בשירו "מחברות עמנואל" (עיר היונה, עמ' 263), בו דוברות המחברות בשם עצמן. הדברים יפים אף לאמנות השירה של יהודה אלחריזי, מורו ורבו של עמנואל הרומי.

תוכן הספר:

הקדמה כללית מאת ישראל לוין
יהודה אלחריזי - האיש ויצירתו מאת מאשה יצחקי
מדור א: תחכמוני
בשם האדם המלמד אדם דעת
מדור ב: על אמנות השירה ותולדותיה
שער שלישי - המודיע תקף השיר ומהללו ושמות המשוררים איש איש / על דגלו
מדור ג: עשועי לשון ושירה
שער חמישי - בשבח י"ב משוררים / אשר כל אחד על חדש ירים אחד קולו
שער שלשים ושלשה - בשירים על אלפ"א בית"א יקרים / מהררי שכל גזורים
מדור ד: דברי התנצחות וויכוח
שער שלשה עשר - וכוח הנפש עם הגוף והשכל מי / משלשתם הנוכל
שער ארבעים - העט והחרב ומחלקותם מי יותר נצרך לאישים / ולמלחמתם
מדור ה: שער המסעות
שער עשרים ושמונה- בשבחי ציון וירושלים ובקשה רומה תעלה לשמים
שער ארבעים ושבעה - בשבח כל מדינה / זאת אומרת אני אעבר ראשונה
מדור ו: הומור וסטירה
שער ששי - בענין זווג אשה כעורה / חשך משחור תארה
שער שלשים - הרופא האורח ומיני תרופותיו ברחובות צורח
מדור ז: על נפלאות היין וקסמי הגן
שער עשרים ושבעה - בשבח היין ותועלותיו והמקרים אשר יקרו לשותיו /
שער ארבעים ותשעה - בשבח פרות אילני הגן
מדור ח: מבחר מכתמים מתוך ספר הענק
מילון מונחים
מפתח המשקלים
לקריאה נוספת
כותרות המקאמות לפי סדר אלף בית
התחלות השירים לפי סדר אלף בית :