החיים האמיתיים

בבית היו ארבעה חדרים: החדר שלי, החדר של אחי הקטן ז'יל, החדר של הוריי וזה של הפגרים. צְבאים קטנים, חזירי בר, איילים. וגם ראשי אנטילופות, מכל המינים והגדלים, דַלגָנים, אימפָּלות, גְנוּ, רְאמים, קוֹבּוּסים... כמה זברות גדומות. על במה עמד אריה שלם, הניבים שלו מהודקים סביב צוואר של איילה קטנה.

ובאחת הפינות, הצבוֹע.

מפוחלץ ככל שהיה, הוא חי, לא היה לי ספק בזה, והתענג על האימה שעורר בכל מבט שהצטלב במבטו. על הקירות היו תלויים תצלומים ממוסגרים של אבא עם הרובה ביד, מעל חיות מתות. הוא הצטלם תמיד באותה תנוחה: רגל אחת על החיה, אגרוף אחד על המותן, והיד השנייה מנופפת בנשק לאות ניצחון, מה שרק גרם לו לדמות לחייל מיליציה שיכור מאדרנלין של הטֶבח מאשר לאב משפחה.

גולת הכותרת של האוסף שלו, פסגת גאוותו, הייתה חט של פיל. ערב אחד שמעתי אותו מספר לאימא שהקושי הכי גדול לא היה להרוג את הפיל. ממש לא. להרוג את החיה היה פשוט כמו לירות בפרה במסדרון המטרו. הקושי האמיתי היה ליצור קשר עם הציידים הלא־חוקיים ולהתחמק מהשגחתם של פקחי הציד. ואז לעקור את החטים מהפגר החם עדיין. זה היה בית מטבחיים ממש. כל זה עלה לו לא מעט כסף. אני חושבת שזו הסיבה שהוא היה כל כך גאה בשלל שלו. זה היה עד כדי כך יקר, להרוג פיל, שהוא נאלץ להתחלק בהוצאות עם עוד מישהו. כל אחד מהם יצא משם עם חט אחד.

אהבתי ללטף את חט השנהב. הוא היה נעים למגע וגדול. אבל הייתי צריכה לעשות את זה בלי שאבא יראה. הוא אסר עלינו להיכנס לחדר הפגרים.

הוא היה גבר גדול ממדים עם כתפיים רחבות ומבנה גוף של מבתר סוסים. כפות ידיים של נפיל. כפות ידיים שיכלו למלוק אפרוח כמו שחולצים פקק מבקבוק קולה. חוץ מהציד היו לאבא שתי תשוקות בחיים: טלוויזיה וּויסקי. וכשלא חיפש חיות שאפשר להרוג בארבעת קצות תבל, הוא חיבר את הטלוויזיה לרמקולים שמחירם כמחירה של מכונית קטנה, עם בקבוק גְלֶנפידיך ביד. הוא העמיד פנים שהוא מדבר אל אימא שלי, אבל למעשה אפשר היה להחליף אותה בעץ פיקוס, הוא לא היה מבחין בהבדל.

אימא פחדה מאבא.

ונדמה לי שאם לא לוקחים בחשבון את האובססיה שלה לגינון ולעיזים ננסיות, זה פחות או יותר כל מה שאני יכולה להגיד על אימי. היא הייתה אישה רזה, עם שיער ארוך וקלוש. אני לא יודעת אם היא חיה לפני שפגשה אותו. סביר להניח שכן. היא בטח דמתה לצורת חיים פרימיטיבית, חד־תאית, ספק שקופה. אָמֶבָּה. אֶקטוֹפּלַסמה, אֶנדופּלַסמה, גרעין תא וחלוּלית עיכול. ועם השנים במחיצת אבא, הכמעט שום דבר הזה התמלא לאט־לאט פחד.

תצלומי החתונה שלהם תמיד סקרנו אותי. מאז שאני זוכרת את עצמי הסתכלתי באלבום וחיפשתי משהו. משהו שיוכל להצדיק את הזיווג המוזר הזה. אהבה, הערצה, הערכה, שמחה, חיוך... משהו... מעולם לא מצאתי. בתמונות, אבא שלי עמד בדיוק כמו בתצלומי הציד, רק עם פחות גאווה. אין ספק שאמֶבה זה לא שלל מרשים במיוחד. לא ממש מסובך לתפוס אותה — כוס, קצת מים מעופשים, והיא שלך!

ביום החתונה שלה אימא עדיין לא פחדה. נראָה שהציבו אותה שם, ליד האיש הזה, כמו אגרטל. כשגדלתי, גם שאלתי את עצמי איך השניים האלה הביאו לעולם שני ילדים. אחי ואני. הפסקתי לשאול את השאלה הזאת מהר מאוד, מפני שהתמונה היחידה שעלתה לי בראש הייתה הסתערות לילית על שולחן המטבח, מסריחה מוויסקי. כמה דחיפות מהירות, גסות, לא לגמרי מוסכמות, וזהו זה...

התפקיד העיקרי של אימא היה לבשל, והיא מילאה אותו כמו אמֶבה, בלי יצירתיות, בלי טעם, ועם הרבה מיונז. טוסט גבינה וירך חזיר, פלחי אפרסק וטונה, ביצים ממולאות ודג מטוגן בפירורי לחם עם פירה מקופסה. בעיקר.