כקליפת השום

מכתב לאחור
 

 

לכל ילדי, לרבקה, אמנון ועליזה, שלום רב!

 

אני שמח שאוכל לכתוב לכולכם באותה השפה, השפה העברית, וכך לכתוב לכם רק מכתב אחד, ולא שניים; למרות שההבדל בגילים ביניכם הוא משמעותי. אבל אני בתקווה ששלושתכם תבינו את מה שברצוני למסור לכם היום.

היום אני נפרד מכם למספר שנים.

בעצם זה לא מדויק. בכל התקופה הזאת שאהיה במוסד סגור, יהיו ימים בהם אהיה חופשי, אבל אני לא בטוח שנוכל להיפגש.

החיים לא תמיד נמשכים כפי שתכננו אותם. לפעמים הם מזמנים לאדם הפתעות לא נעימות, בלשון המעטה. במשך שנים רבות התברכתי במקצוע שאותו אהבתי, ובשלושה ילדים שהם קרובים לליבי יותר משאתם חושבים. אבל הגורל משחק לפעמים משחק לא הוגן כלפי הילדים; וכך קרה שאני כבר זמן כה רב לא חי בקרבת רבקה, ועכשיו אני מתרחק מכולכם.

ילדיי היקרים, אביכם עשה טעות נוראית, וכתוצאה ממנה מת ילד יפה ומוצלח, שהיה צריך לצאת מחדר הניתוח בריא ושלם. מתברר שבחיים יש לשלם על שגיאות; ואפילו אם המחיר שאני משלם כעת הוא גבוה מדי, ואפילו לא מוצדק, אין להאשים אף אחד אחר. כל חיי ניסיתי לעשות מעשים טובים, וגם לא להסתתר מאחורי הצל של עצמי. לכן אני כותב לכם שורות אלה בגילוי לב מוחלט.

גם בחיי הפרטיים עשיתי שגיאות, והנה, היום אני גרוש בפעם השנייה. אבל לפחות אתם הופעתם בחיים שלי, ובעצם אתם האור היחידי שעוד מאיר את הקיום שלי.

רבקה, אני כל־כך עצוב שנפרדנו כאשר היית ילדה, ונשארת בלי אביך, בארץ אחרת, ולא ראינו אחד את השנייה במשך כל־כך הרבה שנים. אבל אני יודע שירשת משהו מהגנים של אביך, ושאת רצינית, מסתכלת במציאות בעיניים פקוחות, ומסוגלת להתמודד עם הבעיות שיופיעו מתישהו.

אני אוהב אותך, ונורא הייתי רוצה שתשמרי על הקשר עם אביך.

אמנון ועליזה, אני מצטער שאתם גדלים בלי שאביכם יהיה בקרבתכם, בלי שיוכל להשתתף בחינוככם, ולשמוח עמכם בכל הצלחה של כל אחד מכם. אני יודע שאתם חכמים, ושתבינו כל מה שקרה עם אבא שלכם, ותסלחו לו.

אבל, ילדי היקרים, בחיים יש גם פיצוי; והפיצוי להיעלמותו של האב הוא האימהות שלכם. שתיהן נשים בעלות אופי חזק, רצון להצליח, ובמיוחד אוהבות אתכם, ומסוגלות לכוון אתכם רק אל מעשים טובים.

לא קל לגדול בלי אבא, אבל נוכחות אימא מקלה על המציאות המרה הזאת.

אני מודע לעובדה שכל אחד מכם יהיה חשוף לקללות, לגידופים, לאמירות לא נעימות בקשר לאביכם, ואני מתנצל על זה שלא תוכלו, כמו ילדים אחרים, להתגאות באביכם. לא כך תכננתי את חיי, ולא כך רציתי שיהיו היחסים בינינו.

אני לא מצפה שתבקרו אצלי בכל השנים הבאות, בהן אחיה בין אנשים זרים, סגור בין ארבעה קירות, ומאוד מוגבל בכל מה שאוכל לעשות.

הייתי רוצה שתישארו עם תמונה אחרת שלי בעיני רוחכם, כפי שהכרתם את אביכם כשהסתובב חופשי בעיר, עבד, פרנס אתכם, ועזר לאנשים חולים.

שם, הרחק, אני אחשוב עליכם רבות, ובתוך לבי אבקש מהגורל לחסוך מכם עוד עלבונות וצער.

הייתי רוצה לחבק כל אחד מכם, לפני הפרידה לתקופה כל־כך ארוכה, אבל חשבתי שטוב יותר לכתוב לכם.

אחשוב עליכם בכל יום הולדת של כל אחד מכם. אחשוב עליכם בכל סוף שנת לימודים, ובעצם אחשוב עליכם כל הזמן, כיוון שזה כל מה שנשאר לי, לחשוב; לחשוב ולקוות שהילדים שלי יהיו אנשים מוצלחים, ושיהינו מהחיים.

ועוד הייתי רוצה, אם אפשר, שתנסו, לפחות עכשיו, ליצור קשר מתמיד בין ילדיי שכאן והילדה שלי שם.

להתראות, ילדיי, אני מנשק כל אחד מכם מרחוק. אתם תישארו בליבי תמיד.

וסליחה.

אביכם

 

 

חלק ראשון
הלוך חזור

1.
 

השמיים נראים אחרת בין הסורגים. זה לא אותו צבע כחול. כאילו שהסורגים של התא משתקפים ברקיע והופכים אותו לטבלת משבצות. וגם בלילה ההרגשה היא דומה. אבל ההבדל בולט במיוחד באור היום. כשאתה מתבונן דרך המקלות מברזל חלוד, זה לא דומה למה שאתה רואה כאשר נותנים לך להסתובב חופשי בחצר בית הכלא.

כל־כך חבל שאין יציאות לחצר גם בלילה, אז היית יכול לראות את הכוכבים, אפילו לספור אותם ולהצטער שבבית־הספר לא מצאת לא זמן ולא עניין ללמוד את שמותיהם ולהבין יותר את ארגון כוכבי הלכת והיקום כולו. לא, אין כאן אשם אחד בלבד. המורה היה זקן, קירח, משעמם וניסה לשלוט בכיתה על ידי הוראות וצעקות, ולא מצא סיפורים מעניינים שיכלו ליצור אווירה אחרת ולמשוך את תשומת ליבם של התלמידים. אבל גם התלמידים, החברים שלו, בכלל לא היו מעוניינים לשמוע וללמוד על נושא כל־כך רחוק מכל משהם רצו לעשות כל רגע, לשחק, להילחם אחד נגד השני ולהגיע הביתה מוקדם ככל שניתן.

ארגון הכוכבים בשמיים לא היה התחום היחיד שבו הוא זלזל. האמת? האמת שברוב הנושאים הוא, התלמיד הלא כל־כך מצטיין, היה רחוק עם המחשבות שלו, ולא כל־כך השתתף בצורה פעילה לבניית אווירה מתאימה להעברת מידע. היה ידוע כפסיבי, ענה בקושי לשאלות המורים, ולכולם היה ברור שהמוח שלו במקום אחר לחלוטין.

והנה השאלה הקובעת: היכן היה המוח שלו כל השנים, החודשים והימים האלה בבית־הספר התיכון בחיפה, כאשר רוב התלמידים היו מתמודדים בתגובותיהם עם המסרים והמידע שהעבירו המורים? התנהגותם הייתה משתנה מרגע לרגע, בין שקט מוחלט ואוזן קשבת לבין השתוללות או התעסקות עם דברים לגמרי אחרים. למשל החלפת פיסות נייר עם הבנות...

מבחינה זו הוא היה בודד שם, בכיתה, ולא התקרב לאף בחורה. רק שם. כיוון שבבית, ברחוב המלא ילדים של עיר הנמל, היו לו חברים רבים וכמעט אף פעם לא היה משעמם לו בקרבתם. וגם בנות היו, אליהן התייחס כמו לבנים, חברים למשחקים והתעסקות עם דברים מתאימים לגיל.

מסתבר שכאן הוא שומר על אותו דפוס התנהגות. בחצר הוא בודד, פוסע מצד לצד, בצעדים רחבים, מדודים, אבל איטיים, לבד, בלי לדבר עם אף אחד, בלי להצטרף לקבוצה אחת או אחרת, שנוצרות ומתפרקות במשך שישים הדקות שמבלים בחצר. לא מעניין אותו לשוחח עם האנשים, לשמוע שטויות ולעשות את עצמו כאילו הוא חלק מהם.

כיוון שהוא לא חלק מהם. הוא אחר, הוא לא כמוהם, הוא שונה לחלוטין. לא רק בגלל מה שאחדים קוראים לזה פשע, ולא רק כיוון שהוא נמצא כאן ולא בבית־החולים בחדר הניתוח, ליד חולה מורדם, אלא מכיוון שהוא השתייך למיעוט, הוא בכלא בפעם הראשונה בחייו, זר כאן, בכלל לא מתאים לאווירה שמוכרת לכמעט כולם. יום אחד הוא יחליט לעשות סטטיסטיקה ולגלות כמה מהאלה, עמם הוא מחלק כל בוקר את החצר, הם דיירים ששבים לכלא, אלה שקיבלו באירוניה את הכינוי של חוזר מתמיד.

אבל מראש היו עוד כמה הבדלים, לא פחות חשובים. הוא לא חיפש סמים. לא היה זקוק להם, לא ניסה לברוח מהמציאות, לנסות לצבוע את העולם בצבעים וורודים יותר, להשלות ולראות את עצמו כקורבן, קורבן המערכת, קורבן החברה, קורבן הסביבה, קורבן השופט, כאילו כולם אשמים ורק הוא נקי ותמה וחף מפשע.

הוא הכול, חוץ מלהיות חף מפשע. הוא האשם היחיד על העובדה שהוא כאן, בין פושעים, גנבים, רוצחים ומסוממים, זה רק הוא ואף אחד אחר.

ועוד משהו. הוא לא מקבל עצבים, לא משתולל, לא צועק ולא מחפש בנרות תרוץ למריבות והתקוטטויות. מאז שהגיע הוא שקט, לעולם לא פיתח קריזה, לא שבר כיסאות ושולחנות, מסיבה פשוטה: הוא שופט את עצמו כל הזמן ולא מנסה לעוות את המציאות.

היה ברור מהרגע הראשון שרק אם ידע לשמור על שביעות מחשבותיו ולא ינסה לרמות את עצמו, היה יכול לחשוב גם על היום שלאחר, ולהתכונן לרגע הרחוק ההוא, כשישתחרר, יותר נכון כשישחררו אותו, ואז יצטרך לשנות לחלוטין את צורת חייו.

"אתה טיפש, אתה אידיוט, אתה סובל כמו כלב ולא מבין ששכטה אחת מן החומר הזה יעזור לך לעבור את הזמן ולהיות יותר רגוע..."

"אתה רואה אצלי סימנים שאני לא רגוע?"

"לא, אבל זה ברור שאתה אוכל את עצמך מבפנים".

זה היה אחד השותפים שלו לתא, איש נחמד ובכלל לא אלים, שקט אבל אוהב לדבר ולספר ושמח שסוף־סוף יש דייר חדש שלא מכיר את כל הסיפורים שלו ושיוכל לחלק עמו את החוויות שהצטברו במשך השנים שהוא כאן.

"קובי, קודם כול שמור על הדקדוק הנכון. אומרים 'השכטה תעזור' ולא 'יעזור', שכטה היא נקבה, אתה מבין? ובנוסף, כמה פעמים אני צריך לומר לך שאני לא זקוק לשום עזרה כדי לשמור על המחשבות שלי, על השפיות שלי, אלא להפך, כל התערבות מבחוץ רק תעשה את מצבי עוד יותר גרוע. אני עוד צריך להפנים את כל מה שקרה איתי מאז המקרה, אני צריך כל יום לחזור אל אותם הפרטים כדי להבין איך קרה מה שקרה ואין לי צורך בשום דבר שרק יהפוך אותי לשקרן בפני עצמי".

נאום ארוך, לא מתאים לו, אבל הרגיש שיש צורך להסביר — אולי פעם לתמיד — מדוע הוא לא שותף להרגלים של יתר החברים לתא.

"אז ממחר פותחים בית־ספר לשפה העברית עם דגש על הדקדוק! אמר קובי, בלי להתעצבן, אפילו בטון של הומור, לא כל־כך מתאים לו.

דיברו בלחש, השעה הייתה מאוחרת, שעות לאחר ארוחת הערב, כל יתר דיירי תאי הפרוזדור המשותף כבר נרדמו, כאילו עבדו כל הזמן ומתים מעייפות. מכל פינה נשמעו נחירות, אבל מדי פעם צעקות, של אלה שהחלומות הרעים כבשו את תת־הכרתם ולא נתנו להם מנוחה. 'אין לי ספק שלפרויד הייתה כאן עבודה רבה, לנסות לפענח את החלומות של כולם...מחשבה של רופא מרדים, שקרא את פרויד לא כחובה, אלא כחוויה', אמר אלי פומרנץ על עצמו.

בעצם רק עם קובי היה יכול לדבר דברים כאלה. עם היתר היה מדבר על כל מני נושאים שהיו על סדר היום, אוכל, ניקיון בתא, אספקת מצרכים מהקנטינה, געגועים והבטחות להתנקם באלה שהכניסו אותם לכלא ונשארו בחוץ, נקיים מכל דבר, כאילו נולדו רק אתמול או שלשום.

"זה לא טוב שאתה לא מצליח לשכוח מכל מה שקרה לך, אפילו לרגע..."

קובי שאף עוד שאיפה מהשכטה ונשאר שקט לרגע.

כמה קל להגיע לסמים בכלא הזה!

כל מבקר, כל חבילת מזון שנכנסת לתא לצורך בישול עצמי, כל מעטפה שכביכול מכילה מכתב מהבית — כוללים אמצעים להחדיר סם לתא.

"אסביר לך למה זה לא טוב לך," המשיך קובי. "המוח של האדם בנוי כך שאין לו שליטה על המחשבות, ואתה כרופא צריך לדעת את זה יותר טוב ממני. אתה רוצה לחשוב על דבר אחד ומחשבה לגמרי אחרת צצה לך פתאום ואתה לא יכול לעצור אותה. שכטה אחת ואתה מבריח את המחשבות האלו שלא נותנות לך מנוחה ומענים אותך יותר מאשר החוקרים של המשטרה, ושלא נותנות לך זמן אפילו להשתין... אגב," המשיך קובי, "אתה רואה איזה תלמיד טוב אני?! 'מחשבות שנותנות' ולא שנותנים, מה אתה אומר על זה?! לומד מהר, נכון?

אולי טעיתי ואין צורך בבית־ספר כאן... אלי, שמע פעם בקולי ותראה כמה טוב תרגיש..."

"נכון, 'מחשבות שנותנות', אבל תהיה עקבי עם עצמך, פעם 'נותנות' אבל פעם שניה 'מענים'..."

"סליחה, המורה, לא יקרה עוד פעם", התלוצץ קובי.

לאחר דקה אלי המשיך:

"אז אתה עדיין לא מבין על מה שנינו מדברים. קובי, אני הרגתי ילד, אני אשם, אני חטפתי חיי ילד בן שש, אני השארתי הורים ללא ילד, הילד היחיד, הפכתי אותם להורים שכולים, אתה מבין את זה?! גם לך יש ילדים, לא?"

"אלי, גם אני הרגתי, אתה יודע טוב מה עשיתי. אז מה, אני צריך להתאבד בגלל זה שהמטורף ההוא רצה לגמור את הפרנסה שלי ולהשאיר את המשפחה שלי ללא גרוש, רעבה וחסרת כל?! היה מגיע לו. נכון, אני מצטער, אבל לא הייתה לי ברירה, אתה מבין?"

"אולי זה ההבדל בינינו, קובי. לילד ההוא לא היה מגיע למות. הוא בא לבית־החולים לניתוח פשוט, פחות משעה, היה צריך להתעורר מההרדמה מיד, לבכות קצת, להתלונן על כאב ולאחר כמה שעות היה צריך לחזור הביתה להורים שלו, לחזור לחיים שלו, לחברים שלו, למיטה שלו, ל..."

"אתה רואה, אתה מענה את עצמך, זה לא יעשה לך טוב, זה יהרוג אותך, עם כל המחשבות האלה, ואני אומר לך, כל הדברים האלה שצצים במוח שלך לא יחזירו את הילד לחיים. אתה צריך קצת מנוחה במוח שלך, אתה צריך להשלים עם כל מה שקרה, לחשוב שככה רצה אלוהים, ואתה בעצם היית רק כלי בידיים של ברוך הוא..."

"אתה קורא לזה רצון האל ואני קורא לזה שילוב בין גורל וחולשות האישיות שלי. בשבילי אלוהים לא קיים, ואני יכול לתת לך הרצאה שלמה מדוע אני חושב ומרגיש כך, אבל זה לפעם אחרת. קובי, אני עדיין לא הגעתי למסקנות הנכונות לגבי כל מה שקרה..."

"אתה רוצה לומר לי ששנתיים לא הספיקו לך?"

למה קובי לא רצה לומר בן כמה הוא? האיש היה נראה כבן 50, אבל על פי הסיפורים שלו היה יותר קרוב לגיל 40. השיער הלבן עשה אותו יותר זקן, גם חוסר השיניים הקדמיות והפנים מלאות קמטים. הדיבור שלו היה איטי, לא מתאים לסביבה ממנה בא, נתניה המלאה בחבר'ה שאין להם זמן לבטא מילים וסגנון הדיבור שלהם שונה ממה שאתה שומע ברחוב בתל־אביב או אפילו בירושלים או בחיפה. במה שונה? קשה לומר, אבל ההרגשה של אלי הייתה שלאיש הזה היה זמן לבנות משפטים בראש ורק לאחר־מכן להוציא אותם החוצה.

אבל איפה שמע הוא פעם פושע נתנייתי מדבר ואיך הוא יכול להגיע למסקנות כאלו, לא מבוססות כלל? אולי בטלוויזיה, כאשר היו מראיינים איש כזה, בין שתי תקופות מעצרים, כמו שעושים כשמכינים כתבה על הפשע המאורגן בארץ הקודש...

מעניין, מזה אולי עשרות שנים כבר עזבו את השאלה האם יש בארץ פשע מאורגן. כיום כולם מדברים על ראשי הפשע, משפחות הפשע, ארגוני הפשע. מסתבר שבתחום הזה הכול מסודר ופועל כהלכה, עד שתופסים אחד או שניים על חם ואז העסק מתחיל להידרדר והסיפורים יוצאים לאור ודיירים חדשים מופיעים בכלא (כמובן, חדשים בשבילו ולא בשביל אחרים), אומרים או לא שלום, ומתחילים כל בוקר את הטיול בחצר בית־הסוהר, כאילו חזרו הביתה.

"אלה היו שנתיים על לוח הזמנים, אבל בעצם לא היו... הייתי עסוק כמעט כל התקופה בהכנה למשפט, הייתי צריך גם להתפרנס, למצוא מקום עבודה, למצוא כסף עבור עורך־דין ועוד מאה דברים אחרים. אני לא נשארתי עם עצמי, אלא רק מעט מאוד זמן, ורק כאן, בתא הזה, כאשר כולם ישנים, או חולמים בהשפעת הגראס, אני יכול לעשות סדר בכל מה שעבר ועובר עלי. ולזה אני לא זקוק לסם, אני זקוק לניתוח מדויק של כל מה שקרה לי ולילד המסכן ההוא ולהורים שלו..."

"אז תמשיך לענות את עצמך, בילוי נעים".

קובי שחרר פלוץ ועלה למיטה שלו, העליונה, ותוך פחות משתי דקות נשמעו הנחירות שלו.

איש מאושר, אמר לעצמו אלי פומרנץ, ועלה עוד פעם על הכיסא הנמוך, תפס את הסורגים בשתי ידיו והביט בשמים. הפעם הם איבדו את הצבע הכחול, הכול היה שחור, ללא נקודות האור שלפעמים הוא היה יכול לראות מהתא שלו. שחור, בדיוק כמו הנפש שלו. ובצדק.