סוכנת חשאית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוכנת חשאית
מכר
מאות
עותקים
סוכנת חשאית
מכר
מאות
עותקים

סוכנת חשאית

4.3 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

סוכנת חשאית הוא סיפור חייה של אמריליס פוקס, שבגיל 21 בלבד גויסה ל-CIA והפכה לסוכנת שטח. היא חושפת חלק משיטות העבודה של ארגון הביון החזק בעולם ומגלה פרטי מבצעים מסווגים ומרתקים, וגם את ההשפעה שיש לחיים ששולטים בהם סודיות ושקרים על הנפש.

לאחר פיגועי 11 בספטמבר, ולאחר שידידה העיתונאי דניאל פרל נחטף ונרצח בפקיסטן, אמריליס פוקס מחליטה להיענות להזמנת ה-CIA להצטרף לשורותיו. היא נשלחת לקורס השטח של ה-CIA, תוכנית ההכשרה המבצעית היוקרתית ביותר בעולם, ובסופו היא נבחרת לאחד התפקידים הקשים בארגון: לשרת כסוכנת בכיסוי לא רשמי – סוכנת שעובדת לבד בשטח, ללא חיפוי של משלחת דיפלומטית ותחת זהות בדויה. במסווה של סוחרת אמנות שבטית, פוקס נודדת ברחבי העולם ויוצרת קשרים עם שורה של אנשים מסוכנים במטרה למנוע מנשק אטומי, כימי וביולוגי ליפול לידיהם של ארגוני טרור.

מוּנעת מתחושת שליחות עמוקה, פוקס ממשיכה בתפקידה המסוכן גם אחרי הולדת בתה. היא מבצעת מסלולים לגילוי עיקוב עם התינוקת צמודה במנשא אל חזהּ, רושמת סיכומי פגישות עם סוחרי נשק בעוד הילדה ישנה בידיה ותוחבת ניירות מסווגים לתיק החיתולים שלה. ובכל זאת, אחרי שנים של חיים בזהות בדויה, פוקס מתחילה לתהות אם זוהי הדרך הנכונה להגן על בתה ועל מולדתה.

פרק ראשון

1


בקיר הזכוכית אני רואה את האיש שעוקב אחריי. שמתי לב אליו לפני כמה פניות, כשהבחנתי שהוא מתקדם באותו הנתיב שלי בסמטאות הצרות והמפותלות של קראצ'י. ההשתקפויות שלנו מתמזגות בחלון הראווה של החייט. הוא גבוה ובעל פני סוס. כפות ידיו נפתחות ונסגרות בלכתו. "הביטחון שברעלה", נכתב בכרזה שמתחתיה צועדות נשים בבורקות ובחיג'אבים.

מולי אני רואה את האוטובוס שתכננתי לעלות עליו בא ונוסע, מכוסה בפרץ של צבעים ודוגמאות. כל סנטימטר מרובע בו צבוע בצורות ומערבולות ססגוניות, סבוכות ומפותלות, כמו במה נעה בתהלוכת מארדי גרא, מקדש דיזל שנועד לענג את העין. הוא נראה כמו יצור חופשי שקורס תחת עול, דרקון שמשתרך לאיטו וכורע תחת כובד יופיו שלו והנוסעים הנתלים החוצה מתוך בטנו וגבו. האוטובוסים האלה הם הדבר האהוב עלי בפקיסטן. על רקע האבק והערפיח וצפירות הצופרים יש בהם משהו מקפיץ, כמו לגלות נשמה תאומה מאחורי פנים עמומים של אדם זר.

ההחמצה של האוטובוס הזה לא תעכב אותי הרבה. בעוד כמה דקות יבוא עוד אחד, בדרכו לרחוב מוחמד עלי ג'ינה. מוטב לא לתת למיסטר אֶד1 את הרושם שאני מנסה להתחמק ממנו. שום דבר לא מעורר חשד כמו הניסיון להתחמק ממעקב. זה מה שתמיד מצחיק אותי במבצעים של הסי־אַיי־אֵיי שרואים בסרטים. כל הפעלולים על הגגות והתמרונים עם האקדחים. בחיים האמיתיים, מרדף קצר אחד במרכז העיר ינפץ סופית את סיפור הכיסוי שלי. עדיף להרדים אותם ולנסוך בהם תחושה כוזבת של ביטחון. ללכת לאט כך שהם יוכלו לעמוד בקצב. לעצור ברמזורים צהובים בזמן נהיגה. לתת להם לבחון אותי בקלות כשאני מסתובבת כה וכה. במילים אחרות, לשעמם אותם למוות. ואז להתחמק, ולשמור את החלקים הג'יימס בונדיים לשלב שבו הם כבר שקעו בשינה שלווה.

אני רואה את מיסטר אֶד בוחן כלי בישול בדוכן בשוק בזמן שאנחנו מחכים. לא ברור לאיזה זן של עוקבים הוא שייך. הניחוש הראשון הוא בדרך כלל שירות הביטחון המקומי — אדם כלשהו שעוסק בסיכול ריגול מטעם הרשות הממשלתית בארץ המסוימת שאני נמצאת בה. אבל במקרה זה אני לא בטוחה. אנשי הביון בפקיסטן טובים במקצועם. צוותי המעקב שלהם מונים בדרך כלל שישה או שבעה אנשים, כך שהם יכלו עקרונית להחליף את האיש שעוקב אחריי אחת לכמה רחובות כדי למזער את הסיכוי שאבחין בהם. האיש הזה פועל כנראה לבד. ולא זו בלבד, אלא שיש בפניו משהו זר. למרות לבושו המסורתי, הקמיז הארוך והרפוי שמעל מכנסיו, הוא משדר משהו ממרכז אסיה. קזאחי אולי, או אוזבקי. סביר שהוא בודק מה מעשיי לקראת הפגישה מחר. אל־קאעידה גייסו לאחרונה מספר רב של פעילים ממרכז אסיה. בהחלט אופייני להם לשלוח עובדים חדשים למעקבים. זה מאפשר להם להעמיק את ההיכרות עם העיר, ועוזר למגייסים שלהם לבחון אותם בשעת פעולה.

אני רואה אותו מפלס את דרכו בין הדוכנים שניצבים לאורכו של בָּזאר ג'וֹדיה. הוא מרים חלק של קרבורטור והופך אותו כה וכה בידיו. משהו באופן שבו הוא בוחן את החלק מעורר בי חשד שאולי הוא משתייך לסוג שלישי — סוחר נשק שאפתן שיודע שאני עובדת עם יאקָבּ, הספָּק ההונגרי של כל הציוד הסובייטי. כמובן, תמיד ישנה האפשרות הרביעית המדהימה: הוא סתם תוקף פוטנציאלי שרואה אמריקאית בת עשרים ושמונה מסתובבת ברחובות זרים לבדה. אחרי הכול, אסור אף פעם לשכוח את התער של אוקאם. ההסבר הפשוט ביותר הוא בדרך כלל ההסבר הנכון.

לא משנה אם הוא פועל מטעם הממשלה או שהוא בריון, כל מעקב הוא עילה להפסקת מבצע. אין טעם להיפגש עם מקור או לקחת מסמכים שהושארו לך במקום כלשהו כשמישהו צופה בך. אפילו יצורים דוחים אבל בלתי־מזיקים יכולים להתגלות כמזיקים למדי כשהם חושבים שהם ראו משהו שמשתלם לדווח עליו. למרבה המזל, אני לא בדרכי לשום מבצע. זה יקרה רק מחר. היום הוא יום שנועד אך ורק לסיור מקדים.

יאקבּ אמר לי ללכת לצומת הרחובות עבדאללה הארוּן פינת סַרוָואר שהיד. הוא אמר שזה כל מה שהוא יודע. אפילו את זה הוא לא היה אמור לדעת. הוא חילץ את המידע מהקונים שלו, במסווה של מי שמוכר להם את הפצצה הנכונה למשימה. הוא אמר להם שהוא צריך להבין את המטרה, כדי לוודא שיהיה בפצצה די חומר שיותיר את רישומו במונה גייגר. די חומר לעורר את תשומת הלב שהם מעוניינים בה.

כשמגיע האוטובוס הבא אני עולה אליו לאט ובקלות, כאילו פניי אינן מועדות לבדיקת מטרה אפשרית למתקפת טרור גרעינית. מיסטר אד עולה אחריי ומתיישב על הגג. אני מתיישבת באזור הנשים. בחוץ הולך ומחשיך בשעת בין הערביים, והאופנוענים מתחילים להדליק את פנסיהם. בעיצומה של שעת עומס הערב יש די זמן להסתכל על הבניינים, רובם עתיקים יותר מהארץ עצמה, מצבות זיכרון לזמנים שבהם פקיסטן והודו היו ארץ אחת, כלי משחק בידי כובשים ומלכים. אני מרגישה קִרבה אליהם, בתור אמריקאית מדורי־דורות. ההתנתקות מהעול של האנגלים. אני יכולה לדמיין את הגברים והנשים שסביבי זורקים ארגזי תה לתוך הים, לבושים קמיזים וצעיפים. אנחנו ארצות מרדניות, הם ואנחנו. כמה חבל שהמרידות האלה הביאו לשפיכות דמים רבה כל כך.

אני רואה את הצומת מגיח בין כלי הרכב הצפופים והעגלות הנהוגות בידי חמורים, מעבר ליריעות הברזנט הדהויות הנמתחות בין הבניינים כדי לספק מפלט מהשמש שזה עתה שקעה. מצד אחר ניצב הבנק הלאומי של פקיסטן, שסביר לנחש שהוא המטרה שלהם, אני חושבת לעצמי. אחרי הכול, המוּלוֹת קבעו שמגדלי התאומים הם מטרה צבאית לגיטימית בטענה שאמריקה הורגת מוסלמים לא רק באמצעות טנקים על הקרקע אלא גם בהחלטה מכוונת לרושש את החפים מפשע. אבל אני מרגישה שהבניין הוא לא באמת המטרה. הוא עשוי מבטון ואינו מעורר שום רושם מיוחד, ברוטליזם של שנות החמישים במלוא כיעורו החשוף. הוא לא ממש משדר פזרנות מערבית.

אני מחכה עד שהנהג מאט וקופצת שוב אל קרקע העיר המאובקת. מיסטר אד נוחת חרש מהצד הנגדי של האוטובוס. אני חוצה את רחוב עבדאללה הארון לאט, כדי לאפשר לו לבוא אחריי, ואז, כשאני מגיעה אל הצד הנגדי, אני מבינה פתאום את העניין. מולי, מאחורי שערים קשורים בשרשרת, ניצבת טירה מיניאטורית, מבצר אבן זעיר בינות לכל הריקשות והיונים. זה מועדון העיתונות של קראצ'י, הבניין שחרת על דגלו את חופש הביטוי והתקשורת העצמאית, הזירה הנודעת למחאות וּויכוחים והבר היחיד בארץ כולה שמגיש אלכוהול. אין שום ספק, זאת המטרה שלהם. בעיר הזאת, מי שמפוצץ את עצמו באלכוהול ימצא את עצמו מתפוצץ ממשהו אחר.

על פי דבריו של יאקבּ, הפיגוע הזה מתוכנן כאזהרה גלויה כלפי כל ארץ שבה העיתונות זורמת חופשי כמו האלכוהול. נקו ראשית את פקיסטן, ואז הפנו את תשומת ליבכם אל הכופרים. ההנמקה אלגנטית, אבל האמת היא שהרבה יותר קל לתכנן ולבצע פיגוע כאן מאשר בטיימס סקוור. אל־קאעידה מנסה להשיג יכולות גרעיניות מאז 1992 לפחות, כשאוסאמה בן לאדן שלח משלחות ראשונות לצ'צ'ניה בחיפוש אחר חומר בקיע שאבד עם התפוררות המדינה הסובייטית. אבל למצוא פצצות גרעיניות בשטח זה עניין חמקמק, יקר והפכפך ביותר. הגיוני שהם יעשו ניסיון על יבש במקום קרוב יותר.

זה אומר שאני מחפשת שתי סצנות בו־זמנית: ראשית, הפיגוע האפשרי שיתחולל מולי, ושנית, ההשלכות של פיגועי המשך על אדמת ארצות הברית. עיתונאים והוגים מכל רחבי העולם באים לדבר במועדון העיתונות של קראצ'י, ובהם גם אמריקאים. נשק גרעיני של עשרה קילוטון יאייד כל בניין וכל אדם שאני רואה ברדיוס של קילומטר סביבי. נשק דומה, אם יוצב מחוץ לבניין "ניו יורק טיימס" באזור מידטאון במנהטן, יעלה באש את טיימס סקוור, תחנת פן, בראיינט פארק והספרייה הציבורית של ניו יורק, וכן אינספור דירות, חנויות, גני ילדים ומוניות בפיצוץ שיהיה לוהט יותר מהשמש. והיות שהאור נע מהר יותר מהקול, כחצי מיליון האנשים שיימצאו באותו רדיוס ראשוני יתאיידו עוד לפני שישמעו את הבום. וברדיוס של עוד קילומטר לכל כיוון, הקרינה תהרוג את רוב האנשים בפרק זמן של ימים. סרטן ירדוף את שכניהם המרוחקים מעט יותר במשך שנים על גבי שנים.

טרור הוא משחק פסיכולוגי של הסלמה. לא הפיגוע האחרון הוא שמפחיד אנשים. הפיגוע המפחיד הוא הפיגוע הבא.

אתם חושבים שמפחיד לראות את שגרירויות ארצות הברית מותקפות מעבר לים, כפי שקרה בקניה ובטנזניה ב-1998? נסו לראות משחתת מתפוצצת בעודה בפעולה, כפי שקרה ל-USS Cole במפרץ עדן כעבור שנתיים. אתם חושבים שמתקפה על הצבא שלנו מפחידה? חשבו במקום זאת על התקפה רבת־נפגעים במולדתנו, כמו זו שצפינו בה באימה בבוקר בהיר של יום שלישי בספטמבר שלאחר מכן.

מבחינת אל־קאעידה, השאלה אחרי פיגועי 11 בספטמבר הייתה לאן הולכים עכשיו. מה יספק תמונות מרתיעות יותר מאשר מטוסים שנכנסים לתוך גורדי שחקים? מה יגרום הרס רב יותר מהריגתם של שלושת אלפים אנשים בבוקר יום שלישי אקראי כלשהו? בסופו של דבר, האפשרות היחידה שנותרת היא ענן פטרייה. בסופו של דבר, ההסלמה ההגיונית היחידה היא פיצוץ עז ובוהק כל כך, שמעט העדים שישרדו יראו את דמותו צרובה על אישוניהם עד סוף ימי חייהם.

מיסטר אד מסתכל על אישה שנכנסת בשערי מועדון העיתונות של קראצ'י. ראשה מכוסה בצעיף משנות השבעים בסגנון פוצ'י. בתחתית הקמיז שלה יש טלאים פרחוניים. המראה כולו צנוע ואסלאמי עם קריצה עליזה של "משפחת פרטרידג'". לצד השער עומד מישהו ומוכר זרי פרחים קצוצי גבעולים. הוא צועק מחירים מוזלים לעבר חלונות המכוניות החולפות. על המדרכה מאחוריו יש שלט למרפאת שיניים לילדים.

אני מרגישה איך האימה מתחילה לתסוס בתוכי. האיברים שייקרעו מגופים. הבזבוז המחריד והנואל של חיי אדם. אני רוצה לרוץ אל האיש בעל פני הסוס, רוצה למהר אליו ולטלטל אותו ולשאול אותו איך הוא מסוגל לשקול להרוג אישה שמקשטת את בגדיה בפרחים. איך הוא מסוגל לשקול להרוג עוד חצי מיליון איש כמוה. אבל ככל הידוע לי הוא בסך הכול עובר אורח מן השורה. את ההזדמנות שלי אקבל מחר. הזדמנות אחת לומר לאל־קאעידה למה אסור להם לפוצץ נשק גרעיני במרכזה של עיר גדולה. הזדמנות אחת, פנים אל פנים עם הקבוצה שרוצה להביס ולהכניע את הארץ הזאת.

עזבי את האיש במנוחה, אני מחליטה.

ואז הוא מוציא טלפון נייד, ובזמן שהוא מחייג יוצר איתי קשר עין.

 

עוד על הספר

סוכנת חשאית אמריליס פוקס

1


בקיר הזכוכית אני רואה את האיש שעוקב אחריי. שמתי לב אליו לפני כמה פניות, כשהבחנתי שהוא מתקדם באותו הנתיב שלי בסמטאות הצרות והמפותלות של קראצ'י. ההשתקפויות שלנו מתמזגות בחלון הראווה של החייט. הוא גבוה ובעל פני סוס. כפות ידיו נפתחות ונסגרות בלכתו. "הביטחון שברעלה", נכתב בכרזה שמתחתיה צועדות נשים בבורקות ובחיג'אבים.

מולי אני רואה את האוטובוס שתכננתי לעלות עליו בא ונוסע, מכוסה בפרץ של צבעים ודוגמאות. כל סנטימטר מרובע בו צבוע בצורות ומערבולות ססגוניות, סבוכות ומפותלות, כמו במה נעה בתהלוכת מארדי גרא, מקדש דיזל שנועד לענג את העין. הוא נראה כמו יצור חופשי שקורס תחת עול, דרקון שמשתרך לאיטו וכורע תחת כובד יופיו שלו והנוסעים הנתלים החוצה מתוך בטנו וגבו. האוטובוסים האלה הם הדבר האהוב עלי בפקיסטן. על רקע האבק והערפיח וצפירות הצופרים יש בהם משהו מקפיץ, כמו לגלות נשמה תאומה מאחורי פנים עמומים של אדם זר.

ההחמצה של האוטובוס הזה לא תעכב אותי הרבה. בעוד כמה דקות יבוא עוד אחד, בדרכו לרחוב מוחמד עלי ג'ינה. מוטב לא לתת למיסטר אֶד1 את הרושם שאני מנסה להתחמק ממנו. שום דבר לא מעורר חשד כמו הניסיון להתחמק ממעקב. זה מה שתמיד מצחיק אותי במבצעים של הסי־אַיי־אֵיי שרואים בסרטים. כל הפעלולים על הגגות והתמרונים עם האקדחים. בחיים האמיתיים, מרדף קצר אחד במרכז העיר ינפץ סופית את סיפור הכיסוי שלי. עדיף להרדים אותם ולנסוך בהם תחושה כוזבת של ביטחון. ללכת לאט כך שהם יוכלו לעמוד בקצב. לעצור ברמזורים צהובים בזמן נהיגה. לתת להם לבחון אותי בקלות כשאני מסתובבת כה וכה. במילים אחרות, לשעמם אותם למוות. ואז להתחמק, ולשמור את החלקים הג'יימס בונדיים לשלב שבו הם כבר שקעו בשינה שלווה.

אני רואה את מיסטר אֶד בוחן כלי בישול בדוכן בשוק בזמן שאנחנו מחכים. לא ברור לאיזה זן של עוקבים הוא שייך. הניחוש הראשון הוא בדרך כלל שירות הביטחון המקומי — אדם כלשהו שעוסק בסיכול ריגול מטעם הרשות הממשלתית בארץ המסוימת שאני נמצאת בה. אבל במקרה זה אני לא בטוחה. אנשי הביון בפקיסטן טובים במקצועם. צוותי המעקב שלהם מונים בדרך כלל שישה או שבעה אנשים, כך שהם יכלו עקרונית להחליף את האיש שעוקב אחריי אחת לכמה רחובות כדי למזער את הסיכוי שאבחין בהם. האיש הזה פועל כנראה לבד. ולא זו בלבד, אלא שיש בפניו משהו זר. למרות לבושו המסורתי, הקמיז הארוך והרפוי שמעל מכנסיו, הוא משדר משהו ממרכז אסיה. קזאחי אולי, או אוזבקי. סביר שהוא בודק מה מעשיי לקראת הפגישה מחר. אל־קאעידה גייסו לאחרונה מספר רב של פעילים ממרכז אסיה. בהחלט אופייני להם לשלוח עובדים חדשים למעקבים. זה מאפשר להם להעמיק את ההיכרות עם העיר, ועוזר למגייסים שלהם לבחון אותם בשעת פעולה.

אני רואה אותו מפלס את דרכו בין הדוכנים שניצבים לאורכו של בָּזאר ג'וֹדיה. הוא מרים חלק של קרבורטור והופך אותו כה וכה בידיו. משהו באופן שבו הוא בוחן את החלק מעורר בי חשד שאולי הוא משתייך לסוג שלישי — סוחר נשק שאפתן שיודע שאני עובדת עם יאקָבּ, הספָּק ההונגרי של כל הציוד הסובייטי. כמובן, תמיד ישנה האפשרות הרביעית המדהימה: הוא סתם תוקף פוטנציאלי שרואה אמריקאית בת עשרים ושמונה מסתובבת ברחובות זרים לבדה. אחרי הכול, אסור אף פעם לשכוח את התער של אוקאם. ההסבר הפשוט ביותר הוא בדרך כלל ההסבר הנכון.

לא משנה אם הוא פועל מטעם הממשלה או שהוא בריון, כל מעקב הוא עילה להפסקת מבצע. אין טעם להיפגש עם מקור או לקחת מסמכים שהושארו לך במקום כלשהו כשמישהו צופה בך. אפילו יצורים דוחים אבל בלתי־מזיקים יכולים להתגלות כמזיקים למדי כשהם חושבים שהם ראו משהו שמשתלם לדווח עליו. למרבה המזל, אני לא בדרכי לשום מבצע. זה יקרה רק מחר. היום הוא יום שנועד אך ורק לסיור מקדים.

יאקבּ אמר לי ללכת לצומת הרחובות עבדאללה הארוּן פינת סַרוָואר שהיד. הוא אמר שזה כל מה שהוא יודע. אפילו את זה הוא לא היה אמור לדעת. הוא חילץ את המידע מהקונים שלו, במסווה של מי שמוכר להם את הפצצה הנכונה למשימה. הוא אמר להם שהוא צריך להבין את המטרה, כדי לוודא שיהיה בפצצה די חומר שיותיר את רישומו במונה גייגר. די חומר לעורר את תשומת הלב שהם מעוניינים בה.

כשמגיע האוטובוס הבא אני עולה אליו לאט ובקלות, כאילו פניי אינן מועדות לבדיקת מטרה אפשרית למתקפת טרור גרעינית. מיסטר אד עולה אחריי ומתיישב על הגג. אני מתיישבת באזור הנשים. בחוץ הולך ומחשיך בשעת בין הערביים, והאופנוענים מתחילים להדליק את פנסיהם. בעיצומה של שעת עומס הערב יש די זמן להסתכל על הבניינים, רובם עתיקים יותר מהארץ עצמה, מצבות זיכרון לזמנים שבהם פקיסטן והודו היו ארץ אחת, כלי משחק בידי כובשים ומלכים. אני מרגישה קִרבה אליהם, בתור אמריקאית מדורי־דורות. ההתנתקות מהעול של האנגלים. אני יכולה לדמיין את הגברים והנשים שסביבי זורקים ארגזי תה לתוך הים, לבושים קמיזים וצעיפים. אנחנו ארצות מרדניות, הם ואנחנו. כמה חבל שהמרידות האלה הביאו לשפיכות דמים רבה כל כך.

אני רואה את הצומת מגיח בין כלי הרכב הצפופים והעגלות הנהוגות בידי חמורים, מעבר ליריעות הברזנט הדהויות הנמתחות בין הבניינים כדי לספק מפלט מהשמש שזה עתה שקעה. מצד אחר ניצב הבנק הלאומי של פקיסטן, שסביר לנחש שהוא המטרה שלהם, אני חושבת לעצמי. אחרי הכול, המוּלוֹת קבעו שמגדלי התאומים הם מטרה צבאית לגיטימית בטענה שאמריקה הורגת מוסלמים לא רק באמצעות טנקים על הקרקע אלא גם בהחלטה מכוונת לרושש את החפים מפשע. אבל אני מרגישה שהבניין הוא לא באמת המטרה. הוא עשוי מבטון ואינו מעורר שום רושם מיוחד, ברוטליזם של שנות החמישים במלוא כיעורו החשוף. הוא לא ממש משדר פזרנות מערבית.

אני מחכה עד שהנהג מאט וקופצת שוב אל קרקע העיר המאובקת. מיסטר אד נוחת חרש מהצד הנגדי של האוטובוס. אני חוצה את רחוב עבדאללה הארון לאט, כדי לאפשר לו לבוא אחריי, ואז, כשאני מגיעה אל הצד הנגדי, אני מבינה פתאום את העניין. מולי, מאחורי שערים קשורים בשרשרת, ניצבת טירה מיניאטורית, מבצר אבן זעיר בינות לכל הריקשות והיונים. זה מועדון העיתונות של קראצ'י, הבניין שחרת על דגלו את חופש הביטוי והתקשורת העצמאית, הזירה הנודעת למחאות וּויכוחים והבר היחיד בארץ כולה שמגיש אלכוהול. אין שום ספק, זאת המטרה שלהם. בעיר הזאת, מי שמפוצץ את עצמו באלכוהול ימצא את עצמו מתפוצץ ממשהו אחר.

על פי דבריו של יאקבּ, הפיגוע הזה מתוכנן כאזהרה גלויה כלפי כל ארץ שבה העיתונות זורמת חופשי כמו האלכוהול. נקו ראשית את פקיסטן, ואז הפנו את תשומת ליבכם אל הכופרים. ההנמקה אלגנטית, אבל האמת היא שהרבה יותר קל לתכנן ולבצע פיגוע כאן מאשר בטיימס סקוור. אל־קאעידה מנסה להשיג יכולות גרעיניות מאז 1992 לפחות, כשאוסאמה בן לאדן שלח משלחות ראשונות לצ'צ'ניה בחיפוש אחר חומר בקיע שאבד עם התפוררות המדינה הסובייטית. אבל למצוא פצצות גרעיניות בשטח זה עניין חמקמק, יקר והפכפך ביותר. הגיוני שהם יעשו ניסיון על יבש במקום קרוב יותר.

זה אומר שאני מחפשת שתי סצנות בו־זמנית: ראשית, הפיגוע האפשרי שיתחולל מולי, ושנית, ההשלכות של פיגועי המשך על אדמת ארצות הברית. עיתונאים והוגים מכל רחבי העולם באים לדבר במועדון העיתונות של קראצ'י, ובהם גם אמריקאים. נשק גרעיני של עשרה קילוטון יאייד כל בניין וכל אדם שאני רואה ברדיוס של קילומטר סביבי. נשק דומה, אם יוצב מחוץ לבניין "ניו יורק טיימס" באזור מידטאון במנהטן, יעלה באש את טיימס סקוור, תחנת פן, בראיינט פארק והספרייה הציבורית של ניו יורק, וכן אינספור דירות, חנויות, גני ילדים ומוניות בפיצוץ שיהיה לוהט יותר מהשמש. והיות שהאור נע מהר יותר מהקול, כחצי מיליון האנשים שיימצאו באותו רדיוס ראשוני יתאיידו עוד לפני שישמעו את הבום. וברדיוס של עוד קילומטר לכל כיוון, הקרינה תהרוג את רוב האנשים בפרק זמן של ימים. סרטן ירדוף את שכניהם המרוחקים מעט יותר במשך שנים על גבי שנים.

טרור הוא משחק פסיכולוגי של הסלמה. לא הפיגוע האחרון הוא שמפחיד אנשים. הפיגוע המפחיד הוא הפיגוע הבא.

אתם חושבים שמפחיד לראות את שגרירויות ארצות הברית מותקפות מעבר לים, כפי שקרה בקניה ובטנזניה ב-1998? נסו לראות משחתת מתפוצצת בעודה בפעולה, כפי שקרה ל-USS Cole במפרץ עדן כעבור שנתיים. אתם חושבים שמתקפה על הצבא שלנו מפחידה? חשבו במקום זאת על התקפה רבת־נפגעים במולדתנו, כמו זו שצפינו בה באימה בבוקר בהיר של יום שלישי בספטמבר שלאחר מכן.

מבחינת אל־קאעידה, השאלה אחרי פיגועי 11 בספטמבר הייתה לאן הולכים עכשיו. מה יספק תמונות מרתיעות יותר מאשר מטוסים שנכנסים לתוך גורדי שחקים? מה יגרום הרס רב יותר מהריגתם של שלושת אלפים אנשים בבוקר יום שלישי אקראי כלשהו? בסופו של דבר, האפשרות היחידה שנותרת היא ענן פטרייה. בסופו של דבר, ההסלמה ההגיונית היחידה היא פיצוץ עז ובוהק כל כך, שמעט העדים שישרדו יראו את דמותו צרובה על אישוניהם עד סוף ימי חייהם.

מיסטר אד מסתכל על אישה שנכנסת בשערי מועדון העיתונות של קראצ'י. ראשה מכוסה בצעיף משנות השבעים בסגנון פוצ'י. בתחתית הקמיז שלה יש טלאים פרחוניים. המראה כולו צנוע ואסלאמי עם קריצה עליזה של "משפחת פרטרידג'". לצד השער עומד מישהו ומוכר זרי פרחים קצוצי גבעולים. הוא צועק מחירים מוזלים לעבר חלונות המכוניות החולפות. על המדרכה מאחוריו יש שלט למרפאת שיניים לילדים.

אני מרגישה איך האימה מתחילה לתסוס בתוכי. האיברים שייקרעו מגופים. הבזבוז המחריד והנואל של חיי אדם. אני רוצה לרוץ אל האיש בעל פני הסוס, רוצה למהר אליו ולטלטל אותו ולשאול אותו איך הוא מסוגל לשקול להרוג אישה שמקשטת את בגדיה בפרחים. איך הוא מסוגל לשקול להרוג עוד חצי מיליון איש כמוה. אבל ככל הידוע לי הוא בסך הכול עובר אורח מן השורה. את ההזדמנות שלי אקבל מחר. הזדמנות אחת לומר לאל־קאעידה למה אסור להם לפוצץ נשק גרעיני במרכזה של עיר גדולה. הזדמנות אחת, פנים אל פנים עם הקבוצה שרוצה להביס ולהכניע את הארץ הזאת.

עזבי את האיש במנוחה, אני מחליטה.

ואז הוא מוציא טלפון נייד, ובזמן שהוא מחייג יוצר איתי קשר עין.