רוץ ילד,רוץ
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רוץ ילד,רוץ
מכר
מאות
עותקים
רוץ ילד,רוץ
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רוץ ילד,רוץ

4.9 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורי אורלב נולד בוורשה, פולין, בשנת 1931. במלחמת העולם השנייה נשלח אביו לחזית, ואורלב חי עם אמו ואחיו הצעיר בגטו ורשה. אמו נהרגה בגטו, והילדים נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. לאחר המלחמה עלה אורלב לארץ עם אחיו, ואומץ על ידי קיבוץ גניגר. אביו אותר ועלה לארץ בשנת 1954. אורלב כתב בעיקר ספרות ילדים ונוער, אך גם עסק בתרגום מפולנית. הוא זכה בפרסים רבים על יצירתו, בהם פרס אנדרסן לספרות ילדים ונוער (1996), פרס זאב לספרות ילדים ונוער (תשל"ח, 1978) ופרס ביאליק לספרות יפה בקטגוריית ספרות הילדים לשנת 2006. הידועים שבספריו עוסקים בילדותו בשואה ("האי ברחוב הציפורים") או בשנותיו הראשונות בארץ ("רחוקי משפחה"), והם מציגים את הדברים מנקודת מבט נגישה לילדים ולנוער. ספרים נוספים פרי עטו אשר יצאו בהוצאת כתר: "האיש מן הצד האחר", "הגברת עם המגבעת", "המשפחה הנודדת" , "משחק החול", "שירת הלווייתנים", "חולצת האריה", "רוץ ילד, רוץ", "קטנה גדולה", "הביתה מערבות השמש", "משגעת פילים". בשנת 2011 יצאה לאור מהדורה חגיגית במלאת שלושים שנה ל"האי ברחוב הציפורים".

תקציר

"הסיפור מבוסס על דברים ששמעתי מפיו של יורם פרידמן, שהיה בן חמש כשהגרמנים כבשו את פולין בפרוץ מלחמת העולם השנייה, והיה בן שמונה כשנשאר לבד בעולם בעיצומה של המלחמה... והרי כבר נאמר שלעתים המציאות עולה על כל דמיון." סיפור על ילד הנודד ביערות ובכפרים, נקלע להרפתקאות מדהימות ועושה את הלא ייאמן כדי לשרוד. בדרכו הוא פוגש ילדים ומבוגרים שחלקם מגלים כלפיו נדיבות רבה וחמלה, וחלקם - רוע לב ואכזריות יוצאי דופן. הטוב והרע שבאדם באים לידי ביטוי בספר זה בעוצמה נדירה. אורי אורלב הוא מחבר "האי ברחוב הציפורים" וספרים אהובים רבים אחרים. ספריו תורגמו לעשרים וחמש שפות וזכו בפרסים רבים. הוא הסופר הישראלי הראשון שזכה בפרס אנדרסן הבינלאומי (לשנת 1996).

פרק ראשון

האוכל והחופש
*
לא באה כל תשובה


היתה שעת בוקר מוקדמת. הרחובות היו עדיין ריקים מאדם. דָוִד אחז בידו של אחיו הקטן ואמר:
"בוא, שְרוּלִיק, נצא לצד הפולני."
"איך?"
"כמו המבריחים. ראיתי, יש להם פִּרצה בחומה מאחורי הבית ממול."
שְׂרוּלִיק היה נפעם. לא תמיד הסכים עם אחיו שהיה קרוב לו בגיל, אך הפעם ההצעה עוררה בו התרגשות.
"מה יש בצד הפולני?"
"חופש ואוכל," אמר אחיו.
שְׂרוּלִיק ידע מה זה אוכל, אבל מה זה חופש?
"מה זה חופש?" שאל.
"שאין חומה ואפשר ללכת וללכת וללכת ושום דבר לא עוצר אותך בשום מקום," השיב דוד. "החברים שלי," אמר, "מחכים ליד המשמר וכשיש שם גרמני טוב הם רצים לצד הפולני."
"אתה כבר רצת לצד השני?" שאל שְׂרוּלִיק.
"עוד לא. אבל הפִּרצה הזאת זה משהו יותר טוב."
"איך מקבלים אוכל בצד השני?" המשיך שְׂרוּליק לשאול. "מבקשים נדבות וקונים במכולת. ובמכולת יש הכול, כמו אצל גברת סְטַנְיָאק בבְּלוֹנְיֶה לפני המלחמה."
"גם סוכריות?"
"גם סוכריות."
שְׂרוּליק היה ילד אדמוני מנומש, בעל עיני תכלת וחיוך שובה לב. עוד כשהיו בבית, אחרי שהגרמנים כבשו את פולין והמצוקה הכלכלית הלכה וגברה, היה שׂרוּליק מנצל את חיוכו ומקבל מפעם לפעם, בסודי סודות, כמה גרושים מאבא לקנות סוכריות במכולת של גברת סְטַנְיָאק. עכשיו לא היו לאבא אפילו הגרושים הבודדים לתת לבנו הקטן.
"טוב," אמר שׂרוּליק, "בוא."
"אבל..." אמר אחיו, "צריך להיזהר מפרחחים."
"מה הם עושים?"
"מרביצים."
"חזק?"
"חזק מאוד. בכל זאת אתה רוצה לבוא?"
"כן," אמר שׂרוּליק ללא היסוס.
הם יצאו דרך הפִּרצה וראו שני צעירים פולנים מתבוננים בהם בחיוך.
"בוא נחזור," אמר דוד.
שׂרוּליק הצטער מאוד. לא רק בגלל הסוכריות. הוא הצטער בעיקר בגלל הדבר השני הזה, שאפשר ללכת וללכת, כמו פעם כשהיו הולכים בשדות, כשעוד גרו בבית, בעיירתם הקטנה.
אחרי שדָוִד סיפר להורים על הפִּרצה הם החליטו לברוח מהגטו ולחזור לבְּלוֹנְיֶה. אולי מישהו מהפולנים שהיו מיודדים אִתם בעיירה יסכים להחביא אותם. כבר עברו שנה וחצי מאז גורשו מעיירתם, שנה וחצי של ייסורים, וכל דבר נראה טוב יותר מהמוות האיטי ברעב כאן, בגטו וַרְשָה. הוחלט שבהתחלה יֵצאו ההורים עם שׂרוּליק הקטן. ואם יצליחו, יצטרפו אליהם שני האחים והאחות. איך הם יֵדעו שההורים הצליחו? הם ישלחו להם גלוית דואר. יהיה כתוב שם: "כבר מזמן לא שמענו מכם. תכתבו לנו מה שלומכם. יָאצֶק." מי זה יאצֶק? סתם שם פולני, אמר האב. ואם לא נקבל גלויה? תצאו בכל מקרה ותלכו לבְּלוֹנְיֶה.
שרוליק זכר היטב את העיירה. הם גרו כולם בבית של חדר אחד גדול, אבא ואמא, דוֹד, סבא וחמישה ילדים. הדוד ופַייגֶה, אחותם הגדולה, ברחו עם פרוץ המלחמה לרוסיה. סבא נלקח יום אחד לבית חולים ולא שב.
דָוִד הביא את הוריו ואת שרוליק אל הפרצה. הם נפרדו מדָוד ושלושתם יצאו ל"צד השני". השמש כבר היתה גבוה בשמים. הם הלכו ברחובותיה של וַרְשָה, והכול נראה כאילו שׂורר שלום בעולם. ההרגשה הזאת נפגמה רק בגלל הגרמנים שנראו ברחוב מפעם לפעם.
"לא למהר," אמר האב, "כאילו אנחנו סתם מטיילים. לא להסתכל על הגרמנים. לא להסתכל על השוטרים. כאילו אנחנו רגילים לטייל כאן כל יום."
שרוליק לא יכול היה להתאפק. הוא הסתכל על הכול, על חלונות הראווה, על אימהות מהודרות עם עגלות של תינוקות, על מכוניות, על חשמליות ועל כרכרות רתומות לסוס או לזוג סוסים. הוא הסתכל גם על הגרמנים וגם על השוטרים. הוריו לא הסתכלו על שום דבר וכל הדרך עצרו בעצמם, לא לרוץ, לא לברוח, רק סתם ללכת לטייל עם ילד קטן ביניהם. עד שהגיעו אל מחוץ לעיר.
עכשיו התמלא לבו של שרוליק שמחה גדולה. הוא חייך אל השדות הירוקים, אל הפרחים בצִדֵי הכביש, אל הפרות והסוסים הרועים באחו, אל השמים הכחולים, הגדולים, התלויים עד האופק ואל היער שהסתמן כמו קו דק ושחור מרחוק. הכול היה כמו פעם, כאילו בכלל לא היתה מלחמה. פתאום באו ממול שלושה רוכבי אופנועים גרמנים. האב קפץ לתעלה בצד הכביש. האם התגלגלה עם בנה לצד השני. הגרמנים לא מצאו את האב. הם מצאו את האם ואת הילד. הם הכניסו אותם לסירת האופנוע והביאו אותם לגֶסְטַפּוֹ. שם הכו את האם בפַרגוֹל. אחר כך החזירו אותה ואת הילד לגטו והאם נפלה למשכב.
האב לא חזר.
רק כעבור שבועיים חזרה האם לאֵיתָנה והיה בה די כוח לקחת את שרוליק ולצאת לחפש אוכל במכלי האשפה הגדולים. האם פתחה את המכסה העליון והרימה את שרוליק כדי לעזור לו להיכנס פנימה, למרות שכבר אמר לה פעמים רבות שהוא יכול לטפס בעצמו. הוא הראה לה איך הוא רץ, קופץ בתנופה ועולה, נאחז בשולי המכל ובגלגול הוא כבר בפנים. הוא הצליח במיוחד במכלים הבנויים לבֵנים. קצת יותר קשה היה לו לטפס על אלה העשויים ממתכת.
"אתה מתלכלך פחות כשאני מכניסה אותך," אמרה לו האם. "אמא, מה זה כבר משנה," השיב שרוליק.
אולי היא בכל זאת צודקת, חשב.
שרוליק התרכז עכשיו במשימה שלו. הוא נבר בשתי ידיו, ומפעם לפעם נעזר במקל או בשבר של קרש. הוא חיפש קליפות תפוחי אדמה, קליפות גזר או סלק, קליפות תפוחי עץ ושאריות מזון אחרות, ולפעמים מצא גם לחם ישן, יבש ומעופש. כל מה שמצא השליך לסל נצרים, וכשזה התמלא היה מוסר אותו לאמו, שהמתינה ליד המכל.
מכל הדברים שאסף היתה האם מבררת, מנקה ומבשלת מעט אוכל למשפחתה. אמנם ההורים קיבלו תלושי מזון, אבל מה שקיבלו תמורתם היה מועט כל כך, שמי שהסתפק רק בו היה גווע ברעב. בחודשי החורף קר וקשה היה לו לחפור באשפה. ידיו קפאו. עד שיום אחד מצא כפפות צמר קרועות ואמו תיקנה לו אותן.
עכשיו כבר היה שרוליק בן שמונה והיום היה יום חם בסוף חודש יוני. בקיץ היה קל יותר לחפור, אבל בקיץ היה הסירחון הרבה יותר גדול והזבובים הציקו לו. הזבובים לא הפסיקו לזמזם סביב ראשו. לשווא אמר להם שאין להם מה לחפש על הפנים שלו ושכדאי להם יותר לחפש באשפה. רק כשהיה מוצא משהו מצחין במיוחד והיה מניח אותו בצד, הם היו שומעים בקולו ומתרכזים שם. גם הזבובים הרגילים וגם אלה עם הבטן הירוקה, המבריקה. "הזבובים של המתים," כפי שנהג לומר לו דוד אחיו. אבל הפעם לא היה שם שום דבר מצחין במיוחד ודברי השכנוע לא הרחיקו ממנו את הזבובים.
"אמא?" קרא כדי למסור לאמו את הסל שהתמלא בינתיים. לא באה כל תשובה וגם ידה של האם לא הופיעה כדי לקחת ממנו את הסל. הוא התרומם והציץ החוצה. חבורת ילדים שיחקה כדורגל לרגלי חומת הגטו שקטעה את הרחוב. הוא קפץ למטה, רץ סביב המכל והמשיך לרוץ לאורך הרחוב בוחן את העוברים והשבים. אישה שישבה מכורבלת על מדרגה של חנות נראתה לו מרחוק דומה לאמו. לא, זאת לא היתה אמו. הוא חזר אל מכל האשפה — אולי היא חזרה. מישהו רוקן דלי אשפה פנימה, אך אמו לא היתה שם. היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
שרוליק עמד פוכר אצבעות, בדיוק כמו שעשתה אמו ברגעי ייאוש וחרדה. הוא לא ידע את הדרך הביתה. הוא בהה סביבו במבט לא ממוקד. שום דבר לא השתנה. הבתים והחלונות משני צדי הרחוב הביטו עליו מלמעלה כמקודם. אנשים רבים המשיכו לעבור בחופזה ברחוב הסמוך כמקודם. החבורה הקטנה של הילדים עדיין שיחקה בשטח הריק לרגלי החומה. וגם הוא, שרוליק, כאילו נשאר אותו ילד עצמו, אך רק למראית עין. חלל נפער בלבו, הלך והתרחב והפך לתהום. ברגע האחרון ממש התעשת שרוליק ורץ לשחק עם הילדים.

אורי אורלב נולד בוורשה, פולין, בשנת 1931. במלחמת העולם השנייה נשלח אביו לחזית, ואורלב חי עם אמו ואחיו הצעיר בגטו ורשה. אמו נהרגה בגטו, והילדים נשלחו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. לאחר המלחמה עלה אורלב לארץ עם אחיו, ואומץ על ידי קיבוץ גניגר. אביו אותר ועלה לארץ בשנת 1954. אורלב כתב בעיקר ספרות ילדים ונוער, אך גם עסק בתרגום מפולנית. הוא זכה בפרסים רבים על יצירתו, בהם פרס אנדרסן לספרות ילדים ונוער (1996), פרס זאב לספרות ילדים ונוער (תשל"ח, 1978) ופרס ביאליק לספרות יפה בקטגוריית ספרות הילדים לשנת 2006. הידועים שבספריו עוסקים בילדותו בשואה ("האי ברחוב הציפורים") או בשנותיו הראשונות בארץ ("רחוקי משפחה"), והם מציגים את הדברים מנקודת מבט נגישה לילדים ולנוער. ספרים נוספים פרי עטו אשר יצאו בהוצאת כתר: "האיש מן הצד האחר", "הגברת עם המגבעת", "המשפחה הנודדת" , "משחק החול", "שירת הלווייתנים", "חולצת האריה", "רוץ ילד, רוץ", "קטנה גדולה", "הביתה מערבות השמש", "משגעת פילים". בשנת 2011 יצאה לאור מהדורה חגיגית במלאת שלושים שנה ל"האי ברחוב הציפורים".

עוד על הספר

רוץ ילד,רוץ אורי אורלב

האוכל והחופש
*
לא באה כל תשובה


היתה שעת בוקר מוקדמת. הרחובות היו עדיין ריקים מאדם. דָוִד אחז בידו של אחיו הקטן ואמר:
"בוא, שְרוּלִיק, נצא לצד הפולני."
"איך?"
"כמו המבריחים. ראיתי, יש להם פִּרצה בחומה מאחורי הבית ממול."
שְׂרוּלִיק היה נפעם. לא תמיד הסכים עם אחיו שהיה קרוב לו בגיל, אך הפעם ההצעה עוררה בו התרגשות.
"מה יש בצד הפולני?"
"חופש ואוכל," אמר אחיו.
שְׂרוּלִיק ידע מה זה אוכל, אבל מה זה חופש?
"מה זה חופש?" שאל.
"שאין חומה ואפשר ללכת וללכת וללכת ושום דבר לא עוצר אותך בשום מקום," השיב דוד. "החברים שלי," אמר, "מחכים ליד המשמר וכשיש שם גרמני טוב הם רצים לצד הפולני."
"אתה כבר רצת לצד השני?" שאל שְׂרוּלִיק.
"עוד לא. אבל הפִּרצה הזאת זה משהו יותר טוב."
"איך מקבלים אוכל בצד השני?" המשיך שְׂרוּליק לשאול. "מבקשים נדבות וקונים במכולת. ובמכולת יש הכול, כמו אצל גברת סְטַנְיָאק בבְּלוֹנְיֶה לפני המלחמה."
"גם סוכריות?"
"גם סוכריות."
שְׂרוּליק היה ילד אדמוני מנומש, בעל עיני תכלת וחיוך שובה לב. עוד כשהיו בבית, אחרי שהגרמנים כבשו את פולין והמצוקה הכלכלית הלכה וגברה, היה שׂרוּליק מנצל את חיוכו ומקבל מפעם לפעם, בסודי סודות, כמה גרושים מאבא לקנות סוכריות במכולת של גברת סְטַנְיָאק. עכשיו לא היו לאבא אפילו הגרושים הבודדים לתת לבנו הקטן.
"טוב," אמר שׂרוּליק, "בוא."
"אבל..." אמר אחיו, "צריך להיזהר מפרחחים."
"מה הם עושים?"
"מרביצים."
"חזק?"
"חזק מאוד. בכל זאת אתה רוצה לבוא?"
"כן," אמר שׂרוּליק ללא היסוס.
הם יצאו דרך הפִּרצה וראו שני צעירים פולנים מתבוננים בהם בחיוך.
"בוא נחזור," אמר דוד.
שׂרוּליק הצטער מאוד. לא רק בגלל הסוכריות. הוא הצטער בעיקר בגלל הדבר השני הזה, שאפשר ללכת וללכת, כמו פעם כשהיו הולכים בשדות, כשעוד גרו בבית, בעיירתם הקטנה.
אחרי שדָוִד סיפר להורים על הפִּרצה הם החליטו לברוח מהגטו ולחזור לבְּלוֹנְיֶה. אולי מישהו מהפולנים שהיו מיודדים אִתם בעיירה יסכים להחביא אותם. כבר עברו שנה וחצי מאז גורשו מעיירתם, שנה וחצי של ייסורים, וכל דבר נראה טוב יותר מהמוות האיטי ברעב כאן, בגטו וַרְשָה. הוחלט שבהתחלה יֵצאו ההורים עם שׂרוּליק הקטן. ואם יצליחו, יצטרפו אליהם שני האחים והאחות. איך הם יֵדעו שההורים הצליחו? הם ישלחו להם גלוית דואר. יהיה כתוב שם: "כבר מזמן לא שמענו מכם. תכתבו לנו מה שלומכם. יָאצֶק." מי זה יאצֶק? סתם שם פולני, אמר האב. ואם לא נקבל גלויה? תצאו בכל מקרה ותלכו לבְּלוֹנְיֶה.
שרוליק זכר היטב את העיירה. הם גרו כולם בבית של חדר אחד גדול, אבא ואמא, דוֹד, סבא וחמישה ילדים. הדוד ופַייגֶה, אחותם הגדולה, ברחו עם פרוץ המלחמה לרוסיה. סבא נלקח יום אחד לבית חולים ולא שב.
דָוִד הביא את הוריו ואת שרוליק אל הפרצה. הם נפרדו מדָוד ושלושתם יצאו ל"צד השני". השמש כבר היתה גבוה בשמים. הם הלכו ברחובותיה של וַרְשָה, והכול נראה כאילו שׂורר שלום בעולם. ההרגשה הזאת נפגמה רק בגלל הגרמנים שנראו ברחוב מפעם לפעם.
"לא למהר," אמר האב, "כאילו אנחנו סתם מטיילים. לא להסתכל על הגרמנים. לא להסתכל על השוטרים. כאילו אנחנו רגילים לטייל כאן כל יום."
שרוליק לא יכול היה להתאפק. הוא הסתכל על הכול, על חלונות הראווה, על אימהות מהודרות עם עגלות של תינוקות, על מכוניות, על חשמליות ועל כרכרות רתומות לסוס או לזוג סוסים. הוא הסתכל גם על הגרמנים וגם על השוטרים. הוריו לא הסתכלו על שום דבר וכל הדרך עצרו בעצמם, לא לרוץ, לא לברוח, רק סתם ללכת לטייל עם ילד קטן ביניהם. עד שהגיעו אל מחוץ לעיר.
עכשיו התמלא לבו של שרוליק שמחה גדולה. הוא חייך אל השדות הירוקים, אל הפרחים בצִדֵי הכביש, אל הפרות והסוסים הרועים באחו, אל השמים הכחולים, הגדולים, התלויים עד האופק ואל היער שהסתמן כמו קו דק ושחור מרחוק. הכול היה כמו פעם, כאילו בכלל לא היתה מלחמה. פתאום באו ממול שלושה רוכבי אופנועים גרמנים. האב קפץ לתעלה בצד הכביש. האם התגלגלה עם בנה לצד השני. הגרמנים לא מצאו את האב. הם מצאו את האם ואת הילד. הם הכניסו אותם לסירת האופנוע והביאו אותם לגֶסְטַפּוֹ. שם הכו את האם בפַרגוֹל. אחר כך החזירו אותה ואת הילד לגטו והאם נפלה למשכב.
האב לא חזר.
רק כעבור שבועיים חזרה האם לאֵיתָנה והיה בה די כוח לקחת את שרוליק ולצאת לחפש אוכל במכלי האשפה הגדולים. האם פתחה את המכסה העליון והרימה את שרוליק כדי לעזור לו להיכנס פנימה, למרות שכבר אמר לה פעמים רבות שהוא יכול לטפס בעצמו. הוא הראה לה איך הוא רץ, קופץ בתנופה ועולה, נאחז בשולי המכל ובגלגול הוא כבר בפנים. הוא הצליח במיוחד במכלים הבנויים לבֵנים. קצת יותר קשה היה לו לטפס על אלה העשויים ממתכת.
"אתה מתלכלך פחות כשאני מכניסה אותך," אמרה לו האם. "אמא, מה זה כבר משנה," השיב שרוליק.
אולי היא בכל זאת צודקת, חשב.
שרוליק התרכז עכשיו במשימה שלו. הוא נבר בשתי ידיו, ומפעם לפעם נעזר במקל או בשבר של קרש. הוא חיפש קליפות תפוחי אדמה, קליפות גזר או סלק, קליפות תפוחי עץ ושאריות מזון אחרות, ולפעמים מצא גם לחם ישן, יבש ומעופש. כל מה שמצא השליך לסל נצרים, וכשזה התמלא היה מוסר אותו לאמו, שהמתינה ליד המכל.
מכל הדברים שאסף היתה האם מבררת, מנקה ומבשלת מעט אוכל למשפחתה. אמנם ההורים קיבלו תלושי מזון, אבל מה שקיבלו תמורתם היה מועט כל כך, שמי שהסתפק רק בו היה גווע ברעב. בחודשי החורף קר וקשה היה לו לחפור באשפה. ידיו קפאו. עד שיום אחד מצא כפפות צמר קרועות ואמו תיקנה לו אותן.
עכשיו כבר היה שרוליק בן שמונה והיום היה יום חם בסוף חודש יוני. בקיץ היה קל יותר לחפור, אבל בקיץ היה הסירחון הרבה יותר גדול והזבובים הציקו לו. הזבובים לא הפסיקו לזמזם סביב ראשו. לשווא אמר להם שאין להם מה לחפש על הפנים שלו ושכדאי להם יותר לחפש באשפה. רק כשהיה מוצא משהו מצחין במיוחד והיה מניח אותו בצד, הם היו שומעים בקולו ומתרכזים שם. גם הזבובים הרגילים וגם אלה עם הבטן הירוקה, המבריקה. "הזבובים של המתים," כפי שנהג לומר לו דוד אחיו. אבל הפעם לא היה שם שום דבר מצחין במיוחד ודברי השכנוע לא הרחיקו ממנו את הזבובים.
"אמא?" קרא כדי למסור לאמו את הסל שהתמלא בינתיים. לא באה כל תשובה וגם ידה של האם לא הופיעה כדי לקחת ממנו את הסל. הוא התרומם והציץ החוצה. חבורת ילדים שיחקה כדורגל לרגלי חומת הגטו שקטעה את הרחוב. הוא קפץ למטה, רץ סביב המכל והמשיך לרוץ לאורך הרחוב בוחן את העוברים והשבים. אישה שישבה מכורבלת על מדרגה של חנות נראתה לו מרחוק דומה לאמו. לא, זאת לא היתה אמו. הוא חזר אל מכל האשפה — אולי היא חזרה. מישהו רוקן דלי אשפה פנימה, אך אמו לא היתה שם. היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.
שרוליק עמד פוכר אצבעות, בדיוק כמו שעשתה אמו ברגעי ייאוש וחרדה. הוא לא ידע את הדרך הביתה. הוא בהה סביבו במבט לא ממוקד. שום דבר לא השתנה. הבתים והחלונות משני צדי הרחוב הביטו עליו מלמעלה כמקודם. אנשים רבים המשיכו לעבור בחופזה ברחוב הסמוך כמקודם. החבורה הקטנה של הילדים עדיין שיחקה בשטח הריק לרגלי החומה. וגם הוא, שרוליק, כאילו נשאר אותו ילד עצמו, אך רק למראית עין. חלל נפער בלבו, הלך והתרחב והפך לתהום. ברגע האחרון ממש התעשת שרוליק ורץ לשחק עם הילדים.